לע"נ ר' אהרן בן יעקב שכנא ע"ה
לע"נ ידיד נפשי ר' אלימלך פעלץ ע"ה
מנוחה
חיובית
"שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות. וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה. ומהו חייב על עשיית מלאכה. אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת. ואם היו שם עדים והתראה נסקל. ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה":
מה גדר השביתה הזאת? העדר, שלילה, פאסיבית או אקטיבית וחיובית?
מה גדר השביתה הזאת? העדר, שלילה, פאסיבית או אקטיבית וחיובית?
הרוגוצ'ובר
כותב על דברי הרמב"ם [פכ"א] שפסק לשבות אפילו מדברים שאינם מלאכה
"שהטעם הוא שגבי שבת הוה העשה מנוחה ולא ביטל מלאכה". שתשבות אינה בגדר
העדר אלא "פועל מנוחה".
לפי זה מסביר את
הגמרא בשבת "חייב אדם למשמש בכיסו ער"ש עם חשיכה". וכתב שאם לא מישמש
ומצא מוקצה בבגדו אינו בגדר מתעסק אלא עובר בשוגג כי היה חייב לעסוק בפעולה חיובית
כדי שיישמר שבת אצלו ולא שיישמר באופן דממילא [צ"פ ח"ב ס' ר"ג]. [עי'
בס' רזין דאורייתא עמ' 412 – 413].
בראשית
ב' ב' "ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה". פירש"י - ר"ש
אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש אבל הקב"ה
שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאילו כלה בו ביום. ד"א מה היה
העולם חסר? מנוחה, באת שבת, באת מנוחה, כלתה ונגמרה המלאכה עכ"ל.
וכתב
הטו"ז ז"ל בס' דברי דוד וזה לשונו "באת מנוחה וכלתה ונגמרה המלאכה,
שמע מיניה דהמנוחה נמי נקראת מלאכה" ואחי הגאון מר"ה יצחק הלוי ז"ל
אמר רמז לזה בפסוק כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות, דהכי קאמר גם ביום
השביעי לא שבת ממלאכה אלא לעשות כלומר מלאכה של עשיה שבת ממנה אבל מלאכה של מנוחה
לא שבת ממנה אלא היתה גם ביום השביעי עכ"ל. ועיין שם רא"ם וגור אריה
ושפ"ח בשם נחלת יעקב ותשובות כתב סופר אר"ח סי' מ"ה עיי"ש].
ומבואר
מדבריו ז"ל, דמנוחה אין ענינה שלילת המלאכה הגרידא דעל שלילה לא שייכת בריאה [עיין
אבן עזרא שם לעיל א' א' דחושך הוא נברא שהוא יש] אלא מנוחה היא ענין חיובי שהוא נח
ושובת ומכוין לכך והשם יתברך ברא מציאות וכח של מנוחה זו. ומעתה נלמוד מזה דעשה
דשביתה הנאמרה בשבת וכרמב"ם פ"א
משבת ה"א שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות"' אינה
מתקיימת על ידי אי עשיית מלאכה גרידא דבמה שאינו עושה מלאכה אין זה בגדר מנוחה
ושביתה עדיין אלא שצריך לכוין ולנוח דוקא ובזה מקיים את המצוה של שביתת שבת. ועי' דברים נפלאים בס' טל נתן בהקדמה.
ונראה שמשום כך
הרמב"ם פתח במצות עשה ולא האיסורי שבת [למרות שהם מרובים] כי עיקר יסוד השבת
היא המנוחה. עי' לקו"ש חכ"א עמ' 71. ובחלק ל"א עמ' 193 כתב שזה
ענין "נשמה יתירה" שהיא "רוחב לב למנוחה ושמחה" [רש"י
ביצה ט"ז ד,ה נשמה] משא"כ ביו"ט שאין בו ענין מנוחה [עי' לקמן
בסמוך].
ויש להעיר מלשון
התפילה יכירו בניך וידעו כי מאתך היא מנוחתם – שאין זו סתם מנוחה של שלילה הנובעת מעייפות הגוף והנפש [שלא שייך אצל הקב"ה] אלא
עשייה חיובית של מנוחה. ובס' הכתב והקבלה כתוב שהמנוחה היא מהגשמיות כדי לעסוק
בתכנים רוחניים.
ועי' בס' אור אברהם
[על ספר המצות] שאצל יום טוב לא כתוב מנוחה כמו אצל שבת והאריך ששביתת יום טוב
נועדה לעיסוק במצות היום ואילו שבת אמורה לתת מנוחה מהעמל והיגיעה שקדמו לה בימי
העבודה. וכתב נפק"מ שגוי יכול לשמור יו"ט אבל לא שבת עיי"ש.
כתב
הרמב"ם – "שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה" וכו' הא דמדייק "ממלאכה"
משמע דוקא כשיש מלאכה לפניו לעשותה ואינו עושה הוי בזה קיום מ"ע אבל בשאין לו
איזו מלאכה לעשות ושובת בלא"ה אינו מקיים מ"ע. ואפשר דאפי' באופן שאין
מלאכה לפניו, ג"כ קיים מ"ע.
יש
להסתפק היאך הדין בהא כששובת מלעשות מלאכה בבנו ובעבדו וכו' אם גם בזה יש בו קיום
מ"ע מטעם דכתיב למען ינוח וממילא כשעובר על זה ביטל מ"ע ואפשר הא למען
ינוח הוי מ"ע בפני עצמה והבה"ג והסה"מ והיראים כללו בזה גם שביתת
עבדים ובהמות.
ועי'
"ברמב"ם השלם" אם נשים חייבות בשביתה ובתירוץ על קושיית המנ"ח
במצוה פ"ה למה החינוך כתב ביו"ט שנוהגת בנקבות משא"כ שבת. ובס'
ברכת מרדכי [שבת כ"א] האריך להוכיח שחיוב שביתה בשבת רחב יותר מהאיסורים שכן
הוא מחייב לשבות גם מדברים מותרים [כדעת הרמב"ן המפורסמת] ולכן אין נשים
חייבות משא"כ ביו"ט שיש חפיפה בין מצות השביתה לבין האיסורים נשים
חייבות מפאת הכלל שכל שחייבות בלאו חייבות גם בעשה – עיי"ש וינעם לך.
למה
הרמב"ם לא פתח מצות עשה לשבות וכו' כדרכו בתבנית זו בכל מקום? עי' ספר מפתח
על הרמב"ם.
עי' עוד באריכות גדולה בס' אור משה סי' צ"ה, בס' צפנת פענח על הרמב"ם, ארשת צבי, אש תמיד פ' ויצא, לבנת המנחה מצוה פ"ה, בס' מפתח על הרמב"ם ועוד ועוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה