יום ראשון, 21 במאי 2017

מקומו של היחיד בעבודת השם פרטית שלו במשנת איזביצה



"… אַךְ עִיקַּר שֹׁרֶשׁ הָעֲבוֹדָה הוּא, שֶׁיִּמְצָא הָאָדָם אֶת עַצְמוֹ גַּם כֵּן, וְיֵדַע אֵיזֶה מַשָּׂא וּמַתָּן עוֹסֵק הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ עִמּוֹ בִּפְרָט נָפְשׁוֹ. וְזֶה הוּא עִיקַּר עֲבוֹדָה…" (סֵפֶר הַזְּמַנִּים, הַגָּדָה שֶׁל פֶּסַח, לוּבְּלִין תרס"ג, ט, ב)

"כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו. ועי"ז יהי' במקומו מדוגל ומנושא... והענין בזה בחניות הדגלים, היו כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו והי' מכיר את מקומו וכמו כן גם שמות הנשיאים מורים על יקרת הנמצא בכל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א', במדבר).

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך כו', כתיב כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה. כאשר התחיל אאע"ה התחיל לבקש ולחפש אחר שורש החיים שלו, אחרי הבינו אשר כל חמדת עוה"ז לא יתכנו להקראות בשם חיים אמיתיים, כי כל חמדת עוה"ז הוא רק להסיר טרדות והמניעות ואחרי אשר יתבטלו כל הטרדות מה יהי' גוף החיים אשר עליו נקראת העולם, ע"ז אמר לו הש"י לך לך היינו לעצמך, כי באמת כל דברי עוה"ז לא יקראו בשם חיים ועיקר החיים תמצא בך, ואתה תגיל בה' בקדוש ישראל תתהלל. זאת הוא החיים" (מי השילוח, חלק א, פרשת לך).

"…ולזה נעלם מכל אחד מקומו ושורשו איזה פרט מצוה השייך לו. ולזה הוא מיצר תמיד יען שנעלם ממנו חסרונו ולא יוכל לתקנו. ועי"ז הוא מסבב עצמו מפעולה לפעולה אולי זו היא הטובה השייכה לו. וכן בענייני עוה"ז מה שהאדם מיצר לפעמים כמו פרנסה וכדומה הוא ג"כ מחמת שלא בא על חסרונו לתקנו. שאם היה שלם לא היה מיצר כלל…" (ספר הזמנים, הגדה של פסח, לובלין תרס"ג, ט,ב).

"…נשאת ונתת באמונה, הוא נגד מחצית השקל, שזה הוא אזהרה לכל נפש ישראל שיחקור בנפשו, מה הוא חלקו ומדרגתו, כגון שבט יהודה שנקרא בדחנא דמלכא ויוסף שר האופים, כמו שנתבאר בח"א (פרשת וישב ד"ה וישב א) ובאם לא יתנהג האדם במדה הראוי לו ושייך לחלקו זה נקרא שאינו נושא ונותן באמונה, וזהו מחצית השקל…" (ח"ב פרשת תשא ד"ה ששה).

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב וגו' מזבח אדמה תעשה לי. ובאמת הלא כבר כתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה, אכן זה מורה שלא יעבוד כמצות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך יראה ואהבה, וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד להשי"ת במדת אהבה, ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו, וזהו מזבח אדמה תעשה לי, מזבח רומז על קיווי, ואדמה רומז על פשיטות, היינו שתקווה לה' בפשיטות ויעזור לך השי"ת" (ח"ב פרשת יתרו ד"ה לא תעשון ב).



"ויאמר ה' אל משה כו', וקח מאתם מטה מטה לבית אב כו', ענין המטות שצוה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח, כי מטה רומז על חיים כידוע, כדכתיב איש משענתו בידו וציוה הש"י ליקח המטות לרמוז כי לעתיד יראה הש"י לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים, ולא יתאווה לחלק חבירו, כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חבירו, כמו שהי' מחלוקת קרח שהי' רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן, וזה הי' ענין המטות שהראה הש"י לכאו"א את מקומו שיש לכאו"א מקום טוב, ולא התלוננו על מקל אהרן ומשה, שתרגום אונקלוס על ויראו ויקחו איש מטהו ואשתמודעי כו' ולא תרגו' וחזי כי ואשתמודעי היינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד…" (מי השילוח, חלק א, פרשת קורח).
"והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת יראת ה' היא אוצרו. איתא במדרש (רבה מב,ד) כל מקום שנאמר והיה שמחה, וכאן הוא שלעתיד ישמח כל אחד בחלקו שהופיע לו השי"ת, כי עוד בתחילת הבריאה הופיע השי"ת לכל פרט נפש את חלקו, במה שישתדל בעוה"ז לעבוד השי"ת, וזה שמחשב בכאן כל הפרטים. עתיך רומז על כל העיתים שעברו עליו בעוה"ז, הן בהיותו בטובה או חלילה להפיך, יראה שהכל האיר לו השי"ת לחלקו… (מי השילוח, חלק ב, ישעיה לג).
"כי כל אחד ואחד מישראל, יש לו ספר מיוחד בפני עצמו שנחקק בלבו כל סבותיו ומאורעותיו שעברו עליו, שיראה מזה שהשי"ת משגיח בפרטות ומנהיג אותו ואת כל העולם, שנפש האדם יכיר במחשבה שנמצא השי"ת בעולם הזה…" – בית יעקב, פרשת תרומה, אות ה.


יום שלישי, 16 במאי 2017

לצמצם כדי להפוך

ר' איתיאל גלעדי

השבוע, בר"ח אייר, תחול הילולת רבי מנחם-מענדל מויטבסק, בעל "פרי הארץ", שעמד בראש העליה הגדולה הראשונה לארץ בעת החדשה. רמ"מ רצה שהישוב בארץ יגיע לעצמאות כלכלית, אך בזמנו הוא לא הצליח והישוב הסתמך על "צדקת ארץ ישראל" שהגיעה מחו"ל. זהו הרקע לסיפור הבא:

פעם התעכב השד"ר שהביא את הכסף מחו"ל, והקהילה הגיעה לחרפת רעב. כשהתלוננו בפני רמ"מ הוא השיב: מובן שאתם רעבים, אך למה לעסוק בכך כל היום? עשו כמוני – בבקר אני רעב כרבע שעה, משך זמן אכילת ארוחת בקר, ואחר כך חוזר לעיסוקי, וכך בזמני שאר הארוחות. כשיש אוכל אינכם אוכלים כל היום, וכשאין אוכל מספיק להיות רעבים בזמן המוקדש לארוחות... דברי הרבי נשמעו להם כבדיחה, שלא התאימה למצב רוחם, והם המשיכו להתלונן. אז אמר הרבי שהוא רואה ברוח קדשו שהשליח כבר קרוב, וניתן ללוות ולקנות אוכל על סמך הכספים שבדרך. לאחר מכן היצר רמ"מ ואמר שאם היו שומעים לעצתו ומחזיקים מעמד עוד זמן-מה היו נפטרים מהתלות בכספי חו"ל.

הסיפור מתאר מצוקה טבעית, רעב, אך הרבי אמר לחסידיו כי אין לתת לה לצאת מפרופורציה ולהקיף את החיים כולם – יש להקדיש לצורך את הזמן הראוי לו ולא יותר. אז, אמר רמ"מ, הרעב לא יהיה בעית נפש אלא יגרום לעצמאות כלכלית. כלומר, מצוקה שמשתלטת על החיים 'תוקעת' אותם וממילא מגבירה את התלות בזולת, אך צורך מבוקר ונשלט הופך לדחף חיובי המקדם את האדם לפתרון עצמאי.

יטען הטוען: ברור שכל בעיה היא יציאה מפרופורציה של כח נפשי או הגזמת סיטואציה בחיים, ומה התועלת ב'תגלית הגדולה' שהתיקון הוא חזרה לפרופורציות? אם הייתי יכול לשלוט במצוקות או במחשבות הטורדניות לא הייתי מגיע לפסיכולוג...

אכן, המודעות לדרך הנכונה לפתרון מרגיעה ונותנת כיוון לשינוי: אדם חושב שכדי לפתור בעיה עליו לעסוק בה עוד ועוד, אך בכך הוא מגדיל את הקושי הנפשי. לחלופין, החשש מעיסוק אובססיבי במצוקה דוחף לקיצוניות השניה, הסחת דעת מוחלטת. אז המצוקה המודחקת, שלא נפתרה, חוזרת וצצה והקושי הנפשי ממשיך וגובר. צמצום העיסוק בצורך לזמן נכון 'משחרר קיטור', כי לא מתעלמים מהבעיה, אך העיסוק תחום כדי שלא ישתלט על החיים. הצמצום מאפשר 'להקיף' את הבעיה ולשלוט בה, במקום להיות כלוא בה, ואז ניתן להפוך אותה לדחף בונה ולמצוא פתרון ראוי.

בתחלה אכן יש להסיח את הדעת לגמרי – 'להתייאש' מהעולם הזה ולבטל את האני ואת צרכיו. רק מי שמסוגל לכך יוכל גם לשלוט ולקבוע מינון נכון לעיסוק בעיותיו (כדברי הרמב"ם שכדי להגיע לאמצע יש לנטות תחלה לקצה הרחוק ביותר, לעבור מעיסוק אובססיבי בבעיה להתעלמות מוחלטת ממנה). אך כשזו המגמה הסחת הדעת איננה הדחקה שלילית אלא שלב הכרחי בתיקון (ובאמת, שלב זה היה חסר לאנשי הקהילה בארץ, ולכן עצת רמ"מ נשמעה להם כבדיחה).

צמצום העיסוק בבעיה דורש מאמץ ושליטה עצמית ("אתכפיא"), אך הוא המפתח להפיכת כח נפשי בעיתי לכח נפשי חיובי ("אתהפכא").

הצמצום אינו דווקא בזמן. ספר יצירה מתאר שלשה ממדים במציאות – עולם (ממד המקום), שנה (ממד הזמן) ונפש (הממד האישי-נפשי): רמ"מ הציע לצמצם את הרעב (תאות האכילה) לזמן מתאים. כיוצא בכך, תיקון קשיים חברתיים תלוי בניתוב הקשר החברי לאדם מתאים, במקום להתפזר במערכות יחסים רבות (ובעיקר: תיקון תאוות המין הוא צמצום המשיכה לבן הזוג בלבד). קושי במציאת מקום/שליחות/פרנסה בעולם (השייך לתיקון תאוות הממון) יש להפוך על ידי ריכוזו ב'מקום' – התמקדות בזירה בה מתאים לאדם להתפתח, תוך שמירה מהשגת גבול או מפיזור הנפש.

---

התפרסם לראשונה בשבת בשבתו

ליקוטי הערות בסוגיית "כתב לה גט על טס של זהב" [גיטין כ:]

לזכות רפואת רבי אברהם יוסף בן ר' משה חיים בתוך שח"י  
[לא מוגה וצריך השלמות רבות בל"נ] 

קושייה מהדין שלמפרע הוא גובה

איתא בגמרא: בעא מיניה רבא מרב נחמן כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך מהו? אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה. והקשה הגר"ח לאביי שסובר שלמפרע הוא גובה [מלוה הגובה חובו מנכסי הלוה מתברר שנכסים אלו הם כשלו משעת ההלואה - פסחים ל:] איך היא מתגרשת בטס זה והלא מאחר שגבתה ממנו כתובתה הטס נעשה שלה למפרע והיה שלה בשעת מסירתו וממילא לא היתה כאן נתינת הגט.

תירוצים – סוגיא זו לפי רבא שמכאן ולהבא הוא גובה –דוקא בגביית קרקע גובה למפרע – בכתובה לא אומרים למפרע הוא גובה

וכתב בשיעורי הרב שאפשר לומר שסוגיא זו איתמרא אליבא דרבא שסובר שמכאן ולהבא הוא גובה. עוד יש לומר כהרמב"ן במלחמות פסחים ט' בדפי הרי"ף דדוקא בגביית קרקע סובר אביי שלמפרע הוא גובה. והרמב"ן ביאר שרק להו"א צירפה הגמרא שם את שיטת אביי שלמפרע הוא גובה להא דנכרי שהלוה את ישראל על חמצו דהוי מטלטלין ולמסקנא אין אומרים למפרע הוא גובה בגביית מטלטלין. ועוד יש לומר דלא אמרינן למפרע הוא גובה בכתובה דלא ניתנה ליגבות עד שעת מיתה או גירושין.

רשב"א – היא מוחלת על כתובתה

והנה הרשב"א הקשה על מ"ש הגמרא נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה, "תמיהא לי, היאך איפשר לומר כן דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הוה ליה פורח באויר וכקושייה דרבא. ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הו"ל כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך וכענין שאמרו בפ"ק דקידושין כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת וכפי שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חוזרת וגובה ממנו". הרי שהרשב"א ביאר שקבלתה את אמירתו התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך הוי כמחילת החוב [גם מתורצת לפ"ז הקושייה הקודמת מהדין שלמפרע הוא גובה. שכאן אין גבייה אלא מחילה].

אך קשה דא"כ נתינת הגט נתינה גמורה היא ופשיטא דמגורשת ולמה מספקא לן בגמרא בזה. ונראה דכיון שמחילתה היתה על תנאי שתקבל את כל שוויות החוב, מספקא לן אי כה"ג נקראת מחילה או שבאמת פרעון הוא ונתינת הטס היתה לפרעון ולא לנתינת הגט והגמרא הסיקה דמחילה היא. והנה הרשב"א השוה דין זה להא דכנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו דמקודשת. אך דמיון זה קשה דשאני הא דסוגיין דשפיר יש להסתפק שקבלת הטס של זהב נחשבת לפרעון כיון שהיא מקבלת את שוויותו תחת מחילתה את החוב משא"כ בהא דקידושין פשיטא דמחילתה מחילה דאין היא מקבלת כלום תחת מחילתה דקבלת המעות אינה תחת המחילה אלא בתורת כסף קידושין. וכתב בשיעורי הרב שבאמת לא מספקא לן בהא דקידושין ושם בודאי מחילתה מחילה היא ולא פרעון. ועי' מנחת אשר סי' ל"ג שסובר הרשב"א שמכיון שכתוב "ספר הכריתות" גם הנייר הוא עצם הגט וצריך ביה נתינה לשם מעשה הכריתות ולפיכך ס"ל שניתן לשם פריעת הכתובה לא מהני לנתינת הגט.

ובס' שערי חיים [עי' בארוכה בסי' מ"ד] ביאר דאין כוונת הרשב"א למחילה גמורה, דבאמת האשה נטלתו בתורת פרעון חוב אלא דבקושיתו סבר הרשב"א דעל כרחך שהבעל נתן לה את הטס בתורת פרעון חוב בלחוד ולא בתורת נתינת גט, דאי נימא שהבעל נתנו לה גם לשם גירושין אי"ז פרעון חוב כלל, דהא האשה מצי לזכות בטס בתורת קבלת גט ונמצא שלא נפרע החוב. וע"כ שהבעל לא נתנו לה לשם נתינת גט ומשו"ה אית ביה פרעון. וזהו שהק' הרשב"א דאי איירי בנתינה לשם פרעון בלחוד הרי"ז אותיות פורחות באויר. וע"ז תי' הרשב"א שבאמת הבעל נתן לה את הטס לשם ב' הענינים - גם בתורת פרעון חוב וגם בתורת גרושין דאע"ג דביד האשה שלא להתרצות להפרע את הכתובה ע"י קבלת הגט מ"מ בנידו"ד שהאשה נתרצתה להפרע בהכי ולקבל את הגט לשם ב' ענינים הוי זה פרעון מעליא [ולזה קרי הרשב"א מחילה] וכיון שהבעל נתנו לה גם לשם גרושין שפיר איכא נתינה מעליתיא ואי"ז אותיות פורחות באויר ודוק.

ולפי"ז כתב בס' שיעורי רבי נחום, א"ש הא דנחלקו רבא ור"נ, דיסוד הפלוגתא הוא אי מהניא נתינת גט בגונא שהבעל נתן לה את הגט לשם ב' ענינים - לשם נתינה ולשם פרעון, דרבא סבר דמדין ונתן בעינן שהבעל יתן לה את הגט לשם נתינת גט בלחוד, ור' נחמן חידש דמהניא נתינה הנעשית לשם פרעון ולשם גירושין. ולכאורה זוהי ג"כ כונת רש"י שכתב בדעת רבא "דמקום גט בעי למיתב לה מתנה גמורה משום גירושין ולא לשם פרעון דכתיב ונתן" והיינו דיסוד הפלוגתא הוא אי צריך ליתן לה את הגט לשם גירושין בלחוד או דמהניא נתינה לשם גרושין ולשם פרעון.

פי' נייר שלי: רש"י אותיות פורחות רמב"ם אין כריתות  

והנה במה דפסול בהנייר שלי כתב רש"י דכיון דהנייר שלו לא נתן לה כלום דנמצאו אותיות פורחות באויר. וכתב במנחת אשר שכונתו פשוטה, דכיון דכתיב ונתן בידה ע"כ צריך ליתן לה את מקום האותיות דאין נתינה באותיות הפורחות באויר, וכיון שצריך ליתן לה גם את מקום האותיות פסול במשייר לעצמו את הנייר. וגם לקמן ע"ה ע"א כתב רש"י דמשום דכתיב ונתן פסול בהנייר שלי ולשיטתו פשוט דמה דאיבעי לן בנייר שבין תיבה לתיבה ובין שיטה לשיטה היינו אם גם נייר זה עצם הגט הוא וגם על זה קאי ונתן בידה או דלמא כמילתא אחריתי הוא כיון שאין זה ממש מקום כתיבת האותיות, דהרי מבואר בריטב"א בסוגיין דזה פשוט דאם נתן לה קלף גדול והגט כתוב רק על מקצתו והוא משייר לעצמו את הגויל שלא נכתב עליו דכשר כיון דאין השיור בגט עצמו. ובזה נסתפקו בנייר שבין שיטה לשיטה אם הוא כחלק מן הגט שצריך בו נתינה וגם בבעית הגמ' בטס של זהב שנתן לה גם לשם פרעון כתובתה כתב רש"י דנסתפקו דשמא צריך ליתן לשם גט ולא לשם פרעון כתובה דאין זה בכלל ונתן כמבואר בדבריו ונפשטה הבעי' דכיון דמ"מ נתן לה את הטס בנתינה גמורה ללא שיור הוי שפיר בכלל ונתן וכז"פ.

והרמב"ם נקט דרך אחרת בכל יסוד דין זה דבפ"ח מגירושין הי"ד כתב דאם אמר והנייר שלי אינה מגורשת דאין זה כריתות ומשמע מדבריו דבאמת אין זה חסרון בעצם הנתינה אלא דאגיד גביה ע"י שהנייר שלו ולא הוי כריתות וגם בעיית הגמ' בנייר שבין השיטין פשוט דהוי בזה דאפשר דאין זה כריתות אף שאין לבעל זכות בעצם הגט כיון דיש לו שיור בנייר שבין השיטין אפשר שאין זה כריתות.

וכתב רבי נחום שנראה פשוט שלפי דברי הרמב"ם בכתב לה על טס וכו' מהניא נתינה לשם פרעון בלחוד דהא סו"ס אין הנייר שייך לבעל וליכא חסרון כריתות. ולפ"ז צ"ל דבסברא זו גופא נסתפק רבא מהו הטעם דלא מועיל הרי זה גיטך והנייר שלי, דאי נימא דבלא נתינת הנייר לא חשיב נתינה, ה"ה דל"מ נתינה לשם פרעון. ואי נימא דזהו משום חסרון כריתות שפיר מהניא נתינה לשם פרעון וע"ז השיב ר"נ דטעמא דהנייר שלי הוא משום חסרון כריתות וכמש"כ הרמב"ם, ולזה סגי שיתן את הנייר לשם פרעון ודוק.

והנה ברמב"ם לכאורה מבואר דלא כהרשב"א דכתב "חקק [צ"ע למה שינה מלשון הגמרא וראיתי שהעיר בה במשאת מלך אבל לא הבנתי הסברו] הגט על טס של זהב ונתנו לה ואמר לה הרי זה גיטיך וכתובתך כשר ונתקבלה כתובתה אם יש בטס כדי כתובתה ואם לאו ישלים כתובתה ע"כ. ולכאורה אי נימא דמהני רק מדין מחילה, הא אין נפ"מ כמה שוה הטס של זהב דאף אם שוה פחות משיעור הכתובה נמי הא עכ"פ מחלה לכתובתה בקבלת טס זה, ואמאי ישלים השאר. ומוכח דהרמב"ם אינו סובר כהרשב"א אלא דהוי באמת פרעון הכתובה ע"י הגט כרש"י ותוס' ולכן כתב דנפרעת רק כשיעור כתובתה. אבל אינו מוכרח שאולי היא מחלה עד שיעור הטס. והאריך בזה קצת בשיעורי רבי דוד עיי"ש וינעם לך.

נתן בע"כ

בס' אור הנר העיר שנתינת גט מהני אפילו בע"כ ואילו קבלת כתובה צריך דוקא מדעתה שהרי צריכה לקנות דלכן צריך דעתה. ולכאורה היה נראה דכאן אם קיבלה הגט בע"כ הוי שלה הכל שהרי ע"י דין נתינה בגט נעשה הכל שלה ונתקבלה אפילו כתובתה אפילו שהיה בע"כ. אבל עיין בשיעורי רבינו דוד מש"כ בזה.  


ועי' עוד בשערי יצחק [פלקסר] ובחי' בעל השרידי אש, באוצר מפרשי התלמוד ועוד ועוד. ואנחנו באנו רק לעורר כמה נקודות עפ"י דברי רבותנו.  

יום שני, 15 במאי 2017

אורות הגבעה בהר בחוקותי



                             אורות הגבעה בהר בחוקותי תשע"ז


בביאור הענין שדין ספיחים תלוי בלקיטה ודין קדושת שביעית תלוי ברוב גידולו

תוספות – לענין ספיחים הולכים אחר הלקיטה

השבוע נעמיק בעזר צורינו וגואלנו בעניני ספיחין עפ"י רבותינו ונראה נפלאות מתורת ה'. וזה החלי. בקידושין [ב' ב'] נאמר: אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ופי' רש"י דלענין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וכתבו בתוס' [ד"ה אתרוג] דמשמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לענין שביעית. והקשו דמדברי רבנו נסים מבואר דלא אזלינן בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים, שכתב רבנו נסים דספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, כיון דגדלו רובן בשישית הרי הן כשל שישית ומותרים אף לסחורה וכו' וההיא דקתני פסחים נ"א ב' כל הספיחים אסורים מיירי בספיחים אסורים בשביעית ואליבא דר"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין, אלא לימד על הספיחים שהן אסורים בשביעית אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחין אסורים בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסורים מדרבנן וכו'.
ויעוין במהרש"א שתמה על מה שמבואר בדברי התוס' דספיחין לר"ע שנלקטו בשמינית אף שרוב גידולם היה בשביעית מותרים באכילה מה"ת (וכן הביא מד' התוס' פסחים [נ"א ב' ד"ה כל]) דהא הכא באו תוס' להוכיח מתירוצו של רבינו נסים דבשביעית אזלינן בירק בתר רוב גידולים ולא בתר לקיטה וא"כ מ"ט אזלינן הכא בתר לקיטה יעוי"ש. ובחי' מהרי"ט בסוגיין כתב דאף דלענין קדושת שביעית כגון לענין איסור סחורה וכדומה אזלינן בתר רוב גידולים, מ"מ לגבי איסור ספיחין לר"ע שאני ד"לא נאסוף" כתיב, ועל האסיפה בשביעית הקפידה תורה ולפיכך תליא בלקיטה.

יסוד רעק"א – איסורי אכילה שהם בגדר חילול שבת

ונראה בגדר הדברים, דהנה כתב רש"י במנחות [ה' ב'] גבי מנחת העומר בשביעית הבאה מן הספיחין לר"ע שאסור לאכול את השיריים משום שביעית. והקשו בתוס', דאם לא יתיר עומר איסור שביעית אין זה ממשקה ישראל. והנראה בזה בהקדם דברי שו"ת הגרעק"א סי' ה' בחולה שאין בו סכנה והוצרך בשבת לרפואתו לאכול פירות ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת אם מותר לאוכלם לשיטת הטור או"ח סי' שכ"ח בדעת הרמב"ם הובא בשו"ע סעי' י"ז דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה. ולגבי איסורי אכילה הרי פסק הרמ"א יור"ד סי' קנ"ה סעי' ג' דמאכלות אסורות מדבריהם אסורים באכילה לחולה שאין בו סכנה. ונסתפק אי אכילת פירות הנושרים בשבת וכן משקים שזבו וכיו"ב דאסירי משום מוקצה ונולד דמיא לשארי איסורי אכילה שלא הותרו לחולה שאב"ס או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי בכלל חילול שבת הוי רק כמו שאר מלאכות שבת דדבריהם דשרי לחולה שאב"ס.
ונמצינו למדים מד' הגרעק"א ענין מחודש, דשייך דבר שהוא אסור באכילה ומ"מ אין גדר איסורו כשאר מאכ"א אלא דאסור משום דבר אחר וכהא דאכילת מוקצה ונולד הוי בגדר חילול שבת ואף דיש באיסור זה כל גדרי איסורי אכילה וכגון שיאסור בנותן טעם וכיו"ב. ובתוס' ע"ז [ס"ו ב' ד"ה אמר] מבואר דהיה שייך בזה דינא דשבח עצים בפת מ"מ אין המאכל אסור בעצמותו ואין איסורו אלא בגדר חילול שבת.

ספיחים לר"ע משום איסור אסיפה

ונראה דגדר איסור ספיחין לר"ע הוא מעין זה. דהנה האיסור נלמד מקרא ד"הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" [ויקרא כ"ה כ'] וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין? מכאן לספיחין שהן אסורין [פסחים נ"א ב']. ונראה שאיסור ספיחין לדעת ר"ע חשיב לאו גמור מדכתיב ולא נאסוף, ואף שכתוב בתורת סיפור דברים, הוא לאו. וכן מטו משמיה דהגרא"ב קאמאי דהוי כעין לאו דאכילת מעשר שני בטומאה ובאנינות דנלמד מקרא דוידוי [דברים כ"ו י"ד] "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא" [וכ"כ בצפנת פענת מהדו"ת עמ' 104 ע"פ זבחים ק"ו ב' דבעי למילף לאו דחלב משביעית ומפרש דר"ל מאיסור ספיחין לר"ע ועי"ש בשפ"א וברש"ש ודימה ללאו דמע"ש], ואף דהלאו אאסיפה מ"מ מדכתיב וכי תאמרו מה נאכל וכו' למדנו דהיינו אכילה. יעוין בשעה"מ פ"ד מהלכות שמיטה ויובל ה"ב שכ' שאינם אסורים בהנאה לר"ע דמה נאכל כתיב אלא דיסוד האיסור באכילתם הוא האסיפה דאכילתם של ספיחים הוא גמר אסיפתם. ונמצא דאי"ז בגדר מאכלות אסורות דעלמא אלא שהוא מאיסורי שביעית דאסרה תורה אסיפת ספיחי שביעית ע"י אכילתם שהיא גמר אסיפתם ונמצא דאיסור אכילת ספיחין הוא מעין איסורי עבודה דשביעית.

ולפי"ז תתישב שיטת רש"י, דמנחת העומר הקריבה בשביעית אין שיריה נאכלים לר"ע דספיחין אסורים מה"ת ומ"מ כשירה המנחה ואין כאן פסולא דמשקה ישראל, והיינו משום דדין ממשקה ישראל מן המותר לישראל אינו אמור אלא היכא דהחפצא אסור באכילה מגדרי מאכלות אסורות אבל ספיחין שאיסור אכילתם הוא מגדר עבודת שביעית שהיא האסיפה שאסרה התורה בשביעית, חשיבי שפיר מן המותר לישראל כיון שכל איסור האכילה אינו אלא מחמת דהויא היכ"ת לגמר האסיפה ואין המאכל אסור בעצמותו ואינו בכלל מאכלות אסורות דעלמא.

גדר איסור משומר

 ובהאי ענינא היה אפשר לומר בשיטת ר"ת דהמשומר בשביעית אסור באכילה מה"ת וכדילפינן לה בתו"כ בהר פרק א' "ואת ענבי נזירך לא תבצור" - מן השמור אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר [יעוין תוס' סוכה ל"ט ב' ד"ה בד"א ומנחות פ"ד א' ד"ה שומרי]. והקשו בתוס' שם מהא דתנן בשקלים דשומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, והיינו ששומרים אותם לצורך מנחת העומר ושתי הלחם וכיון שהם נשמרים הו"ל מן המשומר וא"כ לא הוי ממשקה ישראל, יעוי"ש שתירצו בכמה אופנים.

ואפשר היה לומר דגם איסור אכילה דמשומר לר"ת אינו מגדר איסור אכילה כמאכ"א דעלמא, דהלא לא תבצור כתיב והבצירה היא דנאסרה, ואמנם אין האיסור בפועל אלא באכילה וכמבואר בתוס' [ב"מ נ"ח א' ד"ה לשמור] דמן המופקר אתה בוצר היינו אוכל מ"מ אין האכילה אסורה מצד עצמה אלא משום שהיא כגמר הבצירה וכיון דאיסור האכילה הוא מגדר בצירה בשביעית אין בזה דין משקה ישראל וכמש"נ.

שביעית בתר רוב גידולין אבל ספיחין בתר זמן אסיפה

ומעתה יתבאר היטב גדר הדברים המבוארים בתוס' לפי דרכו של המהרי"ט, דאף דלענין קדושת שביעית אזלינן בתר רוב גידולין, מ"מ לגבי איסור ספיחין לר"ע אזלינן בתר לקיטה ואם נלקטו בשמינית לית בהן משום איסור ספיחין וכדביאר המהרי"ט דעל האסיפה בשביעית הקפידה תורה. והיינו דרק לענין קדושת שביעית תלוי ברוב גידול, דרוב גידולם בשביעית קובעם בדין פירות שביעית ודין קדושת שביעית עלייהו משא"כ איסור ספיחין לר"ע דלא חייל בהחפצא דספיחי שביעית איסור אכילה וכל איסורם הוא אך מצד איסור האסיפה בשביעית שאכילתם היא גמר אסיפתם, ע"כ ל"ש כל עיקרו של איסור זה אא"כ היתה האסיפה בשביעית שאזי חשיבא גם אכילתם לעולם כעבודת שביעית דגומרת האסיפה דשביעית אבל היכא דנלקטו בשמינית והיתה האסיפה בשמינית ל"ש כלל האי איסורא וא"ש היטב דברי התוס' [עפ"י הס' שערי חיים קידושין עיי"ש עוד].

גדר איסור ספיחין
והנה כתב הרמב"ם [שביעית ד' א']: כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח. בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל".

וראיתי להרידב"ז [סי' ג' אות א'] שכתב דהא דמותר לאכול מן התורה היינו רק אם נזרע קודם שביעית אבל אם נפלו הזרעים בארץ בשנת השביעית הרי זה אסור מן התורה וכמו שאמרו בתו"כ פ' בהר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור. ופי' הקרבן אהרן דוקא מן השבות שעלו מאליהן אתה אוכל ולא מן השמור ר"ל שנחרשה ונעבדה. וכן פירש המלבי"ם ז"ל ולשון שמור הוא כמו לעבדה ולשמרה וכשהזרע נתחדש בשביעית ולא נשבת מקודם אין זה מן השבות בארץ ואפילו כשנזרע מאליו כגון שנפלו זרעים על השדה בשביעית ונצמח מאליו ג"כ אסור וכמש"כ הרמב"ם כאן "כל שתוציא הארץ בשנה השביעית בין הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו וכו' מותר לאכול מן התורה", הרי דכתב מפורש דדוקא הזרע שנפל בה מקודם שביעית מותר לאכול אבל הזרע שנפל בה בשביעית גופה אסור דרק מן השבות אתה אוכל לשבות בארץ מקודם ולא שנזרעה בשביעית אפילו נזרע מאליו עכתו"ד.
הנה מה שכתב דהיכי שזרע בשביעית עצמה אסור משום שלא הוי מן השבות, כן מבואר גם בפי' הר"ש משאנץ לתו"כ שם "מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור, פירוש שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות הוי שמור ואפילו לא שמרם לאחר כן". וכ"כ הגר"א ז"ל [בביאוריו לירושלמי שביעית פ"ט ה"א] גבי מהו שיהו אסורין משום ספיחים הנזרעים ביד בשביעית אסורין באכילה מדאורייתא עיי"ש. וכ"כ הרא"פ [בפירושו לירושלמי שקלים פ"ד ה"א] דכל מה שנזרע בשביעית אסור מן התורה לאכילה לכו"ע ע"ש. וכ"כ בתוס' הרא"פ בסוגיין ועיין תוס' ראש השנה [ט. ד"ה וקציר הראשון].

ברם, מה שהוסיף הרידב"ז ז"ל דאף היכי שנזרע מאליו בשביעית הרי זה אסור מן התורה, נראה מוכח ברמב"ם להיפוך. שהרי כתב "בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה". הנה בזרע שנפל וכן בעיקרים שנקצרו כתב שהם מקודם שביעית אבל בעשבים וירקות שעלו מאליהן לא כתב שהם מקודם שביעית, דדוקא היכי דעביד מעשה דהיינו שנפל זרע מידו בשעת קצירה או שהפילו בידים וכן כשקצר את העיקרים לעשה מעשה בידים הוא דבעינן שיהא קודם שביעית דאילו אם עשאו בשביעית אסור מן התורה משום דלא הוי מן השבות. אבל בירקות ועשבים שעלו מאליהן אפילו אם התחיל צמיחתן בשביעית מותר מן התורה ואין לאוסרו משום דלא הוי מן השבות, דכיון דלא עשה שום מלאכה אלא שהתחילה לצמוח מאליה הוי שפיר בגדר שבות כיון ללא נעשה בו מלאכת עבודה. וכן דייק הגר"א ז"ל בלישניה "הנזרעים ביד בשביעית אסורין באכילה מדאורייתא" אבל כשלא נעשה בו מעשה בידים אינו אסור מן התורה, דאם לא תימא הכי, אמאי מותרין פירות האילן הלא גם הם צמחו מהקרקע בשביעית ומה בכך שהאילן קיים מלפני ששית, מ"מ עכ"פ פירותיו לא התחילו לצמוח אלא בשביעית וכל כח צמיחות הפרי הוא ממה שהארץ עשתה בשביעית, ואם נימא דגם כל מה שהארץ עושה מאליה לא הוי מן השבות א"כ איך משכחת שיהא מותר לאכול פירות האילן מן תורה.

וכן מוכח לשון הר"ש משאנץ כנ"ל "פי' שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות", הרי דבעינן דוקא שיעבוד בה עבודה בידים אבל מה שנעשה מאליה אינו מפקיע מכלל שבות דאל"כ אין לך פירות האילן שיהא מן השבות, דאין לומר דכיון דהאילן עומד מלפני שביעית לכן אף שמצמיח הפרי בשביעית מקרי שפיר שבות ומשום דבתר עיקר צמיחתו אזלינן, זה אינו, דהרי בקרא לא נאמר זריעה אלא שבות ממלאכת עבודה, ואם נאמר דגם כשנעשה מאליה אסור א"כ גם פירות אלו ליתסרי שהרי לא שבת מעבודה בשביעית שהרי גדלו הפירות והצמיחו. וע"כ מוכח דהיכי שצמח מאליו בלי שום עבודת אדם ודאי דהוא בכלל שבות ומותר מן התורה. ועוד שהרי הר"ש משאנץ כתב "ואי אתה אוכל מן השמור פי' שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות הוי שמור ואפילו לא שמרם לאחר כן". הרי דהא דבנעבדה נאסרה לאכילה היינו טעמא משום דהוי בגדר שמור. ועל כרחך הסברא בזה, דכיון שנעבדה, הרי גילה דעתו שהוא רוצה לזכות בה ואינו רוצה להפקיר את הפירות והיינו שמור. ומעתה תינח כשזרע בידים הרי גילה דעהו שרוצה בשמירתו אבל כשנזרע מאליו מאי שמירה איכא. ומוכח דבנזרע מאליו הוי שפיר בכלל מן השבות. וראיתי בהערות לבית רידב"ז [דף כ"ו ע"א] שהביא מפרישה [חו"מ סי' קמ"א ס"ק י"ג] שאם חרש וזרע בשביעית פירותיה אסורין משום לא תאכל כל תועבה - כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וגם הביא בשם ס' ערוך לנר [ליבמות קכ"ב] ומהר"ם שי"ק על המצוות [מצוה שכ"ט] שכתבו בשם הראב"ד בס' תמים הטעם שפירות שנתגדלו באיסור ע"י זריעה בשביעית אסורין משום לא תאכל כל תועבה עיי"ש. וגם הגאון רידב"ז ז"ל בעצמו הסתמך על דברי הראב"ד הללו בהערותיו לקונטרס משמרת להבית דף כ"א ע"א עיי"ש וכן הועתקו הדברים בשם הראב"ד בכמה ספרים. ובאמת לא נמצא כן להראב"ד ז"ל כלל אלא שבס' מהר"ם שי"ק שם רצה לפרש כן בטעמו של הראב"ד המובא לדבריו בס' ערוך לנר. ובאמת מה שכתב המהר"ם שיק ז"ל שהערוך לנר הביא בשם הראב"ד בס' תמים דעים, אגב שיגרא ללישנא כתב כן כי באמת לא נמצא מזה בערוך לנר כלל אלא שדברי הראב"ד ז"ל מובאים בס' כפות המרים לסוכה ל"ט וגם הקושיא שהביא במהר"ם שיק שם על הראב"ד בשם ערוך לנר נמצאה בס' כפות תמרים. ותמהני על הגדולים ז"ל שרצו לבנות דייק על הראב"ד בלי יסוד.

והנה בס' כפות תמרים שם הביא מהראב"ד בס' תמים דעים [סי' רמ"א] שכתב לפרש הך ליבמות [קכ"ב, בקשר ליבול נכרי] "של עזיקה הן", וזה לשונו "שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה אבל שמור ביד נכרי לא אסרה. ועוד איזה שבת יש בין שמור לשאינו שמור. אבל של עזיקה היא ארץ עבודה ומטוייבת [כצ"ל] ואם ספיחים אסורים בשביעית, כל שכן פירות ארץ עבודה בין של עכו"ם בין של ישראל עכ"ל. וכעת נדפסו בהשגות הראב"ד על הרז"ה בסוכה ל"ט. והכפות תמרים שם תמה על הראב"ד ז"ל דכיון דמודה דפירות המשומרים ביד ישראל אסורין אלא שהוא מחלק דהיינו רק במשומר ביד ישראל אבל משומר ביד עכו"ם אינו אוסר משום דהעכו"ם אינו מוזהר על והשביעית תשמטנה, וא"כ קשה דלפירושו דעזיקה היינו שמעובדת ומטוייבת אמאי יהא אסור כשהם של עכו"ם, הלא העכו"ם אינו מוזהר שלא לעבוד את הארץ בשביעית, ואמאי בפירות שנשמרו ע"י העכו"ם אינו אוסר ואלו פירות שנעבדו ע"י העכו"ם אוסר עכ"ק.

והנה המהר"ם שיק ז"ל שם תירץ דהיכי דחרש וזרע בשביעית דהוי תחלה גידולו באיסור נאסרו הפירות משום "לא תאכל כל תועבה" ואע"ג דאין העכו"ם מצווה שלא לעבוד בשביעית, מ"מ כשישראל מעבד אדמתו ע"י עכו"ם עובר הישראל בעשה דושבתה הארץ, דהמצוה היא על הארץ שתשבות, ואיכא משום לא תאכל כל תועבה. אבל במשומר אינו עובר על ושבתה, דעשה זו ליכא אלא בעבודה כעין זריעה וחרישה וכששמרו עכו"ם ליכא משום לא תאכל כל תועבה עכתו"ד עיי"ש. ולדבריו ז"ל לא אסר הראב"ד בנעבד ע"י עכו"ם אלא כשהשדה היא של ישראל שאז עבר הישראל על ושבתה הארץ אבל מלשון הראב"ד שכתב "פירות ארץ עבודה בין של נכרי בין של ישראל" משמע דאף אם השדה של עכו"ם, אסור. וכן משמע מגופא דהך ענינא שהרי הראב"ד מפרש דהך דעזקה ר"ל נעבד ע"י עכו"ם, ואם נימא דאינו אסור אלא כשהשדה היא של ישראל, א"כ אמאי אמרו דכשאמר של עזקה הן, לא אמר כלום, שלא נתכוין אלא להשביח, הלא בלא"ה לא אמר כלום דמן הסתם הפירות של שדה נכרי דמהיכי תיתי נחשוד שישראל אמר לעכו"ם לעבוד שדהו בשביעית, ומוטב שנאמר כאן נמצא וכאן היה ועכו"ם המביא פירות לשוק ודאי שהיא משדה של עכו"ם, וע"כ מוכח דהראב"ד אוסר בנעבד גם כשהשדה היא של עכו"ם.

אולם נראה ליישב שיטת הראב"ד ז"ל דהנה הא דמשומר אסור באכילה לדעת הראשונים הסוברים כן היינו ממה שכתב בתו"כ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. וסבירא ליה להראב"ד דלא נאסר לאכול מן השמור אלא כשנשמר ע"י ישראל שנצטוה שלא לשמור וכדכתיב ונטשתה אבל עכו"ם שלא נצטוה על ונטשתה אין שמירתו אוסרת דהך ונטשתה היא חובת גברא שמצוה עליו לנטשו ולהפקירו. ואף להשיטות הסוברין דשביעית אפקעתא דמלכא היא - עיין מבי"ט ח"א סי י"א ושו"ת אבקת רוכל סי' כ"ב כ"ד ושו"ת מהרי"ט ח"א סי מ"ג - מ"מ איכא מצוה של ונטשתה, כלומר שינהג בו מנהג הפקר ולא ישמרנו וכשאינו נוהג בו מנהג הפקר ולא קיים מצות ונטשתה, הרי זה נאסר משום שאינו בכלל שבות. אבל כל שלא נצטוה על ונטשתה, לא אתמעיט מכלל שבות, דהך דינא דמן השבות אתה אוכל ולא מן השמור, מתלי תלי וקאי במצות ונטשתה וכל דלא עבר על ונטשתה ליכא ביה אזהרה דמן השבות אתה אוכל ולא מן השמור. אבל היכי שנעבד ע"י עכו"ם הרי זה אסור, דלא גרע מספיחים דהרי חזינן דספיחים אסורין ואף שלא נעשה בו שום מלאכה אלא שגדל מאליו. ומוכח דאיסור ספיחין אינו תליא באיסור גברא, שהרי אף כשצמח מאליו אסור ומכל שכן כשגדל ע"י מלאכת עכו"ם ודאי דאסור משום ספיחין.

אלא דלכאורה אין זה מספיק, והרי משום ספיחין לא נאסרו אלא הזרעים אבל פירות האילנות אינן נאסרין משום ספיחין ואפילו כרבי עקיבא דס"ל דספיחין אסירי מן התורה מ"מ הלא מקרא מלא כתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" הרי דפירות האילן מותרין באכילה, וא"כ איך למד הראב"ד לאסור פירות שנעבדו ע"י עכו"ם מכל שכן דספיחין הרי בפירות ליכא איסור ספיחין. אולם נראה הכונה, דהנה הטעם דגם לרבי עקיבא לא נאסרו משום ספיחין אלא הזרעים ולא פירות האילן, הרי מבואר בתוס' [פסחים כ"א ד"ה כל] שלא אסרה תורה אלא ספיחין דמיא דזריעה דכתיב הן לא נזרע עיי"ש. ומעתה מבואר דהא דספיחין אסורין היינו משום שאינן צומחין אלא ע"י זריעה ולכן אף כשצמחו מאליו בלי זריעה בידים אלא שנזרע מאליו ג"כ אסור. אבל פירות האילן שגדלין בלי זריעה חדשה אינו אסור משום ספיחין. והשתא סובר האב"ד דגם פירות האילן היכי שזרעו וחרשו ועבד בו עבודה והיא לא נזרע, דמה אם נזרע מאליו יש איסור ספיחין מכש"כ אם נזרע בידים ודאי שיש בו איסור ספיחין ואף אם נזרע ע"י עכו"ם שאינו מצווה על השביעית, מ"מ לא גרע מאילו נזרע מאליו שאסור וס"ל להראב"ד דאיסיר ספיחין נוהג אף בשדה של עכו"ם וכמש"כ הכס"מ פ"ד משמיטה הכ"ט בשם ספר כפתור ופרח פרק מ"ז דלמאי דקי"ל אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר ושביעית הוא הדין שספיח שגדל בשדה עכו"ם ייאסר וכמו שאמרו במשנה אינו נאכל ואינו נעבד עיי"ש. ועיין בכפתור ופרח שם שהביא סייעתא לדבריו מדברי הראב"ד הנ"ל עיי"ש.
ומעתה נתבארו דברי הראב"ד ז"ל דהיכי שזרעו העכו"ם בידים או חרשו הרי זה בכלל איסור ספיחין, דמספיחין למדין דכל מה שתלוי בזריעה אסורה בשביעית דהרי כתיב הן לא נזרע וא"כ כשנעבד השדה בשביעית אף שהיא שדה אילן, מ"מ נאסר דהרי זה בכלל הן לא נזרע, כלומר שנעשה בו עבודה ולא הותרו פירות האילן מקרא והיתה לכם שבת הארץ לאכול אלא כשגדלו בלי שום עבודה דאז אין הם בכלל איסור הן לא נזרע, ואף לרבנן דס"ל דספיחין דרבנן ולית להו איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע, מ"מ לא מצינו שיחלקו על רבי עקיבא בפרטי דין ספיחין ובכל מה שסובר רע"ק דאסור משום ספיחין גם רבנן מודו אלא דפליגו אם ספיחין הוא דאורייתא או דרבכן וכיון דלרבי עקיבא איכא איסור ספיחין גם בפירות האילן שנעבדו, דהרי הן בכלל הן לא נזרע, ממילא מדרבי עקיבא נשמע לרבנן דגם לדידהו הוי בכלל איסור ספיחין בכהאי גוונא ולא התירו פירות האילן אלא כשלא נעבדה בהן עבודה כלל. וכל זה לענין כשנעבדה בו עבודה דבזה אסור אף כשנעבדה ע"י עכו"ם, דהרי לא גרע מספיחין שגדלו מאיליהן דאסורין, משא"כ בשמור לא אסרה תורה אלא כשנשמר ע"י מי שנצטוה על ונטשתה, ועכו"ם שאינו מצווה על ונטשתה אין שמירתו אוסרת ולא נתמעט שמירתו מכלל שבת הארץ, דשבת הארץ תליא במצוות ונטשתה שהיא חובת גברא וכל שאין הגברא מצווה על ונטשתה אין איסור בשמירתו אבל איסור ספיחין ודאי דאינו תלוי בגברא, שהרי אף כשגדל מאליו אסור ומכש"כ כשגדל ע"י מעשה ודאי דאסור ואף שהוא מעשה עכו"ם למעשה עכו"ם לא עדיף מגדל מאליו ודו"ק. [עפ"י נתן פריו שביעית פ"ד ה"א עיי"ש עוד]

"כי לי בני ישראל עבדים"

בזוהר הקדוש [חלק ג קיא ב] נאמר, 'שבשעה שיודע האדם את קונו בארח כלל' הוא בבחינת 'עבד' והוא רשאי לעבוד את אדונו ולקיים מצוותיו ופקודותיו אך אין לו רשות להיכנס לבית גנזיו ולנבור ביסדות ביתו. רק בשעה שהאדם יודע את קונו 'בארח פרט' הוא בבחינת 'בן' אהוב הרשאי להיכנס לפני ולפנים וכל רזי הבית פתוחים לפניו.

בהסבר הדברים צריכים תחילה להבחין בין עבודת העבד לעבודת הבן. העבד עושה את רצון אדונו כי הוא חייב. העבד אינו יודע למה ציוה עליו אדונו מה שציוה ולמעשה אין זה מתפקידו של העבד לדעת. מבחינה מסוימת ההיפך הוא הנכון ככל שידע העבד יותר עלולים שיקולים זרים לחדור למלאכתו והוא יסטה מעשיית רצון אדונו בשלמות הרצויה. הסיבה היחידה המנחה את העבד בעשיית מלאכתו היא הנאמנות המוחלטת לאדון. הבן, לעומתו, עבודתו נעשית מתוך אהבתו לאביו ומתוך כך שנפשו קשורה בנפשו ואף דומה לה. הבן רוצה את מה שרוצה האב כי על אף שאינו מלך, בן מלך הוא, הוא מונחה מאותם מקורות וכמה לאותן מטרות. עבודת הבן נעשית מתוך הבנת רצון אביו והזדהות איתה ולא רק מתוך חובת ציות.
גם בכל איש ישראלי קיימות שתי הבחינות. ימי המעשה הם בחינת עבדות. האדם עמל לפרנסתו, ואין זמן לחשוב יותר מדי. הוא עובד את קונו כי הוא יודע שצריך לעבוד את קונו ללא חקירות, תהיות והתפלספויות.

בשבת קיימת קירבה מסויימת ואנחנו אמורים לעבוד מבחינת 'בנים'. שבת היא מתנה טובה 'בבית גנזי' ואז נפתח מאור הגנוז פנימיות כל דבר. כדברי קדשו של השפ"א [תרל"ב ועי' גם בשפתי דעת בפרשתנו שנעזרנו בו], אחרי שמצטט את הזוהר, כותב "והוא [החיפוש בגניזת המלך] בחינת שבת, וימי המעשה הם בחינת עבד, אף שנסתר ואינו מרגיש פנימיות החיות שיש בכל דבר, רקק שמאמין ועושה רצון הקב"ה, ובשבת 'מתנה טובה בבית גנזי' [שבת י'] שנפתח מאור הגנוז, הוא הפנימיות של דבר, ונגלה כבוד ה'". שבת היא בחינת 'להגיד בבוקר חסדך' וימות החול הם בחינת 'ואמונתך בלילות'. בשבת עובדים מתוך ההארות של אורות גנוזים ואילו בחול אנחנו מאמנים שאותם אורות קיימים אבל הם נסתרים מאיתנו ועובדים מתוך אמונה שהם קיימים.

העבודה של 'ששת ימים תעבוד' מאפשרת לנו לצאת מעצמנו ולהימשך אחר קוננו. בשבת אין צורך. היותנו בני המלך הוא כבר מספיק שבטבע נימשך אחרי ללא צורך בעבודה. "וההפרש, כי בן הוא מיוחד להיות נמשך בטבעו אחר רצון אביו, כי בן מלך הוא ואינו צריך עבודה להתקרב, כי דעתו שוה לדעת אביו מצד כי בן מלך הוא. ובחול דצריכין לכוף היצר אף שיש כמה הסתרות ורצונות אשר לא לה' המה ולזה צריכין עבודה לצאת מהמשכת עצמו כנ"ל".

חול הוא, איפוא, זמן של מלחמות היצר, מאבקים והסתרות. בשבת האור מתגלה ואין צורך להילחם ולהיאבק, והאדם זוכה למנוחה אמיתית.
החיפוש בגנני המלך שהוזכר בזוהר, רומז גם ללימוד תורה. שבת היא הזמן האופטימלי והאידאלי ללמוד תורה. משום מה, מנהג עם ישראל הוא שהישיבות הקדושות והכוללים שובתים בשבת ואין סדרי לימוד רגילים. אבל מי שמבין את הפוטנציאל האדיר שטמון בלימוד שבת, בוודאי ישכיל ללמוד בשבת כדי לזכות לאור הגנוז, ובפרט יעסוק בלימוד פנימיות התורה.
והדברים עמוקים אף יותר. במקום אחר [בהר תרמ"א ד"ה בפסק 'כי לי'] כותב השפת אמת, כי אין המדובר בשתי דרגות נפרדות אלא במעגל החוזר. כפי מה שמשיג הבן יותר בסודות המלוכה ככל שגדלה השגתו ברוממות מעלת המלך וגדלותו העצומה כך הוא מבין ומשכיל יותר במיעוט ערך עצמו ומשכיל להשפיל עצמו ולקבל עליו עול המלכות בהכנעה יתירה. ומנגד ככל שהוא מכניע ומשפיל עצמו יותר כך הוא זוכה להשיג ולהבין עמוק יותר בחדרים הפנימיים ובבית הגנזים וחוזר חלילה. 
ומוסיף "ועל זה נאמר תהלים [ל"ו ז'] 'אדם ובהמה תושיע שערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה' ואין זה מחסרון דעת, רק שהידיעה האמיתית מביא הכנעה זאת להבחין כי מותר האדם אין [קהלת ג יט]. ולכן לעולם 'לי בני ישראל עבדים' אף אם יעלו בגבהי מרומים נשארים עבדים נאמנים ועל זה נאמר [ישעיה מ"ט ג'] 'עבדי אתה ישראל אשר אתפאר'.

יוצא שאחרי כל מה שאנחנו מבינים, ההבנה שלנו נשארת בדרגת בהמה. היכולת האינטלקטואלית של האדם נראית מרשימה ביחס לבהמות וגם במקרים מסויימים, לשאר בני אדם. אבל בהשוואה אובייקטיבית למים האין סופיים של דעת שהאדם לא השיג, ביחס לדעת אלקים, האדם נשאר בבחינת בהמה. ואז הוא תופס את עצמו לעמול כדי להשיג יותר [מבחינת שבת], ובהתבוננות מחודשת הוא מבין שוב שאינו מבין [יחסית] כלום [בחינת עבד]. וחוזר חלילה. 

נמצא, שהמידות הקבועות והאופייניות לבני עלייה הן הצימאון לדעת רזי עליון יחד עם ענוה שורשית שעד כמה שמשיגים, לא השיגו כלום.
אדם ובהמה תושיע ה'.

שבת שלום ואורות אין סוף!!! תיאור: 

התייחסות לזולת

"הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו"

אומר ר' ירוחם - איך אפשר לבלוע את החבר? זה מגעיל! אפילו זבוב אדם לא רוצה לבוע?!

ועונה - החבר לא קיים. הוא סתם אויר. 

"כל מי שיש לו גסות רוח סוף נכשל באשת איש".

למה? 

כי הבעל לא קיים. הנואף בעל גסות הרוח רואה רק את עצמו. [מהר"ל חי' אגדות] 


יום שבת, 13 במאי 2017

קנין בע"ש שיחול בשבת



הקדמה

במאמר זה ננסה לברר מפי ספרים ומפי סופרים שמפיהם אנו חיים, את הספק דאסתפקנא ביה מאור הגולה רבינו עקיבא איגר זצוק"ל [בתשובותיו סי' קנ"ט], האם מותר לבצע מעשה קנין בע"ש שלא יחול מיד אלא בשבת. וזה החלי בעזר צורי וגואלי.

לתת מעות פדיון הבן בערב שבת לכהן לצורך שבת 

בתשובה שם הוכיח ממה שהובא במג"א [סי' של"ט סק"ה] בשם התרומת הדשן [סי' רס"ט] בחל פדיון הבן בשבת שאינו יכול לתת את המעות לכהן בשבת, שאין לומר שיתן המעות מערב שבת, שיש שאלות מה יעשה עם הברכות והסעודה. משמע שלולי השאלות על הברכה והסעודה היה מותר לתת את המעות מע"ש על מנת שיחול הקנין בשבת. אלא שאין ראיה לחידוש דין זה בגמרא. ואדרבה, מהגמרא [יומא י"ג.] משמע שאסור, דאל"כ מה כל הטורח לענין נישואי אשה לכהן גדול ביום כיפור, יקדש אשה על תנאי שאם אשתו הראשונה תמות ביו"כ, תהיה זו מקודשת. ונשאר בצ"ע.


אבנ"ז - חלות הקנין מתאפשרת מחמת הויית האדם


והקשה בשו"ת אבני נזר [או"ח סי' נ"א] למה יהיה אסור, ומאי שנא קנין בע"ש מכל המלאכות שמותר להתחיל אותן מערב שבת? ותירץ, שחילוק גדול יש, שכל המלאכות נעשות מאיליהן בשבת ואין צריך עוד אל האדם, שאפילו מת האדם טרם נעשה המלאכה, המלאכה בכל זאת תיעשה, אבל בקנין הרי הקנין נעשה בשבת מחמת האדם שאם מת או מכר לאדם אחר, הקנין הראשון בטל, וכיון דהקנין נעשה מכח האדם בשבת, י"ל דחשיב נעשה הקנין בשבת.

והביא דוגמה לזה מבבא קמא [ל"א] בנתקל אחר בגופו והוזק בגופו ובממונו חייב אפילו אממונו, אף דבור פטור בו את הכלים, זה חשיב אדם המזיק אף שהוא לא עשה כלום שהאחר נתקל בו, מכל מקום, כיון שמחמת גופו נעשה מעשה היזק חשיב גופו מזיק, הכא נמי כיון שמחמת האדם בשבת נעשה מעשה הקנין חשיב הוא עושה הקנין.

ובקובץ משנת התורה [עמ' 313] הסביר דשונה קנין בשבת משאר מלאכות דמותרות לעשות מע"ש אפילו אם ימשכו לתוך השבת, כי לא נאסר מקח וממכר מדין מלאכה, אלא טעמו מבואר ברש"י [ביצה ל"ז. ד"ה משום מקח וממכר] דהאיסור דמקח וממכר הוא מפסוק ממצוא חפצך, או משום גזירה שמא יכתוב שטר מכירה, וא"כ מובן היטב העובדה שכאן אסור למרות שיש כאן שנים שעשו [הקונה והמקנה, ע"ש מש"כ בזה] ובשאר מלאכות פטור. דבשלמא מלאכות י"ל שנים שעשו פטור, אך ממצוא חפצך אין בו היתר של שנים שעשאוהו משום דממצוא חפצך חמור, וכן לטעם השני, גזירה שמא יכתוב שטרי הדיוטות, משום הגזירה לא שייך היתר דשנים שעשו [אבל לקמן נביא מהחת"ס שכתב שבשעת החלות אין חשש שמא יכתוב]. וכן מבואר באבני נזר שהיה קשה לו במי שעשה קנין בערב ש"ק לשבת, הוי כשנים שעשו, כי יש בו כח אחד מערב שבת וכח אחד משבת, וכתב דעל כרחך ממצוא חפצך חמור ואין בו פטור של שנים שעשו. והוא מוכרח דהרי כל מקח וממכר [אפילו הנעשה כולו בשבת] הוי שנים שעשו, [וע' בספר משנת התורה מה שהאריך בזה ותמצא נחת].

ראיה שנחשב עשייה בשעת החלות

עוד כתב באבני נזר להביא ראי' שהעושה קנין שיחול אחר כך חשיב עושה בשעה שהקנין חל, מירושלמי פרק מי שאחזו [ל"ט], נתן לה גיטה ואמר לא יהא גט על למחר ואחר כך נעשה קורדייקוס [סוג מחלת נפש], פלוגתא דר"י וריש לקיש בעשה שליח לגרש ואחר כך נעשה קורדייקוס, לר"י דפוסל התם, הכא נמי פוסל. ואם נבין שמקנה על מנת שיחול למחר חשיב עשי' רק בשעה שמקנה ולא בשעת חלות הקנין, מה הדמיון לשליחות, דבשליח ודאי חשיב המשלח עושה בשעה שהשליח עושה. וראי' מדברי הגהות מיימוני פרק ו' מהלכות שבת אות ב': אסור ליתן מעות לנכרי בערב שבת שיקנה בשבת דיש שליחות לגוי לחומרא. הרי דמשום שליחות חשיב כאילו הישראל המשלח עושה הקנין בשבת בשעה שהשליח קונה.

ויותר מזה מוכח לפי מה שכתב הרב ז"ל מלאדי [בסי' רמ"ג סעי' א' וסי' רס"ג בקו"א אות א'] דכל שבות דאמירה לנכרי, משום דיש שליחות לנכרי לחומרא. הנה דחשיב לחומרא כאילו עשה המשלח בשבת אף שצוהו בחול. וכן משמע ברש"י שבת ריש פרק מי שהחשיך [קנ"ג] שפירש נותן כיסו לנכרי מבעוד יום ובקושיות הגמרא מאי טעמא שרי לי' רבנן פרש"י והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת, והרי נתן לו כיסו וצוהו מבעוד יום. מוכח דמשום שליחות חשיב המשלח שעשה בעת עשיית השליח [ובגוי אסור מדרבנן].

וכיון דבשליחות נחשב מעשה המשלח בעת עשיית השליח, ואז הוא קורדייקוס פוסל ר"י. אבל באומר שתתגרש לאחר זמן, אם תאמר שנחשב כל מעשה הגירושין בשעת האמירה – הרי היה בריא באותה שעה! אלא ודאי גם באומר שיחול לאחר זמן חשיב מעשיו גם בעת חלות ואף דחשיב מעשיו גם בעת אמירתו אין חילוק בין מקצת מעשיו בשטות לכל מעשיו בשטות.


מותר מטעם שנים שעשו


בשו"ת אבני חפץ [לג"ר אהרן לוין זצ"ל הי"ד סי' ל"ג] העיר משבת [צ"ב.] "בעשותה" העושה את כולה ולא העושה מקצתה, הרי שמגדר מלאכה האסורה בשבת הוא שיעשה כולה ולא מקצתה. והנה כל מקח מורכב משני חלקים, מעשה הקנין וחלות הקנין. כאשר המעשה התבצע בערב שבת ורק החלות נעשתה בשבת, רק חלק מהמלאכה היתה בשבת ואינו אסור. [ולא הבנתי דברי הגאון זצ"ל, דנהי דאינו איסור תורה אבל איסור דרבנן עכ"פ ישנו – עי' רמב"ם פ"א מהל' שבת הלכה ג' והלכה ט"ו]. ועי' כריתות [י"ט:] ולר' יוסי גמר מלאכה לר' אליעזר, הא שמענא ליה דמחייב, דתנן רבי אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחילה [או שמוסיף חוט] אחד על האריג [על בד שכבר היה ארוג במקצת] חייב, ע"כ, ומשמע דלר' אליעזר חייב על גמר המלאכה לבד אף בלי ההתחלה, ולדידיה י"ל דאף שהמכירה עצמה נעשית בחול, כיון שהגמר היינו חלות הקנין היתה בשבת, אסור. וקצת י"ל בסברת ר"א דה"ט דס"ל דחייבין ג"כ על גמר מלאכה, משום דס"ל דבכל מעשה העיקר הוא הגמר וההתחלה לא נחשבת, וכמו שאמרו בסוטה כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על הגמרו כאילו עשאו, וילפינן כן מדכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל [יהושע כ"ד] הרי שנתיחסה ההעלאה לבני ישראל אף שמשה התחיל להעלותם וע"כ משום שמשה רק התחיל ובנ"י גמרו נקראת המצוה על שמם ע"ש. ולכן מובן שכאשר גמר המלאכה היתה בשבת חייב, אף שההתחלה היתה בערב שבת, עכ"ד. [וחקירה זו, אם העיקר הוא ההתחלה או הגמר, נידון בהרחבה בספרו היקר של הגר"א לוין ברכת אהרן מאמר ט"ז ע"ש וינעם לך.]


וכמובן שלפי מה שכתבנו לעיל בשם האבני נזר שיש חומר מיוחד באיסור ממצוא חפצך לא יעזור כאן הקולא של שנים שעשו [וגם לצד שהאיסור הוא משום גזירה שמא יכתוב, אם יש חשש שמא יכתוב בשעת החלות גם לא יעזור לנו שיש כאן שנים שעשו].


אין חשש שמא יכתוב



במשנה בביצה [ל"ו:] נאמר: ואלו הן משום רשות, לא דנין ולא מקדשין ולא חולצין ולא מייבמין, וטעמא דגזרינן שמא יכתוב פסק דין. ובגמרא שם הקשו, והא מצוה קעביד [ולמה נקרא עשיית דין 'רשות'], ומשני בדאיכא דעדיף מיניה [וא"כ אין עליו מצוה לדון], ולא מקדשין – והא מצוה קעביד? בדאית ליה אשה ובנים. ובתוס' שם [ד"ה והא מצוה קעביד] כתבו דהיכא דנגמר הדין בערב שבת וכתבו דברי המחייבין והמזכין בערב שבת, שוב מותר לדון בשבת עיי"ש. ומכאן למד החת"ס בהגהותיו לשו"ע שמותר לעשות קנין בערב שבת בתנאי שיחול בשבת, דכיון דהקנין נעשה בערב שבת שוב ליכא למיחש שיבוא לכתוב בשבת. דזיל בתר טעמא, דהא איסור קנין בשבת הוא מחשש שמא יכתוב בשבת, אבל כשמעשה הקנין נעשה בערב שבת, מכיון שהרגילות הוא לכתוב בשעת מעשה קנין [ולא בשעת החלות] שוב אין לחשוש שיבוא לכתוב. וכן לטעם ממצוא חפצך שכתב רש"י [בביצה ל"ז] פשוט שמותר, כיון שאינו נעשה בשבת. [וכ"כ בשו"ת בית שערים או"ח סי' רס"ד.] ושוב מצאתי בשו"ת זקני מורי רעק"א [סי' קנ"ט] שהביא ספק זה עכ"ד החת"ס. [הגה"ה זו הושמטה מהדפוסים שלנו בשו"ע ונדפסה באורייתא כרך ז' עמ' רס"ח והובא בס' ילקוט יוסף.]

מותר לתת מעות לאינו יהודי לקנות בשבת

וחזי הוית בספר נהמת דוב [עמ' ק"צ] שהוכיח מהא דאיתא בשו"ע סי' ש"ז סעיף ד': מותר לתת מעות מע"ש לאינו יהודי לקנות לו, ובלבד שלא יאמר לו קנה בשבת. ומבואר שם בכל הפוסקים דרק להגיד לעכו"ם למכור או לקנות בהדיא אסור ומטעם אמירה לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת, אבל מה שנעשה הקנין בשבת בשביל ישראל אין איסור. ולכאורה, אם אסור לעשו מעשה קנין בע"ש שיחול בשבת, איך יתכן שדבר זה מותר, כיון שעכ"פ נעשה חלות קנין בשביל ישראל בשבת, למה זה עדיף ממה שישראל עצמו עושה מעשה קנין בערב שבת שיחול בשבת שאסור.


מותר בערב שבת לעשר לשבת


והנה ביבמות [צ"ג.] אי' דרבי ינאי היה לו אריס שהיה מביא לו פירות כל ערב שבת, ערב שבת אחת איחר ולא בא, נטל ר"י פירות מביתו ועישר על פירות שיבואו בשבת. והקשו התוס' איך עישר שלא מן המוקף? וברמב"ן ובריטב"א שם מבואר דלא עישר בערב שבת אלא עישר בתנאי שכאשר יביאו פירות לרשותו, אז יחול המעשר. והוכיח מכאן בספר ישרש יעקב שמותר לעשר בערב שבת שיחול בשבת. וכ"כ בשו"ת רבי שאול משה [סי' ס"ב בסופו]. ובקובץ משנת התורה כתב לדחות ראיה זו, דיש לעיין באופן שהתנה שיקנה ביום שירד גשמים, וירדו בשבת, האם גם כאן חל ספיקו של הגרעק"א. דמצד אחד אפשר לומר דדוקא כשהתנה שיחול הקנין בשבת עצמה מצד הזמן, אז שייך לומר שיהיה אסור מהטעמים הנזכרים, אך כשאמר ביום שירדו גשמים וודאי אין צד איסור כי לא כיוון דווקא ליום זה. ואם נאמר שאפשר להקל במקרה כזה, כי להחמיר במקרה שהתנה שיחול הקנין בשבת הוא חידוש ודי לנו בחידוש זה ולא נרחיבו, א"כ נוכל לומר גם בגמ' ביבמות שמדובר במקרה שהאריס לא בא עם הפירות ורבי ינאי עישר בהכנה לזמן שיביא, ויכול להיות שיביא ביום ראשון ואין בכלל איסור בכה"ג, דדמי למתנה קנין לזמן שירד גשם, שבכלל אין כל וודאות שירד בשבת, ומותר. וראיה ברורה לדין זה, מהא דפרק המפקיד [ל"ד.] בלישנא בתרא דנעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני, הרי פרתי קנויה לך סמוך לגניבתה, הרי אפשר שהפרה תגנב בשבת ואיך יאמר שיקנה סמוך לגניבתה, הא עובר על איסור, ע"כ דבכה"ג ליכא איסור. עוד הוכיחו מעירובין [ל"ו.] דעסקינן שם באומר ככר זו היום חול ומחר קודש, וכן גם גבי לגין שאומר שיהיו מעשר לכשתחשך, ומשמע דשרי לעשר היום שיחול למחר. וכן הוכיחו מעוד מקומות שמותר לתרום מע"ש שיחול בשבת. ודחה בקובץ משנת התורה, דהא הפרשת תרומות ומעשרות נאסרו משום דדמיא למתקן [כמבואר במג"א סי' של"ט סק"ז], ומדמי ליה לבישול, ולפי זה יורדות כל הקושיות מהפרשת תרו"מ מערב שבת לשבת. דהיכן דמעשה התיקון עושה מערש"ק ונתקן בשבת מאיליו, דמי לשאר מלאכות דשרי בכה"ג, ורק במקח וממכר יש לומר דהאיסור הוא משום ממצוא חפצך או משום גזירה דשטרי הדיוטות. אך היכן דלאו מכח גזירה קאתינן, אלא מכח דימוי למתקן, בזה אין לאסור לתקן מערב שבת שיתוקן בשבת והוי ממש כמו כל המלאכות דשרי בכה"ג.

אין להוכיח מפדיון הבן שעקרונית מותר לעשות מע"ש לשבת לנידוננו


והנה לעיל הבאנו את דברי התרומות הדשן [ סי' רס"ט שהובאו במג"א] שדן אם מותר לפדות בערב שבת שיחול בשבת, ומסיק דאסור מפני שצריך ברכה וסעודה ע"ש אבל מצד גוף הפדיון שיחול בשבת דוקא לא אכפת ליה, ומוכח דשרי לקנות שיחול בשבת, אבל הגרע"א מסיים שצריך ראייה גדולה מהש"ס, ומסיק דבפ"ק דיומא מוכח דאסור וע"כ לדינא מסכים שאסור ע"ש. בס' מועדים וזמנים [ח"ה סי' רפ"ה הערה א'] דחה הראיה מפדיון הבן דדוקא בפדיון הבן מתיר ואין ללמוד משם לנידון דידן. ובהקדם חקירה בעצם מהות פדיון הבן, שמבואר ברמ"א [יו"ד ס' ש"ה] דאף שאב אומר מאי בעית טפי, אין זכות לכהן לתפוס את הבן, ויש להסתפק אי לפני הפדיון חל באמת כמין קדושה ממש על הילד, ובפדיון מפקיע הקדושה, או נימא שיסודו מתנות כהונה לבד והיינו לתת חמשת סלעים לכהן, ונקרא פדיון אף שאין קדושה להפקיע. וראייה ברורה שמפקיע קדושה ממש דבקידושין [כ"ט.] מסקינן שאם אין לו אלא חמשה סלעים הוא קודם לבנו, מאי טעמא? מצוה דגופיה עדיף ע"כ. וקשה, בשלמא אי יש כאן ענין הפקעת קדושה, שפיר אית לן למימר שגופו קודם, אבל אי יסודו קיום מצות עשה, מאי שנא הוא מבנו והא בתרווייהו מקיים המ"ע ומה שייך בדידיה עדיף, אבל אם נפרש שיש כאן ענין הפקעת קדושה א"ש דגופו עדיף. וכן בבכורות [ט.] מייתינן מקרא דשרי לעבוד בבכור בנו, ומשמע דבלי ריבוי קרא אסור, וע"כ יש לפני הפדיון קדושה ממש. ובזה יש ליישב דברי הרמ"א [יו"ד סי' ש"ה סק"י] שפדיון הבן אינו מועיל ע"י שליח, ותמהו עליו מנין לו הא מילתא, ולהנ"ל הסברא ברורה, כיון שיש כאן חלות דממילא לא שייך שליחות ודומה לטבילה או חליצה והיינו שיש כאן בפדיון הבן חלות הפקעת קדושה במצות נתינה, ולא דמי לפדיון הקדש שהוא פועל החלות, רק בפדיון הבן הוא מקיים מצוה, והחלות מדין תורה מאליה, וכה"ג לא שייך גדר שליחות וא"ש. ובנידון דידן בקנין שיחול בשבת אם אסור, נראה שלדברינו לכאורה ס"ד דיש מקום להתיר פדיון הבן אפילו בשבת גופא, אם אינו פודה בכסף דהוי מוקצה, שאין כאן אלא מצות נתינה ובמקום מצוה לא אסרו דומיא דמתנה ע"מ להחזיר בלולב דשרי ביו"ט דאז הוי מצוה ליומו. והכי נמי הוה לן לומר דשרי ואף שיש כאן הפקעת קדושה והוה כפדיון הקדש דאסור, הכא לא הוא הפועל הפקעת הקדושה רק מקיים בכך מצות נתינה ומדין תורה נפקע בכך הקדושה. וא"כ, ראוי לנו להתיר פדיון הבן כשאינו מוקצה אפילו בשבת גופא, והאיסור אינו אלא דדומה למשא ומתן שאומר במאי בעית טפי, וא"כ כשפודה בערב שבת והחלות בשבת ראוי להתיר, ואסור רק מפני הברכה והסעודה. ולא דמי לפדיון הקדש שהוא גופא פועל חלות ההקנאה, או פדיון בשבת מודה התה"ד שאסור, אבל כאן שהחלות רק מדין תורה ראוי להתיר, ועיי"ש בתה"ד ותראה שמשמע כדברינו, ועכ"פ אין ראיה מדברי תה"ד דפליג על מסקנת הגרע"א לאסור קנין שהוא פועל החלות שיחול בשבת דאסור לדידיה עכ"ד ה'מועדים וזמנים'.

ואפשר להאריך בזה מאד אבל כאן תשבות קולמוסי. להלכה ולמעשה נחלקו הפוסקים בדבר. הרוצה להרחיב יוכל לעיין בשו"ת תורת חסד [סי' י"ג וי"ד], אור שמח [פכ"ג מהל' שבת הי"ב], שו"ת מהרש"ם [ח"ב סימן קנ"ז שהביא ראיה מהנאמר בירושלמי בדמאי פ"ז ה"ד וכן הוא בשבת פי"ח ה"א: אמר רבי יצחק בר אליעזר, אדם עומד מערב שבת ואומר הרי זו תרומה למחר ואין אדם עומד ואומר הרי זו תרומה למחר. אמר רבי יוסי בי רבי בון, אין אדם עומד מע"ש ואמר הרי זו תרומה למחר], בשו"ת הר צבי סי' קכ"ו [שם חידש חידוש גדול שיש איסור על הקונה בלבד כי מצד המקנה הכל נגמר בערב שבת, ודחה עפי"ז את הראיה מהפרשת תרומה, ותמה עליו בקובץ 'משנת התורה' אם כי רבים הביאו את דברי ההר צבי בשתיקה כהודאה], ישועות דוד [לג"ר דוד פוברסקי זצ"ל סי' נ"ד], שערי זבולון [לג"ר זבולון שוב שליט"א סי' צ"ד], שו"ת כתב סופר [או"ח סי' מ"ו], שו"ת בצל החכמה [ח"ג קכ"ג], קובץ אור ישראל [ניסן תשס"ד במדור 'על הפרק'], אגרות משה [או"ח ח"ג סי' מ"ד], רץ כצבי [שבת סי' כ"ג שדן באתר אינטרנט שפתוח בשבת], שבילי ציון [סי' י"א].


וה' יתברך יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות ותמיד נלמד מתוך שמחה וטוב לבב מרוב כל.


סיימתי י"א כסלו התשע"א - ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!

[מוגה]

יום שישי, 12 במאי 2017

בגדר איסור ספיחים




בביאור הענין שדין ספיחים תלוי בלקיטה ודין קדושת שביעית תלוי ברוב גידולו

תוספות – לענין ספיחים הולכים אחר הלקיטה

קידושין ב' ב': אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ופי' רש"י דלענין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וכתבו בתוס' [ד"ה אתרוג] דמשמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לענין שביעית. והקשו דמדברי רבנו נסים מבואר דלא אזלינן בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים, שכתב רבנו נסים דספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, כיון דגדלו רובן בשישית הרי הן כשל שישית ומותרים אף לסחורה וכו' וההיא דקתני פסחים נ"א ב' כל הספיחים אסורים מיירי בספיחים אסורים בשביעית ואליבא דר"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין, אלא לימד על הספיחים שהן אסורים בשביעית אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחין אסורים בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסורים מדרבנן וכו'.

ויעוין במהרש"א שתמה על מה שמבואר בדברי התוס' דספיחין לר"ע שנלקטו בשמינית אף שרוב גידולם היה בשביעית מותרים באכילה מה"ת (וכן הביא מד' התוס' פסחים [נ"א ב' ד"ה כל]) דהא הכא באו תוס' להוכיח מתירוצו של רבינו נסים דבשביעית אזלינן בירק בתר רוב גידולים ולא בתר לקיטה וא"כ מ"ט אזלינן הכא בתר לקיטה יעוי"ש. ובחי' מהרי"ט בסוגיין כתב דאף דלענין קדושת שביעית כגון לענין איסור סחורה וכדומה אזלינן בתר רוב גידולים, מ"מ לגבי איסור ספיחין לר"ע שאני ד"לא נאסוף" כתיב, ועל האסיפה בשביעית הקפידה תורה ולפיכך תליא בלקיטה.

יסוד רעק"א – איסורי אכילה שהם בגדר חילול שבת

ונראה בגדר הדברים, דהנה כתב רש"י במנחות [ה' ב'] גבי מנחת העומר בשביעית הבאה מן הספיחין לר"ע שאסור לאכול את השיריים משום שביעית. והקשו בתוס', דאם לא יתיר עומר איסור שביעית אין זה ממשקה ישראל. והנראה בזה בהקדם דברי שו"ת הגרעק"א סי' ה' בחולה שאין בו סכנה והוצרך בשבת לרפואתו לאכול פירות ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת אם מותר לאוכלם לשיטת הטור או"ח סי' שכ"ח בדעת הרמב"ם הובא בשו"ע סעי' י"ז דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה. ולגבי איסורי אכילה הרי פסק הרמ"א יור"ד סי' קנ"ה סעי' ג' דמאכלות אסורות מדבריהם אסורים באכילה לחולה שאין בו סכנה. ונסתפק אי אכילת פירות הנושרים בשבת וכן משקים שזבו וכיו"ב דאסירי משום מוקצה ונולד דמיא לשארי איסורי אכילה שלא הותרו לחולה שאב"ס או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי בכלל חילול שבת הוי רק כמו שאר מלאכות שבת דדבריהם דשרי לחולה שאב"ס.
ונמצינו למדים מד' הגרעק"א ענין מחודש, דשייך דבר שהוא אסור באכילה ומ"מ אין גדר איסורו כשאר מאכ"א אלא דאסור משום דבר אחר וכהא דאכילת מוקצה ונולד הוי בגדר חילול שבת ואף דיש באיסור זה כל גדרי איסורי אכילה וכגון שיאסור בנותן טעם וכיו"ב. ובתוס' ע"ז [ס"ו ב' ד"ה אמר] מבואר דהיה שייך בזה דינא דשבח עצים בפת מ"מ אין המאכל אסור בעצמותו ואין איסורו אלא בגדר חילול שבת.

ספיחים לר"ע משום איסור אסיפה

ונראה דגדר איסור ספיחין לר"ע הוא מעין זה. דהנה האיסור נלמד מקרא ד"הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" [ויקרא כ"ה כ'] וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין? מכאן לספיחין שהן אסורין [פסחים נ"א ב']. ונראה שאיסור ספיחין לדעת ר"ע חשיב לאו גמור מדכתיב ולא נאסוף, ואף שכתוב בתורת סיפור דברים, הוא לאו. וכן מטו משמיה דהגרא"ב קאמאי דהוי כעין לאו דאכילת מעשר שני בטומאה ובאנינות דנלמד מקרא דוידוי [דברים כ"ו י"ד] "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא" [וכ"כ בצפנת פענת מהדו"ת עמ' 104 ע"פ זבחים ק"ו ב' דבעי למילף לאו דחלב משביעית ומפרש דר"ל מאיסור ספיחין לר"ע ועי"ש בשפ"א וברש"ש ודימה ללאו דמע"ש], ואף דהלאו אאסיפה מ"מ מדכתיב וכי תאמרו מה נאכל וכו' למדנו דהיינו אכילה. יעוין בשעה"מ פ"ד מהלכות שמיטה ויובל ה"ב שכ' שאינם אסורים בהנאה לר"ע דמה נאכל כתיב אלא דיסוד האיסור באכילתם הוא האסיפה דאכילתם של ספיחים הוא גמר אסיפתם. ונמצא דאי"ז בגדר מאכלות אסורות דעלמא אלא שהוא מאיסורי שביעית דאסרה תורה אסיפת ספיחי שביעית ע"י אכילתם שהיא גמר אסיפתם ונמצא דאיסור אכילת ספיחין הוא מעין איסורי עבודה דשביעית.
ולפי"ז תתישב שיטת רש"י, דמנחת העומר הקריבה בשביעית אין שיריה נאכלים לר"ע דספיחין אסורים מה"ת ומ"מ כשירה המנחה ואין כאן פסולא דמשקה ישראל, והיינו משום דדין ממשקה ישראל מן המותר לישראל אינו אמור אלא היכא דהחפצא אסור באכילה מגדרי מאכלות אסורות אבל ספיחין שאיסור אכילתם הוא מגדר עבודת שביעית שהיא האסיפה שאסרה התורה בשביעית, חשיבי שפיר מן המותר לישראל כיון שכל איסור האכילה אינו אלא מחמת דהויא היכ"ת לגמר האסיפה ואין המאכל אסור בעצמותו ואינו בכלל מאכלות אסורות דעלמא.

גדר איסור משומר

 ובהאי ענינא היה אפשר לומר בשיטת ר"ת דהמשומר בשביעית אסור באכילה מה"ת וכדילפינן לה בתו"כ בהר פרק א' "ואת ענבי נזירך לא תבצור" - מן השמור אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר [יעוין תוס' סוכה ל"ט ב' ד"ה בד"א ומנחות פ"ד א' ד"ה שומרי]. והקשו בתוס' שם מהא דתנן בשקלים דשומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, והיינו ששומרים אותם לצורך מנחת העומר ושתי הלחם וכיון שהם נשמרים הו"ל מן המשומר וא"כ לא הוי ממשקה ישראל, יעוי"ש שתירצו בכמה אופנים.
ואפשר היה לומר דגם איסור אכילה דמשומר לר"ת אינו מגדר איסור אכילה כמאכ"א דעלמא, דהלא לא תבצור כתיב והבצירה היא דנאסרה, ואמנם אין האיסור בפועל אלא באכילה וכמבואר בתוס' [ב"מ נ"ח א' ד"ה לשמור] דמן המופקר אתה בוצר היינו אוכל מ"מ אין האכילה אסורה מצד עצמה אלא משום שהיא כגמר הבצירה וכיון דאיסור האכילה הוא מגדר בצירה בשביעית אין בזה דין משקה ישראל וכמש"נ.

שביעית בתר רוב גידולין אבל ספיחין בתר זמן אסיפה

ומעתה יתבאר היטב גדר הדברים המבוארים בתוס' לפי דרכו של המהרי"ט, דאף דלענין קדושת שביעית אזלינן בתר רוב גידולין, מ"מ לגבי איסור ספיחין לר"ע אזלינן בתר לקיטה ואם נלקטו בשמינית לית בהן משום איסור ספיחין וכדביאר המהרי"ט דעל האסיפה בשביעית הקפידה תורה. והיינו דרק לענין קדושת שביעית תלוי ברוב גידול, דרוב גידולם בשביעית קובעם בדין פירות שביעית ודין קדושת שביעית עלייהו משא"כ איסור ספיחין לר"ע דלא חייל בהחפצא דספיחי שביעית איסור אכילה וכל איסורם הוא אך מצד איסור האסיפה בשביעית שאכילתם היא גמר אסיפתם, ע"כ ל"ש כל עיקרו של איסור זה אא"כ היתה האסיפה בשביעית שאזי חשיבא גם אכילתם לעולם כעבודת שביעית דגומרת האסיפה דשביעית אבל היכא דנלקטו בשמינית והיתה האסיפה בשמינית ל"ש כלל האי איסורא וא"ש היטב דברי התוס' [עפ"י הס' שערי חיים קידושין עיי"ש עוד].

גדר איסור ספיחין

והנה כתב הרמב"ם [שביעית ד' א']: כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח. בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל".

וראיתי להרידב"ז [סי' ג' אות א'] שכתב דהא דמותר לאכול מן התורה היינו רק אם נזרע קודם שביעית אבל אם נפלו הזרעים בארץ בשנת השביעית הרי זה אסור מן התורה וכמו שאמרו בתו"כ פ' בהר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור. ופי' הקרבן אהרן דוקא מן השבות שעלו מאליהן אתה אוכל ולא מן השמור ר"ל שנחרשה ונעבדה. וכן פירש המלבי"ם ז"ל ולשון שמור הוא כמו לעבדה ולשמרה וכשהזרע נתחדש בשביעית ולא נשבת מקודם אין זה מן השבות בארץ ואפילו כשנזרע מאליו כגון שנפלו זרעים על השדה בשביעית ונצמח מאליו ג"כ אסור וכמש"כ הרמב"ם כאן "כל שתוציא הארץ בשנה השביעית בין הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו וכו' מותר לאכול מן התורה", הרי דכתב מפורש דדוקא הזרע שנפל בה מקודם שביעית מותר לאכול אבל הזרע שנפל בה בשביעית גופה אסור דרק מן השבות אתה אוכל לשבות בארץ מקודם ולא שנזרעה בשביעית אפילו נזרע מאליו עכתו"ד.
הנה מה שכתב דהיכי שזרע בשביעית עצמה אסור משום שלא הוי מן השבות, כן מבואר גם בפי' הר"ש משאנץ לתו"כ שם "מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור, פירוש שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות הוי שמור ואפילו לא שמרם לאחר כן". וכ"כ הגר"א ז"ל [בביאוריו לירושלמי שביעית פ"ט ה"א] גבי מהו שיהו אסורין משום ספיחים הנזרעים ביד בשביעית אסורין באכילה מדאורייתא עיי"ש. וכ"כ הרא"פ [בפירושו לירושלמי שקלים פ"ד ה"א] דכל מה שנזרע בשביעית אסור מן התורה לאכילה לכו"ע ע"ש. וכ"כ בתוס' הרא"פ בסוגיין ועיין תוס' ראש השנה [ט. ד"ה וקציר הראשון].

ברם, מה שהוסיף הרידב"ז ז"ל דאף היכי שנזרע מאליו בשביעית הרי זה אסור מן התורה, נראה מוכח ברמב"ם להיפוך. שהרי כתב "בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה". הנה בזרע שנפל וכן בעיקרים שנקצרו כתב שהם מקודם שביעית אבל בעשבים וירקות שעלו מאליהן לא כתב שהם מקודם שביעית, דדוקא היכי דעביד מעשה דהיינו שנפל זרע מידו בשעת קצירה או שהפילו בידים וכן כשקצר את העיקרים לעשה מעשה בידים הוא דבעינן שיהא קודם שביעית דאילו אם עשאו בשביעית אסור מן התורה משום דלא הוי מן השבות. אבל בירקות ועשבים שעלו מאליהן אפילו אם התחיל צמיחתן בשביעית מותר מן התורה ואין לאוסרו משום דלא הוי מן השבות, דכיון דלא עשה שום מלאכה אלא שהתחילה לצמוח מאליה הוי שפיר בגדר שבות כיון ללא נעשה בו מלאכת עבודה. וכן דייק הגר"א ז"ל בלישניה "הנזרעים ביד בשביעית אסורין באכילה מדאורייתא" אבל כשלא נעשה בו מעשה בידים אינו אסור מן התורה, דאם לא תימא הכי, אמאי מותרין פירות האילן הלא גם הם צמחו מהקרקע בשביעית ומה בכך שהאילן קיים מלפני ששית, מ"מ עכ"פ פירותיו לא התחילו לצמוח אלא בשביעית וכל כח צמיחות הפרי הוא ממה שהארץ עשתה בשביעית, ואם נימא דגם כל מה שהארץ עושה מאליה לא הוי מן השבות א"כ איך משכחת שיהא מותר לאכול פירות האילן מן תורה.

וכן מוכח לשון הר"ש משאנץ כנ"ל "פי' שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות", הרי דבעינן דוקא שיעבוד בה עבודה בידים אבל מה שנעשה מאליה אינו מפקיע מכלל שבות דאל"כ אין לך פירות האילן שיהא מן השבות, דאין לומר דכיון דהאילן עומד מלפני שביעית לכן אף שמצמיח הפרי בשביעית מקרי שפיר שבות ומשום דבתר עיקר צמיחתו אזלינן, זה אינו, דהרי בקרא לא נאמר זריעה אלא שבות ממלאכת עבודה, ואם נאמר דגם כשנעשה מאליה אסור א"כ גם פירות אלו ליתסרי שהרי לא שבת מעבודה בשביעית שהרי גדלו הפירות והצמיחו. וע"כ מוכח דהיכי שצמח מאליו בלי שום עבודת אדם ודאי דהוא בכלל שבות ומותר מן התורה. ועוד שהרי הר"ש משאנץ כתב "ואי אתה אוכל מן השמור פי' שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות הוי שמור ואפילו לא שמרם לאחר כן". הרי דהא דבנעבדה נאסרה לאכילה היינו טעמא משום דהוי בגדר שמור. ועל כרחך הסברא בזה, דכיון שנעבדה, הרי גילה דעתו שהוא רוצה לזכות בה ואינו רוצה להפקיר את הפירות והיינו שמור. ומעתה תינח כשזרע בידים הרי גילה דעהו שרוצה בשמירתו אבל כשנזרע מאליו מאי שמירה איכא. ומוכח דבנזרע מאליו הוי שפיר בכלל מן השבות. וראיתי בהערות לבית רידב"ז [דף כ"ו ע"א] שהביא מפרישה [חו"מ סי' קמ"א ס"ק י"ג] שאם חרש וזרע בשביעית פירותיה אסורין משום לא תאכל כל תועבה - כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וגם הביא בשם ס' ערוך לנר [ליבמות קכ"ב] ומהר"ם שי"ק על המצוות [מצוה שכ"ט] שכתבו בשם הראב"ד בס' תמים הטעם שפירות שנתגדלו באיסור ע"י זריעה בשביעית אסורין משום לא תאכל כל תועבה עיי"ש. וגם הגאון רידב"ז ז"ל בעצמו הסתמך על דברי הראב"ד הללו בהערותיו לקונטרס משמרת להבית דף כ"א ע"א עיי"ש וכן הועתקו הדברים בשם הראב"ד בכמה ספרים. ובאמת לא נמצא כן להראב"ד ז"ל כלל אלא שבס' מהר"ם שי"ק שם רצה לפרש כן בטעמו של הראב"ד המובא לדבריו בס' ערוך לנר. ובאמת מה שכתב המהר"ם שיק ז"ל שהערוך לנר הביא בשם הראב"ד בס' תמים דעים, אגב שיגרא ללישנא כתב כן כי באמת לא נמצא מזה בערוך לנר כלל אלא שדברי הראב"ד ז"ל מובאים בס' כפות המרים לסוכה ל"ט וגם הקושיא שהביא במהר"ם שיק שם על הראב"ד בשם ערוך לנר נמצאה בס' כפות תמרים. ותמהני על הגדולים ז"ל שרצו לבנות דייק על הראב"ד בלי יסוד.

והנה בס' כפות תמרים שם הביא מהראב"ד בס' תמים דעים [סי' רמ"א] שכתב לפרש הך ליבמות [קכ"ב, בקשר ליבול נכרי] "של עזיקה הן", וזה לשונו "שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה אבל שמור ביד נכרי לא אסרה. ועוד איזה שבת יש בין שמור לשאינו שמור. אבל של עזיקה היא ארץ עבודה ומטוייבת [כצ"ל] ואם ספיחים אסורים בשביעית, כל שכן פירות ארץ עבודה בין של עכו"ם בין של ישראל עכ"ל. וכעת נדפסו בהשגות הראב"ד על הרז"ה בסוכה ל"ט. והכפות תמרים שם תמה על הראב"ד ז"ל דכיון דמודה דפירות המשומרים ביד ישראל אסורין אלא שהוא מחלק דהיינו רק במשומר ביד ישראל אבל משומר ביד עכו"ם אינו אוסר משום דהעכו"ם אינו מוזהר על והשביעית תשמטנה, וא"כ קשה דלפירושו דעזיקה היינו שמעובדת ומטוייבת אמאי יהא אסור כשהם של עכו"ם, הלא העכו"ם אינו מוזהר שלא לעבוד את הארץ בשביעית, ואמאי בפירות שנשמרו ע"י העכו"ם אינו אוסר ואלו פירות שנעבדו ע"י העכו"ם אוסר עכ"ק.

והנה המהר"ם שיק ז"ל שם תירץ דהיכי דחרש וזרע בשביעית דהוי תחלה גידולו באיסור נאסרו הפירות משום "לא תאכל כל תועבה" ואע"ג דאין העכו"ם מצווה שלא לעבוד בשביעית, מ"מ כשישראל מעבד אדמתו ע"י עכו"ם עובר הישראל בעשה דושבתה הארץ, דהמצוה היא על הארץ שתשבות, ואיכא משום לא תאכל כל תועבה. אבל במשומר אינו עובר על ושבתה, דעשה זו ליכא אלא בעבודה כעין זריעה וחרישה וכששמרו עכו"ם ליכא משום לא תאכל כל תועבה עכתו"ד עיי"ש. ולדבריו ז"ל לא אסר הראב"ד בנעבד ע"י עכו"ם אלא כשהשדה היא של ישראל שאז עבר הישראל על ושבתה הארץ אבל מלשון הראב"ד שכתב "פירות ארץ עבודה בין של נכרי בין של ישראל" משמע דאף אם השדה של עכו"ם, אסור. וכן משמע מגופא דהך ענינא שהרי הראב"ד מפרש דהך דעזקה ר"ל נעבד ע"י עכו"ם, ואם נימא דאינו אסור אלא כשהשדה היא של ישראל, א"כ אמאי אמרו דכשאמר של עזקה הן, לא אמר כלום, שלא נתכוין אלא להשביח, הלא בלא"ה לא אמר כלום דמן הסתם הפירות של שדה נכרי דמהיכי תיתי נחשוד שישראל אמר לעכו"ם לעבוד שדהו בשביעית, ומוטב שנאמר כאן נמצא וכאן היה ועכו"ם המביא פירות לשוק ודאי שהיא משדה של עכו"ם, וע"כ מוכח דהראב"ד אוסר בנעבד גם כשהשדה היא של עכו"ם.

אולם נראה ליישב שיטת הראב"ד ז"ל דהנה הא דמשומר אסור באכילה לדעת הראשונים הסוברים כן היינו ממה שכתב בתו"כ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. וסבירא ליה להראב"ד דלא נאסר לאכול מן השמור אלא כשנשמר ע"י ישראל שנצטוה שלא לשמור וכדכתיב ונטשתה אבל עכו"ם שלא נצטוה על ונטשתה אין שמירתו אוסרת דהך ונטשתה היא חובת גברא שמצוה עליו לנטשו ולהפקירו. ואף להשיטות הסוברין דשביעית אפקעתא דמלכא היא - עיין מבי"ט ח"א סי י"א ושו"ת אבקת רוכל סי' כ"ב כ"ד ושו"ת מהרי"ט ח"א סי מ"ג - מ"מ איכא מצוה של ונטשתה, כלומר שינהג בו מנהג הפקר ולא ישמרנו וכשאינו נוהג בו מנהג הפקר ולא קיים מצות ונטשתה, הרי זה נאסר משום שאינו בכלל שבות. אבל כל שלא נצטוה על ונטשתה, לא אתמעיט מכלל שבות, דהך דינא דמן השבות אתה אוכל ולא מן השמור, מתלי תלי וקאי במצות ונטשתה וכל דלא עבר על ונטשתה ליכא ביה אזהרה דמן השבות אתה אוכל ולא מן השמור. אבל היכי שנעבד ע"י עכו"ם הרי זה אסור, דלא גרע מספיחים דהרי חזינן דספיחים אסורין ואף שלא נעשה בו שום מלאכה אלא שגדל מאליו. ומוכח דאיסור ספיחין אינו תליא באיסור גברא, שהרי אף כשצמח מאליו אסור ומכל שכן כשגדל ע"י מלאכת עכו"ם ודאי דאסור משום ספיחין.

אלא דלכאורה אין זה מספיק, והרי משום ספיחין לא נאסרו אלא הזרעים אבל פירות האילנות אינן נאסרין משום ספיחין ואפילו כרבי עקיבא דס"ל דספיחין אסירי מן התורה מ"מ הלא מקרא מלא כתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" הרי דפירות האילן מותרין באכילה, וא"כ איך למד הראב"ד לאסור פירות שנעבדו ע"י עכו"ם מכל שכן דספיחין הרי בפירות ליכא איסור ספיחין. אולם נראה הכונה, דהנה הטעם דגם לרבי עקיבא לא נאסרו משום ספיחין אלא הזרעים ולא פירות האילן, הרי מבואר בתוס' [פסחים כ"א ד"ה כל] שלא אסרה תורה אלא ספיחין דמיא דזריעה דכתיב הן לא נזרע עיי"ש. ומעתה מבואר דהא דספיחין אסורין היינו משום שאינן צומחין אלא ע"י זריעה ולכן אף כשצמחו מאליו בלי זריעה בידים אלא שנזרע מאליו ג"כ אסור. אבל פירות האילן שגדלין בלי זריעה חדשה אינו אסור משום ספיחין. והשתא סובר האב"ד דגם פירות האילן היכי שזרעו וחרשו ועבד בו עבודה והיא לא נזרע, דמה אם נזרע מאליו יש איסור ספיחין מכש"כ אם נזרע בידים ודאי שיש בו איסור ספיחין ואף אם נזרע ע"י עכו"ם שאינו מצווה על השביעית, מ"מ לא גרע מאילו נזרע מאליו שאסור וס"ל להראב"ד דאיסיר ספיחין נוהג אף בשדה של עכו"ם וכמש"כ הכס"מ פ"ד משמיטה הכ"ט בשם ספר כפתור ופרח פרק מ"ז דלמאי דקי"ל אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר ושביעית הוא הדין שספיח שגדל בשדה עכו"ם ייאסר וכמו שאמרו במשנה אינו נאכל ואינו נעבד עיי"ש. ועיין בכפתור ופרח שם שהביא סייעתא לדבריו מדברי הראב"ד הנ"ל עיי"ש.
ומעתה נתבארו דברי הראב"ד ז"ל דהיכי שזרעו העכו"ם בידים או חרשו הרי זה בכלל איסור ספיחין, דמספיחין למדין דכל מה שתלוי בזריעה אסורה בשביעית דהרי כתיב הן לא נזרע וא"כ כשנעבד השדה בשביעית אף שהיא שדה אילן, מ"מ נאסר דהרי זה בכלל הן לא נזרע, כלומר שנעשה בו עבודה ולא הותרו פירות האילן מקרא והיתה לכם שבת הארץ לאכול אלא כשגדלו בלי שום עבודה דאז אין הם בכלל איסור הן לא נזרע, ואף לרבנן דס"ל דספיחין דרבנן ולית להו איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע, מ"מ לא מצינו שיחלקו על רבי עקיבא בפרטי דין ספיחין ובכל מה שסובר רע"ק דאסור משום ספיחין גם רבנן מודו אלא דפליגו אם ספיחין הוא דאורייתא או דרבכן וכיון דלרבי עקיבא איכא איסור ספיחין גם בפירות האילן שנעבדו, דהרי הן בכלל הן לא נזרע, ממילא מדרבי עקיבא נשמע לרבנן דגם לדידהו הוי בכלל איסור ספיחין בכהאי גוונא ולא התירו פירות האילן אלא כשלא נעבדה בהן עבודה כלל. וכל זה לענין כשנעבדה בו עבודה דבזה אסור אף כשנעבדה ע"י עכו"ם, דהרי לא גרע מספיחין שגדלו מאיליהן דאסורין, משא"כ בשמור לא אסרה תורה אלא כשנשמר ע"י מי שנצטוה על ונטשתה, ועכו"ם שאינו מצווה על ונטשתה אין שמירתו אוסרת ולא נתמעט שמירתו מכלל שבת הארץ, דשבת הארץ תליא במצוות ונטשתה שהיא חובת גברא וכל שאין הגברא מצווה על ונטשתה אין איסור בשמירתו אבל איסור ספיחין ודאי דאינו תלוי בגברא, שהרי אף כשגדל מאליו אסור ומכש"כ כשגדל ע"י מעשה ודאי דאסור ואף שהוא מעשה עכו"ם למעשה עכו"ם לא עדיף מגדל מאליו ודו"ק. [עפ"י נתן פריו שביעית פ"ד ה"א עיי"ש עוד]

"כי לי בני ישראל עבדים"

בזוהר הקדוש [חלק ג קיא ב] נאמר, 'שבשעה שיודע האדם את קונו בארח כלל' הוא בבחינת 'עבד' והוא רשאי לעבוד את אדונו ולקיים מצוותיו ופקודותיו אך אין לו רשות להיכנס לבית גנזיו ולנבור ביסדות ביתו. רק בשעה שהאדם יודע את קונו 'בארח פרט' הוא בבחינת 'בן' אהוב הרשאי להיכנס לפני ולפנים וכל רזי הבית פתוחים לפניו.

בהסבר הדברים צריכים תחילה להבחין בין עבודת העבד לעבודת הבן. העבד עושה את רצון אדונו כי הוא חייב. העבד אינו יודע למה ציוה עליו אדונו מה שציוה ולמעשה אין זה מתפקידו של העבד לדעת. מבחינה מסוימת ההיפך הוא הנכון ככל שידע העבד יותר עלולים שיקולים זרים לחדור למלאכתו והוא יסטה מעשיית רצון אדונו בשלמות הרצויה. הסיבה היחידה המנחה את העבד בעשיית מלאכתו היא הנאמנות המוחלטת לאדון. הבן, לעומתו, עבודתו נעשית מתוך אהבתו לאביו ומתוך כך שנפשו קשורה בנפשו ואף דומה לה. הבן רוצה את מה שרוצה האב כי על אף שאינו מלך, בן מלך הוא, הוא מונחה מאותם מקורות וכמה לאותן מטרות. עבודת הבן נעשית מתוך הבנת רצון אביו והזדהות איתה ולא רק מתוך חובת ציות.
גם בכל איש ישראלי קיימות שתי הבחינות. ימי המעשה הם בחינת עבדות. האדם עמל לפרנסתו, ואין זמן לחשוב יותר מדי. הוא עובד את קונו כי הוא יודע שצריך לעבוד את קונו ללא חקירות, תהיות והתפלספויות.

בשבת קיימת קירבה מסויימת ואנחנו אמורים לעבוד מבחינת 'בנים'. שבת היא מתנה טובה 'בבית גנזי' ואז נפתח מאור הגנוז פנימיות כל דבר. כדברי קדשו של השפ"א [תרל"ב ועי' גם בשפתי דעת בפרשתנו שנעזרנו בו], אחרי שמצטט את הזוהר, כותב "והוא [החיפוש בגניזת המלך] בחינת שבת, וימי המעשה הם בחינת עבד, אף שנסתר ואינו מרגיש פנימיות החיות שיש בכל דבר, רק שמאמין ועושה רצון הקב"ה, ובשבת 'מתנה טובה בבית גנזי' [שבת י'] שנפתח מאור הגנוז, הוא הפנימיות של דבר, ונגלה כבוד ה'". שבת היא בחינת 'להגיד בבוקר חסדך' וימות החול הם בחינת 'ואמונתך בלילות'. בשבת עובדים מתוך ההארות של אורות גנוזים ואילו בחול אנחנו מאמנים שאותם אורות קיימים אבל הם נסתרים מאיתנו ועובדים מתוך אמונה שהם קיימים.

העבודה של 'ששת ימים תעבוד' מאפשרת לנו לצאת מעצמנו ולהימשך אחר קוננו. בשבת אין צורך. היותנו בני המלך הוא כבר מספיק שבטבע נימשך אחרי ללא צורך בעבודה. "וההפרש, כי בן הוא מיוחד להיות נמשך בטבעו אחר רצון אביו, כי בן מלך הוא ואינו צריך עבודה להתקרב, כי דעתו שוה לדעת אביו מצד כי בן מלך הוא. ובחול דצריכין לכוף היצר אף שיש כמה הסתרות ורצונות אשר לא לה' המה ולזה צריכין עבודה לצאת מהמשכת עצמו כנ"ל".

חול הוא, איפוא, זמן של מלחמות היצר, מאבקים והסתרות. בשבת האור מתגלה ואין צורך להילחם ולהיאבק, והאדם זוכה למנוחה אמיתית.
החיפוש בגנני המלך שהוזכר בזוהר, רומז גם ללימוד תורה. שבת היא הזמן האופטימלי והאידאלי ללמוד תורה. משום מה, מנהג עם ישראל הוא שהישיבות הקדושות והכוללים שובתים בשבת ואין סדרי לימוד רגילים. אבל מי שמבין את הפוטנציאל האדיר שטמון בלימוד שבת, בוודאי ישכיל ללמוד בשבת כדי לזכות לאור הגנוז, ובפרט יעסוק בלימוד פנימיות התורה.

והדברים עמוקים אף יותר. במקום אחר [בהר תרמ"א ד"ה בפסק 'כי לי'] כותב השפת אמת, כי אין המדובר בשתי דרגות נפרדות אלא במעגל החוזר. כפי מה שמשיג הבן יותר בסודות המלוכה ככל שגדלה השגתו ברוממות מעלת המלך וגדלותו העצומה כך הוא מבין ומשכיל יותר במיעוט ערך עצמו ומשכיל להשפיל עצמו ולקבל עליו עול המלכות בהכנעה יתירה. ומנגד ככל שהוא מכניע ומשפיל עצמו יותר כך הוא זוכה להשיג ולהבין עמוק יותר בחדרים הפנימיים ובבית הגנזים וחוזר חלילה.  

ומוסיף "ועל זה נאמר תהלים [ל"ו ז'] 'אדם ובהמה תושיע שערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה' ואין זה מחסרון דעת, רק שהידיעה האמיתית מביא הכנעה זאת להבחין כי מותר האדם אין [קהלת ג יט]. ולכן לעולם 'לי בני ישראל עבדים' אף אם יעלו בגבהי מרומים נשארים עבדים נאמנים ועל זה נאמר [ישעיה מ"ט ג'] 'עבדי אתה ישראל אשר אתפאר'.

יוצא שאחרי כל מה שאנחנו מבינים, ההבנה שלנו נשארת בדרגת בהמה. היכולת האינטלקטואלית של האדם נראית מרשימה ביחס לבהמות וגם במקרים מסויימים, לשאר בני אדם. אבל בהשוואה אובייקטיבית למים האין סופיים של דעת שהאדם לא השיג, ביחס לדעת אלקים, האדם נשאר בבחינת בהמה. ואז הוא תופס את עצמו לעמול כדי להשיג יותר [מבחינת שבת], ובהתבוננות מחודשת הוא מבין שוב שאינו מבין [יחסית] כלום [בחינת עבד]. וחוזר חלילה.  

נמצא, שהמידות הקבועות והאופייניות לבני עלייה הן הצימאון לדעת רזי עליון יחד עם ענוה שורשית שעד כמה שמשיגים, לא השיגו כלום.
אדם ובהמה תושיע ה'.

שבת שלום ואורות אין סוף!!! תיאור: 