אורות הגבעה בהר בחוקותי

                             אורות הגבעה בהר בחוקותי תשע"ז

בביאור הענין שדין ספיחים תלוי בלקיטה ודין קדושת שביעית תלוי ברוב גידולו

תוספות – לענין ספיחים הולכים אחר הלקיטה

השבוע נעמיק בעזר צורינו וגואלנו בעניני ספיחין עפ"י רבותינו ונראה נפלאות מתורת ה'. וזה החלי. בקידושין [ב' ב'] נאמר: אתרוג שוה לאילן בג' דרכים ופי' רש"י דלענין שביעית הולכין בפירותיו אחר החנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק. וכתבו בתוס' [ד"ה אתרוג] דמשמע מתוך פירושו דבירק אזלינן בתר לקיטה לענין שביעית. והקשו דמדברי רבנו נסים מבואר דלא אזלינן בתר לקיטה אלא בתר רוב גידולים, שכתב רבנו נסים דספיחים של ערב שביעית שנכנסו בשביעית, כיון דגדלו רובן בשישית הרי הן כשל שישית ומותרים אף לסחורה וכו' וההיא דקתני פסחים נ"א ב' כל הספיחים אסורים מיירי בספיחים אסורים בשביעית ואליבא דר"ע דדריש וכי מאחר שלא נזרע מהיכן אוספין, אלא לימד על הספיחים שהן אסורים בשביעית אפילו לאכילה וכ"ש לסחורה וסבר דספיחין אסורים בשביעית מדאורייתא ואפילו קודם זמן הביעור וכשיצאו למוצאי שביעית אסורים מדרבנן וכו'.

ויעוין במהרש"א שתמה על מה שמבואר בדברי התוס' דספיחין לר"ע שנלקטו בשמינית אף שרוב גידולם היה בשביעית מותרים באכילה מה"ת (וכן הביא מד' התוס' פסחים [נ"א ב' ד"ה כל]) דהא הכא באו תוס' להוכיח מתירוצו של רבינו נסים דבשביעית אזלינן בירק בתר רוב גידולים ולא בתר לקיטה וא"כ מ"ט אזלינן הכא בתר לקיטה יעוי"ש. ובחי' מהרי"ט בסוגיין כתב דאף דלענין קדושת שביעית כגון לענין איסור סחורה וכדומה אזלינן בתר רוב גידולים, מ"מ לגבי איסור ספיחין לר"ע שאני ד"לא נאסוף" כתיב, ועל האסיפה בשביעית הקפידה תורה ולפיכך תליא בלקיטה.

יסוד רעק"א – איסורי אכילה שהם בגדר חילול שבת

ונראה בגדר הדברים, דהנה כתב רש"י במנחות [ה' ב'] גבי מנחת העומר בשביעית הבאה מן הספיחין לר"ע שאסור לאכול את השיריים משום שביעית. והקשו בתוס', דאם לא יתיר עומר איסור שביעית אין זה ממשקה ישראל. והנראה בזה בהקדם דברי שו"ת הגרעק"א סי' ה' בחולה שאין בו סכנה והוצרך בשבת לרפואתו לאכול פירות ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת אם מותר לאוכלם לשיטת הטור או"ח סי' שכ"ח בדעת הרמב"ם הובא בשו"ע סעי' י"ז דמותר לישראל לחלל שבת במידי דרבנן לצורך חולה שאין בו סכנה. ולגבי איסורי אכילה הרי פסק הרמ"א יור"ד סי' קנ"ה סעי' ג' דמאכלות אסורות מדבריהם אסורים באכילה לחולה שאין בו סכנה. ונסתפק אי אכילת פירות הנושרים בשבת וכן משקים שזבו וכיו"ב דאסירי משום מוקצה ונולד דמיא לשארי איסורי אכילה שלא הותרו לחולה שאב"ס או כיון דהמאכל בעצמותו היתר אלא דיומא גרים ואם אכלם הוי בכלל חילול שבת הוי רק כמו שאר מלאכות שבת דדבריהם דשרי לחולה שאב"ס.

ונמצינו למדים מד' הגרעק"א ענין מחודש, דשייך דבר שהוא אסור באכילה ומ"מ אין גדר איסורו כשאר מאכ"א אלא דאסור משום דבר אחר וכהא דאכילת מוקצה ונולד הוי בגדר חילול שבת ואף דיש באיסור זה כל גדרי איסורי אכילה וכגון שיאסור בנותן טעם וכיו"ב. ובתוס' ע"ז [ס"ו ב' ד"ה אמר] מבואר דהיה שייך בזה דינא דשבח עצים בפת מ"מ אין המאכל אסור בעצמותו ואין איסורו אלא בגדר חילול שבת.

ספיחים לר"ע משום איסור אסיפה

ונראה דגדר איסור ספיחין לר"ע הוא מעין זה. דהנה האיסור נלמד מקרא ד"הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו" [ויקרא כ"ה כ'] וכי מאחר שאין זורעין מהיכן אוספין? מכאן לספיחין שהן אסורין [פסחים נ"א ב']. ונראה שאיסור ספיחין לדעת ר"ע חשיב לאו גמור מדכתיב ולא נאסוף, ואף שכתוב בתורת סיפור דברים, הוא לאו. וכן מטו משמיה דהגרא"ב קאמאי דהוי כעין לאו דאכילת מעשר שני בטומאה ובאנינות דנלמד מקרא דוידוי [דברים כ"ו י"ד] "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא" [וכ"כ בצפנת פענת מהדו"ת עמ' 104 ע"פ זבחים ק"ו ב' דבעי למילף לאו דחלב משביעית ומפרש דר"ל מאיסור ספיחין לר"ע ועי"ש בשפ"א וברש"ש ודימה ללאו דמע"ש], ואף דהלאו אאסיפה מ"מ מדכתיב וכי תאמרו מה נאכל וכו' למדנו דהיינו אכילה. יעוין בשעה"מ פ"ד מהלכות שמיטה ויובל ה"ב שכ' שאינם אסורים בהנאה לר"ע דמה נאכל כתיב אלא דיסוד האיסור באכילתם הוא האסיפה דאכילתם של ספיחים הוא גמר אסיפתם. ונמצא דאי"ז בגדר מאכלות אסורות דעלמא אלא שהוא מאיסורי שביעית דאסרה תורה אסיפת ספיחי שביעית ע"י אכילתם שהיא גמר אסיפתם ונמצא דאיסור אכילת ספיחין הוא מעין איסורי עבודה דשביעית.

ולפי"ז תתישב שיטת רש"י, דמנחת העומר הקריבה בשביעית אין שיריה נאכלים לר"ע דספיחין אסורים מה"ת ומ"מ כשירה המנחה ואין כאן פסולא דמשקה ישראל, והיינו משום דדין ממשקה ישראל מן המותר לישראל אינו אמור אלא היכא דהחפצא אסור באכילה מגדרי מאכלות אסורות אבל ספיחין שאיסור אכילתם הוא מגדר עבודת שביעית שהיא האסיפה שאסרה התורה בשביעית, חשיבי שפיר מן המותר לישראל כיון שכל איסור האכילה אינו אלא מחמת דהויא היכ"ת לגמר האסיפה ואין המאכל אסור בעצמותו ואינו בכלל מאכלות אסורות דעלמא.

גדר איסור משומר

 ובהאי ענינא היה אפשר לומר בשיטת ר"ת דהמשומר בשביעית אסור באכילה מה"ת וכדילפינן לה בתו"כ בהר פרק א' "ואת ענבי נזירך לא תבצור" - מן השמור אין אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר [יעוין תוס' סוכה ל"ט ב' ד"ה בד"א ומנחות פ"ד א' ד"ה שומרי]. והקשו בתוס' שם מהא דתנן בשקלים דשומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, והיינו ששומרים אותם לצורך מנחת העומר ושתי הלחם וכיון שהם נשמרים הו"ל מן המשומר וא"כ לא הוי ממשקה ישראל, יעוי"ש שתירצו בכמה אופנים.

ואפשר היה לומר דגם איסור אכילה דמשומר לר"ת אינו מגדר איסור אכילה כמאכ"א דעלמא, דהלא לא תבצור כתיב והבצירה היא דנאסרה, ואמנם אין האיסור בפועל אלא באכילה וכמבואר בתוס' [ב"מ נ"ח א' ד"ה לשמור] דמן המופקר אתה בוצר היינו אוכל מ"מ אין האכילה אסורה מצד עצמה אלא משום שהיא כגמר הבצירה וכיון דאיסור האכילה הוא מגדר בצירה בשביעית אין בזה דין משקה ישראל וכמש"נ.

שביעית בתר רוב גידולין אבל ספיחין בתר זמן אסיפה

ומעתה יתבאר היטב גדר הדברים המבוארים בתוס' לפי דרכו של המהרי"ט, דאף דלענין קדושת שביעית אזלינן בתר רוב גידולין, מ"מ לגבי איסור ספיחין לר"ע אזלינן בתר לקיטה ואם נלקטו בשמינית לית בהן משום איסור ספיחין וכדביאר המהרי"ט דעל האסיפה בשביעית הקפידה תורה. והיינו דרק לענין קדושת שביעית תלוי ברוב גידול, דרוב גידולם בשביעית קובעם בדין פירות שביעית ודין קדושת שביעית עלייהו משא"כ איסור ספיחין לר"ע דלא חייל בהחפצא דספיחי שביעית איסור אכילה וכל איסורם הוא אך מצד איסור האסיפה בשביעית שאכילתם היא גמר אסיפתם, ע"כ ל"ש כל עיקרו של איסור זה אא"כ היתה האסיפה בשביעית שאזי חשיבא גם אכילתם לעולם כעבודת שביעית דגומרת האסיפה דשביעית אבל היכא דנלקטו בשמינית והיתה האסיפה בשמינית ל"ש כלל האי איסורא וא"ש היטב דברי התוס' [עפ"י הס' שערי חיים קידושין עיי"ש עוד].

גדר איסור ספיחין

והנה כתב הרמב"ם [שביעית ד' א']: כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח. בין מן העשבים והירקות שעלו מאיליהן ואין להן זרע, הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה. ואפילו שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל".

וראיתי להרידב"ז [סי' ג' אות א'] שכתב דהא דמותר לאכול מן התורה היינו רק אם נזרע קודם שביעית אבל אם נפלו הזרעים בארץ בשנת השביעית הרי זה אסור מן התורה וכמו שאמרו בתו"כ פ' בהר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" מן השבות בארץ אתה אוכל, ואין אתה אוכל מן השמור. ופי' הקרבן אהרן דוקא מן השבות שעלו מאליהן אתה אוכל ולא מן השמור ר"ל שנחרשה ונעבדה. וכן פירש המלבי"ם ז"ל ולשון שמור הוא כמו לעבדה ולשמרה וכשהזרע נתחדש בשביעית ולא נשבת מקודם אין זה מן השבות בארץ ואפילו כשנזרע מאליו כגון שנפלו זרעים על השדה בשביעית ונצמח מאליו ג"כ אסור וכמש"כ הרמב"ם כאן "כל שתוציא הארץ בשנה השביעית בין הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו וכו' מותר לאכול מן התורה", הרי דכתב מפורש דדוקא הזרע שנפל בה מקודם שביעית מותר לאכול אבל הזרע שנפל בה בשביעית גופה אסור דרק מן השבות אתה אוכל לשבות בארץ מקודם ולא שנזרעה בשביעית אפילו נזרע מאליו עכתו"ד.

הנה מה שכתב דהיכי שזרע בשביעית עצמה אסור משום שלא הוי מן השבות, כן מבואר גם בפי' הר"ש משאנץ לתו"כ שם "מן השבות בארץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור, פירוש שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות הוי שמור ואפילו לא שמרם לאחר כן". וכ"כ הגר"א ז"ל [בביאוריו לירושלמי שביעית פ"ט ה"א] גבי מהו שיהו אסורין משום ספיחים הנזרעים ביד בשביעית אסורין באכילה מדאורייתא עיי"ש. וכ"כ הרא"פ [בפירושו לירושלמי שקלים פ"ד ה"א] דכל מה שנזרע בשביעית אסור מן התורה לאכילה לכו"ע ע"ש. וכ"כ בתוס' הרא"פ בסוגיין ועיין תוס' ראש השנה [ט. ד"ה וקציר הראשון].

ברם, מה שהוסיף הרידב"ז ז"ל דאף היכי שנזרע מאליו בשביעית הרי זה אסור מן התורה, נראה מוכח ברמב"ם להיפוך. שהרי כתב "בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה". הנה בזרע שנפל וכן בעיקרים שנקצרו כתב שהם מקודם שביעית אבל בעשבים וירקות שעלו מאליהן לא כתב שהם מקודם שביעית, דדוקא היכי דעביד מעשה דהיינו שנפל זרע מידו בשעת קצירה או שהפילו בידים וכן כשקצר את העיקרים לעשה מעשה בידים הוא דבעינן שיהא קודם שביעית דאילו אם עשאו בשביעית אסור מן התורה משום דלא הוי מן השבות. אבל בירקות ועשבים שעלו מאליהן אפילו אם התחיל צמיחתן בשביעית מותר מן התורה ואין לאוסרו משום דלא הוי מן השבות, דכיון דלא עשה שום מלאכה אלא שהתחילה לצמוח מאליה הוי שפיר בגדר שבות כיון ללא נעשה בו מלאכת עבודה. וכן דייק הגר"א ז"ל בלישניה "הנזרעים ביד בשביעית אסורין באכילה מדאורייתא" אבל כשלא נעשה בו מעשה בידים אינו אסור מן התורה, דאם לא תימא הכי, אמאי מותרין פירות האילן הלא גם הם צמחו מהקרקע בשביעית ומה בכך שהאילן קיים מלפני ששית, מ"מ עכ"פ פירותיו לא התחילו לצמוח אלא בשביעית וכל כח צמיחות הפרי הוא ממה שהארץ עשתה בשביעית, ואם נימא דגם כל מה שהארץ עושה מאליה לא הוי מן השבות א"כ איך משכחת שיהא מותר לאכול פירות האילן מן תורה.

וכן מוכח לשון הר"ש משאנץ כנ"ל "פי' שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות", הרי דבעינן דוקא שיעבוד בה עבודה בידים אבל מה שנעשה מאליה אינו מפקיע מכלל שבות דאל"כ אין לך פירות האילן שיהא מן השבות, דאין לומר דכיון דהאילן עומד מלפני שביעית לכן אף שמצמיח הפרי בשביעית מקרי שפיר שבות ומשום דבתר עיקר צמיחתו אזלינן, זה אינו, דהרי בקרא לא נאמר זריעה אלא שבות ממלאכת עבודה, ואם נאמר דגם כשנעשה מאליה אסור א"כ גם פירות אלו ליתסרי שהרי לא שבת מעבודה בשביעית שהרי גדלו הפירות והצמיחו. וע"כ מוכח דהיכי שצמח מאליו בלי שום עבודת אדם ודאי דהוא בכלל שבות ומותר מן התורה. ועוד שהרי הר"ש משאנץ כתב "ואי אתה אוכל מן השמור פי' שלא נשבתה אלא נעבדה בה עבודה כדי לגדל פירות הוי שמור ואפילו לא שמרם לאחר כן". הרי דהא דבנעבדה נאסרה לאכילה היינו טעמא משום דהוי בגדר שמור. ועל כרחך הסברא בזה, דכיון שנעבדה, הרי גילה דעתו שהוא רוצה לזכות בה ואינו רוצה להפקיר את הפירות והיינו שמור. ומעתה תינח כשזרע בידים הרי גילה דעהו שרוצה בשמירתו אבל כשנזרע מאליו מאי שמירה איכא. ומוכח דבנזרע מאליו הוי שפיר בכלל מן השבות. וראיתי בהערות לבית רידב"ז [דף כ"ו ע"א] שהביא מפרישה [חו"מ סי' קמ"א ס"ק י"ג] שאם חרש וזרע בשביעית פירותיה אסורין משום לא תאכל כל תועבה - כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. וגם הביא בשם ס' ערוך לנר [ליבמות קכ"ב] ומהר"ם שי"ק על המצוות [מצוה שכ"ט] שכתבו בשם הראב"ד בס' תמים הטעם שפירות שנתגדלו באיסור ע"י זריעה בשביעית אסורין משום לא תאכל כל תועבה עיי"ש. וגם הגאון רידב"ז ז"ל בעצמו הסתמך על דברי הראב"ד הללו בהערותיו לקונטרס משמרת להבית דף כ"א ע"א עיי"ש וכן הועתקו הדברים בשם הראב"ד בכמה ספרים. ובאמת לא נמצא כן להראב"ד ז"ל כלל אלא שבס' מהר"ם שי"ק שם רצה לפרש כן בטעמו של הראב"ד המובא לדבריו בס' ערוך לנר. ובאמת מה שכתב המהר"ם שיק ז"ל שהערוך לנר הביא בשם הראב"ד בס' תמים דעים, אגב שיגרא ללישנא כתב כן כי באמת לא נמצא מזה בערוך לנר כלל אלא שדברי הראב"ד ז"ל מובאים בס' כפות המרים לסוכה ל"ט וגם הקושיא שהביא במהר"ם שיק שם על הראב"ד בשם ערוך לנר נמצאה בס' כפות תמרים. ותמהני על הגדולים ז"ל שרצו לבנות דייק על הראב"ד בלי יסוד.

והנה בס' כפות תמרים שם הביא מהראב"ד בס' תמים דעים [סי' רמ"א] שכתב לפרש הך ליבמות [קכ"ב, בקשר ליבול נכרי] "של עזיקה הן", וזה לשונו "שלא אסרה תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה אבל שמור ביד נכרי לא אסרה. ועוד איזה שבת יש בין שמור לשאינו שמור. אבל של עזיקה היא ארץ עבודה ומטוייבת [כצ"ל] ואם ספיחים אסורים בשביעית, כל שכן פירות ארץ עבודה בין של עכו"ם בין של ישראל עכ"ל. וכעת נדפסו בהשגות הראב"ד על הרז"ה בסוכה ל"ט. והכפות תמרים שם תמה על הראב"ד ז"ל דכיון דמודה דפירות המשומרים ביד ישראל אסורין אלא שהוא מחלק דהיינו רק במשומר ביד ישראל אבל משומר ביד עכו"ם אינו אוסר משום דהעכו"ם אינו מוזהר על והשביעית תשמטנה, וא"כ קשה דלפירושו דעזיקה היינו שמעובדת ומטוייבת אמאי יהא אסור כשהם של עכו"ם, הלא העכו"ם אינו מוזהר שלא לעבוד את הארץ בשביעית, ואמאי בפירות שנשמרו ע"י העכו"ם אינו אוסר ואלו פירות שנעבדו ע"י העכו"ם אוסר עכ"ק.

והנה המהר"ם שיק ז"ל שם תירץ דהיכי דחרש וזרע בשביעית דהוי תחלה גידולו באיסור נאסרו הפירות משום "לא תאכל כל תועבה" ואע"ג דאין העכו"ם מצווה שלא לעבוד בשביעית, מ"מ כשישראל מעבד אדמתו ע"י עכו"ם עובר הישראל בעשה דושבתה הארץ, דהמצוה היא על הארץ שתשבות, ואיכא משום לא תאכל כל תועבה. אבל במשומר אינו עובר על ושבתה, דעשה זו ליכא אלא בעבודה כעין זריעה וחרישה וכששמרו עכו"ם ליכא משום לא תאכל כל תועבה עכתו"ד עיי"ש. ולדבריו ז"ל לא אסר הראב"ד בנעבד ע"י עכו"ם אלא כשהשדה היא של ישראל שאז עבר הישראל על ושבתה הארץ אבל מלשון הראב"ד שכתב "פירות ארץ עבודה בין של נכרי בין של ישראל" משמע דאף אם השדה של עכו"ם, אסור. וכן משמע מגופא דהך ענינא שהרי הראב"ד מפרש דהך דעזקה ר"ל נעבד ע"י עכו"ם, ואם נימא דאינו אסור אלא כשהשדה היא של ישראל, א"כ אמאי אמרו דכשאמר של עזקה הן, לא אמר כלום, שלא נתכוין אלא להשביח, הלא בלא"ה לא אמר כלום דמן הסתם הפירות של שדה נכרי דמהיכי תיתי נחשוד שישראל אמר לעכו"ם לעבוד שדהו בשביעית, ומוטב שנאמר כאן נמצא וכאן היה ועכו"ם המביא פירות לשוק ודאי שהיא משדה של עכו"ם, וע"כ מוכח דהראב"ד אוסר בנעבד גם כשהשדה היא של עכו"ם.

אולם נראה ליישב שיטת הראב"ד ז"ל דהנה הא דמשומר אסור באכילה לדעת הראשונים הסוברים כן היינו ממה שכתב בתו"כ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה - מן השבות אתה אוכל ואי אתה אוכל מן השמור. וסבירא ליה להראב"ד דלא נאסר לאכול מן השמור אלא כשנשמר ע"י ישראל שנצטוה שלא לשמור וכדכתיב ונטשתה אבל עכו"ם שלא נצטוה על ונטשתה אין שמירתו אוסרת דהך ונטשתה היא חובת גברא שמצוה עליו לנטשו ולהפקירו. ואף להשיטות הסוברין דשביעית אפקעתא דמלכא היא - עיין מבי"ט ח"א סי י"א ושו"ת אבקת רוכל סי' כ"ב כ"ד ושו"ת מהרי"ט ח"א סי מ"ג - מ"מ איכא מצוה של ונטשתה, כלומר שינהג בו מנהג הפקר ולא ישמרנו וכשאינו נוהג בו מנהג הפקר ולא קיים מצות ונטשתה, הרי זה נאסר משום שאינו בכלל שבות. אבל כל שלא נצטוה על ונטשתה, לא אתמעיט מכלל שבות, דהך דינא דמן השבות אתה אוכל ולא מן השמור, מתלי תלי וקאי במצות ונטשתה וכל דלא עבר על ונטשתה ליכא ביה אזהרה דמן השבות אתה אוכל ולא מן השמור. אבל היכי שנעבד ע"י עכו"ם הרי זה אסור, דלא גרע מספיחים דהרי חזינן דספיחים אסורין ואף שלא נעשה בו שום מלאכה אלא שגדל מאליו. ומוכח דאיסור ספיחין אינו תליא באיסור גברא, שהרי אף כשצמח מאליו אסור ומכל שכן כשגדל ע"י מלאכת עכו"ם ודאי דאסור משום ספיחין.

אלא דלכאורה אין זה מספיק, והרי משום ספיחין לא נאסרו אלא הזרעים אבל פירות האילנות אינן נאסרין משום ספיחין ואפילו כרבי עקיבא דס"ל דספיחין אסירי מן התורה מ"מ הלא מקרא מלא כתיב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" הרי דפירות האילן מותרין באכילה, וא"כ איך למד הראב"ד לאסור פירות שנעבדו ע"י עכו"ם מכל שכן דספיחין הרי בפירות ליכא איסור ספיחין. אולם נראה הכונה, דהנה הטעם דגם לרבי עקיבא לא נאסרו משום ספיחין אלא הזרעים ולא פירות האילן, הרי מבואר בתוס' [פסחים כ"א ד"ה כל] שלא אסרה תורה אלא ספיחין דמיא דזריעה דכתיב הן לא נזרע עיי"ש. ומעתה מבואר דהא דספיחין אסורין היינו משום שאינן צומחין אלא ע"י זריעה ולכן אף כשצמחו מאליו בלי זריעה בידים אלא שנזרע מאליו ג"כ אסור. אבל פירות האילן שגדלין בלי זריעה חדשה אינו אסור משום ספיחין. והשתא סובר האב"ד דגם פירות האילן היכי שזרעו וחרשו ועבד בו עבודה והיא לא נזרע, דמה אם נזרע מאליו יש איסור ספיחין מכש"כ אם נזרע בידים ודאי שיש בו איסור ספיחין ואף אם נזרע ע"י עכו"ם שאינו מצווה על השביעית, מ"מ לא גרע מאילו נזרע מאליו שאסור וס"ל להראב"ד דאיסיר ספיחין נוהג אף בשדה של עכו"ם וכמש"כ הכס"מ פ"ד משמיטה הכ"ט בשם ספר כפתור ופרח פרק מ"ז דלמאי דקי"ל אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מעשר ושביעית הוא הדין שספיח שגדל בשדה עכו"ם ייאסר וכמו שאמרו במשנה אינו נאכל ואינו נעבד עיי"ש. ועיין בכפתור ופרח שם שהביא סייעתא לדבריו מדברי הראב"ד הנ"ל עיי"ש.

ומעתה נתבארו דברי הראב"ד ז"ל דהיכי שזרעו העכו"ם בידים או חרשו הרי זה בכלל איסור ספיחין, דמספיחין למדין דכל מה שתלוי בזריעה אסורה בשביעית דהרי כתיב הן לא נזרע וא"כ כשנעבד השדה בשביעית אף שהיא שדה אילן, מ"מ נאסר דהרי זה בכלל הן לא נזרע, כלומר שנעשה בו עבודה ולא הותרו פירות האילן מקרא והיתה לכם שבת הארץ לאכול אלא כשגדלו בלי שום עבודה דאז אין הם בכלל איסור הן לא נזרע, ואף לרבנן דס"ל דספיחין דרבנן ולית להו איסור ספיחין מקרא דהן לא נזרע, מ"מ לא מצינו שיחלקו על רבי עקיבא בפרטי דין ספיחין ובכל מה שסובר רע"ק דאסור משום ספיחין גם רבנן מודו אלא דפליגו אם ספיחין הוא דאורייתא או דרבכן וכיון דלרבי עקיבא איכא איסור ספיחין גם בפירות האילן שנעבדו, דהרי הן בכלל הן לא נזרע, ממילא מדרבי עקיבא נשמע לרבנן דגם לדידהו הוי בכלל איסור ספיחין בכהאי גוונא ולא התירו פירות האילן אלא כשלא נעבדה בהן עבודה כלל. וכל זה לענין כשנעבדה בו עבודה דבזה אסור אף כשנעבדה ע"י עכו"ם, דהרי לא גרע מספיחין שגדלו מאיליהן דאסורין, משא"כ בשמור לא אסרה תורה אלא כשנשמר ע"י מי שנצטוה על ונטשתה, ועכו"ם שאינו מצווה על ונטשתה אין שמירתו אוסרת ולא נתמעט שמירתו מכלל שבת הארץ, דשבת הארץ תליא במצוות ונטשתה שהיא חובת גברא וכל שאין הגברא מצווה על ונטשתה אין איסור בשמירתו אבל איסור ספיחין ודאי דאינו תלוי בגברא, שהרי אף כשגדל מאליו אסור ומכש"כ כשגדל ע"י מעשה ודאי דאסור ואף שהוא מעשה עכו"ם למעשה עכו"ם לא עדיף מגדל מאליו ודו"ק. [עפ"י נתן פריו שביעית פ"ד ה"א עיי"ש עוד]

"כי לי בני ישראל עבדים"

בזוהר הקדוש [חלק ג קיא ב] נאמר, 'שבשעה שיודע האדם את קונו בארח כלל' הוא בבחינת 'עבד' והוא רשאי לעבוד את אדונו ולקיים מצוותיו ופקודותיו אך אין לו רשות להיכנס לבית גנזיו ולנבור ביסדות ביתו. רק בשעה שהאדם יודע את קונו 'בארח פרט' הוא בבחינת 'בן' אהוב הרשאי להיכנס לפני ולפנים וכל רזי הבית פתוחים לפניו.

בהסבר הדברים צריכים תחילה להבחין בין עבודת העבד לעבודת הבן. העבד עושה את רצון אדונו כי הוא חייב. העבד אינו יודע למה ציוה עליו אדונו מה שציוה ולמעשה אין זה מתפקידו של העבד לדעת. מבחינה מסוימת ההיפך הוא הנכון ככל שידע העבד יותר עלולים שיקולים זרים לחדור למלאכתו והוא יסטה מעשיית רצון אדונו בשלמות הרצויה. הסיבה היחידה המנחה את העבד בעשיית מלאכתו היא הנאמנות המוחלטת לאדון. הבן, לעומתו, עבודתו נעשית מתוך אהבתו לאביו ומתוך כך שנפשו קשורה בנפשו ואף דומה לה. הבן רוצה את מה שרוצה האב כי על אף שאינו מלך, בן מלך הוא, הוא מונחה מאותם מקורות וכמה לאותן מטרות. עבודת הבן נעשית מתוך הבנת רצון אביו והזדהות איתה ולא רק מתוך חובת ציות.

גם בכל איש ישראלי קיימות שתי הבחינות. ימי המעשה הם בחינת עבדות. האדם עמל לפרנסתו, ואין זמן לחשוב יותר מדי. הוא עובד את קונו כי הוא יודע שצריך לעבוד את קונו ללא חקירות, תהיות והתפלספויות.

בשבת קיימת קירבה מסויימת ואנחנו אמורים לעבוד מבחינת 'בנים'. שבת היא מתנה טובה 'בבית גנזי' ואז נפתח מאור הגנוז פנימיות כל דבר. כדברי קדשו של השפ"א [תרל"ב ועי' גם בשפתי דעת בפרשתנו שנעזרנו בו], אחרי שמצטט את הזוהר, כותב "והוא [החיפוש בגניזת המלך] בחינת שבת, וימי המעשה הם בחינת עבד, אף שנסתר ואינו מרגיש פנימיות החיות שיש בכל דבר, רקק שמאמין ועושה רצון הקב"ה, ובשבת 'מתנה טובה בבית גנזי' [שבת י'] שנפתח מאור הגנוז, הוא הפנימיות של דבר, ונגלה כבוד ה'". שבת היא בחינת 'להגיד בבוקר חסדך' וימות החול הם בחינת 'ואמונתך בלילות'. בשבת עובדים מתוך ההארות של אורות גנוזים ואילו בחול אנחנו מאמנים שאותם אורות קיימים אבל הם נסתרים מאיתנו ועובדים מתוך אמונה שהם קיימים.

העבודה של 'ששת ימים תעבוד' מאפשרת לנו לצאת מעצמנו ולהימשך אחר קוננו. בשבת אין צורך. היותנו בני המלך הוא כבר מספיק שבטבע נימשך אחרי ללא צורך בעבודה. "וההפרש, כי בן הוא מיוחד להיות נמשך בטבעו אחר רצון אביו, כי בן מלך הוא ואינו צריך עבודה להתקרב, כי דעתו שוה לדעת אביו מצד כי בן מלך הוא. ובחול דצריכין לכוף היצר אף שיש כמה הסתרות ורצונות אשר לא לה' המה ולזה צריכין עבודה לצאת מהמשכת עצמו כנ"ל".

חול הוא, איפוא, זמן של מלחמות היצר, מאבקים והסתרות. בשבת האור מתגלה ואין צורך להילחם ולהיאבק, והאדם זוכה למנוחה אמיתית.

החיפוש בגנני המלך שהוזכר בזוהר, רומז גם ללימוד תורה. שבת היא הזמן האופטימלי והאידאלי ללמוד תורה. משום מה, מנהג עם ישראל הוא שהישיבות הקדושות והכוללים שובתים בשבת ואין סדרי לימוד רגילים. אבל מי שמבין את הפוטנציאל האדיר שטמון בלימוד שבת, בוודאי ישכיל ללמוד בשבת כדי לזכות לאור הגנוז, ובפרט יעסוק בלימוד פנימיות התורה.

והדברים עמוקים אף יותר. במקום אחר [בהר תרמ"א ד"ה בפסק 'כי לי'] כותב השפת אמת, כי אין המדובר בשתי דרגות נפרדות אלא במעגל החוזר. כפי מה שמשיג הבן יותר בסודות המלוכה ככל שגדלה השגתו ברוממות מעלת המלך וגדלותו העצומה כך הוא מבין ומשכיל יותר במיעוט ערך עצמו ומשכיל להשפיל עצמו ולקבל עליו עול המלכות בהכנעה יתירה. ומנגד ככל שהוא מכניע ומשפיל עצמו יותר כך הוא זוכה להשיג ולהבין עמוק יותר בחדרים הפנימיים ובבית הגנזים וחוזר חלילה. 

ומוסיף "ועל זה נאמר תהלים [ל"ו ז'] 'אדם ובהמה תושיע שערומין בדעת ומשימין עצמם כבהמה' ואין זה מחסרון דעת, רק שהידיעה האמיתית מביא הכנעה זאת להבחין כי מותר האדם אין [קהלת ג יט]. ולכן לעולם 'לי בני ישראל עבדים' אף אם יעלו בגבהי מרומים נשארים עבדים נאמנים ועל זה נאמר [ישעיה מ"ט ג'] 'עבדי אתה ישראל אשר אתפאר'.

יוצא שאחרי כל מה שאנחנו מבינים, ההבנה שלנו נשארת בדרגת בהמה. היכולת האינטלקטואלית של האדם נראית מרשימה ביחס לבהמות וגם במקרים מסויימים, לשאר בני אדם. אבל בהשוואה אובייקטיבית למים האין סופיים של דעת שהאדם לא השיג, ביחס לדעת אלקים, האדם נשאר בבחינת בהמה. ואז הוא תופס את עצמו לעמול כדי להשיג יותר [מבחינת שבת], ובהתבוננות מחודשת הוא מבין שוב שאינו מבין [יחסית] כלום [בחינת עבד]. וחוזר חלילה. 

נמצא, שהמידות הקבועות והאופייניות לבני עלייה הן הצימאון לדעת רזי עליון יחד עם ענוה שורשית שעד כמה שמשיגים, לא השיגו כלום.

אדם ובהמה תושיע ה'.

שבת שלום ואורות אין סוף!!!