אורות
הגבעה - פרשת נשא תשע"ז
נס בדיקת
אשה ע"י מי סוטה
בענין בדיקת אשה סוטה ע"י המים, כותב
הרמב"ן [ה' כ"א]: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי
הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום כי
חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים ולנקות ישראל מן הממזרות
שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם [כלומר ב' טעמים לנס בדיקת מי סוטה – א' שיהיו
ישראל קדושים ולא פרוצים בזימה. וטעם זה שייך בכל נשים, אפילו אינה בת בנים. ב' –
לנקות עם ישראל מממזרים שיהיו ראוי להשראת השכינה]. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות כמו
שאמרו משרבו הנואפים פסקו מי סוטה שנאמר לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה ועל כלותיכם כי
תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו
ועם לא יבין ילבט". [לא אפקוד על בנותיכם - עוד לבדקן במים המרים כשתזנינה.
למה? 'כי הם' בעליהם עם הזונות 'יפרדו' וכאשר אין האיש מנוקה מעון - אין המים
בודקין את אשתו [רש"י] 'יפרדו' כלומר מלשון פרידה שאינה עושה פירות כך הם
שטופים בזנות כפרדים וסוסים ולא לעשות פירות אלא למלאות תאותם - רבינו בחיי] .
כמה נקודות בדברי הרמב"ן [ועי' עוד
בחומש רמב"ן המבואר מש"כ]:
א. נאמר
בגמרא: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה
יזיר עצמו מן היין".
יש
מכנה משותף בין סוטה לנזיר. שניהם בגדר נס. סוטה כדברי הרמב"ן שהיא מתפוצצת
בגלל עבירה שעברה, ונזיר בעצמו עושה מעשה נס כשמתנזר מיין ומתגבר על טבעו והרצון
הגופני לשמוח ולהתבשם "ויין ישמח לבב אנוש". ואכן כך נפתח פרשת נזיר
"איש או אשה כי יפליא". יש כאן מעשה של התגברות הנשמה על כוחות הגוף
שהוא בחינת פלא.
ב.
כותב המהר"ל בתפארת ישראל [פ"ו עמ' ק"ו] וז"ל: מדברי חכמים
נראה שאין לומר כי המצות שנתן השם יתברך בשביל המקבל שהוא האדם, רק הם גזירות מצד
השם יתברך הגוזר על עמו גזירות כמו מלך הגוזר גזירה על עמו, אף כי האמת כי ימשך
מזה מצד שהוא מקיים הגזירה שגזר עליו הטוב וההצלחה שאין אחריה הצלחה, מכל מקום אין
התחלת הגזירה שנתנה לטוב אל המקבל. ומה שאמר הכתוב [דברים ו כד] 'ויצונו ה' אלהינו
לעשות החקים האלה לטוב לנו', אין הפירוש שהוא יתברך צוה המצות בשביל להטיב לנו,
שאין זה כך, רק הוא יתברך צוה עלינו כמלך הגוזר, רק שהגזירה הזאת היא לטוב לנו
לחיותנו כיום הזה אם נקיים המצות ולא שתחלת הגזירה הוא לטוב לנו. ודבר זה מוסכם
בגמרא בכמה מקומות והוא עיקר שורש גדול בגמרא עליו נבנו כמה הלכות שאמרו במקומות
הרבה [עירובין ל"א, נדרים ט"ז, ר"ה כ"ח] 'מצות התורה לאו
ליהנות נתנו', אלא בשביל גזירות נתנו. ולפיכך אמרו ר"ה שם המודר הנאה מן
השופר מותר לתקוע בו, והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו, והמודר הנאה מן המעין
טובל בו טבילת מצוה. והטעם בכולם מפני שמצות התורה לא נתנו ליהנות בעולם הזה רק
לעול על האדם. וכן כתב בסוף דר"ח [שכ"ח] נצח ישראל [פי"א ר"צ]
ובח"א למכות [כ"ג ד' ה'].
ומהדיר
המהר"ל הרב הרטמן שליט"א ביאר זאת בהקדם דברי הרמב"ן שהבאנו,
והוסיף שבחידושי אגדות [לגיטין נ"ו] כתב המהר"ל כי הנסים באים לעולם מצד
מידת הרחמים כי לא מצאנו נס בעולם רק כאשר היו ישראל בצרה והשם יתברך מרחם עליהם,
כאשר תמצא בכל הנסים, כי אין הקב"ה משנה הטבע שלא לצורך [ברכות נ"ח עביד
רחמנא ניסא לשקרי בתמיה] רק שהוא לצורך ודבר זה ממידת הרחמים ולכך אין משפטי התורה
תלוים בנס כי אין משפטי התורה הנאה אל האדם ולכך אינם בגדר צורך לאדם ואם אין צורך,
נסים מנין, ע"כ ודפח"ח.
ג.
לכאורה
מצאנו משפט נוסף במשפטי התורה התלוי בנס, והוא תשובת האורים ותומים דבין למ"ד
דהאותיות מצטרפות ובין למ"ד דהאותיות בולטות [עי' יומא ע"ג:], הרי זהו
נס והוא משפט נוסף התלוי בנס? וביותר קשה לפי הרמב"ן עצמו לשיטתו דהשאלה
באו"ת היא מצות עשה כמצות השקאת סוטה? ותי' בס' משנת חיים [על ס' שמות עמ'
רפ"ז] ע"פ ד' הגרי"ז בספרו בהל' כלי המקדש פ"י שכ' דבסוף בית
ראשון דכבר לא היו האו"ת משיבין, מ"מ היו עדיין נשאלין בהן. ורק בבית
שני דגם לא הי' כהן המדבר ברוח הקודש, הרי גם לא היו שואלין בהן כלל עי"ש.
ולכאורה כוונתו דענין המצוה לשאול באו"ת היא מצות שאלה בפ"ע, והרי כן
כתוב בפסוק [במדבר כ"ז כ"א] "ושאל לו", ולא נזכר דענין המצוה
כולל גם תשובת האו"ת ע"י הכה"ג ונזכר רק ענין השאלה, הרי דהמצוה
היא לשאול גרידא ואין הדבר תלוי אם תבוא ע"כ תשובה. כך הי' נראה בביאור ד'
הגרי"ז.
וזה
מתאים עם דעת הרמב"ן הנז' למנות את השאלה באו"ת כמצוה מן המצות
וי"ל דכוונתו להשאלה עצמה אף בלי התשובה. וגם בד' הרמב"ן שם לא נזכר
דבכלל המצוה גם תשובת הכה"ג ע"פ האו"ת רק דנצטוה לשאול. מעתה
י"ל דמשפט זה דהוא לשאול באו"ת אינו כולל נס ואף דאמנם היה נס בתשובת
האו"ת, מ"מ הואיל והתשובה אינה בכלל המצוה והמצוה הזאת מתקיימת בשאלה
בלבד הרי נמצא דאין נס במשפט זה כלל משא"כ במצות השקאת סוטה הרי אם ידעינן
דלא יבדקו המים את האשה, אין דין לעשות לה את כל סדר ההשקאה, הרי דבדיקת המים שהיא
ע"י נס היא בכלל המצוה וזה שכ' הרמב"ן דרק בסוטה מצאנו משפט ממשפטי
התורה התלוי בנס. [ועכ"פ למדנו יסוד נפלא – יש מצוה לשאול את ה' אפילו אם לא
נקבל תשובה. וזה יסוד גדול בלימוד התורה – תשאל ותשאל שלא על מנת לקבל תשובה. אם זכינו
לקבל התשובה ולהבין את תורת ה' בשכלינו הגס אין זה אלא בונוס.]
ד.
מדברי
הרמב"ן משמע דמן השמים הפסיקו לעשות הנס של בדיקת המים, וממילא בטל הענין.
וכ"ה משמעות רש"י [סוטה מ"ז ד"ה פסקו]. ברם הרמב"ם [סוטה
ג' י"ט] כתב "משרבו המנאפים בגלוי בבית שני בטלו הסנהדרין את מי
המרים" ומשמעות דבריו שם שהוא תקנת הסנהדרין משום מחיקת השם פעמים רבות לבטלה.
ה. ועי' עוד בנתן פריו הל' קרבן פסח עמ' ר"ט
שדן בנעילת דלתי העזרה בדרך נס [פסחים ס"ד:] וכתב שמקדש שאני ושם סומכים על
הנס. ובס' 'עצת שמעון' [ובעוד ספרים] הקשה מנגעים שהם אינם בדרך הטבע אלא גילויים
שמימיים. ותירץ ששם אין בירור הלכתי ע"י נס כמו בסוטה ע"כ. והבאנו למעלה
בסמוך שבדיקת סוטה ע"י נס היא בכלל המצוה. אבל בנגעים אין אנו סומכים על הנס
כדי לקיים מצוה. ועי' בקובץ עיון הפרשה [עמ' ר"ז] שהקשה מהקמת המשכן שהיה
ע"י נס ולמש"כ הנתן פריו שמקדש שאני מיושב. בס' דולה ומשקה [חנוכה
קס"ו והלאה] האריך מאד בדברי הרמב"ן וביאר שסוטה פירושה הפקעת הקדושה
מעם ישראל, שכן אי אפשר לשכינה לשרות במקום שבו יש ממזרות [כדברי הרמב"ן],
ובמקום שבו זקוקים להשראת שכינה תסמוך התורה על נס עיי"ש [והדברים בנויים על
מה שכתוב בס' פחד יצחק על חנוכה ב"רשימה" בסוף הספר ובס' רשימות לב
חנוכה תשל"ז]. ועי' בחבצלת השרון [פ' נשא], דף על דף [סוטה עמ' רפ"ח],
די באר [עמ' ס"ו], גבורת יצחק [עמ"ס סוטה עמ' ל"ו], אור התורה [פ'
נשא], ובס' רשימות לב [על ר"ה ויו"כ עשי"ת תשמ"א].
נזירות
ופלאפונים
התורה
מלמדת אותנו שהאדם צריך לקדש עצמו במותר לו. מותר לו לשתות יין אבל המתנזר ממנו
נקרא "קודש לה'" [ו' ח'] ו"נזר אלקיו על ראשו" [שם ז']. התורה
משרטטת את העיקרון ועלינו ליישם אותו בחיינו העכשוויים. פעמים רבות היין מביא לידי
חטא למרות האפקט החיובי שיש בו, שפועל הרגשת שמחה ושחרור נפשי, אבל שמחה ושחרור
עלולים גם לדרדר את האדם וע"כ צריך להינזר ממנו.
בימינו
יש הרבה סוגי התמכרויות רח"ל, אלכוהול, סמים, סיגריות, אינטרנט וכו' וכו'. התמכרות
היא בעיה נפשית הדורשת טיפול. במחוזותינו קיים סוג התמכרות שהסכנה שיש בה טמונה
בכך שאנשים אינם מודעים בכלל שהם ממוכרים. כוונתי לצמידות וזמינות המתמדת של אותו
כלי זעיר השולט על חיינו ששה ימים בשבוע - הפלאפון. אנשים פשוט מכורים לפלאפונים.
וזה בא על חשבון הלימוד, התפילה, התייחסות לאשה וילדים, מנוחת הנפש, ריכוז, חיי
נשמה פנימיים הרחוקים מחיצוניות הרחוב ונימוס בסיסי [מדברים עם מישהו והוא קוטע את
השיחה כדי לענות לפלאפון. זה מפריע, וגם פוגע]. ואותו מכשיר קטנטן גם מביא לחטאים
רבים של לשון הרע, דברים בטלים [עי' יומא י"ט שיש איסור עשה בדיבור דברים
בטלים], ביטול זמן, הפרעה לזולת המעוניין בשקט במקומות ציבוריים [דוגמת האוטובוס],
חוסר צניעות [כשמדובר באשה], "וברוב דברים לא יחדל פשע".
לדידי
– מי שמתנתק מהמכשיר הממכר על מנת להשקיע עצמו בעולמו הקסום של רבי עקיבא איגר,
כוונה בתפילה, ובכלל ברוחניות של חיי הנשמה – קדוש ייאמר לו. הרווח שלו יהיה גדול
גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. לא תפסיד הרבה והרווחים יהיו שווים מליונים. תנסה.
לפחות כמה שעות ביום. אולי תשאיר את הפלאפון בבית לפני שאתה הולך לבית מדרש. משהו.
כל העולם נגרר ונסחף לשימוש בלתי מבוקר במכשיר הזה וההכשר המופיע על הפלאפון מטעה
אדם לחשוב שעכשיו הכל כשר – ולא היא. צדיק אחד פעם המליץ על הגמרא שאומרת "לכו"ע
בשבת ניתנה תורה" שכאשר לומדים תורה צריך להיות בבחינת שבת. אין טלפון. אין פלאפון.
אין סיגריה [רצוי מאד להיגמל גם במשך השבוע]. אין מסחר. יש רק תורה ועבודת השם.
במדרש תנחומא (ויצא סימן ו') נאמר:
'א"ר שמעון בן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה:
רחל תפשה בשתיקה עמדה זרעה בשתיקה ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה, בנימין בנה
האבן שלו מן האפוד "ישפה", יודע במכירת יוסף ושותק וזהו ישפה יש לו
פה ושותק. שאול בן בנה ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אסתר אין אסתר מגדת מולדתה"
כ"ק
אדמו"ר שליט"א הסביר "יש לו פה" – דהיינו פיו ברשותו ולכן
מסוגל לשתוק ולא שהוא ברשות פיו.
מי שרוצה
להיות בבחינת "פלא" ["איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר"]
ידאג להשתלט על ה"פלא" שלו ולהשתמש בו בצורה מבוקרת הראויה לבר דעת. וד"ל.
איש
או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו'
במשנה
נזיר כ"ח: "האיש מדיר את בנו בנזיר" ואיתא בגמ' שם כ"ט דלריש
לקיש הטעם כדי לחנכו במצוות. כתב אא"ז השפת אמת ז"ל בחידושיו קשה לי מה
שייך חינוך במידי דעבירה דקי"ל דאסור לידור ולהזיר, וכנדרי רשעים בנזירות קרי
לה התנא בנדרים דף ט', וכאן אומרים שיש בו מצות חינוך?
ואולי
אפשר לומר קצת שכמו שמצינו בשמעון הצדיק שנשקו על ראשו לאותו שהזיר כדי לכבוש יצרו,
וכהאי גוונא י"ל גם באם רואה שהבן צריך לכך, חשוב מצוה. אבל על כל פנים קשה
מה דמקשה הגמרא, אי הכי בנדרים נמי? ואיזה מצות חינוך יש בנודר נדר? ואפשר שלזה
נתכוונו התוספות במש"כ שהדירו לעשות סוכה ולולב שהן מצוות חיוביות. או
י"ל נדרים לאו דווקא והכוונה נדרים ונדבות של קרבנות - הרי זו עולה.
אלא שבעיקר
הקושיא אפשר לומר, דאדרבא, בקטן דבאמת לאו דבל יחל לא שייך בו, שפיר ליכא איסור
ושוב הוי מצוה לחנכו להרגילו לשמור לקיים נדרו ונזירתו אם יהיה בגדלותו נודר או
נודב ועתה ליכא איסור נדרים כיון דהוא רק מדרבנן כנ"ל. [ליקוטי יהודה]
שבת שלום
ואורות אין סוף!!! 
לקבלת
העלון במייל הערות ותרומות – alchehrman@gmail.com
לקריאת
אלפי מאמרים תורניים באנגלית – mevakeshlev.blogspot.co.il ובלשון הקודש shmatsabaitzlusa.blogspot.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה