כ"ק מרן האדמו"ר מטאלנא סיפר שסבו האדמו"ר הקודם זצוק"ל זי"ע למד בירושלים בצעירותו והתקרב לכמה גדולי ישראל [כולל הרב זוננפלד זצ"ל]. סיפר הסבא קדישא שהוא התפעל במיוחד ממידת הסובלנות של הרב שלמרות כל החירופין וגידופין כלפיו, הוא קיבל הכל בשוויון הנפש ולא השיב להם כגמולם הרע אלא היה מן הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין וכו'.
הרב משה צוריאל
פרק ב' - לימוד זכות של הרב, עין טובה
פרק ג' - מדת ההשתוות
פרק ד' - תפילה על מתנגדיו וצורריו
פרק ה' - מדת המחילה
פרק ו' - התבטאויותיו של הרב
פרק ז' - "ומן המקדש לא יצא"
מבוא
ידוע לנו כי תלמידי בית שמאי היו חריפים בלימוד ומחודדים בתורה יותר מתלמידי בית הלל (יבמות יד ע"א). יותר מזה, הרי "אלו ואלו דברי אלוהים חיים". ובכן שאלו חז"ל "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? [וענו] מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (ערובין יג ע"ב).
העיר על כך מהר"ל "כל ענין זה שהיו מסודרין במעשיהם ואינם מכת המתגברים על חבריהם, והם מכת 'המנצחים'. ואף כי לפי ענין הפלפול הוא טוב, מכל מקום הוא יוצא מן הסדר, ולענין ההלכה צריך שלא יצא מן הסדר והשיווי כלל" (נתיבות עולם", נתיב הכעס, פרק א).
למדנו מדבריו כי אמנם בשני צדדי הויכוח ישנם יסודות של אמת (וכדברי מהר"ל ב"באר הגולה", עמ' יט-כ), אבל ההכרעה האמיתית נמסרת לאלו שהם בעלי ענוה, אפילו אם אינם כה חריפים בלמדנות כמו מתנגדיהם. וקל וחומר כאשר הם אינם פחות מלומדים ממתנגדיהם. במאמר זה לפנינו נאסוף כמה וכמה ממאמרי הגאון הגדול מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק. לתועלת היא לנו בין מבחינת שנלמוד ללכת לפי ארחותיו (כל אחד מאתנו לפי יכולתו); וגם מפני שנסיק כי ההדרכות שלו, הפסיקות שלו, ההנחיות שלו, הן הן המחייבות אותנו, והן הן האורות אשר על ידיהן נפלס את דרכנו בדורנו המסובך כל כך בבעיותיו. בסיכום, לפי גדולת ענוותנותו, כן מדת הסגולה שהוא צודק בלקחים שמלמד אותנו.
פרק א' - התקפותיהם של מתנגדי הרב
מעלתו של אדם הנוהג ענוה שבמצבו איננו מתנסה בנסיונות קשים ומרורים, אינה דומה למעלתו של אחר אשר מנת חלקו זרועה מוקשים של בוז ועלבונות, מריבות וקנטורים נגדו. כך כאשר נבחן תולדות חיי מרן, מאז עלותו לארץ הקודש (שנת תרס"ד) נמצאם מלאים ניגודים וקנטורים שהעמיסו על דרכו מתנגדיו. החל מן בעיית "שמן שומשומין בפסח" (שמן שהוא תוצר של קטניות) יצאו אז (שנת תרס"ט) נגדו בד"צ אשכנזים חסידים (ירושלים). הרב מנמק להם היטב מה טיעוניו להיתר (עיין "אורח משפט", עמ' קטז-קלח). הרב משה צבי נריה מתאר יפה השתלשלות הענין ("בשדה ראי"ה", עמ' 145-174). היו שבחוצפתם הדביקו מודעות הבד"צ בבתי כנסת ביפו עצמה ("אורח משפט", עמ' קלח). ענוה נפלאה אנו רואים בהתנהגותו של הרב. כאשר בני המפעל לייצור שמן קטניות (שניזוקו קשות מפני פסקם של בד"צ ירושלים) בקשו להדפיס על חשבונם חוברת של נימוקי הראי"ה להיתר, עמד הרב על כך שתכלול החוברת גם דברי ההתנגדותם של המחמירים ("אורח משפט", דף קלז). וגם פנה אליהם לשאול שמא יש להם נימוקים נוספים להחמיר, וידפיסו גם אותם!
מחלוקת ידועה נסבה סביב לענין ההיתר להפקעת שביעית, מפני מצוקתם הכלכלית של החקלאים והכורמים. היה מי שכתבו כ"פסקוויל" (מודעות קיר בהעלמת שמו של הכותב) נגד הרב ודיברו עליו סרה (עדותו של רידב"ז בספר המאסף "אגרות לראי"ה", מהד' שנת תש"ן, אגרת נ"ג: "חירופים וגידופים על כ"ג נ"י לאין שיעור", וע"ע "אגרות הראי"ה" ח"ב, עמ' קצ). האריכו בפרשה עגומה זו כמה מכותבי תולדותיו של הרב. לא נאריך כאן.
כאשר נתפרסמו בירושלים דברי הרב בספרו "אורות" (שנת תר"פ), היו כמה חצופים ששרפו את הספר בפומבי בחוצות ירושלים. כמו כן נדפסו חוברות השמצה נגד הרב (השמורות ב"בית הספרים הלאומי" בירושלים). ראה על כך התכתבות ענפה בענין בין הרב לרב צבי יהודה ב"אגרות הראי"ה" (ח"ד עמ' סח, פו, פז,קב, קסד).
וכך הגיב הרב בשלות נפש, בכותבו להוריו המודאגים מן המהומה: "על דברי הרוגנים בענין 'אורות', אין לשים לב. ככה הוא הדרך של אנשים הרגילים שלא לעיין בהלכות דעות, שמתרגזים נגד כל ביאור והארה שנראה להם כחדשה; אע"פ שבאמת יסוד הדברים עתיקים הם וממקור הקודש הם יוצאים. וגדולים וטובים ממני בכמה דורות נצטערו בצער זה.
לי די שהישרים המבינים, שיראת שמים אמיתית היא אוצרם, הם יתבסמו בדברים שאני חושב לתועלת כללית וטובה רוחנית גדולה לפרסמם לפעמים. לבאר את המקורות [לדברי ה"אורות"] אין תועלת. ע"פ רוב אין המקורות מבארים להדיא את המחשבה שלי, אלא הם מראים על זה אחרי התבוננות והרגשה עמוקה. וכו' וכו'.
מאד אבקש מכבודכם, הורי היקרים, שלא יהיה לכם מכל הדברים הללו צער כל דהו. זאת היא החובה של עבודת הקודש עבודת ה' אשר חותמו אמת, שלא לגור מכל רוגן ומעליב. ואני אינני מתרעם כלל עליהם, ביחוד את התמימים מהם, שאני משתתף בצערם. אלא שאני רואה שהנני מחויב לבאר את הדברים שיביאו תועלת כללי וכבוד לעם ה', וחיזוק לתורה במהלך הימים הבאים לקראתנו לשלום בעז"ה" ("אגרות הראי"ה", ח"ד מהד' שנת תשד"מ, עמ' סח).
עוד מחלוקת ידועה היא התנגדותם של קומץ רבנים קנאים לייסודה של הרבנות הראשית לא"י. מראשי המתנגדים אז היה הרב יוסף חיים זוננפלד. בספר "הרבנות הראשית לארץ ישראל" (של דר. אריה מורגנשטרן, הו"ל בשנת תשל"ג) מביא תעודות ופרטים על פרשה עגומה זו. המתנגדים הכריזו יום צום ציבורי ביום ייסוד הרבנות. כתב על כך הראי"ה כיצד "הבא לכלל כעס, בא לכלל טעות". והרי יום הייסוד היה י"ד חודש אדר ב' (תרפ"א). וע"פ ההלכה אסור לצום בפורים שני. והכשילו את שומעיהם לעשות שלא כדין. עוד עיין פרטים מעניינים מאד בענין פולמוס זה בדברי הרב משה צבי נריה ("ליקוטי הראיה", ח"א עמ' 121-176).
בשנים מאוחרות יותר יצאו מתקיפיו בשצף קצף נגד מה שהרב היה מקרב את החילונים. ועוד הפיצו עליו שקרים שהוא מתיר איסורים וח"ו מעוות את ההלכה (עיין אגרת הרב, הובאה ב"בשדה הראי"ה", להרב נריה, עמ' 578-579).
טוב להודיע כאן מה שהעיד אחד מגדולי דורנו, הרב יצחק הוטנר (מחבר "פחד יצחק"), כפי ששמע מפיו הרב מ"צ נריה: "הרב [ראי"ה] היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות [יותר] מכל אלה אשר חלקו עליו" ("ליקוטי הראי"ה", של הרב נריה, ח"א, עמ' 19).
פרק ב '- לימוד זכות של הרב (מדת "עין טובה")
הרב חינך לסובלנות, לדון שיש כמה נקודות חיוביות גם אצל אלו שחולקים עלינו. כך כותב הרב הדרכה לאחיו: "מכל מקום נכון לנו להרחיב את דעתנו ולדון לכף זכות את כל האדם, גם בדרך רחוקה ונפלאה. לעולם לא נכון לשכוח כי בכל מלחמה ממלחמת הדיעות, אחרי שהתסיסה עוברת, מוצאים המבקרים בכל הצדדים גם אורות וגם צללים. וכו'. ואם שאנחנו מתאמצים ללחום בעד אותם הדברים הקרובים לרוחנו, צריכים אנו לא להיות מכורים בידי רגשותינו, ולדעת תמיד שגם לרגשות ההפוכות משלנו יש מקום רחב בעולם. וכו'. ורעיון זה, אע"פ שלא ימנע אותנו מלהלחם על הקדוש האמת והיקר לנו, אבל ימנע אותנו מליפול ברשת הקטנות, הזילותא והקפדנות. ונהיה תמיד מלאים רוח אומץ, מנוחת הנפש ובטחון בה' אוהב אמת, אשר לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שנד).
לאחד מהרבנים התקיפים שבדור, אשר העלה חשש שהרב נוטה בסלחנות יתרה לאחינו הטועים, ענה הרב: "השערתי היא שכל אחד מאתנו משקיף על חלק מיוחד של השדה אשר ברכו ה'. ואותה שורת הכרם שכל מאתנו הוא עובד עליה, מיוחדת היא, ואולי עומדת היא במצב שונה מעט זו מזו. וכו'. אבל כשנדון יפה בדבר נמצא שבכרם אחד אנחנו עובדים" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שא-שב).
הרב לימד זכות גם על אותם שאחזו בשיטה לשנוא את החילונים. אחרי שהרב מסביר כמה חשוב הדבר לקרב פושעים ולתקן את נשמותיהם, הוסיף: "ונשמות כאלו, אם יזדקק לקרב אותן מי שאין בו דיעה עמוקה... הוא יכול להתקלקל הרבה ח"ו וללמוד ממעשיהם ולהדבק בצד הרע שבהם, והוא מחויב להתרחק מהם. והשם יתברך נותן בלבבו רצון זה ומחשבה זו של שנאה והתרחקות, כדי שלא יבולע לו" ("אגרות הראי"ה", ח"ב דף קפז).
פרק ג' - מדת ההשתוות
לאחד מהרבנים הישישים שבדור, שהביע תרעומת על מה שהרב חינך להכליל בלימודים הישיבתיים ספרי הגות (חסידות, קבלה, מוסר, מחקר) ענה הרב שדבריו מבוססים על גדולי קדמונינו. אחרי שהרב מרחיב לבאר צורך הדור לכך, הוא מסיים: "ומה טוב ומה נעים הוא לדון לכף זכות איש את רעהו, וע"י זה יתקלס עלאה ויתגדל כבוד שמים, וכבוד ארצנו הקדושה וכבוד תלמידי חכמים שבא"י בכלל. ואנכי כשאני לעצמי הנני ב"ה רחוק מלהיות נהנה הרבה כשמשבחין אותי, ולא להיות מצטער ומקפיד הרבה כשמבזין אותי. שבח לשמו ית', שהעסק התמידי בלימוד המוסר ופנימיות תורתנו הקדושה פעל עלי זאת התכונה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' מב).
מה היא ה"השתוות"? היא מוסברת ע"י ספר "חובות הלבבות" (שער יחוד המעשה, פרק חמישי) ששאלו לחסיד אחד "האם שוים בעיניך התהלה והגינוי? וענה בשלילה. אמרו לו "אם כן עדיין לא הגעת להישג".
כדי להגיע למדרגה יפה זו צריך האדם לחיות את חייו תמיד מול הקב"ה, בדרגת "שויתי ה' לנגדי תמיד". המקיים בעצמו בתחושה חיה וממשית את המשנה "דע מה למעלה ממך, עין רואה, אוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים" (אבות, ב) הוא ממילא משוחרר מלדאוג מה יאמרו עליו הבריות. וכבר חכם אחד דייק על המשנה "דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה" (אבות, ג). אינך חייב דין וחשבון לבשר ודם אחר, אלא אך ורק לפני הקב"ה! ומזה ניצול האדם מלתת משקל מוגזם אל "מה יאמרו הבריות". [כמובן צריך האדם להשתדל לא להכשיל את הבריות בחשד חינם, בדין "והייתם נקיים מה' ומישראל". והאדם צריך להסביר לאחרים את דרכיו. אבל אחרי ההשתדלות, אין לו לבטל דרך ה' מפני הבלתי מבינים. וכך הרב כתב: "כי המבינים באמת יבדילו, ויכירו את רוחי כמו שהוא בעז"ה. ומבלתי מבינים אי אפשר להזהר, ואין צריך כל כך להזהר" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קנד).
ודאי כי המקיים מדת ה"השתוות", מפני ההכרה ב"שויתי ה' לנגדי תמיד", ינהג ענוה ולא יתרברב על הבריות, כי הוא כל הזמן חדור הכרה כמה הוא עפר ואפר מול נוכחות השכינה. ותמיד ירגיש את עצמו פועל בשליחותו של יוצר העולם.
פרק ד '- תפילה על מתנגדיו וצורריו
אחת מהסיבות הראשיות מפני מה יצא הרב לחו"ל (בשנת תרע"ג) היה כדי לקבל טיפול רפואי נחוץ. אירע כי בשנת תרע"ט חש בחולשא קשה ביותר וכתב אז צוואה, הלא היא הנדפסת ב"אגרות הראי"ה" (ח"ג עמ' רעב). שם כתב, בין היתר, "ויהי רצון שיתן [ה'] בלב כל מי שציערתיו וחטאתי נגדו, שימחלו לי במחילה גמורה. ואני ודאי מוחל וסולח לכל, ואדרבה אני מחזיק טובה על כל צער ועלבון שנעשה לי. ויהי רצון שלא ייענש שום אדם על ידי, וישלם ה' לכל איש מישראל אך טוב וחסד" ("אגרות הראי"ה", ח"ג עמ' רעב).
מפורסם כי מראשי הלוחמים נגד הרב בענין "הפקעת שביעית" היה הרידב"ז אשר כתב "קונטרס השמיטה". שם בהקדמה לועג לסומכים על דברי הראי"ה. ועוד הפיץ חרמות וקללות על הסומכים על ההיתר ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קצא. וע"ע "אגרות הראי"ה, ח"א עמ' רמו , 5 שורות מסוף העמוד). ועוד הוציא כרוז כי ההיתר אין לו שום יסוד, וכל סומך עליו נקרא עבריין ויצא מכלל ישראל ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קפד). ועיין נוסח אגרתו של רידב"ז להראי"ה המובאת בספר המאסף "אגרות לראי"ה" (מהדורת שנת תשמ"ו, עמ' לו-לז. ובמהדורת שנת תש"ן, עמ' פג-פד), בה האשים ברמז את הראי"ה במדת חנופה. ענה לו הרב (בשנת תרס"ט): "ודבריו הטהורים היו לי למלח על פצעי לבבי" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רמה).
ובשנת תר"ע (1910) הוסיף לו הראי"ה: "ועל דבר מה שמזלזלים אותי [אחרים, מפני ההיתר] תהלה לא-ל אני שמח בזה, כי בוחן לבבות ב"ה יודע כוונתי לשמו הגדול והקדוש ית' בכל פרשת הענין. ושברון לבי ודכאות נפשי גלוים לפניו ית'. "ואת דכא ושפל רוח" כתיב (ישעיה נז, טו. עיין על כך בסוטה ה.). אך שמעתי שכ"ג מזכה לי הוא בזה שלא בפני, ועל זה אני מתפלא, על ידיד נאמן כמוהו, שלבי כל כך גלוי לפניו, איך יבוא לידי מדה זו?" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רפו).
שוב אירע מעשה שהגאון הנ"ל הציק להראי"ה במכתביו אליו, והרב ניסח מענה שם כתב "כעת קבלתי מכתבו, ואיני יודע למה יצערני ככה? הקב"ה יודע כונתי הרצויה לשמו ית'. ואם כ"ת רוצה לרדוף אותי, יעשה כחפצו. ואקוה כי השי"ת לא יתן למוט רגלי". והרב מסיים שם האגרת: "והנני בזה ידידו עז קשור באהבתו, שגם הקפידא לא תוכל לבטל את הקשר האמיץ בכל לב ונפש" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רצה). אגרת זו כנראה נכתבה, אבל לא נשלחה לנמען. הרב שלח את הגירסא המאופקת יותר הנמצאת שם בעמ' רצו. טוב עשה רצי"ה זצ"ל שהעתיק לפנינו שתי הנוסחאות.
עוד העיר לו: "ותמיהני מאד, למה משיאים כוונות זרות בדברי?" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שמו).
כל אריכות דברים הנ"ל הבאנו כאן כדי לעמוד ולהשתאות למראה נשמה טהורה, כיצד הראי"ה היה מתפלל על הרידב"ז בעת מחלתו, וכיצד הצטער והתאבל על פטירת מתנגדו הגדול. כאשר הודיע לו הרב חרל"פ שהרידב"ז חלה, העתיר עליו הרב שפע ברכות ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' רלה). ושם ענה להרב חרל"פ: "הוא שיחיה אינו צריך למחילה מצדי, כי מיני ומיניה יתקלס עילאה. ובל אופן ישנה מחילה שמהפכת לזכיות [עיין יומא פו ע"ב על תשובה מאהבה] יהי רצון שנתבשר מהרה בשורות טובות ממנו".
כעבור כמה ימים, נודע לו לרב שהרידב"ז נפטר. רשם הרב באגרתו (ח' תשרי תרד"ע): "מפני דכאות הלב מהשבר הגדול אשר השברנו, מסילוקו של אותו צדיק הגאון הרידב"ז זצל, קשה ליישב הדעת ולצאת ידי חובת מכתבים. השי"ת יגדור פרצות ישראל ברחמיו".
וגם כעבור שבועיים, בתאריך כ"ג תשרי, התאונן הרב שנתקלקלה אצלו שמחת חג סוכות מפני סילוקו של הרידב"ז. זו לשונו: "עוד לא הוגלד הפצע הגדול של יגון ישראל בהלקח עטרת תפארת פאר הדור רידב"ז זצ"ל. בכבדות הבלגתי עלי [ל' צרויה] יגון לשמוח בשמחת יום טוב הקדוש העבר. יגדור השי"ת פרצותינו ופרצות עמו ברחמיו".
אנו תמהים לראות גדולת נשמתו של רבנו. דברים הללו אינן דרשות שהשמיע באזני אחרים, אלא קיום בפועל של טוהר מדותיו התרומיות.
פרק ה' - מדת המחילה
עיין בספר "שבחי הראי"ה" (של דר. חיים ליפשיץ) כיצד הרב התאמץ לעזור ולתמוך גם באלו קנאים שמררו את רוחו. הרב היה מתפלל עבור שלומם וטובתם, ואף משתדל להמציא להם פרנסה וכדומה (שם, עמ' רנד-רנה). זאת ע"פ הדרכת חז"ל "מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו" (ב"מ לב ע"ב). כן הביא בשמו רצי"ה ("לשלשה באלול", ח"ב פסקא קח). סיפר ר' אריה לוין כי גילה לו מרן הרב שהוא מתפלל עבור מתנגדיו שה' יסלח להם לבל ייענשו ("שבחי הראי"ה", עמ' קסז).
"פעם אחת בא הרב חרל"פ אל הרב במוצאי יום הכיפורים, וראה על פניו נהרה גדולה של שמחה, שלא ראה אצלו כרגיל. הסביר לו הרב מה הסיבה. דעת רבי כי יום כפורים מכפר גם בלי תשובה ("כי ביום הזה יכפר", יומא פה ע"ב) וחכמים חולקים על רבי. אבל ביום ההוא היה הרב בטוח שהקב"ה כיפר לישראל גם בלי תשובה מושלמת וראויה, וכשיטתו של רבי במשנה, "עיצומו שליום מכפר". מדה זו מתעוררת כאשר הראי"ה היה תמיד משתדל לפעול במדותיו למחול לכל רודפיו, אף להללו שאינם חוזרים בתשובה, ובדעתם להמשיך ולהציק לו. וביום כפורים זה עלה בידיו להצליח בשלימות למחול לאלו. ובודאי במדה שהאדם מודד, מודדין לו" ("שבחי הראי"ה", עמ' רע).
פרק ו '- התבטאויותיו של הרב
מסכת שלימה אנו לומדים מתגובותיו של הרב לאלו שהתקיפו אותו. בשנת תרס"ז אמר: "אם ידפיסו השגות על דברי, אפילו עם דברי זלזול היותר נמוכים, אקוה לשמו יתברך שלא יזיק הדבר כלל, לא לי כשאני לעצמי, ולא לעצם הענין של מטרתי הקדושה, לרומם את קרן נשמת התורה בארץ הקודש. אדרבא, דברים חדים מביאים לידי התבוננות" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' נד).
וליריבו הגדול, הרידב"ז, ענה הרב: "ומה שכתב שקשה לדבר נגדי קשות, אל יעלה על לבבו הטהור כי מצטער אנכי לשמוע דברי קשות נאמרים לשם שמים נגדי. כי הלא המדבר קשות לשם שמים עובד הוא עבודת השי"ת בזה, ולא ירע בעיני בזה שעל ידי [ד' מנוקדת חירק] אדם מישראל עושה מצוה. ואם בטבע האדם יש קצת צער על זה, הלא נאמר לנו מפי חז"ל הקדושים 'לפום צערא אגרא' (אבות, ה). ונאמן בעל הגמול שישלם שכרנו בזה שנזכה לעבדו באמת, ולשוב לפניו באהבה בכל לב וכל נפש, אנו וכל ישראל חברים בלב אחד" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' קצו).
וכך כתב על הקנאים שחרפו וגדפו אותו: "אבל חלילה לנו למעט אף בכל שהוא את קשר האהבה לכל יראי ה' וחושבי שמו, באיזו מדה שהיא. וגם דילוגם ושגיאתם, ואפילו שנאתם וקנאתם, מעוררת בנו אהבה וידידות פנימית, המעוררת אותנו לדרוש שלומם וטובתם בכל לב ונפש" ("אגרות הראי"ה", ח"ב עמ' עג).
כאשר הרב התיר עבודת אדמה בשביעית, ע"י מכירת הקרקע לגוי, וסבל מרורות מהמתקיפים אותו בכתב או בעל פה, הגיב על כך להרב חרל"פ: "ובמה שנוגע אלי, הנני תהלה לאל מרוצה בכל דבר של עלבון, אפילו מצד המתכוונים להקניטני. וביחוד שההוראה הכבדה הזאת דומה היא לתענית חלום בשבת [שיש לצום על כך צום נוסף ביום חול (ברכות לא ע"ב)] דאע"פ שהמצוה לדעתי היא גדולה הרבה מן החטא שיש כאן, מכל מקום צד החטא צריך כפרה. ויהי רצון שיהיה עינוי נפש זה לכפרה, וישאר כח המצוה של הגדלת ישוב ארצנו הקדושה, בשעת רצון של צמיחת קרן ישועה לעם ה', בכל אורו וקדושתו להגן על כללות גוי קדוש, לברך את כל מעשי ידיהם על אדמת הקודש ולרומם קרן ישועה במהרה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שס).
ואמר: "ואני בעניי איני ראוי לשם 'צדיק'. והלואי שיזכני השי"ת שאוכל בלב שלם לומר 'כגון אנא בינוני'. אבל הארח [השיטה] שאני מתאמץ ללכת בה הוא ב"ה ארח צדיקים באין שום ספק" ("אגרות הראי"ה", ח"ב דף קצז).
"ברוך המקום אשר לא בזה ולא שקץ ענות עני, ויבחר בשפל אנשים כמוני, לעורר רוח חיים בעז"ה, להשיב לבצרון את המצוה הקדושה והחביבה הזאת, ועמה יחד הגברת חמדת תשוקת נעימת ארץ חמדה".
"אם ח"ו נמצאים איזה אנשים שהם טועים בדברי, ומגלים בהם פנים שלא כוונתי, בשביל כך אין למנוע את הטוב מהראויים לזה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' מב).
הרב לא ראה את עצמו מוכשר למלאכת הקודש של ניהול האומה. הוא העריך שהדבר נעשה לא ביוזמתו, אלא כשליחות מן שמים. "ובודאי שכך היא השגחתו ית', שהענין הקשה הזה נפל בגורלי. ובודאי אלוקים חשבה לטובה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שמד).
"אנכי הנני עושה את שלי. ידעתי כי למחיה שלחני ה' אל אדמת הקודש. והנני מוצא לעצמי חוב קדוש לדבר כפי רוחי הפנימי, בעבור שמו הגדול ועבור עמו ונחלתו" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קפט).
וכך כתב לאחיו: "זמן רב עבר, אח יקר ואהוב, שלא כתבתי לך מחמדי דברי אחוה כראוי. אבל מה אעשה? אסור וקשור אני בחבלי עבותות עבודת עבודה ועבודת משא, עבודה כזאת הדורשת כח של אדם גדול בענקים, ואני גמד שבגמדים, חלש ורפה כח, בחומר וברוח" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' קנו).
וחתם אגרת אחת: [אני] "ידידו, אסקופה הנדרסת, המצפה לחסד ה' ורחמיו, בגבורת ישע ימינו" ("אגרות הראי"ה", ח"ב דף נט).
"ואנכי הנני עבד נמכר לרבים, לעבוד ולמשא, לעם ה' המחל [המתחיל]
להכות שרשיו על אדמת נחלתו, בתקות גאולה וחיים חדשים ורעננים" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' רלט-רמ).
פרק ז '- "ומן המקדש לא יצא"
יש לתמוה מניין שאב הרב כוחות נפש לעמוד מול מתנגדים כה רבים וכה תקיפים. הלא הותקף בביקורת קשה גם מצד החילונים וגם מצד החרדים ("אוהב ישראל בקדושה" (לדר. יהושע בארי, חלק חמישי, עמ' 195, 200, 203). וההתקפות לא פסקו מאז עלותו ארצה ועד יומו האחרון. מניין לו היכולת לעמוד איתן? ענה על כך הרב י"מ חרל"פ בתוך דברי ההספד על הראי"ה ("אוהב ישראל בקדושה" (לדר. יהושע בארי, חלק חמישי, עמ' 101), העתקה ממאמר ב"ההד" (שנת תרצ"ו)): "יסוד אושר חיותו הפנימית היה במקדשו הפנימי, בהירות קדש אמונתו הטהורה... מבלי כל הסחת דעת... במקדשו הפנימי הזה החזיק, מבלי לצאת ממנו אף לרגע. ובו קידש וטיהר את מחשבותיו וכל הגיונותיו שלא יהיו חולין, והיו כולם קודש לה'... וזה דרכו בקודש לבטל כל רגשי הגוף והחומר ולפנות מקום לגילוי הנשמה, שתהיה אך היא ממלאה את כל הגוף; וגם כל המעשים יהיו נעשים דוקא ע"פ הערות [ע' מנוקדת צירי, ו' בשורק] הנשמתית ועוז קדשה" ("ליקוטי הראי"ה", ח"א עמ' 488).
על הכהן הגדול נכתב "ומן המקדש לא יצא" (ויקרא כא, יב). אמרו על כך חז"ל "מקדושתו לא יצא" (סנהדרין יט ע"א). ובכן, זו לשונו של הרב משה צבי נריה: "מי שהיה מצוי במחיצתו של הרב הבחין והרגיש שהרב חי בעולם עליון יותר, שהרב חי בעולם האצילות, ומתוכו ועל פיו הוא פועל בעולם העשיה" ("בשדה הראי"ה", עמ' 59).
ובאמת הגדרה זו כתב הרב עצמו (באופן מופשט ולא דן שם בסוד אישיותו הפרטית): "צריכים להרחיב את המחשבה וכו' בעומק וברום, בהתפשטות ובגודל. טסים מן האצילות אל המעשיות, ושבים ועולים מן המעשיות אל האצילות" ("אורות הקודש", ח"א פרק סג.).
ומסכם הרב נריה: "אולי כאן סוד סבלנותו הגדולה ובלתי מצויה. רדיפת מתנגדיו לא פגעו בו כלל וכלל. דברים אלו הרי התרחשו בשטח החיים הרגילים, והנה הוא היה תמיד מעל להם, '[ארח חיים] למעלה למשכיל' " (משלי טו, כד) עכ"ל.
ומכאן נגיע למסקנה אותה הקדמנו לכתוב בתחילת המאמר. מי שזוכה בצורה נפלאה כזו לענוה, הוא הוא הזוכה לאמיתה של תורה. בהנחיותיו, בהדרכותיו, בלימודיו, בהסבריו, הוא היודע להראות לנו את הדרך הנכונה. אם לזה נמשיל משל. יש לנו צופה העומד בתצפית ומקום גבוה. משם הוא רואה למרחקים, ומזהיר אותנו, אנחנו העומדים למטה על הקרקע, ממה יש להיזהר ומה אנו צריכים לפעול באופן חיובי. הראי"ה עמד במקום גבוה, ביודעו פנימיות התורה, והוא [יותר מאחרים] היכול ללמדנו משמעות ההתרחשויות של דורנו הנפלא. יהי רצון שנלמד כהוגן דברי קדשו. נתברכנו בדורנו שיותר ויותר מכתביו נדפסים ומתפרסמים. כעת תפקיד העיון מוטל עלינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה