יום רביעי, 31 במאי 2017

שינוי נטיות חד-מיניות

מתוך העלון "עולם קטן" 



שנים ארוכות עוסקת העיתונות המפותחת והחוקרת שלנו בסוגיה החד-מינית, ולאורך כל הדרך לא נמצא ולו סיפור אחד על בעלי נטייה הפוכה שהצליחו להשתנות. המסקנה שלמדנו כולנו ושיננו שנן היטב היא ש"אין אפילו אחד כזה באמת" כפי שנשבעו בפנינו כל כוהני התחום הזועקים השבוע. והנה מגיע עיתון קטן, מרים כמה טלפונים ומקבל לידיים שלו עוד ועוד סיפורים מדהימים, ונאלץ לבחור רק ארבעה מתוכם כי אין מקום. והזעקות עולות לשמים: איך העזתם? "אלו בטוח סיפורים לא אמתיים". "לא הגיוני שהם באמת השתנו". "הם כנראה לא היו באמת הומוסקסואלים". "התקווה שנתתם היא זו שגורמת להתאבדויות שיש בקהילה הזו". הי חברים, משהו כאן יצא משליטה והצליח בדרך לאבד אפילו את מנגנון הסקרנות הבסיסי. עזבו חקר האמת, סתם סקרנות עיתונאית.

עברנו מערכות קצת יותר מורכבות מול האנושות, אז אין שום סיבה שזה לא יקרה בנושא כזה, שקיים בו גם היגיון אנושי פשוט למדי שמבין שחיבור בין בני אותו מין הוא חיבור שאין בו השלמה הדדית אלא פנייה לעצמי ולדומה לי. דווקא בסוגיה כזו נלך אחרי תרבויות שאבד עליהן הקלח אפילו בקרב הגויים? זה מה שנקרא חקיינות לא מוצלחת, ובעיקר באיחור לא אפנתי.

תגידו אתם, מי כאן הפך להיות חשוד שהאג'נדה קצת העבירה אותו על דעתו. במחילה, הרושם ההולך ומתחזק הוא שיש מי שמשחק בנשמות של המתמודדים כדי לגייס אותם לעולם פוליטי פוסט-מודרני שהעניין שלו הוא מחיקה שיטתית של משפחתיות וצניעות. בפטרונות גודעים כל תקווה לשינוי וצמיחה בעזרת הפחדות שאם מישהו חלילה ילך לטיפול הוא יצא משם חבול בנפש ושבור עוד יותר מכפי שנכנס. האם זה מה שמשננים גם לכל מי שהולך לטיפולים פסיכולוגיים שרבים מהם נוגעים ברבדים לא פשוטים בנפש, ואף מעמידים אותה חשופה ולעתים אף בסיכון בדרך לריפוי?
אג'נדה מבית טוב

בלי להטיף לאף אחד, ליהדות נרשמו שוב ושוב הצלחות לאורך ההיסטוריה האנושית בבירור האמת והמוסר,והיא התעקשה לשאת על גבה ארסנל של ערכים גם כשהם לא תמיד התאימו לבשלות האנושית ההיסטורית. האלילות נעלמה, התנ"ך אומץ. וגם כשכולם צחקו על מנוחה ביום אחד,היהודים המשיכו בשלהם והעבירו בשקט את העולם למחזוריות של שבעה ימים. לקחו אלפי שנים עד שהבוז היהודי לעבדות הפך להיות ערך אמריקני נישא. וכך גם יהיה, זה מאוד מאוד ברור, גם בכל הנוגע לקשרים מיניים. גם אם נעים לנו עם זה וגם אם לא, היהדות מתיימרת להכריע בשאלה מאוד לא נעימה ומסמנת אילו קשרים מיניים הם טובים ואילו לא. על אף ההתעקשות של התרבות בשלביה הנוכחיים לומר שכל חיבור מיני תלוי בגחמת החשק והרגש המתעורר, התורה כתבה באותיות בלתי ניתנות למחיקה שהסיפור הזה בין גבר לגבר מביא למקום מוסרי לא תקין (תועבה בלשון התורה). עברנו מערכות קצת יותר מורכבות מול האנושות, אז אין שום סיבה שזה לא יקרה בנושא כזה, שקיים בו גם היגיון אנושי פשוט למדי שמבין שחיבור בין בני אותו מין הוא חיבור שאין בו השלמה הדדית אלא פנייה לעצמי ולדומה לי. וגם קיימת בו הבנה שחיבור בין בני אותו המין הוא חיבור ששם במרכז את הסיפוק המיני, וכך מייצר קשר עקר מיכולת להמשכיות. דווקא בסוגיה כזו נלך אחרי תרבויות שאבד עליהן הקלח אפילו בקרב הגויים? זה מה שנקרא חקיינות לא מוצלחת, ובעיקר באיחור לא אפנתי. וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא, י"ח, כ"ב). עכשיו בואו נתמודד.
גורלם של החוקרים הסוררים

מנקודת המוצא הבסיסית הזו צריך לעבור לשדה הנוסף שבו התורה לא עוסקת בכלל – עולם המחקר. על שתי השאלות הסוציולוגיות והפסיכולוגיות – האם הנטיות ההפוכות מתרבות בחברה שנותנת לכך לגיטימיות, והאם אפשר להטות נטיות מיניות ולטפל בהן - אין תפקידה של התורה לענות, אלא תפקידו של המחקר. התורה נותנת קריאת כיוון מוסרית-הלכתית,ומשם זה אנחנו. אבל אם חשבתם שרק בעיתונות יש השתקה, בואו תראו מה קורה בעולם המחקר של היום אם מישהו מעז לתת על אחת מהשאלות המחקריות האלה תשובות "לא נכונות".

הנה כמה שורות מתוך מכתבו של פרופ' אבשלום אליצור (אל דאגה, לא דוס כמונו חלילה אלא חילוני ליברל ונאור) שנשלח ל-ynet ואיכשהו לא ממש פורסם: "זה לא מוזר שאיש מכם לא טורח לבקש את המחקרים שעליהם הסתמכתי, ושהצגתי בפורומים מקצועיים בארץ ובעולם? אתם, כנראה, אינכם זקוקים לכלי השיפוט המשעממים המקובלים במדעי ההתנהגות: אם המחקר עדכני, אם כתב-העת שָפיט, אם המדגם וקבוצת הביקורת נרחבים ואם הסטטיסטיקה קפדנית. מחקרים אלה באים מתחום הגנטיקה, חקר המוח והסקסולוגיה. כולם מאשרים שהגמישות המופלאה של המין האנושי חלה גם על ההעדפה המינית, בכל תרבות ובכל גיל". וכך הוא פונה אליהם לסיכום דבריו אחרי שטיחת ממצאי מחקריו המדהימים: "אני מוכן לצעוד בכל שנה במצעד הגאווה כדי ששום רב פנאטי ושום אימא שתלטנית לא ישתמשו בדבריי לכפות על מישהו דרך חיים שאינו רוצה בה. אבל ממש נמאס לי לראות צעירים מבולבלים וקרועים ש'מומחה' חסר-אחריות מנסה להפוך את חייהם לכביש חד-סטרי. הגיע הזמן להביא את העובדות הקליניות הפשוטות לכל מחפשי-הדרך הללו מבלי שמישהו ינסה להלך עליהם אימים".

לא משנה מה תחליטו, אל תיפלו ברשתות של העולם הפוסט-מודרני האפל. אל תיתנו לפטרונות האלימה הזאת להרוג אצלכם את החירות לבחור את דרככם. ושוב – גם אם המסע שתעברו יהיה חלקי, תמשיכו לאהוב את עצמכם כפי שאתם ותעריכו ותרוממו גם את החלק שהשגתם. כדי לאהוב את עצמי אני לא צריך לקדש את מה שחסר בי אלא לדעת שהחיסרון הוא מחוץ למהות שלי



וזה מה שקרה לפרופ' שמואל טיאנו שבתוך ספרו "פרקים נבחרים בפסיכיאטריה" שיצא ב-2010 העז להכניס גם פרק שטוען שקיימות דרכים להתמודדות עם נטיות הומוסקסואליות. בשאט נפש דיווחו אז בעיתון'הארץ' על הספר הסורר והמחאה בעקבותיו: "בפרק העוסק ב'בעיות פסיכולוגיות והתנהגויות המשולבות בהתפתחות המיניות והכיווניות המינית', נכתב כי 'הומוסקסואליות היא בחירה של אדם. והיא מופיעה בעקבות חוסר זהות עצמית, חוסר זהות מינית וצורך בקשר תלותי חזק'. מחבר הפרק מגדיר את ההומוסקסואליות 'תסמין', ומוסיף כי 'הפסיכותרפיה עוסקת במקרים אלו בעיקר בטיפול במנגנוני ההגנה הייחודיים של אישיות גבולית זו, המביאה לאינטגרציה של כוחות 'האני' ועקב כך - להיעלמות התסמין'.הספר מתייחס אל הומוסקסואליות וטרנסקסואליות בקרב ילדים כ'הפרעה', וקובע כי יש צורך בטיפול על מנת לאפשר לילדים 'התפתחות זהות מינית תקינה'. בסיום הפרק נכתב כי 'לכשליש מהפונים לטיפול עקב דו-ערכיות בזהות ניתן לעזור להחליט באשר לכיווניות המינית'". עד כאן דברי עיתון 'הארץ'.

ומה עלה בגורל הספר הזה היום? פשוט מאוד – כל חבריו האקדמאים הכריזו חרם קודש על כתביו ועל יתר עבודותיו החשובות עד שיתנצל, ימחק את הפרק הסורר ויוציא מהדורות נקיות חדשות. ומה אתם חושבים שקרה? כך היה בדיוק. מהדורה חדשה. פרק שלם בחוץ. הוא נאלץ לומר שזו הייתה טעות דפוס. אתם הבנתם את זה?

לאותו כיוון הולך גם סיפורו של פרופ' רוברט שפיצר, שהוביל את הוועדה של ה-DSM שקובעת בין היתר אילו תופעות פסיכולוגיות יוגדרו כמחלות נפש. שפיצר פרסם ב-2001 מאמר ובו טען ששינוי בנטייה מינית אפשרי, בהתבסס על מחקר שערך בנושא. על פי המחקר, 66% מהגברים ו-44% מהנשים דיווחו על שינוי ניכר במשיכה המינית (ממשיכה הומוסקסואלית למשיכה הטרוסקסואלית). שפיצר ראיין גם נשים של מרואיינים שהתחתנו לאחר שינוי הנטייה שלהם והן דיווחו על מידות שביעות רצון מנישואיהם שדומות מאוד לאלה של כלל האוכלוסייה. ומה קרה בסוף עם כל המסקנות המחקריות האלה? התופת שהופעלה עליו אילצה אותו לחזור בו ממסקנותיו ולהתנצל פומבית בפני הקהילה ההומו-לסבית. המחקרים שלו,אם לא הבנתם, כבר אינם חלק מאמת אקדמית כלשהי.

וכך מתקשרים אלינו השבוע עוד ועוד צעירים דתיים אהובים שמתמודדים עם הסיפור הלא פשוט הזה, ומצטטים באופן משכנע את "כל המחקרים שאומרים היום חד-משמעית שאי אפשר להשתנות", ושהכול מולד ואין השפעות חברתיות ושכבר אך אחד לא נמצא במקומות החשוכים האלה. ובמקום להיות מודל אמיץ של נער דתי שהולך אחרי אמונתו ומראה לעולם שאפשר אחרת, ובכלל לא משנה לאיזו רמה של הצלחה יגיע - תחת זאת חלקם נופל לרשת השחורה של הקהילה הלהט"בית שגוזלת להם את החופש לבחור, את הסיכוי לקשרים בריאים ואת השמחה האמתית במציאת האמת. יש כזו.
אל תוותרו על חירותכם

אז לאילו תוצאות מחקריות צריך להאמין? בעולם שטרם הצליח לייצר מחקר נקי מאג'נדה, אנחנו נאלצים לתת מעט יותר קרדיט לזה המגיע מתוך תפיסת עולם מוסרית מתוקנת יותר. זה שמחובר לתפיסת העולם של התורה שהוכיחה דבר או שניים ביכולתה לברר אמת באנושות.

אבל עזבו, גם אם אנחנו מחליטים שאנחנו לא רוצים לבחור אחרי איזה מחקר מוטה אנחנו בוחרים ללכת, מה קרה לסקרנות? מה קרה לעולם השאלות? להקשבה? כל כך הרבה כלי תקשורת שומרים היטב שלא יחדור אפילו שמץ של ספק כנגד קונספציית התרבות החד-מינית. שמישהו ינסה לומר מילה. אדיקות אלימה שגורמת להבין שהחרדים שאנחנו כל כך אוהבים ללגלג על החומות שהם מציבים, הם לא פעם הרבה יותר מכילים ופתוחים מבקריהם הנאורים.

מדהים באילו תגובות הזויות אנשים מתחמשים כדי לאטום את האוזניים. היו מי שנשבעו שהם יודעים ש'עצת נפש' שילמו על הכתבות. היו מי שברצינות תהומית טענו שהסיפורים האלה הומצאו על ידינו – כי הרי לא ייתכן שיש מישהו בעולם הזה שהצליח לשנות את נטיותיו המיניות, וגם אם כן, הוא רק חושב שהוא הצליח כי הרי אני כבר ניסיתי הכול ומפח הנפש שלי כמעט הביא אותי להתאבד.

ישראלים יקרים העוברים את ההתמודדויות האלה, הרשו לנו הקטנים לומר לכם מכאן את המעט שלמדנו מאינספור השיחות והתגובות והוויכוחים שעברנו בנושא הזה: לא משנה בכלל מהי התמודדות שלכם, אתם נשמות גדולות ואהובות. תזכרו את זה בבקשה גם כשאתם מגיעים להתמודדויות מורכבות מבחינה מינית. יש סיכוי טוב מאוד שאתם יכולים - ממש כמו כל התמודדות נפשית - לעשות בירור אמתי. ממש כמו מול כל ההתמודדויות שעוד יהיו לנו בחיים. לא משנה מה תחליטו, אל תיפלו ברשתות של העולם הפוסט-מודרני האפל וחסר הביטחון שמנסה לטשטש כל ערך ומביא לחידלון בכל תחומי החיים. הוא מבטיח לכם פרי נוצץ ורעיל כדי לצרף אתכם לשקר המרקיב שבו הוא נמצא. אל תיתנו לפטרונות האלימה הזאת להרוג אצלכם את החירות לבחור את דרככם. ושוב – גם אם המסע שתעברו יהיה חלקי, תמשיכו לאהוב את עצמכם כפי שאתם ותעריכו ותרוממו גם את החלק שהשגתם. כדי לאהוב את עצמי אני לא צריך לקדש את מה שחסר בי אלא לדעת שהחיסרון הוא מחוץ למהות שלי. אולי אשלים ואתקן את החיסרון ואולי לא אצליח. אבל אני בשום אופן לא נרתע מלנסות שוב ושוב. אני לא הורג אצלי את הרצונות הטובים ע"י אכילת פירות אסורים והכשרתם.

מאשימים אותנו בעיסוק אובססיבי בסוגיה הזו. אנחנו אובססיביים בהבאת ההומוסקסואליות ללגיטימיות חברתית? אכן דרושה מנה כבדה של טוהר וטוב כדי להדוף את המסע הארטילרי ומצג השווא לנטילת החירות שעושים לנשמות הצעירות המתמודדות. אכן, על הציבור הדתי מוטלת המלאכה לקחת ברצינות ובאומץ את ההדיפה של המסע הזה שמנסה לעצב מחדש את החברה הישראלית למקומות לא יהודיים.

חברים יקרים בני הקהילה הגאה. אנחנו אוהבים אתכם אהבה אמתית. ובאותה נשימה לא נאפשר לאלימות של חלקכם למנוע מאתנו לספר על בחירות אמיצות ועל תקווה.

אורות הגבעה - פרשת נשא


                                      אורות הגבעה - פרשת נשא תשע"ז 

נס בדיקת אשה ע"י מי סוטה

בענין בדיקת אשה סוטה ע"י המים, כותב הרמב"ן [ה' כ"א]: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם [כלומר ב' טעמים לנס בדיקת מי סוטה – א' שיהיו ישראל קדושים ולא פרוצים בזימה. וטעם זה שייך בכל נשים, אפילו אינה בת בנים. ב' – לנקות עם ישראל מממזרים שיהיו ראוי להשראת השכינה].  ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו שאמרו משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות  יזבחו ועם לא יבין ילבט". [לא אפקוד על בנותיכם - עוד לבדקן במים המרים כשתזנינה. למה? 'כי הם' בעליהם עם הזונות 'יפרדו' וכאשר אין האיש מנוקה מעון - אין המים בודקין את אשתו [רש"י] 'יפרדו' כלומר מלשון פרידה שאינה עושה פירות כך הם שטופים בזנות כפרדים וסוסים ולא לעשות פירות אלא למלאות תאותם - רבינו בחיי] .  כמה נקודות בדברי הרמב"ן [ועי' עוד בחומש רמב"ן המבואר מש"כ]:

א. נאמר בגמרא: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".
יש מכנה משותף בין סוטה לנזיר. שניהם בגדר נס. סוטה כדברי הרמב"ן שהיא מתפוצצת בגלל עבירה שעברה, ונזיר בעצמו עושה מעשה נס כשמתנזר מיין ומתגבר על טבעו והרצון הגופני לשמוח ולהתבשם "ויין ישמח לבב אנוש". ואכן כך נפתח פרשת נזיר "איש או אשה כי יפליא". יש כאן מעשה של התגברות הנשמה על כוחות הגוף שהוא בחינת פלא.

ב. כותב המהר"ל בתפארת ישראל [פ"ו עמ' ק"ו] וז"ל: מדברי חכמים נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו, אף כי האמת כי ימשך מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה, מכל מקום אין התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב [דברים ו כד] 'ויצונו ה' אלהינו לעשות החקים האלה לטוב לנו', אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו, שאין זה כך, רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו. ודבר זה מוסכם בגמרא בכמה מקומות והוא עיקר שורש גדול בגמרא עליו נבנו כמה הלכות שאמרו במקומות הרבה [עירובין ל"א, נדרים ט"ז, ר"ה כ"ח] 'מצות התורה לאו ליהנות נתנו', אלא בשביל גזירות נתנו. ולפיכך אמרו ר"ה שם המודר הנאה מן השופר מותר לתקוע בו, והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו, והמודר הנאה מן המעין טובל בו טבילת מצוה. והטעם בכולם מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות בעולם הזה רק לעול על האדם. וכן כתב בסוף דר"ח [שכ"ח] נצח ישראל [פי"א ר"צ] ובח"א למכות [כ"ג ד' ה'].

ומהדיר המהר"ל הרב הרטמן שליט"א ביאר זאת בהקדם דברי הרמב"ן שהבאנו, והוסיף שבחידושי אגדות [לגיטין נ"ו] כתב המהר"ל כי הנסים באים לעולם מצד מידת הרחמים כי לא מצאנו נס בעולם רק כאשר היו ישראל בצרה והשם יתברך מרחם עליהם, כאשר תמצא בכל הנסים, כי אין הקב"ה משנה הטבע שלא לצורך [ברכות נ"ח עביד רחמנא ניסא לשקרי בתמיה] רק שהוא לצורך ודבר זה ממידת הרחמים ולכך אין משפטי התורה תלוים בנס כי אין משפטי התורה הנאה אל האדם ולכך אינם בגדר צורך לאדם ואם אין צורך, נסים מנין, ע"כ ודפח"ח.
ג.  
       לכאורה מצאנו משפט נוסף במשפטי התורה התלוי בנס, והוא תשובת האורים ותומים דבין למ"ד דהאותיות מצטרפות ובין למ"ד דהאותיות בולטות [עי' יומא ע"ג:], הרי זהו נס והוא משפט נוסף התלוי בנס? וביותר קשה לפי הרמב"ן עצמו לשיטתו דהשאלה באו"ת היא מצות עשה כמצות השקאת סוטה? ותי' בס' משנת חיים [על ס' שמות עמ' רפ"ז] ע"פ ד' הגרי"ז בספרו בהל' כלי המקדש פ"י שכ' דבסוף בית ראשון דכבר לא היו האו"ת משיבין, מ"מ היו עדיין נשאלין בהן. ורק בבית שני דגם לא הי' כהן המדבר ברוח הקודש, הרי גם לא היו שואלין בהן כלל עי"ש. ולכאורה כוונתו דענין המצוה לשאול באו"ת היא מצות שאלה בפ"ע, והרי כן כתוב בפסוק [במדבר כ"ז כ"א] "ושאל לו", ולא נזכר דענין המצוה כולל גם תשובת האו"ת ע"י הכה"ג ונזכר רק ענין השאלה, הרי דהמצוה היא לשאול גרידא ואין הדבר תלוי אם תבוא ע"כ תשובה. כך הי' נראה בביאור ד' הגרי"ז.

וזה מתאים עם דעת הרמב"ן הנז' למנות את השאלה באו"ת כמצוה מן המצות וי"ל דכוונתו להשאלה עצמה אף בלי התשובה. וגם בד' הרמב"ן שם לא נזכר דבכלל המצוה גם תשובת הכה"ג ע"פ האו"ת רק דנצטוה לשאול. מעתה י"ל דמשפט זה דהוא לשאול באו"ת אינו כולל נס ואף דאמנם היה נס בתשובת האו"ת, מ"מ הואיל והתשובה אינה בכלל המצוה והמצוה הזאת מתקיימת בשאלה בלבד הרי נמצא דאין נס במשפט זה כלל משא"כ במצות השקאת סוטה הרי אם ידעינן דלא יבדקו המים את האשה, אין דין לעשות לה את כל סדר ההשקאה, הרי דבדיקת המים שהיא ע"י נס היא בכלל המצוה וזה שכ' הרמב"ן דרק בסוטה מצאנו משפט ממשפטי התורה התלוי בנס. [ועכ"פ למדנו יסוד נפלא – יש מצוה לשאול את ה' אפילו אם לא נקבל תשובה. וזה יסוד גדול בלימוד התורה – תשאל ותשאל שלא על מנת לקבל תשובה. אם זכינו לקבל התשובה ולהבין את תורת ה' בשכלינו הגס אין זה אלא בונוס.]  

ד.        מדברי הרמב"ן משמע דמן השמים הפסיקו לעשות הנס של בדיקת המים, וממילא בטל הענין. וכ"ה משמעות רש"י [סוטה מ"ז ד"ה פסקו]. ברם הרמב"ם [סוטה ג' י"ט] כתב "משרבו המנאפים בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי המרים" ומשמעות דבריו שם שהוא תקנת הסנהדרין משום מחיקת השם פעמים רבות לבטלה.

ה.       ועי' עוד בנתן פריו הל' קרבן פסח עמ' ר"ט שדן בנעילת דלתי העזרה בדרך נס [פסחים ס"ד:] וכתב שמקדש שאני ושם סומכים על הנס. ובס' 'עצת שמעון' [ובעוד ספרים] הקשה מנגעים שהם אינם בדרך הטבע אלא גילויים שמימיים. ותירץ ששם אין בירור הלכתי ע"י נס כמו בסוטה ע"כ. והבאנו למעלה בסמוך שבדיקת סוטה ע"י נס היא בכלל המצוה. אבל בנגעים אין אנו סומכים על הנס כדי לקיים מצוה. ועי' בקובץ עיון הפרשה [עמ' ר"ז] שהקשה מהקמת המשכן שהיה ע"י נס ולמש"כ הנתן פריו שמקדש שאני מיושב. בס' דולה ומשקה [חנוכה קס"ו והלאה] האריך מאד בדברי הרמב"ן וביאר שסוטה פירושה הפקעת הקדושה מעם ישראל, שכן אי אפשר לשכינה לשרות במקום שבו יש ממזרות [כדברי הרמב"ן], ובמקום שבו זקוקים להשראת שכינה תסמוך התורה על נס עיי"ש [והדברים בנויים על מה שכתוב בס' פחד יצחק על חנוכה ב"רשימה" בסוף הספר ובס' רשימות לב חנוכה תשל"ז]. ועי' בחבצלת השרון [פ' נשא], דף על דף [סוטה עמ' רפ"ח], די באר [עמ' ס"ו], גבורת יצחק [עמ"ס סוטה עמ' ל"ו], אור התורה [פ' נשא], ובס' רשימות לב [על ר"ה ויו"כ עשי"ת תשמ"א].

נזירות ופלאפונים

התורה מלמדת אותנו שהאדם צריך לקדש עצמו במותר לו. מותר לו לשתות יין אבל המתנזר ממנו נקרא "קודש לה'" [ו' ח'] ו"נזר אלקיו על ראשו" [שם ז']. התורה משרטטת את העיקרון ועלינו ליישם אותו בחיינו העכשוויים. פעמים רבות היין מביא לידי חטא למרות האפקט החיובי שיש בו, שפועל הרגשת שמחה ושחרור נפשי, אבל שמחה ושחרור עלולים גם לדרדר את האדם וע"כ צריך להינזר ממנו.

בימינו יש הרבה סוגי התמכרויות רח"ל, אלכוהול, סמים, סיגריות, אינטרנט וכו' וכו'. התמכרות היא בעיה נפשית הדורשת טיפול. במחוזותינו קיים סוג התמכרות שהסכנה שיש בה טמונה בכך שאנשים אינם מודעים בכלל שהם ממוכרים. כוונתי לצמידות וזמינות המתמדת של אותו כלי זעיר השולט על חיינו ששה ימים בשבוע - הפלאפון. אנשים פשוט מכורים לפלאפונים. וזה בא על חשבון הלימוד, התפילה, התייחסות לאשה וילדים, מנוחת הנפש, ריכוז, חיי נשמה פנימיים הרחוקים מחיצוניות הרחוב ונימוס בסיסי [מדברים עם מישהו והוא קוטע את השיחה כדי לענות לפלאפון. זה מפריע, וגם פוגע]. ואותו מכשיר קטנטן גם מביא לחטאים רבים של לשון הרע, דברים בטלים [עי' יומא י"ט שיש איסור עשה בדיבור דברים בטלים], ביטול זמן, הפרעה לזולת המעוניין בשקט במקומות ציבוריים [דוגמת האוטובוס], חוסר צניעות [כשמדובר באשה], "וברוב דברים לא יחדל פשע".

לדידי – מי שמתנתק מהמכשיר הממכר על מנת להשקיע עצמו בעולמו הקסום של רבי עקיבא איגר, כוונה בתפילה, ובכלל ברוחניות של חיי הנשמה – קדוש ייאמר לו. הרווח שלו יהיה גדול גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. לא תפסיד הרבה והרווחים יהיו שווים מליונים. תנסה. לפחות כמה שעות ביום. אולי תשאיר את הפלאפון בבית לפני שאתה הולך לבית מדרש. משהו. כל העולם נגרר ונסחף לשימוש בלתי מבוקר במכשיר הזה וההכשר המופיע על הפלאפון מטעה אדם לחשוב שעכשיו הכל כשר – ולא היא. צדיק אחד פעם המליץ על הגמרא שאומרת "לכו"ע בשבת ניתנה תורה" שכאשר לומדים תורה צריך להיות בבחינת שבת. אין טלפון. אין פלאפון. אין סיגריה [רצוי מאד להיגמל גם במשך השבוע]. אין מסחר. יש רק תורה ועבודת השם.

במדרש תנחומא (ויצא סימן ו') נאמר: 'א"ר שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה: רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה, בנימין בנה האבן שלו מן האפוד "ישפה", יודע במכירת יוסף ושותק וזהו ישפה יש לו פה ושותק. שאול בן בנה ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אסתר אין אסתר מגדת מולדתה"
כ"ק אדמו"ר שליט"א הסביר "יש לו פה" – דהיינו פיו ברשותו ולכן מסוגל לשתוק ולא שהוא ברשות פיו.

מי שרוצה להיות בבחינת "פלא" ["איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר"] ידאג להשתלט על ה"פלא" שלו ולהשתמש בו בצורה מבוקרת הראויה לבר דעת. וד"ל.      

איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו'

במשנה נזיר כ"ח: "האיש מדיר את בנו בנזיר" ואיתא בגמ' שם כ"ט דלריש לקיש הטעם כדי לחנכו במצוות. כתב אא"ז השפת אמת ז"ל בחידושיו קשה לי מה שייך חינוך במידי דעבירה דקי"ל דאסור לידור ולהזיר, וכנדרי רשעים בנזירות קרי לה התנא בנדרים דף ט', וכאן אומרים שיש בו מצות חינוך?
ואולי אפשר לומר קצת שכמו שמצינו בשמעון הצדיק שנשקו על ראשו לאותו שהזיר כדי לכבוש יצרו, וכהאי גוונא י"ל גם באם רואה שהבן צריך לכך, חשוב מצוה. אבל על כל פנים קשה מה דמקשה הגמרא, אי הכי בנדרים נמי? ואיזה מצות חינוך יש בנודר נדר? ואפשר שלזה נתכוונו התוספות במש"כ שהדירו לעשות סוכה ולולב שהן מצוות חיוביות. או י"ל נדרים לאו דווקא והכוונה נדרים ונדבות של קרבנות - הרי זו עולה.

אלא שבעיקר הקושיא אפשר לומר, דאדרבא, בקטן דבאמת לאו דבל יחל לא שייך בו, שפיר ליכא איסור ושוב הוי מצוה לחנכו להרגילו לשמור לקיים נדרו ונזירתו אם יהיה בגדלותו נודר או נודב ועתה ליכא איסור נדרים כיון דהוא רק מדרבנן כנ"ל. [ליקוטי יהודה]
שבת שלום ואורות אין סוף!!! תיאור: 珞

לקבלת העלון במייל הערות ותרומות – alchehrman@gmail.com
לקריאת אלפי מאמרים תורניים באנגלית – mevakeshlev.blogspot.co.il  ובלשון הקודש shmatsabaitzlusa.blogspot.co.il


















יום שני, 29 במאי 2017

הערות וציונים ברמב"ם הל' שבת א' ג'

לזכות לאה אסתר בת פרימט
ונועם בן לאה 



"וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה. והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות".

שנים שעשאוה

הפרי מגדים בספר תיבת גומא פרשת פקודי אות ב' כתב דהא דקי"ל ששנים שעשאוה פטורים היינו דוקא מכרת ומקרבן אבל עדיין אסור מן התורה. וכ"כ הגאון מליסא בס' מקור חיים הל' פסח סי' תס"ו וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק ס"ס י"ד שיש עמו ראיות שגם בשנים שעשאוה יש איסור תורה. וכן דעת האור שמח בספר משך חכמה סוף פרשת שבתותי תשמורו. אולם מלשון הרמב"ם נראה שאין בזה אלא איסור מדרבנן. הנה כתב בפ"א מהל' שבת ה"ג ובכל מקום שנאמר שהעושה הרי זה פטור מן הכרת ומן הקרבן אבל אסור לעשותו בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה ע"כ. ושם בפ"א מהל' שבת הט"ו כתב כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות כגון שאחזו שנים בקולמוס וכתבו או שאחזו ככר והוציאוהו לרשות הרבים הרי אלו פטורים ע"כ. ומוכח להדיא שאף לגבי שנים שעשאוה אין האיסור אלא מדרבנן שהוא להרחקה ממלאכה, כ"כ בשו"ת אבני נזר חלק יו"ד סי' שצ"ג אות ט' שהוכיח כן מדברי הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"ץ חיות ריש סי' ט"ז. ועי' בילקוט יוסף שבת [ח"ב עמ' תרפ"א].

חצי שיעור במלאכת שבת

מכאן משמע שגם חצי שיעור במלאכת שבת אינו אסור אלא מצד הרחקה מן המלאכה, מהא דכתב דבכל מקום שנאמר פטור בהל' שבת איסורו מד"ס והיינו אפילו העושה חצי שיעור דנאמר בו ג"כ פטור להלן פרק י"ח (הל' כ"ג), ועיין תוספתא ביצה פ"ד (הל' ב') משמע להדיא התם דחצי שיעור בשבת אסור רק מדרבנן, ואעפ"י דבעלמא קיי"ל גבי מאכלות אסורות דחצי שיעור אסור מן התורה, מלאכת שבת אינו בכלל זה מפני דבשבת בעינן מלאכת מחשבת וחצי שיעור לא חשוב הוא כלל. אך רש"י (שבת ע"ד ע"א ד"ה וכי) כתב דחצי שיעור במלאכת שבת אסור מה"ת, ועיין מל"מ לקמן פי"ח (ה"א) ובהג"ה שם.

ובאמת רבו השיטות באחרונים בדעתו של הרמב"ם וכתב מהר"י חזן בשו"ת חקרי לב חאו"ח [סימן נ"ח עמ' שנח ד"ה ומיהו] שאין להוכיח מלשון הרמב"ם ריש הלכות שבת דח"ש אסור מדרבנן בשאר איסורין דדרך הרמב"ם לקרות לכל דבר שאינו מפורש בתורה ונלמד בי"ג מידות דברי סופרים ע"כ. וגם לא חשש למ"ש הרמב"ם "והוא הרחקה מן המלאכה" לומר דהוי מדרבנן דבפשטות יש לנו לומר דמצינו איסורי הרחקה באיסורי תורה. עי' בזה באריכות בשו"ת הרי יהודה ח"ב סי' ל' שהפליא בבקיאות רבה. ועי' באבן האזל.

עכ"פ, משמע ברמב"ם שאיסורי דרבנן שאין להם עיקר מן התורה, אין לוקים עליהם, כמו שמדוייק מלשונו "והוא הרחקה מן המלאכה". ועי' במ"מ וב"טל נתן" סי' י"ג מה שהאריכו בזה. ועי' בדברות משה יומא סי' ח'.


וכתב בספר אורה ושמחה שבענין מכת מרדות יש אריכות בספרי אחרונים (ועיין שושנת העמקים לבעל הפמ"ג כלל ט' שחקר הרבה בעניני מכת מרדות), ואכתוב כאן קצת ענינים בהם. לשון "מרדות" י"א שהוא מלשון מרידה כלומר שמכין אותו על שמרד פי חכמים וי"א שהוא לשון ייסור כהא דאמרינן בברכות (דף ז' ע"ב) יפה מרדות אחת בלבו של אדם, (עיין ר"ן כתובות פ"ד דף מ"ה ע"ב, נמוקי יוסף סוף מכות, רש"י חולין דף קמ"א ע"ב, וע"ע תפארת ישראל נזיר פ"ד מ"ג). 


בשיעור מכת מרדות ראיתי בזה כמה שיטות ודיעות [עיין ר"ן כתובות פרק ד' דף ט"ז ע"ב מדפי הרי"ף], ודעת הרמב"ם נראה לי דמכת מרדות אין לו שיעור וקצבה אלא זה תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם להלקות הרבה או מעט, כן מוכח מהא דסתם וכתב סתם מכין אותו מכת מרדות ולא פירש בשום מקום שיש בזה שיעור קצבה משמע דבאמת אין בזה שיעורים, ובפי"ח מהל' עדות (הל' ו') משמע כך בהדיא שכתב שם אבל ב"ד מכין אותו מכת מרדות "כפי מה שיראו" עיי"ש. גם ראיתי דברים אם מכין מכת מרדות ברצועה דוקא או במקל, ולפיענ"ד נראה דלדעת הרמב"ם מכין באיזה דבר שרוצים ואין בזה דינים דכיון דשיעור המלקות תלוי בהשערת הדיינים ואין קצבה לשיעור ההכאות א"כ עכ"ח שאין דין להלקותו בדבר המסויים דוקא שהרי כיון שכמות ההכאות תלוי בעיני הדיינים א"כ גם החוזק של ההכאות תלוי בעיניהם והם מחליטים להלקותו אם במקל ואם בשבט או ברצועה, כי דוקא לאלו הסוברים דמכת מרדות יש להם שיעור קצבה כללי לדידהו עכ"ח שגם הדבר שמלקין עמו אחד הוא לכולם כי אי אפשר שלזה ילקו עם מקל ולהשני עם רצועה דא"כ נתנו הדבר לשיעורים אבל לפי שיטת הרמב"ם שסובר שמכת מרדות אינו שוה לכולם א"כ גם הדבר שמלקין עמו אינו בדבר המסוים דוקא, כן נראה לי. עיין הה"מ שכתב דדין מכת מרדות הוא על מי שעבר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה, ע"כ, וכוונתו נראה לענ"ד דהיינו כשעל העיקר יש ג"כ מלקות של תורה [או עונש אחר] אבל אם על העיקר ליכא דין מלקות [כגון לאו שאין בו מעשה] גם על הלאו של דבריהם לא החמירו להלקותו מכת מרדות [ועיין ר"מ פ"א מהל' חומ"ץ ה"ג דלוקין מ"מ על לאו דבל יראה ובל ימצא אע"פ דאין בו מעשה, התם שאני דעכ"פ שייך מלקות של תורה גבי לאו דבל יראה ובל ימצא כמו שכתב שם הר"מ, ועיין בפתיחה כוללת להפמ"ג]. 

נסתפקתי על דברים האסורים לעשותן בערב שבת משום גזירה ועבר ועשאן בערב שבת אם איכא דין מכת מרדות דרבנן, כגון מה שאסרו להדליק בע"ש במיני שמנים שאין נמשך יפה או בפתילות שאין האור נאחז בהן יפה או מה שאמרו לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן ע"פ הנר בשביל שיהא מנטף או מה שאסרו להשהות קדירה שלא נתבשל כל צרכה על גבי הכירה שאינה גרופה וקטומה, דעל כל אלו וכיו"ב אפשר שאם עבר אין מכין אותו מכת מרדות, משום דדברים האסורים לעשות בע"ש אין מלקין עליהן מכת מרדות, הכי מסתברא לי כיון שאיסור עשיית מלאכה בחול אין לה עיקר מן התורה אף שטעם האיסור הוא משום גזירה והרחקה מן המלאכה, הנהו כיון דעושה אותן בחול לית בהו דין מכת מרדות שאין דברים אלו בכלל שבותין דשבת ודו"ק, כתבתי בדרך אפשר.

עיין בכס"מ פ"ו מהל' ת"ת (הל' י"ד) שכתב דמי שחייב מכת מרדות דוקא מכין אותו מכת מרדות אבל אין מנדין במקום מכת מרדות, ועיין בפ"ח מהל' יו"ט (הל' י"ז) דנדוי חמור יותר ממכת מרדות, (ועיין פר"ח או"ח סי' תצ"ו) עכ"ד.




ועי' בס' עבודת משא ח"ב קונטרס בענין מכת מרדות. 

ומש"כ ואיסורו מדברי סופרים. כתב בס' אורה ושמחה עפ"י הר"מ בפ"א מהל' ממרים (ה"ב) שהגזרות שעשאום חז"ל העובר עליהם עובר בל"ת של לא תסור וכ"כ גם בהקדמתו לחיבורו, ולפי"ז מש"כ כאן ואיסורו מדברי סופרים ר"ל שהדבר נאסר ע"י החכמים אבל אחר שכבר אסרו זה העובר על דבריהם עובר איסור תורה של לא תסור, ואין לוקין על לאו זה דזהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כמבואר בפ"א מהל' ממרים. (ועיין מה שהשיג הרמב"ן ע"ז בסה"מ שורש א', ועיין בלח"ם פ"א מהל' ממרים מה שכתב בשם המבי"ט דגם להרמב"ם אינו עובר על לא תסור אא"כ חולק עליהן אבל אם עובר סתם מחמת שתקף ליה יצרו אינו עובר, וכעין הדברים הללו מצאתי בצפנת פענח (מנין המצוות ד"ה שם) שכתב דשיטת הרמב"ם לא דאם עבר על דרבנן עבר על לאו רק דאם לא רצה לקבל עליו כלל התקנה אז עבר וזה הנ"מ בין דאורייתא לדרבנן ע"כ, אבל הרמב"ן הבין כי כוונת הרמב"ם כפשוטו שכל העובר עבירה דרבנן עובר על לא תסור).

ועי' בס' "הרמב"ם השלם".

יום ראשון, 28 במאי 2017

הערות וציונים ברמב"ם שבת א' א'

לע"נ ר' אהרן בן יעקב שכנא ע"ה
לע"נ ידיד נפשי ר' אלימלך פעלץ ע"ה 

מנוחה חיובית

"שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה. ומהו חייב על עשיית מלאכה. אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה":

מה גדר השביתה הזאת? העדר, שלילה, פאסיבית או אקטיבית וחיובית?

הרוגוצ'ובר כותב על דברי הרמב"ם [פכ"א] שפסק לשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה "שהטעם הוא שגבי שבת הוה העשה מנוחה ולא ביטל מלאכה". שתשבות אינה בגדר העדר אלא "פועל מנוחה".

לפי זה מסביר את הגמרא בשבת "חייב אדם למשמש בכיסו ער"ש עם חשיכה". וכתב שאם לא מישמש ומצא מוקצה בבגדו אינו בגדר מתעסק אלא עובר בשוגג כי היה חייב לעסוק בפעולה חיובית כדי שיישמר שבת אצלו ולא שיישמר באופן דממילא [צ"פ ח"ב ס' ר"ג]. [עי' בס' רזין דאורייתא עמ' 412 – 413].

בראשית ב' ב' "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". פירש"י - ר"ש אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. ד"א מה היה העולם חסר? מנוחה, באת שבת, באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה עכ"ל.

וכתב הטו"ז ז"ל בס' דברי דוד וזה לשונו "באת מנוחה וכלתה ונגמרה המלאכה, שמע מיניה דהמנוחה נמי נקראת מלאכה" ואחי הגאון מר"ה יצחק הלוי ז"ל אמר רמז לזה בפסוק כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, דהכי קאמר גם ביום השביעי לא שבת ממלאכה אלא לעשות כלומר מלאכה של עשיה שבת ממנה אבל מלאכה של מנוחה לא שבת ממנה אלא היתה גם ביום השביעי עכ"ל. ועיין שם רא"ם וגור אריה ושפ"ח בשם נחלת יעקב ותשובות כתב סופר אר"ח סי' מ"ה עיי"ש].

ומבואר מדבריו ז"ל, דמנוחה אין ענינה שלילת המלאכה הגרידא דעל שלילה לא שייכת בריאה [עיין אבן עזרא שם לעיל א' א' דחושך הוא נברא שהוא יש] אלא מנוחה היא ענין חיובי שהוא נח ושובת ומכוין לכך והשם יתברך ברא מציאות וכח של מנוחה זו. ומעתה נלמוד מזה דעשה דשביתה הנאמרה בשבת  וכרמב"ם פ"א משבת ה"א שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות"' אינה מתקיימת על ידי אי עשיית מלאכה גרידא דבמה שאינו עושה מלאכה אין זה בגדר מנוחה ושביתה עדיין אלא שצריך לכוין ולנוח דוקא ובזה מקיים את המצוה של שביתת שבת. ועי' דברים נפלאים בס' טל נתן בהקדמה.

ונראה שמשום כך הרמב"ם פתח במצות עשה ולא האיסורי שבת [למרות שהם מרובים] כי עיקר יסוד השבת היא המנוחה. עי' לקו"ש חכ"א עמ' 71. ובחלק ל"א עמ' 193 כתב שזה ענין "נשמה יתירה" שהיא "רוחב לב למנוחה ושמחה" [רש"י ביצה ט"ז ד,ה נשמה] משא"כ ביו"ט שאין בו ענין מנוחה [עי' לקמן בסמוך].  

ויש להעיר מלשון התפילה יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם – שאין זו סתם מנוחה של שלילה הנובעת מעייפות הגוף והנפש [שלא שייך אצל הקב"ה] אלא עשייה חיובית של מנוחה. ובס' הכתב והקבלה כתוב שהמנוחה היא מהגשמיות כדי לעסוק בתכנים רוחניים. 
  
ועי' בס' אור אברהם [על ספר המצות] שאצל יום טוב לא כתוב מנוחה כמו אצל שבת והאריך ששביתת יום טוב נועדה לעיסוק במצות היום ואילו שבת אמורה לתת מנוחה מהעמל והיגיעה שקדמו לה בימי העבודה. וכתב נפק"מ שגוי יכול לשמור יו"ט אבל לא שבת עיי"ש. 

כתב הרמב"ם – "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה" וכו' הא דמדייק "ממלאכה" משמע דוקא כשיש מלאכה לפניו לעשותה ואינו עושה הוי בזה קיום מ"ע אבל בשאין לו איזו מלאכה לעשות ושובת בלא"ה אינו מקיים מ"ע. ואפשר דאפי' באופן שאין מלאכה לפניו, ג"כ קיים מ"ע.

יש להסתפק היאך הדין בהא כששובת מלעשות מלאכה בבנו ובעבדו וכו' אם גם בזה יש בו קיום מ"ע מטעם דכתיב למען ינוח וממילא כשעובר על זה ביטל מ"ע ואפשר הא למען ינוח הוי מ"ע בפני עצמה והבה"ג והסה"מ והיראים כללו בזה גם שביתת עבדים ובהמות.

ועי' "ברמב"ם השלם" אם נשים חייבות בשביתה ובתירוץ על קושיית המנ"ח במצוה פ"ה למה החינוך כתב ביו"ט שנוהגת בנקבות משא"כ שבת. ובס' ברכת מרדכי [שבת כ"א] האריך להוכיח שחיוב שביתה בשבת רחב יותר מהאיסורים שכן הוא מחייב לשבות גם מדברים מותרים [כדעת הרמב"ן המפורסמת] ולכן אין נשים חייבות משא"כ ביו"ט שיש חפיפה בין מצות השביתה לבין האיסורים נשים חייבות מפאת הכלל שכל שחייבות בלאו חייבות גם בעשה – עיי"ש וינעם לך.


למה הרמב"ם לא פתח מצות עשה לשבות וכו' כדרכו בתבנית זו בכל מקום? עי' ספר מפתח על הרמב"ם. 

עי' עוד באריכות גדולה בס' אור משה סי' צ"ה, בס' צפנת פענח על הרמב"ם, ארשת צבי, אש תמיד פ' ויצא, לבנת המנחה מצוה פ"ה, בס' מפתח על הרמב"ם ועוד ועוד.  

צוואתו של הרב שלמה זלמן מן ההר ז"ל


יום שבת, 27 במאי 2017

ענוותנותו של מרן הרב זצ"ל

כ"ק מרן האדמו"ר מטאלנא סיפר שסבו האדמו"ר הקודם זצוק"ל זי"ע למד בירושלים בצעירותו והתקרב לכמה גדולי ישראל [כולל הרב זוננפלד זצ"ל]. סיפר הסבא קדישא שהוא התפעל במיוחד ממידת הסובלנות של הרב שלמרות כל החירופין וגידופין כלפיו, הוא קיבל הכל בשוויון הנפש ולא השיב להם כגמולם הרע אלא היה מן הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין וכו'.  


הרב משה צוריאל 

פרק א' - התקפותיהם של מתנגדי הרב
פרק ב' - לימוד זכות של הרב, עין טובה
פרק ג' - מדת ההשתוות
פרק ד' - תפילה על מתנגדיו וצורריו
פרק ה' - מדת המחילה
פרק ו' - התבטאויותיו של הרב
פרק ז' - "ומן המקדש לא יצא"

מבוא

ידוע לנו כי תלמידי בית שמאי היו חריפים בלימוד ומחודדים בתורה יותר מתלמידי בית הלל (יבמות יד ע"א). יותר מזה, הרי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ובכן שאלו חז"ל "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? [וענו] מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (ערובין יג ע"ב).

העיר על כך מהר"ל "כל ענין זה שהיו מסודרין במעשיהם ואינם מכת המתגברים על חבריהם, והם מכת 'המנצחים'. ואף כי לפי ענין הפלפול הוא טוב, מכל מקום הוא יוצא מן הסדר, ולענין ההלכה צריך שלא יצא מן הסדר והשיווי כלל" (נתיבות עולם", נתיב הכעס, פרק א).

למדנו מדבריו כי אמנם בשני צדדי הויכוח ישנם יסודות של אמת (וכדברי מהר"ל ב"באר הגולה", עמ' יט-כ), אבל ההכרעה האמיתית נמסרת לאלו שהם בעלי ענוה, אפילו אם אינם כה חריפים בלמדנות כמו מתנגדיהם. וקל וחומר כאשר הם אינם פחות מלומדים ממתנגדיהם. במאמר זה לפנינו נאסוף כמה וכמה ממאמרי הגאון הגדול מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לתועלת היא לנו בין מבחינת שנלמוד ללכת לפי ארחותיו (כל אחד מאתנו לפי יכולתו); וגם מפני שנסיק כי ההדרכות שלו, הפסיקות שלו, ההנחיות שלו, הן הן המחייבות אותנו, והן הן האורות אשר על ידיהן נפלס את דרכנו בדורנו המסובך כל כך בבעיותיו. בסיכום, לפי גדולת ענוותנותו, כן מדת הסגולה שהוא צודק בלקחים שמלמד אותנו.

פרק א' - התקפותיהם של מתנגדי הרב

מעלתו של אדם הנוהג ענוה שבמצבו איננו מתנסה בנסיונות קשים ומרורים, אינה דומה למעלתו של אחר אשר מנת חלקו זרועה מוקשים של בוז ועלבונות, מריבות וקנטורים נגדו. כך כאשר נבחן תולדות חיי מרן, מאז עלותו לארץ הקודש (שנת תרס"ד) נמצאם מלאים ניגודים וקנטורים שהעמיסו על דרכו מתנגדיו. החל מן בעיית "שמן שומשומין בפסח" (שמן שהוא תוצר של קטניות) יצאו אז (שנת תרס"ט) נגדו בד"צ אשכנזים חסידים (ירושלים). הרב מנמק להם היטב מה טיעוניו להיתר (עיין "אורח משפט", עמ' קטז-קלח). הרב משה צבי נריה מתאר יפה השתלשלות הענין ("בשדה ראי"ה", עמ' 145-174). היו שבחוצפתם הדביקו מודעות הבד"צ בבתי כנסת ביפו עצמה ("אורח משפט", עמ' קלח). ענוה נפלאה אנו רואים בהתנהגותו של הרב. כאשר בני המפעל לייצור שמן קטניות (שניזוקו קשות מפני פסקם של בד"צ ירושלים) בקשו להדפיס על חשבונם חוברת של נימוקי הראי"ה להיתר, עמד הרב על כך שתכלול החוברת גם דברי ההתנגדותם של המחמירים ("אורח משפט", דף קלז). וגם פנה אליהם לשאול שמא יש להם נימוקים נוספים להחמיר, וידפיסו גם אותם!

מחלוקת ידועה נסבה סביב לענין ההיתר להפקעת שביעית, מפני מצוקתם הכלכלית של החקלאים והכורמים. היה מי שכתבו כ"פסקוויל" (מודעות קיר בהעלמת שמו של הכותב) נגד הרב ודיברו עליו סרה (עדותו של רידב"ז בספר המאסף "אגרות לראי"ה", מהד' שנת תש"ן, אגרת נ"ג: "חירופים וגידופים על כ"ג נ"י לאין שיעור", וע"ע "אגרות הראי"ה" ח"ב, עמ' קצ). האריכו בפרשה עגומה זו כמה מכותבי תולדותיו של הרב. לא נאריך כאן.

כאשר נתפרסמו בירושלים דברי הרב בספרו "אורות" (שנת תר"פ), היו כמה חצופים ששרפו את הספר בפומבי בחוצות ירושלים. כמו כן נדפסו חוברות השמצה נגד הרב (השמורות ב"בית הספרים הלאומי" בירושלים). ראה על כך התכתבות ענפה בענין בין הרב לרב צבי יהודה ב"אגרות הראי"ה" (ח"ד עמ' סח, פו, פז,קב, קסד).

וכך הגיב הרב בשלות נפש, בכותבו להוריו המודאגים מן המהומה: "על דברי הרוגנים בענין 'אורות', אין לשים לב. ככה הוא הדרך של אנשים הרגילים שלא לעיין בהלכות דעות, שמתרגזים נגד כל ביאור והארה שנראה להם כחדשה; אע"פ שבאמת יסוד הדברים עתיקים הם וממקור הקודש הם יוצאים. וגדולים וטובים ממני בכמה דורות נצטערו בצער זה.

לי די שהישרים המבינים, שיראת שמים אמיתית היא אוצרם, הם יתבסמו בדברים שאני חושב לתועלת כללית וטובה רוחנית גדולה לפרסמם לפעמים. לבאר את המקורות [לדברי ה"אורות"] אין תועלת. ע"פ רוב אין המקורות מבארים להדיא את המחשבה שלי, אלא הם מראים על זה אחרי התבוננות והרגשה עמוקה. וכו' וכו'.

מאד אבקש מכבודכם, הורי היקרים, שלא יהיה לכם מכל הדברים הללו צער כל דהו. זאת היא החובה של עבודת הקודש עבודת ה' אשר חותמו אמת, שלא לגור מכל רוגן ומעליב. ואני אינני מתרעם כלל עליהם, ביחוד את התמימים מהם, שאני משתתף בצערם. אלא שאני רואה שהנני מחויב לבאר את הדברים שיביאו תועלת כללי וכבוד לעם ה', וחיזוק לתורה במהלך הימים הבאים לקראתנו לשלום בעז"ה" ("אגרות הראי"ה", ח"ד מהד' שנת תשד"מ, עמ' סח).

עוד מחלוקת ידועה היא התנגדותם של קומץ רבנים קנאים לייסודה של הרבנות הראשית לא"י. מראשי המתנגדים אז היה הרב יוסף חיים זוננפלד. בספר "הרבנות הראשית לארץ ישראל" (של דר. אריה מורגנשטרן, הו"ל בשנת תשל"ג) מביא תעודות ופרטים על פרשה עגומה זו. המתנגדים הכריזו יום צום ציבורי ביום ייסוד הרבנות. כתב על כך הראי"ה כיצד "הבא לכלל כעס, בא לכלל טעות". והרי יום הייסוד היה י"ד חודש אדר ב' (תרפ"א). וע"פ ההלכה אסור לצום בפורים שני. והכשילו את שומעיהם לעשות שלא כדין. עוד עיין פרטים מעניינים מאד בענין פולמוס זה בדברי הרב משה צבי נריה ("ליקוטי הראיה", ח"א עמ' 121-176).

בשנים מאוחרות יותר יצאו מתקיפיו בשצף קצף נגד מה שהרב היה מקרב את החילונים. ועוד הפיצו עליו שקרים שהוא מתיר איסורים וח"ו מעוות את ההלכה (עיין אגרת הרב, הובאה ב"בשדה הראי"ה", להרב נריה, עמ' 578-579).

טוב להודיע כאן מה שהעיד אחד מגדולי דורנו, הרב יצחק הוטנר (מחבר "פחד יצחק"), כפי ששמע מפיו הרב מ"צ נריה: "הרב [ראי"ה] היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות [יותר] מכל אלה אשר חלקו עליו" ("ליקוטי הראי"ה", של הרב נריה, ח"א, עמ' 19).

פרק ב '- לימוד זכות של הרב (מדת "עין טובה")

הרב חינך לסובלנות, לדון שיש כמה נקודות חיוביות גם אצל אלו שחולקים עלינו. כך כותב הרב הדרכה לאחיו: "מכל מקום נכון לנו להרחיב את דעתנו ולדון לכף זכות את כל האדם, גם בדרך רחוקה ונפלאה. לעולם לא נכון לשכוח כי בכל מלחמה ממלחמת הדיעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים. וכו'. ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו לא להיות מכורים בידי רגשותינו, ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם. וכו'. ורעיון זה, אע"פ שלא ימנע אותנו מלהלחם על הקדוש האמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מליפול ברשת הקטנות, הזילותא והקפדנות. ונהיה תמיד מלאים רוח אומץ, מנוחת הנפש ובטחון בה' אוהב אמת, אשר לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שנד).

לאחד מהרבנים התקיפים שבדור, אשר העלה חשש שהרב נוטה בסלחנות יתרה לאחינו הטועים, ענה הרב: "השערתי היא שכל אחד מאתנו משקיף על חלק מיוחד של השדה אשר ברכו ה'. ואותה שורת הכרם שכל מאתנו הוא עובד עליה, מיוחדת היא, ואולי עומדת היא במצב שונה מעט זו מזו. וכו'. אבל כשנדון יפה בדבר נמצא שבכרם אחד אנחנו עובדים" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שא-שב).

הרב לימד זכות גם על אותם שאחזו בשיטה לשנוא את החילונים. אחרי שהרב מסביר כמה חשוב הדבר לקרב פושעים ולתקן את נשמותיהם, הוסיף: "ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותן מי שאין בו דיעה עמוקה... הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו וללמוד ממעשיהם ולהדבק בצד הרע שבהם, והוא מחויב להתרחק מהם. והשם יתברך נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה והתרחקות, כדי שלא יבולע לו" ("אגרות הראי"ה", ח"ב דף קפז).


פרק ג' - מדת ההשתוות

לאחד מהרבנים הישישים שבדור, שהביע תרעומת על מה שהרב חינך להכליל בלימודים הישיבתיים ספרי הגות (חסידות, קבלה, מוסר, מחקר) ענה הרב שדבריו מבוססים על גדולי קדמונינו. אחרי שהרב מרחיב לבאר צורך הדור לכך, הוא מסיים: "ומה טוב ומה נעים הוא לדון לכף זכות איש את רעהו, וע"י זה יתקלס עלאה ויתגדל כבוד שמים, וכבוד ארצנו הקדושה וכבוד תלמידי חכמים שבא"י בכלל. ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות נהנה הרבה כשמשבחין אותי, ולא להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי. שבח לשמו ית', שהעסק התמידי בלימוד המוסר ופנימיות תורתנו הקדושה פעל עלי זאת התכונה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' מב).

מה היא ה"השתוות"? היא מוסברת ע"י ספר "חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה, פרק חמישי) ששאלו לחסיד אחד "האם שוים בעיניך התהלה והגינוי? וענה בשלילה. אמרו לו "אם כן עדיין לא הגעת להישג".

כדי להגיע למדרגה יפה זו צריך האדם לחיות את חייו תמיד מול הקב"ה, בדרגת "שויתי ה' לנגדי תמיד". המקיים בעצמו בתחושה חיה וממשית את המשנה "דע מה למעלה ממך, עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות, ב) הוא ממילא משוחרר מלדאוג מה יאמרו עליו הבריות. וכבר חכם אחד דייק על המשנה "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה" (אבות, ג). אינך חייב דין וחשבון לבשר ודם אחר, אלא אך ורק לפני הקב"ה! ומזה ניצול האדם מלתת משקל מוגזם אל "מה יאמרו הבריות". [כמובן צריך האדם להשתדל לא להכשיל את הבריות בחשד חינם, בדין "והייתם נקיים מה' ומישראל". והאדם צריך להסביר לאחרים את דרכיו. אבל אחרי ההשתדלות, אין לו לבטל דרך ה' מפני הבלתי מבינים. וכך הרב כתב: "כי המבינים באמת יבדילו, ויכירו את רוחי כמו שהוא בעז"ה. ומבלתי מבינים אי אפשר להזהר, ואין צריך כל כך להזהר" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קנד).

ודאי כי המקיים מדת ה"השתוות", מפני ההכרה ב"שויתי ה' לנגדי תמיד", ינהג ענוה ולא יתרברב על הבריות, כי הוא כל הזמן חדור הכרה כמה הוא עפר ואפר מול נוכחות השכינה. ותמיד ירגיש את עצמו פועל בשליחותו של יוצר העולם.

פרק ד '- תפילה על מתנגדיו וצורריו

אחת מהסיבות הראשיות מפני מה יצא הרב לחו"ל (בשנת תרע"ג) היה כדי לקבל טיפול רפואי נחוץ. אירע כי בשנת תרע"ט חש בחולשא קשה ביותר וכתב אז צוואה, הלא היא הנדפסת ב"אגרות הראי"ה" (ח"ג עמ' רעב). שם כתב, בין היתר, "ויהי רצון שיתן [ה'] בלב כל מי שציערתיו וחטאתי נגדו, שימחלו לי במחילה גמורה. ואני ודאי מוחל וסולח לכל, ואדרבה אני מחזיק טובה על כל צער ועלבון שנעשה לי. ויהי רצון שלא ייענש שום אדם על ידי, וישלם ה' לכל איש מישראל אך טוב וחסד" ("אגרות הראי"ה", ח"ג עמ' רעב).

מפורסם כי מראשי הלוחמים נגד הרב בענין "הפקעת שביעית" היה הרידב"ז אשר כתב "קונטרס השמיטה". שם בהקדמה לועג לסומכים על דברי הראי"ה. ועוד הפיץ חרמות וקללות על הסומכים על ההיתר ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קצא. וע"ע "אגרות הראי"ה, ח"א עמ' רמו , 5 שורות מסוף העמוד). ועוד הוציא כרוז כי ההיתר אין לו שום יסוד, וכל סומך עליו נקרא עבריין ויצא מכלל ישראל ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קפד). ועיין נוסח אגרתו של רידב"ז להראי"ה המובאת בספר המאסף "אגרות לראי"ה" (מהדורת שנת תשמ"ו, עמ' לו-לז. ובמהדורת שנת תש"ן, עמ' פג-פד), בה האשים ברמז את הראי"ה במדת חנופה. ענה לו הרב (בשנת תרס"ט): "ודבריו הטהורים היו לי למלח על פצעי לבבי" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רמה).

ובשנת תר"ע (1910) הוסיף לו הראי"ה: "ועל דבר מה שמזלזלים אותי [אחרים, מפני ההיתר] תהלה לא-ל אני שמח בזה, כי בוחן לבבות ב"ה יודע כוונתי לשמו הגדול והקדוש ית' בכל פרשת הענין. ושברון לבי ודכאות נפשי גלוים לפניו ית'. "ואת דכא ושפל רוח" כתיב (ישעיה נז, טו. עיין על כך בסוטה ה.). אך שמעתי שכ"ג מזכה לי הוא בזה שלא בפני, ועל זה אני מתפלא, על ידיד נאמן כמוהו, שלבי כל כך גלוי לפניו, איך יבוא לידי מדה זו?" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רפו).

שוב אירע מעשה שהגאון הנ"ל הציק להראי"ה במכתביו אליו, והרב ניסח מענה שם כתב "כעת קבלתי מכתבו, ואיני יודע למה יצערני ככה? הקב"ה יודע כונתי הרצויה לשמו ית'. ואם כ"ת רוצה לרדוף אותי, יעשה כחפצו. ואקוה כי השי"ת לא יתן למוט רגלי". והרב מסיים שם האגרת: "והנני בזה ידידו עז קשור באהבתו, שגם הקפידא לא תוכל לבטל את הקשר האמיץ בכל לב ונפש" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רצה). אגרת זו כנראה נכתבה, אבל לא נשלחה לנמען. הרב שלח את הגירסא המאופקת יותר הנמצאת שם בעמ' רצו. טוב עשה רצי"ה זצ"ל שהעתיק לפנינו שתי הנוסחאות.

עוד העיר לו: "ותמיהני מאד, למה משיאים כוונות זרות בדברי?" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שמו).

כל אריכות דברים הנ"ל הבאנו כאן כדי לעמוד ולהשתאות למראה נשמה טהורה, כיצד הראי"ה היה מתפלל על הרידב"ז בעת מחלתו, וכיצד הצטער והתאבל על פטירת מתנגדו הגדול. כאשר הודיע לו הרב חרל"פ שהרידב"ז חלה, העתיר עליו הרב שפע ברכות ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' רלה). ושם ענה להרב חרל"פ: "הוא שיחיה אינו צריך למחילה מצדי, כי מיני ומיניה יתקלס עילאה. ובל אופן ישנה מחילה שמהפכת לזכיות [עיין יומא פו ע"ב על תשובה מאהבה] יהי רצון שנתבשר מהרה בשורות טובות ממנו".

כעבור כמה ימים, נודע לו לרב שהרידב"ז נפטר. רשם הרב באגרתו (ח' תשרי תרד"ע): "מפני דכאות הלב מהשבר הגדול אשר השברנו, מסילוקו של אותו צדיק הגאון הרידב"ז זצל, קשה ליישב הדעת ולצאת ידי חובת מכתבים. השי"ת יגדור פרצות ישראל ברחמיו".

וגם כעבור שבועיים, בתאריך כ"ג תשרי, התאונן הרב שנתקלקלה אצלו שמחת חג סוכות מפני סילוקו של הרידב"ז. זו לשונו: "עוד לא הוגלד הפצע הגדול של יגון ישראל בהלקח עטרת תפארת פאר הדור רידב"ז זצ"ל. בכבדות הבלגתי עלי [ל' צרויה] יגון לשמוח בשמחת יום טוב הקדוש העבר. יגדור השי"ת פרצותינו ופרצות עמו ברחמיו".

אנו תמהים לראות גדולת נשמתו של רבנו. דברים הללו אינן דרשות שהשמיע באזני אחרים, אלא קיום בפועל של טוהר מדותיו התרומיות.

פרק ה' - מדת המחילה

עיין בספר "שבחי הראי"ה" (של דר. חיים ליפשיץ) כיצד הרב התאמץ לעזור ולתמוך גם באלו קנאים שמררו את רוחו. הרב היה מתפלל עבור שלומם וטובתם, ואף משתדל להמציא להם פרנסה וכדומה (שם, עמ' רנד-רנה). זאת ע"פ הדרכת חז"ל "מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו" (ב"מ לב ע"ב). כן הביא בשמו רצי"ה ("לשלשה באלול", ח"ב פסקא קח). סיפר ר' אריה לוין כי גילה לו מרן הרב שהוא מתפלל עבור מתנגדיו שה' יסלח להם לבל ייענשו ("שבחי הראי"ה", עמ' קסז).

"פעם אחת בא הרב חרל"פ אל הרב במוצאי יום הכיפורים, וראה על פניו נהרה גדולה של שמחה, שלא ראה אצלו כרגיל. הסביר לו הרב מה הסיבה. דעת רבי כי יום כפורים מכפר גם בלי תשובה ("כי ביום הזה יכפר", יומא פה ע"ב) וחכמים חולקים על רבי. אבל ביום ההוא היה הרב בטוח שהקב"ה כיפר לישראל גם בלי תשובה מושלמת וראויה, וכשיטתו של רבי במשנה, "עיצומו שליום מכפר". מדה זו מתעוררת כאשר הראי"ה היה תמיד משתדל לפעול במדותיו למחול לכל רודפיו, אף להללו שאינם חוזרים בתשובה, ובדעתם להמשיך ולהציק לו. וביום כפורים זה עלה בידיו להצליח בשלימות למחול לאלו. ובודאי במדה שהאדם מודד, מודדין לו" ("שבחי הראי"ה", עמ' רע).

פרק ו '- התבטאויותיו של הרב

מסכת שלימה אנו לומדים מתגובותיו של הרב לאלו שהתקיפו אותו. בשנת תרס"ז אמר: "אם ידפיסו השגות על דברי, אפילו עם דברי זלזול היותר נמוכים, אקוה לשמו יתברך שלא יזיק הדבר כלל, לא לי כשאני לעצמי, ולא לעצם הענין של מטרתי הקדושה, לרומם את קרן נשמת התורה בארץ הקודש. אדרבא, דברים חדים מביאים לידי התבוננות" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' נד).

וליריבו הגדול, הרידב"ז, ענה הרב: "ומה שכתב שקשה לדבר נגדי קשות, אל יעלה על לבבו הטהור כי מצטער אנכי לשמוע דברי קשות נאמרים לשם שמים נגדי. כי הלא המדבר קשות לשם שמים עובד הוא עבודת השי"ת בזה, ולא ירע בעיני בזה שעל ידי [ד' מנוקדת חירק] אדם מישראל עושה מצוה. ואם בטבע האדם יש קצת צער על זה, הלא נאמר לנו מפי חז"ל הקדושים 'לפום צערא אגרא' (אבות, ה). ונאמן בעל הגמול שישלם שכרנו בזה שנזכה לעבדו באמת, ולשוב לפניו באהבה בכל לב וכל נפש, אנו וכל ישראל חברים בלב אחד" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קצו).

וכך כתב על הקנאים שחרפו וגדפו אותו: "אבל חלילה לנו למעט אף בכל שהוא את קשר האהבה לכל יראי ה' וחושבי שמו, באיזו מדה שהיא. וגם דילוגם ושגיאתם, ואפילו שנאתם וקנאתם, מעוררת בנו אהבה וידידות פנימית, המעוררת אותנו לדרוש שלומם וטובתם בכל לב ונפש" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' עג).

כאשר הרב התיר עבודת אדמה בשביעית, ע"י מכירת הקרקע לגוי, וסבל מרורות מהמתקיפים אותו בכתב או בעל פה, הגיב על כך להרב חרל"פ: "ובמה שנוגע אלי, הנני תהלה לאל מרוצה בכל דבר של עלבון, אפילו מצד המתכוונים להקניטני. וביחוד שההוראה הכבדה הזאת דומה היא לתענית חלום בשבת [שיש לצום על כך צום נוסף ביום חול (ברכות לא ע"ב)] דאע"פ שהמצוה לדעתי היא גדולה הרבה מן החטא שיש כאן, מכל מקום צד החטא צריך כפרה. ויהי רצון שיהיה עינוי נפש זה לכפרה, וישאר כח המצוה של הגדלת ישוב ארצנו הקדושה, בשעת רצון של צמיחת קרן ישועה לעם ה', בכל אורו וקדושתו להגן על כללות גוי קדוש, לברך את כל מעשי ידיהם על אדמת הקודש ולרומם קרן ישועה במהרה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שס).

ואמר: "ואני בעניי איני ראוי לשם 'צדיק'. והלואי שיזכני השי"ת שאוכל בלב שלם לומר 'כגון אנא בינוני'. אבל הארח [השיטה] שאני מתאמץ ללכת בה הוא ב"ה ארח צדיקים באין שום ספק" ("אגרות הראי"ה", ח"ב דף קצז).

"ברוך המקום אשר לא בזה ולא שקץ ענות עני, ויבחר בשפל אנשים כמוני, לעורר רוח חיים בעז"ה, להשיב לבצרון את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ועמה יחד הגברת חמדת תשוקת נעימת ארץ חמדה".

"אם ח"ו נמצאים איזה אנשים שהם טועים בדברי, ומגלים בהם פנים שלא כוונתי, בשביל כך אין למנוע את הטוב מהראויים לזה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' מב).

הרב לא ראה את עצמו מוכשר למלאכת הקודש של ניהול האומה. הוא העריך שהדבר נעשה לא ביוזמתו, אלא כשליחות מן שמים. "ובודאי שכך היא השגחתו ית', שהענין הקשה הזה נפל בגורלי. ובודאי אלוקים חשבה לטובה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שמד).

"אנכי הנני עושה את שלי. ידעתי כי למחיה שלחני ה' אל אדמת הקודש. והנני מוצא לעצמי חוב קדוש לדבר כפי רוחי הפנימי, בעבור שמו הגדול ועבור עמו ונחלתו" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קפט).

וכך כתב לאחיו: "זמן רב עבר, אח יקר ואהוב, שלא כתבתי לך מחמדי דברי אחוה כראוי. אבל מה אעשה? אסור וקשור אני בחבלי עבותות עבודת עבודה ועבודת משא, עבודה כזאת הדורשת כח של אדם גדול בענקים, ואני גמד שבגמדים, חלש ורפה כח, בחומר וברוח" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קנו).

וחתם אגרת אחת: [אני] "ידידו, אסקופה הנדרסת, המצפה לחסד ה' ורחמיו, בגבורת ישע ימינו" ("אגרות הראי"ה", ח"ב דף נט).

"ואנכי הנני עבד נמכר לרבים, לעבוד ולמשא, לעם ה' המחל [המתחיל]
להכות שרשיו על אדמת נחלתו, בתקות גאולה וחיים חדשים ורעננים" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רלט-רמ).

פרק ז '- "ומן המקדש לא יצא"

יש לתמוה מניין שאב הרב כוחות נפש לעמוד מול מתנגדים כה רבים וכה תקיפים. הלא הותקף בביקורת קשה גם מצד החילונים וגם מצד החרדים ("אוהב ישראל בקדושה" (לדר. יהושע בארי, חלק חמישי, עמ' 195, 200, 203). וההתקפות לא פסקו מאז עלותו ארצה ועד יומו האחרון. מניין לו היכולת לעמוד איתן? ענה על כך הרב י"מ חרל"פ בתוך דברי ההספד על הראי"ה ("אוהב ישראל בקדושה" (לדר. יהושע בארי, חלק חמישי, עמ' 101), העתקה ממאמר ב"ההד" (שנת תרצ"ו)): "יסוד אושר חיותו הפנימית היה במקדשו הפנימי, בהירות קדש אמונתו הטהורה... מבלי כל הסחת דעת... במקדשו הפנימי הזה החזיק, מבלי לצאת ממנו אף לרגע. ובו קידש וטיהר את מחשבותיו וכל הגיונותיו שלא יהיו חולין, והיו כולם קודש לה'... וזה דרכו בקודש לבטל כל רגשי הגוף והחומר ולפנות מקום לגילוי הנשמה, שתהיה אך היא ממלאה את כל הגוף; וגם כל המעשים יהיו נעשים דוקא ע"פ הערות [ע' מנוקדת צירי, ו' בשורק] הנשמתית ועוז קדשה" ("ליקוטי הראי"ה", ח"א עמ' 488).

על הכהן הגדול נכתב "ומן המקדש לא יצא" (ויקרא כא, יב). אמרו על כך חז"ל "מקדושתו לא יצא" (סנהדרין יט ע"א). ובכן, זו לשונו של הרב משה צבי נריה: "מי שהיה מצוי במחיצתו של הרב הבחין והרגיש שהרב חי בעולם עליון יותר, שהרב חי בעולם האצילות, ומתוכו ועל פיו הוא פועל בעולם העשיה" ("בשדה הראי"ה", עמ' 59).

ובאמת הגדרה זו כתב הרב עצמו (באופן מופשט ולא דן שם בסוד אישיותו הפרטית): "צריכים להרחיב את המחשבה וכו' בעומק וברום, בהתפשטות ובגודל. טסים מן האצילות אל המעשיות, ושבים ועולים מן המעשיות אל האצילות" ("אורות הקודש", ח"א פרק סג.).

ומסכם הרב נריה: "אולי כאן סוד סבלנותו הגדולה ובלתי מצויה. רדיפת מתנגדיו לא פגעו בו כלל וכלל. דברים אלו הרי התרחשו בשטח החיים הרגילים, והנה הוא היה תמיד מעל להם, '[ארח חיים] למעלה למשכיל' " (משלי טו, כד) עכ"ל.

ומכאן נגיע למסקנה אותה הקדמנו לכתוב בתחילת המאמר. מי שזוכה בצורה נפלאה כזו לענוה, הוא הוא הזוכה לאמיתה של תורה. בהנחיותיו, בהדרכותיו, בלימודיו, בהסבריו, הוא היודע להראות לנו את הדרך הנכונה. אם לזה נמשיל משל. יש לנו צופה העומד בתצפית ומקום גבוה. משם הוא רואה למרחקים, ומזהיר אותנו, אנחנו העומדים למטה על הקרקע, ממה יש להיזהר ומה אנו צריכים לפעול באופן חיובי. הראי"ה עמד במקום גבוה, ביודעו פנימיות התורה, והוא [יותר מאחרים] היכול ללמדנו משמעות ההתרחשויות של דורנו הנפלא. יהי רצון שנלמד כהוגן דברי קדשו. נתברכנו בדורנו שיותר ויותר מכתביו נדפסים ומתפרסמים. כעת תפקיד העיון מוטל עלינו.

אורות הגבעה שבועות תשע"ז




                               אורות הגבעה – שבועות תשע"ז

עלון זה יוצא לאור לעילוי נשמת האשה החשובה פייגא בת ר' משולם פייוול הכהן שנפטרה בו' סיון. יה"ר שנשמתה תמשיך לעלות מעלה מעלה בשמי מרומים להתענג מזיו שכינתו עד אשר נזכה בקרוב להתגשמות חזון הנביא ישעיהו "הקיצו ורננו שכני עפר". רוב תודות לידיד נפשי, נכדה החשוב שליט"א שתרם את הגיליון. יה"ר שיראה אך טוב וחסד כל ימי חייו יחד עם כל משפחתו.

"לא תענה ברעך עד שקר"

מלקות עדים זוממין מדין לא תענה או מדין והצדיקו?

במסכת מכות [ב' ב'] לומדים שעדים זוממין שאי אפשר לקיים בהם דין עדים זוממין, לוקים עפ"י הפסוק "והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות רשע". ומקשה הגמרא, דתיפוק ליה [חיוב מלקות] מלא תענה. ומתרצת, דהוי לאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו. והנה נחלקו המפרשים למסקנת הגמרא, אם המלקות ניתנות מדין והצדיקו ולכן שייכות רק במקום ששייך הענין של והצדיקו או שהלימוד הוא גילוי בלאו של לא תענה דאף דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה, מ"מ מגלה לנו הפסוק שלוקה עליו. והאריכו בזה עד למאד להביא ראיות לכאן ולכאן.


רמב"ם – אינו מזכיר לא תענה משמע שהוא מדין והצדיקו וכך משמע בסוגיא בדף ב'

ונחלקו בדבר הראשונים ז"ל. לדעת המאירי ז"ל בריש מכות שם וכן משמע בלשון ר"ח ז"ל שם ב' ב' אין המלקות אלא משום קרא דוהצדיקו דהא לא תענה לאו שאין בו מעשה הוא. אכן הרמב"ן והריטב"א ז"ל שם [ד"ה ותיפוק ליה] כתבו דוהצדיקו גלי לן דלוקין משום לא תענה. ומהי שיטת הרמב"ם? כה כתב הרמב"ם [עדות כ' ח' – ט']: "עדים שהעידו על אחד והרשיעוהו רשע שאין בו לא מלקות ולא מיתה ולא חיוב ממון ואחר כך הוזמו, הרי אלו לוקין אף על פי שלא זממו להלקות זה ולא לחייבו ממון. כיצד? העידו על כהן שהוא חלל כגון שהעידו בפנינו נתגרשה אמו או נחלצה במקום פלוני ביום פלוני והוזמו, הרי הן לוקין. וכן אם העידו על אדם שהרג בשגגה והוזמו לוקין ואינן גולין. העידו על שורו של זה שהרג הנפש והוזמו, הרי הן לוקין ואין משלמין את הכופר. העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו לוקין. וארבעה דברים אלו מפי הקבלה הן: כך קבלו חכמים ששנים שהרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע בעדותן, ובאו עדים אחרים והזימום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, הרי עדים הראשונים לוקים אף על פי שלא הרשיעו הצדיק להלקותו. אבל אם העידו עליו שאכל בשר בחלב או שלבש שעטנז הרי אלו לוקין, משום שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם".

ופשטות דברי הרמב"ם שהבאנו מורים שאין זה מדין לא תענה שהרי לא הזכיר כלל לאו דלא תענה ברעך אלא שהזכיר שיש כאן דין מיוחד בקבלה שנתחדש שכל שאין לקיים דין כאשר זמם בפשוטו מלקים אותו.

רהיטות הלשון בסוגיא שהבאנו למעלה מדף ב', מוכיחה שבאמת על לאו דלא תענה ברעך אין לוקין כלל, דהוי לאו שאין בו מעשה, אלא דהוי גילוי מיוחד מקרא דוהצדיקו שיש כאן דין מחודש של מלקות.

תוספות – לוקים מדין לא תענה 

אכן מלשון התוס' [להלן דף ד' בד"ה ורבנן] לא משמע כך, שכתבו וז"ל ורבנן האי לא תענה מאי עבדי ביה, דהא דקאמר לעיל גבי לא תענה משום דהוי לאו שאין בו מעשה, היינו אי לאו קרא דוהצדיקו אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך ביה מלקות יש לנו לאמר דלילקי מלא תענה עכ"ל. ומשמע מדבריהם דאין זה גילוי מיוחד מקרא דוהצדיקו שיש דין מחודש של מלקות אלא דוהצדיקו מגלה על הפסוק דלא תענה שלוקים עליו אף שאין בו מעשה.

והפשוט בזה, שטעמם של אותם ראשונים שסוברים שהמלקות היא מדין לא תענה הוא ממתניתין ד"ד ע"א, שנאמר שם, מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין, לוקין ומשלמים שלא השם המביאו לידי מכות מביאו לידי תשלומין דברי ר"מ ע"כ. פי' דהתשלומין הוא מכאשר זמם והמלקות הוא מחמת לאו דלא תענה, והרי מבואר דלר"מ לוקין מקרא דלא תענה אע"פ שאין בו מדין כאשר זמם, דהא על כאשר זמם כבר שילם ממון. וגם רבנן לא פליגי אדר"מ אלא מדכתיב כדי רשעתו שא"א לחייבו שתי רשעיות אבל בלא"ה היו מודים שפיר לר"מ דלוקין עבור לא תענה גם במקום שמצד כאשר זמם כבר נענש בעונש אחר. אתה הראית לדעת שיש מלקות מצד עבירה דלא תענה בלבד ולא פוטרים אותו מטעם דהוי לאו שאין בו מעשה, וזה טעמם של אותם ראשונים שנקטו שוהצדיקו הוא גילוי על לאו דלא תענה שלוקין עליו אף דהוי לאו שאין בו מעשה.

חילוק בין הסוגיא בדף ב' לסוגיא בדף ד'

וחזי הוית בס' עליות משה [סי' רכ"ח] שכתב דלולי דברי הראשונים היה אפשר לומר דבר חדש, והוא דסוגיא דדף ב' וסוגיא דדף ד' שני ענינים נפרדים הם ביסודם, והיינו דהא דמשמע בפשיטות בסוגיא דדף ד' דלוקין אלאו דלא תענה ולא דנו כלל מצד לאו שאב"מ, הוא רק במעידין על פלוני שעשה מעשה רשע שמתחייבין עליו מיתה מלקות או ממון [וכל רהיטת הסוגיא מדבר על כך יעו"ש] והבי"ד כתוצאה מעדותם מחייבין את פלוני מיתה או ממון או מלקות, אז הוא דאמרו בסוגיין דלוקין מצד לאו דלא תענה. ונראה דהיינו טעמא דבכה"ג לא מיקרי כלל לאו שאין בו מעשה כיון דבדיבורייהו איתעביד מעשה, ובזה הוא דהניחו בפשיטות בסוגיין דלוקין מצד לאו דלא תענה. משא"כ סוגיין דדף ב' הלא מיירי בעדות בן גרושה וב"ח וכו' כמבואר שם, ונראה דבכה"ג הוא דלוקין רק מהלכתא מיוחדת ומקרא דוהצדיקו אבל לא מטעם לאו דלא תענה דע"ז הוא דאמרו שם בגמרא דלא תענה הוי לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו, דבכה"ג באמת הוי לאו שאין בו מעשה.

והטעם בזה הוא דהני ד' דברים דלוקין עליהם [המבוארים ברמב"ם שהבאנו] אינן כשאר דיני עדות הרגילים, דבשאר דיני עדות מעידים על מעשיו של פלוני, דפלוני עשה מעשה המחייבו מיתה, ממון או מלקות משא"כ בעדות בן גרושה ובן חלוצה ועבד עברי וכו' אין העדים מעידין על מעשיו של פלוני שעשה כך או כך אלא הם מעידים רק על מצבו ותוארו של פלוני וגם בי"ד על פיהם אינם מטילים על פלוני שהעידו עליו קנס או עונש כלשהו ואינם אלא מאשרים את עדות העדים ועל פיהם הם קובעים את דיניו המתחייבים על אותו פלוני. או שהוא בן גרושה או בן חלוצה, או שהוא עבד עברי, או שהבעלים של השור הם מחויבי כפרה, או שרצח בשוגג ומחוייב גלות אבל בכל המקרים אין כאן תורת עונש אלא מעמד הלכתי מסוים של הגברא.

ועפי"ז נראה דזהו פשר חילוף הסוגיות שבין דף ב' ודף ד', דבדף ד' דמיירי מעדות מיתה ממון או מלקות, דהב"ד מטילין עליו עונשין אלה וכיו"ב, אז הוא דמיקרי באמת לאו שיש בו מעשה כיון דבדיבורייהו איתעביד מעשה דהבי"ד מענישין על פיהם וכנ"ל ולא בעינן כלל לקרא דוהצדיקו. משא"כ בדף ב' הלא מיירי בהני ד' דברים דאינם כלל בגדר עונש ומעשה בי"ד ולא מיקרי כלל דבדיבורייהו איתעביד מעשה, ובזה הוא דבאמת אמרו דהוי לאו שאין בו מעשה ובאמת אין לוקין עליהן רק מהלכתא ומגילוי דוהצדיקו ויעויין היטב בכל זה. ובצפנת פענח באמת כתב הגאון האדיר הרוגוצ'ובר זצ"ל, שמה שאמרו בגמ' בדף ב' דהוי לאו שאין בו מעשה הוא רק בעדות בן גרושה ובן חלוצה עכת"ד הס' עליות משה עיי"ש.

עד זומם אינו עונש אלא חלות דין בגברא

ויש עדיין לעיין בזה, שאולי יש להסתכן ולחדש שכל מקרה של עד זומם אינו עונש אלא דין בגברא [ולא רק ארבעת המקרים המנויים ברמב"ם עפ"י הגמרא], שיש נוהל התייחסות לאדם שהוגדר כעד זומם. וא"כ אין לחלק בין מקרה שא"א לקיים בו דין עד זומם [ד' המקרים הנ"ל] לבין מקרה שמקיימים בו דין עד זומם, ותמיד אין כאן גדר עונש.

נחזי אנן: בגמרא בכתובות (לג.) נאמר שעדים זוממים אינם צריכים התראה, ומקיימים בהם את דין "כאשר זמם" גם אם לא התרו בהם לפני עדותם. מדוע? הרמב"ם מביא נימוק לדין זה:
"ואין לעדים זוממין שגגה, לפי שאין בה מעשה; לפיכך אין צריכים התראה, כמו שבארנו" (הל' עדות פ"כ ה"ד).

הראב"ד על אתר הבין שלדעת הרמב"ם אין מעשה בעדים זוממים, משום שהם מתחייבים על דיבור בעלמא; והרמב"ם נסמך על גזירת כתוב מיוחדת הקובעת שבדבר שאין בו מעשה, אין דין שוגג ["תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה"], וממילא אין צורך בהתראה, שכל תפקידה להבחין בין שוגג למזיד. והקשה הראב"ד, שאם כך גם מגדף ושאר איסורים שאין בהם מעשה צריכים להתחייב בלא התראה.

הגר"מ סולובייצ'יק, הגאון ר' דוד פוברסקי ועוד, אמרו ביאור אחר לדברי הרמב"ם, המבטל מאליו את קושיית הראב"ד. לפי הצעה זו, עד זומם אינו נענש על כך שעבר על איסור "לא תענה ברעך עד שקר". דין "כאשר זמם" אינו עונש כלל. כאשר אדם מוגדר כעד זומם בגברא, יש דרך מסוימת לטיפול בו, והיא - "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". אין זה עונש על מעשיו של העד הזומם בעבר, אלא דין בגברא, היינו נוהל התייחסות לאדם שהוגדר כעד זומם. משום כך אין לעד זומם עונש אחיד, אלא שמשתנה לפי רמת המזימה שלו [ועי' בבד קודש על בב"ק סי' ב'].

התראה מגדירה את רמת הזדון שבמעשה. עד זומם אינו מתחייב על המעשה שעשה, ולכן מובן מדוע התראה היא מיותרת מבחינתו. כשהרמב"ם כתב שפעולתו של עד זומם - "אין בה מעשה", אין כוונתו למובן המקובל של הביטוי, אלא לומר שעד זומם אינו מתחייב בעונש על המעשה שעשה, אלא מבוצע בו דין בגברא, התלוי בזהותו כעד זומם; וממילא התראה מיותרת.

מהי משמעותו של אותו 'דין בגברא'? ישנם שלושה מקרים שבהם אין התראה - זקן ממרא (רמב"ם, הל' ממרים פ"ג ה"ח), בן סורר ומורה (רש"י סנהדרין עא. ד"ה מתרין) ועדים זוממים. כדי לראות מה משותף לשלושת המקרים הללו, נביא את דבריו של הרמב"ן:

"ועל הכלל, אין בו (= בבן סורר ומורה) עתה חטא מות, ועל שם סופו הוא נדון, כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא.). וזה טעם 'וכל ישראל ישמעו ויראו'; כי לא הומת בגודל חטאו, אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים. וכן דרך הכתוב שיזהיר כן כאשר ימיתו לגדר, כדי שתהיה במיתתם תקנה לאחרים. כי הזכיר כן בזקן ממרא (דברים י"ז, יג) לפי שאין בהוראתו חטא שיהיה ראוי למות בו, רק הוא להסיר המחלוקת מן התורה כאשר פירשתי שם. וכן בעדים זוממין (דברים י"ט, כ), שנהרגין ולא הרגו" (דברים כ"א, יח ).

לגבי שלושת המקרים הללו נאמר בתורה שכל ישראל "ישמעו ויראו". בכל שלושת המקרים הללו הענישה היא תכליתית; היינו - בן סורר ומורה, זקן ממרא ועד זומם אינם נהרגים בגלל חטאם, אלא כדי להרתיע את האחרים "למען ישמעו ויראו". כיוון שכך, חיובם אינו נובע במישרין מהמעשה שעשו, אלא מכך שהם מוגדרים כ'בן סורר ומורה', 'זקן ממרא', או 'עד זומם'; וממילא אין סיבה להצריך התראה, שמעצימה את רמת הזדון שבמעשה. ונראה שהוא הדין והוא הטעם בנוגע למסית, שגם לגביו נאמר "וכל ישראל ישמעו ויראון" (דברים י"ג, יב), גם אותו מזכיר הרמב"ן בהמשך דבריו, וגם בו אין צורך בהתראה, לפחות לפי פסק הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ה ה"ג(.

יוצא שבכל מקרה של עד זומם אין כאן מעשה מצד העדים אלא שיש דין בגברא.

והנה בגמ' מכות [ה:] מבואר אליבא דפירוש רש"י והתוס' דאין לוקין מלקות דוהצדיקו אלא בשהוזמו לאחר שנגמר הדין על פיהם, דאמרינן התם חייבי גלויות מנין, אתיא רוצח רוצח. ופירשו רש"י והתוס' דקאי אמלקות דעדי גלות דמבואר במשנה דלוקין כשהוזמו, מנ"ל דאין לוקין עד שיגמר הדין על פיהם [והר"ח פירש באופן אחר] עיי"ש.

ולכאורה מוכח שהמלקות הן משום והצדיקו, דבשלמא אי מלקות דוהצדיקו הן מדיני וגדרי עונש דכאשר זמם, מובן היטב הא דילפינן מג"ש דאין לוקין מלקות אלו אלא בהוזמו לאחר שנגמר הדין על פיהם דומיא דעונש דכאשר זמם דלא מיחייבי ביה אא"כ הוזמו לאחר שנגמר הדין על פיהם. אבל אי הני מלקות על עבירת הלאו דלא תענה הן, צ"ב גדר הדבר, במה חלוק קודם גמ"ד מלאחר גמ"ד, הא עבירת הלאו דלא תענה עברו כבר בשעת הגדתם ואינה תלויה כלל במה שנגמר הדין על פיהם.

אולם האו"ש [בפי"ח מהל' עדות] ביאר גדר הדבר כך, דאפילו אי המלקות הן על עבירת הלאו דלא תענה, וממילא אין צריך שיהיו בתנאי ובגדרי עונש דכאשר זמם אפ"ה אין לוקין אא"כ הוזמו לאחר גמ"ד, משום דהרי באמת לאו דלא תענה הוי לאו שאב"מ דאין לוקין עליו בכה"ת, ורק דגילתה תורה בקרא דוהצדיקו, דאלאו דלא תענה שפיר לוקין אע"ג דהוי לאו שאב"מ. והגדר בזה הוא דרחמנא אחשבה לעדות העדים מעשה, ומהג"ש דרוצח רוצח ילפינן דהא דרחמנא אחשבה לעדות העדים מעשה זה הוא רק כשעכ"פ נגמר הדין על פיהם, שעי"ז הוא דחשיבא עדותן מעשה משום שע"פ עדותן נעשתה חלות גמ"ד, אבל קודם גמ"ד אכתי הוי בגדר לאו שאב"מ שאין לוקין עליו.

ויש להאריך בנושא זה מאד. עי' בשיעורי רבי שמואל [מכות סי' א'], קהלות יעקב [מכות סי' א'] ועוד ועוד.

דיון בדברי הרמב"ן מי שמעיד על פלוני שהבטיח לחבירו מתנה ללא קנין שעובר על לא תענה  

ידועים דברי הרמב"ן דברים ה' י"ז דעל זה אמרה תורה לא תענה ברעך עד שוא דאף אם מעיד שפלוני הבטיח ליתן מתנה לחבירו ללא קנין ואין חבירו מפסיד בעדותו עובר בלאו זה. וראיתי במנ"ח [מצוה ל"ז] שתמה עליו דאטו המעיד בפני בי"ד פלוני אכל ושיקר בעדותו ולא אכל עובר בלא תענה והניח את דברי הרמב"ן בצ"ע. ובמנח"א [מכות סי' ג'] כתב שנראה דשאני עדות זו שפלוני אמר ליתן מתנה לפלוני דיש בו מחוסר אמנה כמבואר בב"מ מ"ט במתנה מרובה ובי"ד אומרים לו שמצוה עליו לעמוד בדיבורו [וכבר יסד הגר"ש רוזובסקי זצ"ל דישנם מצוות ממוניות שאף שאינם בגדר חוב אבל יש זכות לתובעו שיקיים מצוותו כגון במצות החזרת ריבית קצוצה דמבואר בשו"ע חו"מ סימן פ"ז שאפשר להשביע אותו על זה ועל כרחך שיש זכות לתבוע אותו שיקיים מצוותו] אלא שאין בזה חיוב והפסד ממש אבל עדות שאין בה כל משמעות באמת אין בה לאו. אבל העירו שפירוש זה קשה, כי לשון הרמב"ן היא "לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בבי"ד כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו כי שוא דבר בטל הוא". אבל לפי פירוש זה אין כאן דבר בטל אלא יש לעדות משמעות וממשות.

אך באמת נראה פשוט בכוונת הרמב"ן דשאני האומר בפני בי"ד פלוני אכל דאין זה אלא פטומי מילי וסיפור דברים ולא תורת עדות כלל ועל דא אפקוהו מבי דינא, ופשוט שאין זה לא עדות שקר ולא עדות דאין זה עדות כלל. אבל מי שהוזמן להעיד בבי"ד בדין ודברים שבין תובע לנתבע ומעיד לאחר התראת הבי"ד בסדר ובמשפט אלא שהעיד שפלוני אמר ליתן מתנה לפלוני בלא קנין ונמצא משקר עבר בלא תענה אף שאין חבירו נפסד בעדותו, כיון שמ"מ עדות הוא ודו"ק כזה כי פשוט הוא.

גם בעל הכלי חמדה למד שכוונת הרמב"ן היא שאם העיד עדות שקר אפי' אם הוא דבר שוא ואין בו תועלת, ג"כ עובר בלאו דלא תענה. אמנם אם מעיד אמת רק שהיא בלא תועלת אינו עובר בלאו ואע"פ שסתמא כתוב לא תענה ברעך עד שקר ושוא בכל מקום כולל אפי' אם הוא אמת רק שהוא שוא כמו בנשבע על אבן שהוא אבן דהוי שבועת שוא, מ"מ הכא אמרינן דאינו עובר על הלאו בעדות שוא. [והעירו על סתירה מדברי הרמב"ן במלחמות סנהדרין י"ט מדפי הרי"ף ומכות ב. ד"ה שהוא, שמבואר מדבריו שאין לוקים על עדות שווא. עיין מש"כ בקובץ חמדת הארץ עמ' 106]. ועוד דברו בזה רבים – עי' במשנת אברהם על הסמ"ג [ח"ג עמ' קצ"ד] ועוד ועוד.

כפיית ההר

"ויתיצבו בתחתית ההר - א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. א"ר אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש דכתיב: 'קימו וקבלו היהודים' - קיימו מה שקיבלו כבר".

ותמוה מאד שדווקא כאן נשללה הבחירה מעם ישראל. מה פשר הדבר הזה ואיזה ערך יש לקבלה מתוך כפייה? בספה"ק מבואר שלכל אדם יש בחירה חופשית. התפקיד של הבחירה הוא לאפשר לאדם להגיע לרמה מוסרית ורוחנית גבוהה עפ"י בחירה ללא גורם חיצוני הכופה עליו לבחור בטוב. אבל יש מקום בנפש האדם שאין בו בחירה כלל. האדם לא יכול לבחור אם לרצות או לא לרצות. הוא יכול לבחור מה לרצות אבל לא אם לרצות. רצונות הם חלק מהותי מכל בני אדם. נתינת התורה בכפייה מלמדת שאין קבלת התורה מתייחסת לרובד החיצוני של האדם שבו הוא בוחר כן או לא. כאן נשללה מעם ישראל אפשרות לבחור, כי כמו שאדם לא יכול לבחור אם להיות בעל רצון או לא, כך אינו יכול לבחור אם לקבל את התורה או לא. התורה היא חלק ממהותו ולא נתון לבחירה שלו כמו שאדם לא יכול לבחור להפסיק לרצות.

הקב"ה ירד על הר סיני, ריכז את שכינתו שם וכפה על עם ישראל אותו הר ואמר "אם אתם מקבלים את התורה, מוטב" - פעלתם בהתאם למהות שלכם. ואם לאו – אתם מתקוממים נגד מהותכם ומידה כנגד מידה הטבע יתקומם נגדכם ושם תהא קבורתכם.  
המודעה רבא לאורייתא לא היתה כדי להחליש את הקבלה אלא להודיע שאם נעבור על דברי תורה 

אין זה נובע מתוך פנימיותנו אלא מחמת גורמים חיצוניים דוגמת ה"שאור שבעיסה". שהרי כבר גילינו שהאני העצמי שלנו שייך לתורה באופן מהותי ויסודי.   

ואעפ"כ – אע"פ שאז קיבלנו מתוך כפייה, הוספנו אישור וגושפנקא לקבלה הזאת ע"י קבלה מרצון בזמן אחשורוש. באותה תקופה היסטורית הייתה התדרדרות רוחנית איומה של השתחוויה לצלם והנאה מסעודתו של אותו רשע, ונוצר איזון בין הבחירה בטוב [המתאים לפנימיותנו] לבחירה ברע [שהתאפשרה ע"י ההתדרדרות שלנו]. ואז קיבלנו מרצוננו החופשי לאשר את עובדת ההתאמה בין התורה לבין מהותנו הבסיסית.

חסד ותורה

סוטה י"ד - דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים [כך היה ר' ירוחם מפרש - שאם יודעים את תחילת הדבר וסופו, הרי שיש לנו הבנה במה שממלא את כולו, שבזה יש לנו את הבריח התיכון המבריח מן הקצה האחד של התורה אל הקצה השני ואם תחילתה וסופה גמ"ח הרי שגמ"ח מבריח בתוך כל התורה כולה. ועי' גם במהרש"א כאן]. תחילתה גמילות חסדים, דכתיב 'ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם' [בראשית ג כ"א]. וסופה גמילות חסדים דכתיב 'ויקבר אותו בגי' [דברים ל"ד ו'].

אנחנו צריכים לזכור שגם חיינו הם בחינת נזדקק ל"תחילתה גמילות חסדים וסופו גמילות חסדים". אחרי שנולדנו בעירום וחוסר כל הלבישו אותנו. ובסוף חיינו אף אנחנו נזדקק לחסד של "ויקבר אותו". וכל חיינו הם רצופים בחסדים אין סופיים מצד הבורא ומצד בריותיו, וזה מחייב עצום. זה מחייב אותנו להכיר בטובה, להשיב טובה תחת טובה, לשמוח שזכינו בכל כך הרבה חסדים מכל כך הרבה אנשים ועוד ועוד. תתבונן רק כמה כח אדם ומאמץ הושקעו בבגדים שאתה לובש, והאוכל שאתה אוכל, והפלאפון, והרכב, והמשקפיים, והדירה והריהוט, והכבישים הסלולים וכו' וכו'. אנחנו מסובבים בחסד כל היום וכל הלילה בלי הפסק ובלי שבכלל שמים לב.

"בן זומא ראה אוכלוסא ע"ג מעלה בהר הבית, אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני" ע"כ. ראה רבבות אנשים, ואמר עליהם ברא כל אלו לשמשני, וכי כזה בעל גאוה היה? ולא עוד אלא הוא היה אומר "כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא פת לאכול, חרש זרע וקצר ועמר ודש וזרה ובירר וטחן והרקיד ולש ואפה ואח"כ אכל ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני. כמה יגיעות יגע אדה"ר עד שמצא בגד ללבוש גזז וליבן וניפץ וטוה וארג ואח"כ מצא בגד ללבוש ואני משכים ומוצא כלים מתוקנים לפני. כל אומניות שוקדות ובאות לפתח ביתי ואני משכים ומוצא כל אלו לפני". וכי מה היתה כוונתו? ואמר הגרש"ז זצ"ל שרצה בן זומא ללמד אותנו שכל האנשים כולם קשורים זה בזה, ואפי' כשהאחד מתכוון לפרנסתו, סוף סוף הקונה נהנה ממנו ונמצא כל אחד מקבל טובות מהשני וכלם שותפים בבריאה ומתחסדים זה עם זה בדרך גומלין וזוהי הדרך לאהבת הבריות ולהטיב לזולת.  

בנתיב התורה פ"ד כתב המהר"ל: "כי התורה עיקר שלה הוא החסד וכדכתיב 'ותורת חסד על לשונה' ואמרו ז"ל [סוטה י"ד] התורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, ולכך היא 'תורת חסד' הוא הטוב הגמור".

ובנתיב גמילות חסדים [פ"א] כתב: "ראוי שתהיה תחלת התורה חסד וסופה חסד מפני שעיקר התורה הוא הטוב, ואם לא שהיה אדם צריך לדין ומשפט, לא היה כאן דין כלל כי אם לא היה האדם חוטא, לא היה צריך לארבע מיתות בית דין. ולכך הדין אינו עיקר התורה רק הטוב והחסד והוא התחלתה של תורה מפני שזהו עיקר כונת התורה שיהיה הכל בטוב ולא יהיה שום רע בעולם, והרע יהיה בסוף מסולק עד שיהיה הטוב נמצא לא הרע. לכך אף אם נזכר בתורה ד' מיתות ומלקות וכמה עונשים, הכל כדי שיהיה סוף טוב, כאשר הרע מסולק מן העולם ע"י מיתות בי"ד ושאר עונשים ולכך התחלת התורה גמ"ח, כי גמ"ח בפרט הוא הטוב וכן הסוף הוא גמ"ח מפני שזהו תכלית התורה לסלק הרע ולהיות טוב". וכן כתב בח"א לסוטה יד ב'. "פירוש ראוי שתהיה התחלת התורה וסופה גמילת חסדים, כי החסד הוא טוב בעצמו. ומה שהתורה תחלתה חסד וסופה חסד הוא מפני שעיקר התורה הטוב, רק מצד האדם צריך דין ומשפט, ויותר טוב היה  שלא היה מחלוקת ביניהם ולא היה צריך לדין ומשפט ולא היה אדם חוטא ולא היה צריך לארבע מיתות ב"ד, וכן כל הקרבנות רק מפני שהאדם הוא חוטא מפני כך צריך לעשות דין בו, ולכך הדין אינו רק להעמיד הטוב, כי בסילוק החטא שהוא רע נשאר הטוב. והרי כל כוונת התורה אינו רק הטוב והחסד. לכך התחלת התורה בחסד, ומפני שזהו עיקר כוונת התורה. והסוף ג"כ גמילות חסדים, מפני שכל הדברים אשר הם בתורה, התכלית [שלהם] מביאים אל הטוב עד שיהיה הטוב נשאר, כי אף אם נזכר בתורה מיתות ומלקות וכמה עונשים, תכלית שלהם להעלות המציאות אל הטוב ולהסיר הרע". 

"ועוד יש לך לדעת כי התורה יש לה חיבור עם ה' יתברך, וכל חבור הוא (אל) מצד ההתחלה ומצד הסוף, כי הקצה מתחבר אל אחר, ולפיכך התחלת התורה וסופה גמילות חסדים, כי דרכי ה' יתברך הוא החסד, שזהו מדותיו של ה' יתברך. ועוד יש לך לדעת, דמה שאמר כי התורה תחלתה חסד וסופה חסד, כי זה מורה על שיש לחסד מעלה עליונה על שאר המדות, כי ההתחלה מתעלה על הכל שבא אחריו, והסוף מתעלה על הכל שהיה לפניו, ודבר זה יורה דרך האמת כי החסד הוא מדה על הכל." 

ובתפארת ישראל [פ"כ] ביאר לפי"ז מדוע מידת אברהם היא מידת התורה, ובתוך דבריו כתב: "כי כל ענין התורה כדי להעמיד הטוב שיהיה בעולם, לפיכך התחלתה גמ"ח שהוא עשיית הטוב לבני אדם ותכלית התורה הטוב הגמור, ומפני זה אברהם שהיה מדתו חסד ראוי מצד עצמו אל התורה שהתורה היא תורת חסד וזהו מידתו של אברהם. ובשמו"ר [א כ"ו] אמרו 'ותקרא שמו משה' [שמות ב ה] מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים אע"פ שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה" וכתב בגבורות ה' פי"ח בזה"ל: "ונראה לפרש כי התורה נקראת 'תורת חסד' ולפיכך השם שקראה לו בתיה שהיתה גומלת חסד הוא עיקר בתורה". וראה גו"א דברים פל"ג אות ד' וצרף לכאן שאין עם הארץ חסיד וביאר שם בדר"ח [ע"ח] שע"ה מופקע מחסידות וטוב. [הובא כל זה בתפארת ישראל מהד' מכון י-ם עמ' קי"ב]
נמצינו למדים, שככל שאדם מתקרב לטוב וחסד, בכך הוא מתקרב למהות התורה, ומכלל הן נשמע לאו. כשהורה צריך להעניש ילד הכוונה צריכה להיות כמו שכתב המהר"ל על המיתות שבתורה – הכל להוביל למצב של טוב. אין הדין תכלית בפני עצמו אלא אמצעי להביא לחסד גדול יותר. כל מגמותינו וכוונותינו בחיים צריכות להיות להגיע ולהגשים את ה"טוב". רמז נפלא "גמילות חסדים בגימטריא 611. תורה בגימריא 611.

בס' תפוחי זהב [עמ' שע"ו] כתב שיש עומק בכך שגמילות החסדים של תחילת התורה וסופה היא דוקא בענין של כיסוי הגוף [הלבשה וקבורה] ולא בדוגמאות של ביקור חולים ניחום אבלים צדקה לעניים ועוד הרבה אפשרויות. כי ידוע הוא שכח הנתינה שבאדם הוא משורש נשמתו הקרויה 'חלק אלוק ממעל' שכמו שהאלקים ביחס לבריאה הוא נותן ולא נוטל 'אם צדקת מה תתן לו' והוא ברא את עולמו ומנהיגו אך ורק כדי להתחסד וכמ"ש עולם חסד יבנה, כן גם הנשמה שבאדם מבקשת ליתן ולגמול חסד ואילו הגוף כמו שאר בעלי החיים נברא בתכונה של נטילה לעצמו בלבד. על כן דוקא בדוגמאות של כיסוי הגוף והסתרתו באה לידי ביטוי העובדה שתורתנו היא תורת חסד כי עצם מציאות החסד היא העלמת הגוף ותכונותיו.

ובס' צבי קדש [עמ' תפ"ז] ביאר שעשיית כתנות הוא משום קלקול הגשמיות שנגע בגוף שעי"ז הוצרך לכסות ערוותו ונעשה עור משכא דחויא כידוע. ותחילת התיקון לזה בתחילת תורה הוא בויעש כתנות לאדם ולאשתו, שהוא תאוה שהושלכה בניהוג בין איש ואשתו שטעונה כסוי. וסוף אותו תיקון בסוף התורה בשלימות בגוף של משה שהחזיר כתנות עור לאור, בקרון אור פניו כידוע והושלם גופו בלי שום גשמיות שאין בו איש ואשתו אלא פרש מן האשה ועי"ז הוצרך קב"ה לטפל בקבורתו שאין אדם גשמי יכול לעסוק בה, כמשמעות מאמר הזוהר שמכוח פרישתו מביתא תתאה אתקשר בביתא עילאה ולא הוצרך להקבר בא"י שהיא שכינתא תתאה ע"כ.
יש גם מכנה משותף בין שני החסדים, ששניהם קשורים ל"כבוד". הכבוד של לבוש [וכבר פירש צדיק אחד שהברכה "מלביש ערומים" היא על הכבוד שהבגדים מעניקים לנו. רבי יוחנן קרי למאני מכובדתי – שבת קי"ד], והכבוד של קבורת המת. ואין כבוד אלא תורה [אבות ו' ג']. הרי התורה שהיא הכבוד האמיתי תחילתה בחסד של כבוד וסופה בחסד של כבוד.  

 [וע"ע דברים נפלאים בס' ענפיה ארזי אל פ' בראשית שהקשה על כל החסדים שקדמו לכתנות עור ותירץ שרק כאן היה בדרך "גמול" עיי"ש וינעם לך]
חג שמח ואורות אין סוף!!! תיאור: תיאור: 珞