לזכות לאה אסתר בת פרימט
ונועם בן לאה
"וכל מקום שנאמר שהעושה דבר זה פטור הרי זה פטור מן הכרת ומן הסקילה ומן הקרבן אבל אסור לעשות אותו דבר בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה. והעושה אותו בזדון מכין אותו מכת מרדות. וכן כל מקום שנאמר אין עושין כך וכך או אסור לעשות כך וכך בשבת העושה אותו דבר בזדון מכין אותו מכת מרדות".
שנים שעשאוה
הפרי מגדים בספר תיבת גומא פרשת פקודי אות ב' כתב דהא דקי"ל ששנים שעשאוה פטורים היינו דוקא מכרת ומקרבן אבל עדיין אסור מן התורה. וכ"כ הגאון מליסא בס' מקור חיים הל' פסח סי' תס"ו וכ"כ הגאון רבי יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק ס"ס י"ד שיש עמו ראיות שגם בשנים שעשאוה יש איסור תורה. וכן דעת האור שמח בספר משך חכמה סוף פרשת שבתותי תשמורו. אולם מלשון הרמב"ם נראה שאין בזה אלא איסור מדרבנן. הנה כתב בפ"א מהל' שבת ה"ג ובכל מקום שנאמר שהעושה הרי זה פטור מן הכרת ומן הקרבן אבל אסור לעשותו בשבת ואיסורו מדברי סופרים והוא הרחקה מן המלאכה ע"כ. ושם בפ"א מהל' שבת הט"ו כתב כל מלאכה שהיחיד יכול לעשותה לבדו ועשאוה שנים בשותפות כגון שאחזו שנים בקולמוס וכתבו או שאחזו ככר והוציאוהו לרשות הרבים הרי אלו פטורים ע"כ. ומוכח להדיא שאף לגבי שנים שעשאוה אין האיסור אלא מדרבנן שהוא להרחקה ממלאכה, כ"כ בשו"ת אבני נזר חלק יו"ד סי' שצ"ג אות ט' שהוכיח כן מדברי הרמב"ם הנ"ל. וכ"כ בשו"ת מהר"ץ חיות ריש סי' ט"ז. ועי' בילקוט יוסף שבת [ח"ב עמ' תרפ"א].
חצי שיעור במלאכת שבת
מכאן משמע שגם חצי שיעור במלאכת שבת אינו אסור אלא מצד הרחקה מן המלאכה, מהא דכתב דבכל מקום שנאמר פטור בהל' שבת איסורו מד"ס והיינו אפילו העושה חצי שיעור דנאמר בו ג"כ פטור להלן פרק י"ח (הל' כ"ג), ועיין תוספתא ביצה פ"ד (הל' ב') משמע להדיא התם דחצי שיעור בשבת אסור רק מדרבנן, ואעפ"י דבעלמא קיי"ל גבי מאכלות אסורות דחצי שיעור אסור מן התורה, מלאכת שבת אינו בכלל זה מפני דבשבת בעינן מלאכת מחשבת וחצי שיעור לא חשוב הוא כלל. אך רש"י (שבת ע"ד ע"א ד"ה וכי) כתב דחצי שיעור במלאכת שבת אסור מה"ת, ועיין מל"מ לקמן פי"ח (ה"א) ובהג"ה שם.
ובאמת רבו השיטות באחרונים בדעתו של הרמב"ם וכתב מהר"י חזן בשו"ת חקרי לב חאו"ח [סימן נ"ח עמ' שנח ד"ה ומיהו] שאין להוכיח מלשון הרמב"ם ריש הלכות שבת דח"ש אסור מדרבנן בשאר איסורין דדרך הרמב"ם לקרות לכל דבר שאינו מפורש בתורה ונלמד בי"ג מידות דברי סופרים ע"כ. וגם לא חשש למ"ש הרמב"ם "והוא הרחקה מן המלאכה" לומר דהוי מדרבנן דבפשטות יש לנו לומר דמצינו איסורי הרחקה באיסורי תורה. עי' בזה באריכות בשו"ת הרי יהודה ח"ב סי' ל' שהפליא בבקיאות רבה. ועי' באבן האזל.
עכ"פ, משמע ברמב"ם שאיסורי דרבנן שאין להם עיקר מן התורה, אין לוקים עליהם, כמו שמדוייק מלשונו "והוא הרחקה מן המלאכה". ועי' במ"מ וב"טל נתן" סי' י"ג מה שהאריכו בזה. ועי' בדברות משה יומא סי' ח'.
וכתב בספר אורה ושמחה שבענין מכת מרדות יש אריכות בספרי אחרונים (ועיין שושנת העמקים לבעל הפמ"ג כלל ט' שחקר הרבה בעניני מכת מרדות), ואכתוב כאן קצת ענינים בהם. לשון "מרדות" י"א שהוא מלשון מרידה כלומר שמכין אותו על שמרד פי חכמים וי"א שהוא לשון ייסור כהא דאמרינן בברכות (דף ז' ע"ב) יפה מרדות אחת בלבו של אדם, (עיין ר"ן כתובות פ"ד דף מ"ה ע"ב, נמוקי יוסף סוף מכות, רש"י חולין דף קמ"א ע"ב, וע"ע תפארת ישראל נזיר פ"ד מ"ג).
בשיעור מכת מרדות ראיתי בזה כמה שיטות ודיעות [עיין ר"ן כתובות פרק ד' דף ט"ז ע"ב מדפי הרי"ף], ודעת הרמב"ם נראה לי דמכת מרדות אין לו שיעור וקצבה אלא זה תלוי לפי ראות עיני הדיינים אם להלקות הרבה או מעט, כן מוכח מהא דסתם וכתב סתם מכין אותו מכת מרדות ולא פירש בשום מקום שיש בזה שיעור קצבה משמע דבאמת אין בזה שיעורים, ובפי"ח מהל' עדות (הל' ו') משמע כך בהדיא שכתב שם אבל ב"ד מכין אותו מכת מרדות "כפי מה שיראו" עיי"ש. גם ראיתי דברים אם מכין מכת מרדות ברצועה דוקא או במקל, ולפיענ"ד נראה דלדעת הרמב"ם מכין באיזה דבר שרוצים ואין בזה דינים דכיון דשיעור המלקות תלוי בהשערת הדיינים ואין קצבה לשיעור ההכאות א"כ עכ"ח שאין דין להלקותו בדבר המסויים דוקא שהרי כיון שכמות ההכאות תלוי בעיני הדיינים א"כ גם החוזק של ההכאות תלוי בעיניהם והם מחליטים להלקותו אם במקל ואם בשבט או ברצועה, כי דוקא לאלו הסוברים דמכת מרדות יש להם שיעור קצבה כללי לדידהו עכ"ח שגם הדבר שמלקין עמו אחד הוא לכולם כי אי אפשר שלזה ילקו עם מקל ולהשני עם רצועה דא"כ נתנו הדבר לשיעורים אבל לפי שיטת הרמב"ם שסובר שמכת מרדות אינו שוה לכולם א"כ גם הדבר שמלקין עמו אינו בדבר המסוים דוקא, כן נראה לי. עיין הה"מ שכתב דדין מכת מרדות הוא על מי שעבר על ל"ת של דבריהם בדבר שיש לו עיקר מן התורה, ע"כ, וכוונתו נראה לענ"ד דהיינו כשעל העיקר יש ג"כ מלקות של תורה [או עונש אחר] אבל אם על העיקר ליכא דין מלקות [כגון לאו שאין בו מעשה] גם על הלאו של דבריהם לא החמירו להלקותו מכת מרדות [ועיין ר"מ פ"א מהל' חומ"ץ ה"ג דלוקין מ"מ על לאו דבל יראה ובל ימצא אע"פ דאין בו מעשה, התם שאני דעכ"פ שייך מלקות של תורה גבי לאו דבל יראה ובל ימצא כמו שכתב שם הר"מ, ועיין בפתיחה כוללת להפמ"ג].
נסתפקתי על דברים האסורים לעשותן בערב שבת משום גזירה ועבר ועשאן בערב שבת אם איכא דין מכת מרדות דרבנן, כגון מה שאסרו להדליק בע"ש במיני שמנים שאין נמשך יפה או בפתילות שאין האור נאחז בהן יפה או מה שאמרו לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן ע"פ הנר בשביל שיהא מנטף או מה שאסרו להשהות קדירה שלא נתבשל כל צרכה על גבי הכירה שאינה גרופה וקטומה, דעל כל אלו וכיו"ב אפשר שאם עבר אין מכין אותו מכת מרדות, משום דדברים האסורים לעשות בע"ש אין מלקין עליהן מכת מרדות, הכי מסתברא לי כיון שאיסור עשיית מלאכה בחול אין לה עיקר מן התורה אף שטעם האיסור הוא משום גזירה והרחקה מן המלאכה, הנהו כיון דעושה אותן בחול לית בהו דין מכת מרדות שאין דברים אלו בכלל שבותין דשבת ודו"ק, כתבתי בדרך אפשר.
עיין בכס"מ פ"ו מהל' ת"ת (הל' י"ד) שכתב דמי שחייב מכת מרדות דוקא מכין אותו מכת מרדות אבל אין מנדין במקום מכת מרדות, ועיין בפ"ח מהל' יו"ט (הל' י"ז) דנדוי חמור יותר ממכת מרדות, (ועיין פר"ח או"ח סי' תצ"ו) עכ"ד.
ועי' בס' עבודת משא ח"ב קונטרס בענין מכת מרדות.
ועי' בס' "הרמב"ם השלם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה