אורות הגבעה במדבר תשע"ז

                                    אורות הגבעה – במדבר תשע"ז

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר"

מקשה האור החיים הקדוש – למה לא אמר הכתוב ענין המקום והזמן באופן שוה? "כי כשהזכיר הודעת המקום הקדים מחברת הכללות שהוא מדבר סיני ואחר כך הזכיר פרט המקום ואמר באהל מועד [כי המדבר הוא המקום המחבר וכולל כל הנמצא בתוכו ואהל מועד הוא אחד מן הפרטים הנמצאים בתוך המחברת הכללית שהוא המדבר]. וכשהזכיר הודעת הזמן הקדים זכרון פרט הזמן ואמר באחד לחדש השני ואחר כך הזכיר מחברת כללות הזמן ואמר בשנה השנית"?

מתרץ האוה"ח ביסוד גדול: "ונראה כי הכתוב אדרבא השכיל לדבר בשעור שוה והוא על דרך אומרו 'הנה מקום אתי' שמקומו של הקדוש ברוך הוא, הוא טפל לו,  ולערך זה יהיה טפל כל המקום לגבי המקום אשר חונה שם האלהים. ומעתה מחברת הכללות הוא אהל מועד והמדבר הוא פרט טפל לו. ולהעירך הכתוב בכונה זו, סדר סמוך לזה מאמר באחד לחדש וגו' בשנה השנית אם כן מאמר באהל מועד הוא מחברת הכללות ולזה נסדר באחרונה כסדר שנה השנית שנסדר אחר מאמר באחד לחדש."

כאן התורה רוצה לעצב מחדש את ההסתכלות המעוותת שלנו. אנחנו בדרך כלל מודדים דברים בקנה מדה גשמי ושטחי. הקובע אצלנו הוא המרחב הפיזי, הגובה, העובי וכו' וכו'. מדינת אמריקה היא מדינה מרשימה!! הרבה שטח, הרבה אנשים, הרבה כח, והעיקר – הרבה כסף.

לעומת זאת, שטיבל שבו מתפללים ולומדים, קטן ממדים, עם ריהוט דליל וישן, בכל מקום בעולם, שווה יותר בעיני הקב"ה מכל בניני הפאר שבכל אמריקה הגדולה.

כמו שהעיקר הוא אהל מועד והמדבר הוא טפל אליו, כך העיקר בכל מקום הוא האיכות הרוחנית ולא המרחב הגשמי. עיני בשר אינן מסוגלות למדוד שום דבר עפ"י חשיבותו האמיתית. צריך להרכיב "משקפי תורה" ולהעריך דברים עפ"י שוויים האמיתי.

וכך גם בפסוק הכל-כך ידוע, ובאותה מידה לא מספיק מופנם ונבלע במערכת ההכרתית שלנו "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף". כמה ארוך היה התור אם נדיב אחד היה עומד ומחלק עשרים אלף דולר לכל הפונה אליו! לעומת זאת, כשעוברים ברחוב ושומעים שני אנשים שמדברים דברי תורה, לא תמיד מתקרבים אליהם לשמוע במה מדובר. רדיפת הממון, מאכלים, נוחיות, שיחה בטלה וכו', תופסת רובנו הרבה יותר מאשר תורה. וכי אין כל דבר תורה יקר יותר מעשרים אלף דולר?? ויש להאריך אבל היסוד מובן. ישמע חכם ויוסף לקח ולא המדרש העיקר אלא המעשה. [ועי' מש"כ בס' ברכת מרדכי עה"ת]

להשתכר מתורה

כתוב במדרש בפרשתנו: הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה [שה"ש ב' ד']. רבי יהודה אומר הביאני אל בית היין למרתף הגדול של יין זה סיני. ולמדני משה תורה שהיא נדרשת במ"ט פנים ודגל"ו [בגימטריא מ"ט] עלי אהבה [במדב"ר פרשה ב' ג-ד].

דברי המדרש לפי פשוטם נראים תמוהים מאוד. האם לא נמצא שום ביטוי אחר לאותו מעמד נשגב ונורא של מתן תורה והמשילו לבית היין? אנו מורגלים כי מרתף גדול של יין, בו משתמרים יינות רבים מסוגים שונים, חשיבותו של מקום זה תופסת ראשונה במעלה אצל שיכורים וסובאי יין אשר התרגלו ליינות הרגילים. ואם רצונם להשביע את גרונם ולהשקיט לרגע את תאוותיהם זקוקים הם ליינות משובחים אשר אינם מצווים בשווקים הרגילים 'ובית היין' מהוה עבורם מקום נפלא כדי למצוא את מבוקשם. אך האם ניתן להמשיל את מעמד הר סיני ל'בית היין', אתמהה!

מרן ראש הישיבה הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל נשא דברים נוקבים עד התהום ואמר, כי במדרש הזה טמונה הגדרה נפלאה מחד ומאידך גיסא יש כאן תביעה גדולה עד מאוד. אדם המעונין להשתכר צריך לשתות הרבה יין עד כדי שדעתו לא תהיה מיושבת עליו והוא ייחשב לשיכור. אך כל זה אם הוא נמצא בביתו וכדו' אך אדם אשר מגיע למרתף של יין מרתף אשר במעמקיו משתמרים יינות עתיקים במשך שנים רבות, הרי שמכיון והחביות והקירות בלעו ריח חזק של יין, כל מי שאך מגיע לאותו מקום הוא משתכר מהריח מצד עצמו.

תורה היא משכרת, וסגולתה של התורה היא שבמקום שנמסרת שם תורה, הרי מי ששוהה באותו מקום הוא אינו צריך לשקוע בעומקה של הלכה על מנת להיות שיכור. האווירה והריח של התורה מועילים כדי לשכרו וכדרך השיכורים אשר בזמן שכרותם הם אינם מסתפקים במועט והם מבקשים לגמוע עוד ועוד עד בלי הפסק. כך מי שמשתכר מתורה ולו מריחה בלבד הוא גם צמא ומבקש ללגום מיינה של תורה עוד ועוד.

אדם שנכנס לישיבה או לבית המדרש והוא אינו משתכר מריח התורה שמצוי שם, אחת משנים. או שהוא לא זכה לחוש ריח זה או שהמקום הוא לא בית היין. וכלשונו של הגרש"ר "או שזה פירכא עליו או שזה פירכא על אותו בית מדרש", כי זוהי סגולתה של תורה שמתורה משתכרים ולא זו בלבד אלא שלא צריך ללגום מהיין אלא די להימצא בבית היין וכבר אדם הוא שיכור מתורה.

 "ויתילדו על משפחותם"

וברש"י מפרש "הביאו ספר יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט ע"כ". והרמב"ן כאן השיג עליו וכתב "ואיננו נראה שיהיו צריכין להביא שטר ועדים על יחוסיהם לשבטיהם אלא שכל אחד הביא שקלו לפני משה והנשיאים ואמר אני פלוני נולדתי לפלוני ממשפחת פלוני שהוא לשבט ראובן וכו' ע"כ. וצ"ב דעת רש"י מדוע באמת צריך עדים לצורך היחוס, והלא אין זה עדות על ממון או על דבר שבערוה שצריך שני עדים, ולכאורה הוא כעדות על איסורין דסגי בעד אחד, וצ"ב.

וכתב הגרבד"פ שליט"א לבאר, דהנה כתב הרמב"ם [פ"כ מהל' איסו"ב ה"ב] דמעיקר הדין כדי להעלות אדם לכהונה צריך שיעידו עליו שני עדים שהוא כהן ע"ש. אכן הר"ן [בפ"ב דכתובות דף כ"ה] השיג על הרמב"ם וכתב דמעיקר הדין סגי אף בע"א, דע"א נאמן באיסורים. ובאמת צ"ב דעת הרמב"ם שהרי זה כשאר איסורים שע"א נאמן והא דאינו נאמן ע"י עצמו הוא רק חומרא דרבנן כמבואר בסוגיא שם ומשום שבח כהונה חשדינן למשקר.

ונראה לבאר דעת הרמב"ם עפי"מ דאיתא בספרי בפרשת שופטים [פ' קפ"ח] דתניא לא יקום עד אחד באיש וגו' [דברים י"ט ט"ו] להעלותו לכהונה ולהורידו מן הכהונה מנין? ת"ל לכל עון ולא חטאת וכו' יעו"ש. והרי מפורש דנתרבה מקרא דלהעלות לכהונה אין ע"א נאמן וצריך שנים. ומעתה שפיר י"ל כן בדעת הרמב"ם דנאמרה הלכה מסויימת דלהעלות לכהונה לא סגי בע"א אף שבמהות הענין ה"ה כאיסורים. אכן בדעת הר"ן נראה דמפרש דברי הספרי באופן אחר דיעוי' שם בפי' רבינו הלל על הספרי שפירש הא דלהורידו מן הכהונה דקאי על מעיד שהוא בן גרושה, וזהו משמעות הלשון שמורידו מכהונתו, והיינו שהוא דין מיוחד דלהורידו מן הכהונה ולפסלו בחללות צריך שנים אבל במקום שהנידון הוא אם ישראל או כהן הוא, אין זה עדות על ענין פסול והכשר בגופו אלא נידון של קדושת כהונה בלבד, והדר דינא שהר"ז כשאר איסורים שעד אחד נאמן בהם. ופשוט לפי"ז שגם הא דלממזרות בעינן שנים הוא ג"כ מהך קרא דלא יקום וגו' שהוא דין הנאמר בכל עדות שהיא באיש בדיני הכשר ופסול הגוף לקהל או לכהונה דבעינן שנים. אכן דעת הרמב"ם דגם במקום שאינו ענין הכשר ופסול אלא הנידון הוא מהו החפצא של איש זה, אם הוא כהן או ישראל הר"ז גם נכלל בהך מיעוט דלא יקום ע"א באיש.

ומעתה נראה לבאר דבזה נחלקו ג"כ רש"י והרמב"ן הכא לענין יחוס השבטים אם בעינן ב' עדים או דסגי בע"א. והוא, דענין זה לדון אם אדם זה הוא משבט ראובן או משבט שמעון הוא ג"כ עדות באיש היינו אם הוא משבט זה או משבט אחר, אם הוא ראובני או שמעוני והוא נידון על החפצא של אדם זה מאיזה שבט הוא. ומעתה לדעת הרמב"ם צריך ב' עדים בזה וכך ס"ל לרש"י הכא. אכן דעת הרמב"ן היא כסברת הר"ן דכל שאין העדות להכשירו או לפוסלו אין זה אלא כעדות שאר איסורים דעד אחד נאמן עליה.

ובאופן אחר אפשר לבאר מחלוקתם, והוא, דהרי נידון זה אם הוא משבט ראובן או משבט אחר הר"ז נידון של ממונות ג"כ לענין נחלות וכיו"ב שאר זכויות שיש לכל שבט ושבט בפנ"ע וא"כ צריך שני עדים מחמת דיני הממונות הנובעים מעדות זו וא"ש דעת רש"י. אבל אם כך דעת רש"י צריך עיון מה יענה הרמב"ן.

ובאמת בקובץ שיעורים כתב הג"ר אלחנן בקושיית הרמב"ן: "וצ"ע דהרי מי שבא ואמר יורשו של פלוני אני, צריך עדים להוציא מחזקת היורשין, ועי' ברא"ש [פ' האיש מקדש ס"ס ח'] דגם רובא לא מהני לומר יורש אני, דאין הולכין בממון אחר הרוב, וא"כ ה"ה האומר משבט פלוני אני כדי לנחול בתוך השבט צריך עדים להוציא מחזקת השבט". הרי שיש כאן נידון של ממונות ומה הבעיה של הרמב"ן?!

ועיני דשפיר חזי בס' פרדס יוסף שהביא להעיר דלכאורה ברש"י וברמב"ן לא נזכר כלל שההתקהלות והמפקד הזה היו למטרות ירושות ונחלות, ועיקר המטרה היתה להעמידם בחזקת כשרות אם יש להם פסולי קהל וערב רב, כמש"כ הספורנו והאור החיים וצ"ע. וגם להבנת הקוב"ש קשה שהרי אין זה דמיון למי שבא ואמר אני יורשו של פלוני, שבא כה"ג להוציא מחזקת יורשין, אבל כאן במדבר לפני כניסתם לא"י אף אחד לא היה מוחזק וכולם היו שוים, ולא שייך לומר המוציא מחבירו עליו הראיה על יחוסיהם לשבטיהם וצ"ע.

וצ"ע למה לפי רש"י היה צורך גם בכתב יחוס וגם בעדים ולמה לא מספיק אחד מהם? ואולי אה"נ, באמת הספיק אחד מהם, או כתב יחוס או עדים. הרמב"ם כתב [עדות ג' ד'] שמה"ת לא מהני שטרות דעפ"י שנים עדים, מפיהם ולא מפי כתבם. והרמב"ן חולק וסובר ששטרות מהני מה"ת. וביאר הגר"ח שהרמב"ם סובר שרק שטרי קנין מהני מה"ת אבל לא שטרי ראיה כי אין זה שטר אלא עדות בכתב. ועפ"ז כתב ברינת יצחק שמוכח ממה שכתב רש"י שהביאו שטר ראיה שהוא סובר כדברי הרמב"ן. ועי' עוד מש"כ בזה בספר דביר קדשו [פ' במדבר], ובחבצלת השרון [פ' במדבר].

תקון המנין  

א - יסוד היחס הגזעי הוא מכח הנשמה. כל מי שיש בו יותר נשמה יש לו יותר יחס גזעי. ישראל למעלה מכל אומות העולם שיש להם יחס רק בנכריותן ולא אחר כך [אם מתגיירים], ואומות העולם למעלה מבעלי חיים, שאין להם יחס גזעי כלל, מכאן עדות על נשגבות נשמתם של ישראל.

שלשת החומשים הראשונים של חמשה חומשי תורה הם כנגד האבות, ספר בראשית כנגד ראש אמונים אברהם אבינו ע"ה [עי' ברש"י שלא היה התורה צריכה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם אלא שפתחה בבריאת העולם כדי להשריש בנו אמונה שה' ברא את העולם ונתן לנו א"י וכו'], ספר שמות הוא כנגד יצחק שגאולת מצרים היא שורש לכל הגאולות, והגאולה בזכות יצחק, שכל גאולה צריכה להיות על פי הדין מידתו של יצחק "ואת בריתי אקים את יצחק" [בראשית יז כא], ספר ויקרא הוא כנגד יעקב שלימאה. אולם כשם שזכותן של ישראל מכח האבות הוא, כך גם יסוד גדלות האבות הוא שהם אבות לבנים אהובים וקדושים. לישראל יש מעלות באבות ויש מעלות בבנים. האבות ינקו קדושתם מצאצאיהם והמשך גזעם, כשם שהבנים ינקו מהאבות. האבות הם בבחינת תורה שבכתב והבנים הם בחינת תושבע"פ. ומה שאמרו קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין [יומא כח ב] היינו שקיים אפילו את אשר חדשו הבנים. ארץ ישראל היא בבחינת תורה שבעל פה [עיין זוהר ח"א רמב ב וירא מנוחה כי טוב - דא תורה שבכתב, ואת הארץ כי נעמה - דא תורה שבע"פ. וכן אמרו בגמ' סנהדרין כ"ד א' ת"ח שבא"י מנעימים זה לזה בהלכה] וקדושתה מכח הבנים. זהו שרק על ענין ארץ ישראל שאל אברהם אבינו לפני הקב"ה, במה אדע כי אירשנה [בראשית ט"ו ח'] שמכיון שקדושת הארץ נובעת מכח הבנים, לא הרגיש זאת במציאותו העצמית. על כן שאל, והיה זה פגם כל שהוא באמונת קדושתם של ישראל.

לזאת ספר במדבר הוא כנגד הבנים זה הספר חומש הפקודים העוסק במנינם של ישראל, בענינה של ארץ ישראל בפרשת המרגלים ופרשת מטות מסעי ומדובר בו עוד על גדלותם הנצחית של ישראל בפרשת בלק, כולו מכחם של הבנים הוא.

ספר דברים הוא המעבר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה [עיין מאמר סוד שבעים תיקונין להגר"א בסוף הקדמה ראשונה לתקוני זהר יח ב בדפוס תה"ז עם ביאור הגר"א]. וזהו שאמרו משה מפי עצמו אמרן, כלומר מכח הבנים ולא מכח האבות שעיקרו של משה מן הבנים הוא.

ב - כשבאו ישראל למעמד הר סיני פסקה זוהמתם [ע"ז כ"ב ב'] ונתגלה בהם כל קדושת האבות וכל קדושת הבנים שנזדווגו יחד לקדושה גדולה. עם כל זאת עדיין נשארה בהם האפשרות לחטוא כאדם הראשון שחטא בגלל שהיתה קיימת בו האפשרות לחטוא, לולא קדם עמלק למתן תורה היו מתעלים ישראל למעלה ממדרגת אדם הראשון שלפני החטא לבחינה שאין בה אפילו אפשרות לחטא אבל כיון שקדם עמלק נתעלו ישראל רק לבחינת אדם הראשון שלפני החטא ונשארה בהם האפשרות לחטא. ואמנם חטאו וכשחטאו ישראל נפרדו הדבקים, התנתקו האבות מהבנים. לזאת, כשחילה משה את פני ד' אלקיו אמר, זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך [שמות ל"ב י"ג] שהיתה כוונתו לקשר שוב את הבנים באבות. לכך בא הציווי של המנין לאחר החטא לאמר לישראל שהקב"ה מחזיר להם את יחוסם הגזעי וקשר האבות בבנים חזר למקומו. זהו גם כן היעוד בחזון העתיד "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" [מלאכי ג כ"ד] היינו לקשר את כל קדושת האבות בכל קדושת הבנים, בקשר עולם בר קיימא.  [עפ"י מי מרום]

לאור הנ"ל הציווי לכבד הורים מקבל משמעות מחודשת. יש כאן יותר ממילוי החוב העצום של הכרת הטוב על כך שהביאו את הילד לעולם, האכילו אותו דאגו לכל צרכיו וכו'. אלא הציווי נועד לקשר בנים באבות [שהיו מקושרים לאבותיהם] עד לאברהם יצחק ויעקב, ובכך לינוק ולספוג מקדושתם ובד בבד להעניק מקדושת הבנים לאבות. וכמו כן על זו הדרך מצות ושננתם לבניך ומצות חינוך מחזקות את הקשר ההדדי ויניקה ההדדית של הדורות.

היסוד של תפילה היא היחס ההדדי הזה בין אבות לבנים. הברכה היחידה שכוונה מעכבת בה היא ברכת אבות, הלא דבר הוא!! אלא, ששורש הקשר שלנו עם הבורא הוא דרך האבות [שתיקנו תפילה] ואנחנו מזכירים אותם, כל אחד בשמו, כדי לזכור ולהזכיר, שכל הקדושה שלנו והיכולת לעמוד מול הבורא ולבקש צרכינו, נובעות מהאבות. "וזוכר חסדי אבות" ועד כמה שאנחנו מרגישים את הקשר נזכה ל"ומביא גואל לבני בניהם".   

שביבי נוגה [המדור השבוע לכבוד ידיד נפשי הרב בנימין האן שליט"א]

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד"

מחובתו של איש ישראל להיות עניו ושפל רוח "במדבר סיני". אך יחד עם זה חייב הוא לשלב שמחה "מועד" עם הענוה בכדי שלא יפול ליאוש ורפיון רוח. [נועם אלימלך]

סוד החיים טמון באיזון בין כוחות הנפש. תקיפות ורכות, שאיפות והסתפקות במה שיש, סובלנות וקנאות, פנימיות וחיצוניות וכו' וכו'.

"במדבר סיני ... שאו את ראש"

בכוחה של הענוה, "סיני" לרומם את האדם ולנשאותו "שאו את ראש", שהרי כתוב בזוהר "מאן דאיהו זעיר איהו רב". [רבי אברהם דוד מבוטשאטש]

"באהל מועד.. לצאתם מארץ מצרים"

שכרם של ישראל שזכו לכך שהשכינה תהיה שורה עליהם באהל מועד, הוא בזכות האמונה והבטחון שהוכיחו בהליכתם אחרי השי"ת במדבר בארץ לא זרועה "לצאתם מארץ מצרים" [רבי אברהם דוב מאברוטש בת עין]

"לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים"

אם כי התורה היא למעלה מהזמן, פירטה התורה את כל פרטי מועד מנינם של ישראל באחד לחודש השני בשנה השנית, להורות כי תפקידם של ישראל הוא להמשיך את אור קדושת התורה לתוך הטבע והזמן. [שפת אמת]

"מנגד סביב לאהל מועד יחנו"

למרות שזכו להיות סמוכים אל הקדושה סביב לאהל מועד, עליהם להסתכל בעצמם שהם עדיין מנגד.

[רבי גדליהו אהרן מליניץ]

"מחנה הלוים בתוך המחנה"

הלויים החדירו את קדושת המשכן אהל מועד מחנה הלוים לתוך מחנה ישראל "בתוך המחנה"

[רבי אברהם מרדכי מגור לקוטי יהודה]

שבת שלום ואורות אין סוף!!!