בס"ד
הג"ר חיים מאירר הורוביץ שליט"א
מי שאנוס בשעת השמד שלא להניח תפילין האם מותר לו להחמיר ולמסור נפש
בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש למסור נפשינו על ג' עבירות חמורות; ע"ז ג"ע ושפ"ד. ובא הציווי על זה באמרו, "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם", וכדדרשי' בסנהדרין ע"ד א' ובע"ז כ"ז ב', ע"כ נכתוב בע"ה ענין יסודי הנוגע לחיוב מסי"נ.
הנה התרוה"ד ז"ל חדית לן חידוש גדול, וז"ל בסי' קצ"ט, "שאלה. כל העבירות שנאמרו בהן יעבור ואל יהרג, כגון בשאר עבירות בר מע"ז וג"ע וש"ד, אם יתרצה אחד ליהרג כדי שלא יעבור ובא למלוך, היאך מורין לו. תשובה. יראה דהאי מילתא תליא בפלוגתא דרבוותא, הרמב"ם כ' על כה"ג שאם ימסור עצמו ליהרג ה"ז מתחייב בנפשו. ובהגה"ה באשירי פ"ק דכתובות בשם מהרי"ח מסתפק בה וכו', ובאשירי ובהגה"ה באשירי בשם ר' יצחק בע"ז כ' דשרי ואינו מתחייב בנפשו. ובסמ"ק כ' דמידת חסידות הוא ליהרג ולא לעבור כה"ג. והי' נראה והואיל דפלוגתא דרבוותא אזלינן לקולא באיסור סכנת נפשות וכו', אמנם י"ל הכא דלענין קדוה"ש שלא הקפידה על איבוד נפשות מישראל ואמרה מסור עצמך על קדוה"ש לא ילפי' לה משאר ספיקא דלית בהו משום קדוה"ש. ונראה דלפי הענין, ושרואין כונתו מורין לו".
ויש להתבונן בדבריו ז"ל במה שכתב דהכא לענין קידוה"ש לא הקפידה תורה על איבוד נפש, דהא לכאו' ע"ז גופא אנו דנין אי איכא הכא מצות קידוש השם או לא, וכיון דאיכא צד דאין כאן מצות קדוה"ש ואיכא איסורא דאיבוד נפש, אית לן למימר ספק נפשות להקל. וביותר צ"ע, דהרי התרוה"ד ז"ל לא מיירי במקום דאיכא ספק אי חייב למסור נפשו דהא אין זה מג' עבירות חמורות, אלא הספק הוי אי מותר למסור נפש בכה"ג, וא"כ אמאי לא נימא בזה ספק איסור איבוד נפש לחומרא ונורה לו שמספק אסור לו למסור עצמו למיתה.
ונראה לבאר בע"ה, דדברי התרוה"ד ז"ל מיוסדים על אדני הסברא דשב ואל תעשה עדיף. דהנה במושכל ראשון נראה ברור, דהיכי דאיכא ספק אי חייב למסור נפשו, וכגון באנוס לבא על אשה ומסתפק אי א"א היא או פנויה, הי' מן הדין דכיון דמחד גיסא יתכן דחייב למסור נפשו ולא לעבור, ולאידך גיסא, שמא אין זה עריות ואסור לו למסור נפשו, א"כ אמרינן לו שוא"ת עדיף, ואסור לו לבא על האשה בקו"ע אע"ג דעי"ז יהרג.
ודא מילתא הוי פשיטא לי' להתרוה"ד ז"ל עד שלא הוצרך לפרשו. אלא דהוקשה לו, דהא בספק נפשות לא אמרי' שוא"ת עדיף, וכדחזינן בספק פקו"נ בשבת דמותר לו לחלל שבת בקו"ע ולא אמרי' לי' שוא"ת עדיף, וא"כ גם היכי דהוי ספק אי חייב למסור נפשו נימא ספק נפשות להקל ולא נימא שוא"ת עדיף.
וע"ז תי' התרוה"ד ז"ל וייסד לן כללא בדיני ספק נפשות, דדוקא בחילול שבת דברור הדבר דנפשות חשיב טפי משמירת שבת, וכדילפי' ביומא פ"ה א' מ'וחי בהם', אלא דהשתא מסתפק אי הוי פקו"נ, בכה"ג ודאי דמותר לו לעבור בקו"ע להציל נפשו ולא אמרי' שוא"ת עדיף, וכדדרשינן התם מ'וחי בהם' דגם בספק פקו"נ מחללין את השבת. אבל בספק מצות קדוה"ש, דמצות קדוה"ש חשיבא טפי מאיסור איבוד נפש דהא התורה לא חסה בקדוה"ש על נפש מישראל, בכה"ג לא אמרי' ספק נפשות להקל.
ולפי"ז צ"ל דמש"כ דבספק קדוה"ש לא אמרי' ספק נפשות להקל, אין זה נתינת טעם אמאי מורין לו שלא יעבור בקו"ע, אלא דקאתי לבאר אמאי אמרי' הכא שוא"ת עדיף ובשאר ספק נפשות לא אמרי' הכי.
ולפי"ז יתורץ שפיר הא דהקשינו לעיל דהרי התרוה"ד ז"ל מיירי בשאר עבירות דליכא חיוב למסור נפש אלא ספק אם יקיים מצות קידוה"ש, ולדברינו ניחא מאד, דכיון דחזי' דמצות קידוש השם חשיבא טפי מאיסור איבוד נפש, א"כ לא שייך לאסור עליו למסור נפש משום ספק נפשות להקל, דבמקום מצות קידוה"ש לא חסה התורה על איבוד נפש מישראל.
והנה אי כנים אנו בע"ה במש"כ דעיקר טעמי' דהתרוה"ד ז"ל הוי מכח דינא דשוא"ת עדיף, נלע"ד להוציא ב' חידושי הלכות.
א] נחלקו רבנן קמאי ז"ל היכא דאנוס בשעת השמד לבטל מצות עשה, האם חייב למסור נפשו. דעת הרמב"ן ז"ל בשבת מ"ט א' דאינו חייב למסור נפשו, אבל הלח"מ ז"ל בפ"ה מיסוה"ת ה"ד העלה בדעת הרמב"ם ז"ל דחייב למסור נפשו. והשתא אחד שאנוס בשעת השמד לעבור על מצות עשה, ואתי קמן לאימלוכי אי חייב למסור נפשו ע"ז, נורה לו דיבטל המצוה ולא ימסור נפשו מדין ספק נפשות להקל, דכיון דיסוד דברי התרוה"ד ז"ל היינו דשוא"ת עדיף, א"כ בנד"ד דהשוא"ת הוי שלא יקיים המצות עשה, אמרי' לי' שוא"ת עדיף ולא יקיים המצוה.
ב] בפסחים כ"ה א' אמרי' "כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים". ויש להסתפק, היאך יהי' הדין בחולה שהוא בסכנה ויש לפניו עלין שהם ספק אשירה, האם מותר לו להתרפאות בעלין אלו או לא. והנה לביאורנו הנ"ל בדברי התרוה"ד ז"ל דינא הוי דאסור לו להתרפאות בעלין אלו, דכיון דבמקום חיוב מסי"נ לא אמרי' ספק נפשות להקל אלא אמרי' לי' שב ואל תעשה עדיף, א"כ בכה"ג נמי אמרי' לי' שוא"ת עדיף ואל תיטול עלין אלו להתרפאות בהם.
ונלע"ד בע"ה המצאה נפלאה לפי"ז ליישב קושית הגר"א ז"ל.
הנה מרן המחבר ז"ל ביור"ד סי' קנ"ז ס"א כ' וז"ל, "ואם הוא שעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאנא (פירוש רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור", ע"כ. והרמ"א ז"ל הגיה ע"ז וז"ל, "ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג. מיהו, אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו הרשות בידו". ומבואר דשיטת הרמ"א דעל מ"ע ליכא חיוב יהרג ואל יעבור אפי' בשעת השמד, אלא דאפ"ה אם השעה צריכה לכך הרשות בידו למסור נפש.
והק' הגר"א ז"ל בביאוריו סוסק"י, דמשמע מדברי הרמ"א דרק אם השעה צריכה לכך מותר למסור נפשו, אבל בל"ז אסור להחמיר ולמסור נפש על ביטול מ"ע ואפי' בשעת השמד, וקשה דהא המחבר פסק שם בריש הסעיף כשי' הסוברים דבשאר מצות שהדין הוא יעבור ואל יהרג, אפ"ה מותר להחמיר על עצמו, והרמ"א לא הגיה שם כלל ומשמע דמודה דמותר להחמיר אפי' אם אין השעה צריכה לכך ונמצא סותר דברי עצמו, והניח הגר"א ז"ל בקו' ע"ש.
אמנם לדברינו הנ"ל יש ליישב בע"ה באופן נכון, די"ל דהרמ"א ז"ל פסק כדעת התרוה"ד ז"ל דבספק מצות קידוש השם מותר לו להחמיר ולמסור נפש, דשוא"ת עדיף ומורין לו שלא יעבור העברה אפי' בכדי איבוד נפש, ולפיכך הסכים לפסק מרן המחבר ז"ל דבשאר העבירות מותר לו למסור נפש. אבל באנוס לבטל מצות עשה, דבזה אדרבא, מכח שוא"ת עדיף מורין לו שלא יקיים המצוה וכנ"ל, לא התיר הרמ"א ז"ל להחמיר ולמסור נפשו אלא בשעת השמד דבזה מותר למסור נפש גם לדעת הרמב"ם ז"ל דבעלמא ס"ל דאסור להחמיר ולמסור נפש במקום דליכא חיוב, וכדכ' הנמוק"י ז"ל שילהי פ' בן סורר, אבל שלא בשעת השמד אסור וכנ"ל, והוא כו"פ בס"ד.
ברם נלע"ד בע"ה לסתור דברינו בביאור סברת התרוה"ד ז"ל מב' מקומות.
א] המנח"ח ז"ל במצוה ת"ר אות א' ד"ה וגם לפי, כ' דהרודף אחר אחד שהוא ספק ישראל ספק גוי, מצוה להרוג הרודף ולא אמרי' בזה ספק נפשות להקל. ויליף לה התם מדברי התרוה"ד ז"ל הללו, דהיכי דלא חסה התורה על נפש מישראל לא אמרינן ספק נפשות להקל, א"כ ה"נ דכוותה, דהא ברודף ג"כ מצינו דלא חסה התורה על איבוד נפש מישראל וא"כ שרי גם בספק להרגו. וכפל דבריו שם באות י"ב לענין רודף אחר ספק ערוה וכ' דשרי להרגו מכח סברת התרוה"ד ז"ל יעו"ש.
והנה למש"כ בביאור סברת התרוה"ד ז"ל דעיקר טעמו משום שוא"ת עדיף, והא דכ' דבספק קדוה"ש לא אמרי' ספק נפשות להקל אין זה נתינת טעם אמאי מורין לו שלא יעבור בקו"ע, אלא דקאתי לבאר אמאי אמרי' הכא שוא"ת עדיף ובשאר ספק נפשות לא אמרי' הכי, הנה לפי"ז בגוונא דרודף אחר אחד שהוא ספק ישראל ספק גוי, פשיטא דאסור להורגו, דבאופן זה כיון דהספק הוי אי מותר לו להרוג את חבירו בקום ועשה או לא, ודאי דאסור להורגו מספק, דשוא"ת עדיף, דגם התרוה"ד ז"ל דהכריע דמותר למסור נפש ולא אמרי' ספ"נ להקל היינו משום שוא"ת עדיף ודו"ק.
ב] מהר"ם בר חביב ז"ל בספרו תוספת יום הכיפורים יומא פ"ב א' ד"ה כתבו, אהא דפליגי התוס' והרמב"ם ז"ל אי איכא חיוב מסי"נ באדם שגוי אונסו שיניח לזרוק עצמו על התינוק כדי שימות האם חייב למסור נפשו, דדעת הרמב"ם ז"ל דגם בכה"ג חייב למסור נפשו. וכ' התיוהכ"פ ז"ל דכיון דהוי פלוגתא דרבוואתא הי' נראה דאזלי' לקולא מדין ספ"נ להקל. אולם לסברת התרוה"ד ז"ל דהיכי דאיכא קדוה"ש לא אמרי' ספ"נ להקל, ה"ה הכא דאזלי' לחומרא ויהרג ואל יניח עצמו לזורקו על התינוק עכת"ד ז"ל.
והשתא אי נימא כביאורינו דהתרוה"ד ז"ל הכריע דשוא"ת עדיף, א"כ בנידון דהרמב"ח ז"ל הי' מן הדין דשב ואל תעשה עדיף ויניח לזרוק עצמו על התינוק ולא יהרג דהוי בלא מעשה, ומוכח דהרמב"ח ז"ל הבין בדברי התרוה"ד ז"ל כפשוטו דעיקר סברתו הוא משום קידוש השם ודו"ק.
וע"כ נלע"ד בעז"ה לבאר דברי התרוה"ד ז"ל באופן אחר.
דהנה זה פשוט דהיכא דאיכא מצות קדוה"ש הרי ליכא איסור איבוד נפש, דהא אין כאן איבוד נפש כיון דמוסר נפשו לקדש ש"ש, ואי"ז נקרא איבוד נפש דהא זה דיניה. ולפי"ז היכא דהוי ספק אי איכא חיוב מצות קידוש השם וכגוונא דמיירי בה הרמב"ח ז"ל, א"כ הספק העומד לפניו השתא הוי אי חייב בקדוה"ש או לא, ומצד ספק זה עליו להחמיר דספיקא דאורייתא לחומרא, ממילא לא אמרי' בזה ספק נפשות להקל, דכיון דבגדרי מצות קידוש השם חל עליו החיוב לקדש ש"ש עכ"פ מספיקא, ממילא כשמוסר נפשו לא הוי איבוד נפש דהא קיים בזה מצות קדוה"ש שמוטל עליו לקיימו מדין סד"א.
וראי' לדבר, מהא דכ' הגרעק"א ז"ל בתשו' קמא סי' כ"ה במי שספק אם בירך בהמ"ז או לא דחייב לחזור ולברך. אע"ג דנגד זה איכא ספק איסור ברכה לבטלה דלשיטת הרמב"ם ז"ל הוי איסור תורה, וכ' הגרעק"א ז"ל דמכיון דמכח ספק חיוב בהמ"ז נקבע עליו דחייב לברך, שוב לא הוי לבטלה, דעושה כן מחמת חיוב מצות ברהמ"ז להוציא עצמו מן הספק.
ומעתה לפי"ז י"ל דה"ה בנדון דהתרוה"ד ז"ל, דנהי דליכא חיוב למסור נפשו לכו"ע, מ"מ כיון דאם ימסור נפשו ודאי מקיים בזה מצות קידוש השם גם להסוברים דאסור להחמיר על עצמו, א"כ הספק לפנינו השתא האם מותר לו למסור נפשו ולקדש שם שמים, והספק הזה הוכרע דמקיים בזה מצות קידוה"ש, א"כ תו לית לן למידן משום איבוד נפש, דבמקום קיום מצות קידוש השם לא חיישינן לאיבוד נפש.ולדברינו השתא, נמצא דב' חידושי הלכות שכ' לעיל, ישתנה דינם.
א] באנוס לבטל מצות עשה בשעת השמד, דכ' לעיל דכיון דהוי ספק אם חייב למסור נפשו דינא הוי דלא ימסור דשוא"ת עדיף, הנה לדברינו השתא דינא הוי דמותר לו להחמיר ולמסור נפש, דכיון דהספק אם חייב למסור נפשו הוכרע לחומרא משום ספיקא דאורייתא, שוב לא משגחינן באיבוד נפש.
ב] בחולה שיש בו סכנה ויש לפניו עלין שהן ספק אשירה, דכ' לעיל דכיון דהוי ספק עבודה זרה אסור לו להתרפאות בהם דשוא"ת עדיף. והנה לדברינו השתא דינא הוי דמותר לו להתרפאות בעלין אלו, דעד כאן לא קאמר התרוה"ד ז"ל אלא היכא דאיכא מצות קידוש השם דבזה אנו מכריעין תחילה לחומרא דאיכא מצות קידוש השם וממילא ליכא איבוד נפש, ומעתה כ"ז בדאיכא מצות קידוה"ש, אבל בגוונא דמתרפאין דאין זה קידוש השם דהא אינו אנוס לעבוד ע"ז אלא עושה כן להנאת עצמו [וכדכ' הרמב"ן ז"ל במלחמות שילהי פ' בן סורר דהמתרפא בעצי אשירה אין בו לתא דקידוה"ש אלא הנאת עצמו ועי' בדברי המנח"ח ז"ל מצוה רצ"ו אות י"ד שכ' דאם אומר לגוי הבא לי עצי אשירה איכא נמי חילול השם ומ"מ גם לפי דבריו ז"ל אם אינו אומר לו הבא לי אשירה אלא עלין סתם והביא לו אשירה או שנוטל האשירה לבד לית בי' משון חילול השם] ואין כאן ספק אחר מלבד הספק בנפשות האם מותר לו להתרפאות בזה או לא, וא"כ שפיר אמרי' בזה ספק נפשות להקל, ודו"ק.
ושו"מ ת"ל, דהאור גדול ז"ל בתשו' סי' א' [ז א' מדפי הספר] בד"ה עוד, כ' נמי לחלק כדברינו, דדברי התרוה"ד ז"ל לא נאמרו אלא במקום ספק קידוש השם אבל בספק מתרפאין אמרי' ספק נפשות להקל.
והנה לעיל אייתינן מדברי המנח"ח ז"ל דברודף אחר ספק ישראל ספק גוי מותר להרגו מכח סברת התרוה"ד ז"ל דבמקום מצות קידוש השם לא אמרי' ספק נפשות להקל, ונראה דגם לדרכינו השתא בביאור דברי התרוה"ד ז"ל יהא אסור להורגו, דע"כ לא קאמר דליכא דינא דספק נפשות להקל אלא בספק מצות קדוה"ש דהמצוה היא הדוחה לאיסור איבוד נפש משו"ה כיון דאיכא צד דאיכא הכא מצות קדוה"ש ממילא נדחית איסורא דאיבוד נפש, אבל ברודף אין הגדר דהמצוה להציל חבירו דוחה לאיסור איבוד נפש אלא תחילתו בהא דהתורה התירה דמו של הרודף וכיון דאיכא מצות לא תעמוד ממילא רמיא עלי' חיובא להציל חבירו ע"י הריגת הרודף [עי' סנהדרין ע"ג א' תוד"ה אף, דהקשו אמאי בעינן לקרא דנעה"מ למילף מיני' היתר לכל ישראל להרוג הרודף, נילף לה מהא דאמרי' בסנהדרין ע"ב ב' מ'והוכה' בכל אדם דשרי לכל אדם להרוג הבא במחתרת, ותי' דמהתם הו"א דאיכא רשות לכל אחד להרוג הרודף, אבל מנעה"מ ילפי' דאיכא חיוב להרוג הרודף ולהציל הנרדף עכ"ד, ומוכח דדין הריגת רודף תחילתו בהא דהתורה התירה דמו של הרודף אלא דנתוסף קרא דנעה"מ למירמא חיובא על כל אחד מישראל ודו"ק], ונמצא דתחילה עלינו לדעת דבכה"ג הותר דמו של הרודף, וא"כ בגונא דרודף אחר ספק ישראל ספק גוי דהוי ספק אם הותר דם הרודף, עליו להחמיר ולא לשפוך דמו דשמא לא הותר דמו ודו"ק.
שו"מ סתירה לדברינו בביאור דברי התרוה"ד ז"ל. דהנה הפמ"ג ז"ל בספרו תיבת גמא פר' וישב אות ב' [הובא בגליון הגרעק"א ז"ל ליור"ד סי' קנ"ז ס"א] כ' וז"ל, במקום אחר כתבנו, ספק אשת איש יהרג ואל יעבור, ואי משום דספק פיקוח נפש לקולא, כה"ג לא אמרי' עי' ש"ך בסי' קנ"ז סק"א, ועוד דספק אסור עכ"פ". והנה, מה שציין לדברי הש"ך כונתו לדברי התרוה"ד ז"ל הנ"ל המובא בש"ך שם דבמקום קדוה"ש לא אמרי' ספ"נ להקל.
והשתא הא דהוסיף עוד טעם משום "ועוד דספק אסור עכ"פ", צ"ע כונתו ז"ל בזה. ונראה דכונתו ז"ל למה שכתבנו בביאור דברי התרוה"ד ז"ל, דכיון דהספק העומד לפניו השתא הוה אי חייב בקדוה"ש ומצד ספק זה עליו להחמיר דספיקא דאורייתא לחומרא, ממילא לא אמרי' בזה ספק נפשות להקל. וזהו דכ' דספק אסור עכ"פ, היינו דמכח ספיקא דאורייתא עליו להחמיר ולמסור נפש, ומשו"ה לא אמרי' ספק נפשות להקל. והנה מדהוסיף הפמ"ג ז"ל סברא זו לבתר דהביא דברי התרוה"ד ז"ל, מוכח דהפמ"ג ז"ל הבין דאין כונת התרוה"ד ז"ל לסברא זו, ובעל כרחינו צריך לומר כביאורינו הראשון בדברי התרוה"ד ז"ל דהוי משום סברא דשוא"ת עדיף, וצ"ע בזה.
ובגוף דברי התרוה"ד ז"ל קשיא לי קושיא עצומה.
הנה רבינו הש"ך ז"ל ביור"ד סי' קנ"ז סק"ז אייתי פלוגתת הפוסקים, היכא דהוה שעת השמד והנכרי אונסו להנאת עצמו אי חייב למסור נפש כיון דהוי שעת השמד דקיי"ל דחייב למסור נפשו על כל המצוות, או דנימא כיון דהוי להנאת עצמו של הגוי אינו חייב, וכדקיי"ל לענין החיוב למסור נפש באנסו גוי לעבור בפרהסיא, דאע"ג דחייב למסור נפשו על כל המצוות באונס של פרהסיא, מ"מ היכי דהוי להנאת עצמו של הנכרי אינו חייב. וסיים שם דלענין דינא אמרי' ספק נפשות להקל ואינו חייב למסור נפשו עכת"ד ז"ל.
והנה מדבריו ז"ל יש להוכיח דלא ס"ל לסברת התרוה"ד ז"ל דבמקום קדוה"ש לא אמרי' ספק נפשות להקל, דהא להב' הדרכים שכתבנו בביאור דברי התרוה"ד ז"ל, הי' מן הדין דימסור נפשו כיון דהוה ספק חיוב מסי"נ וכנ"ל, דלדרך הא' שכ' דהחיוב למסור נפש הוה משום שוא"ת עדיף א"כ היכא דאונסים אותו בשעת השמד לעבור על איסור לאו, אמרי' לו שוא"ת עדיף ואל יעבור בקו"ע. וכן לדרך הב' דכ', דכיון דמפאת ספק חיוב מסי"נ עליו להחמיר וממילא ליכא איסור איבוד נפש, ה"ה בשעת השמד כיון דמספק חייב לקדש ש"ש הו"ל למימר דגם בכה"ג חייב למסור נפש. וביותר תגדל התמיה, דהש"ך ז"ל גופי' שם בסק"א העתיק דברי התרוה"ד ז"ל להלכה ואיך פסק בסק"ז להקל בספק חיוב מסי"נ וצע"ג.
תמצית העולה מהדברים.
א] קיי"ל דעל ע"ז ג"ע ושפ"ד חייב אדם למסור נפשו, אבל על שאר העבירות יעבור ואל יהרג, ונחלקו רבנן קמאי ז"ל האם מותר לאדם להחמיר על עצמו ולמסור נפש על שאר העבירות, דעת הרמב"ם ז"ל דאסור ודעת התוס' דמותר.
ב] התרוה"ד ז"ל כ' דאע"ג דאיכא פלוגתא בזה והי' עלינו להכריע דאסור למסור נפשו דספק נפשות להקל, מ"מ במקום קידוש השם לא חסה התורה על איבוד נפש, ומותר לאדם שרוצה להחמיר מספק ולמסור נפשו גם על שאר העבירות.
ג] וסברתו ז"ל נראה לבאר דהוא הכרעה מדין שוא"ת עדיף, דזה ברור דאם אדם אנוס לבא על אשה שהיא ספק ערוה דינא הוי דשוא"ת עדיף ואסור לו לבא עלי', אלא דקשיתי' הא בספק נפשות לא אמרי' שוא"ת עדיף דעל ספק פיקו"נ מחללין שבת וע"ז תי' דבמקום קידוה"ש לא חסה התורה על איבוד נפש.
ד] ולפי"ז יש לחדש ב' הלכות, דבאנוס לבטל מצות עשה דנחלקו הראשונים ז"ל אם חייב למסור נפש, וא"כ לדעת התרוה"ד ז"ל יהי' הדין דאסור לו להחמיר ולמסור נפש, דאדרבא כיון דשוא"ת עדיף אנו מכריעין שלא יקיים המצוה, תו יש להוציא, דבחולה שיש בו סכנה, ויש לפניו עלין שהן ספק אשירה, דינא הוי דאסור לו להתרפאות בהם דשוא"ת עדיף.
ה] ובזה יש ליישב בע"ה באופן נפלא קו' הגר"א ז"ל בהא דהרמ"א ז"ל הסכים דמותר להחמיר ולמסור נפשו על שאר עבירות וכפסק מרן המחבר ז"ל, ואילו במצות עשה כ' הרמ"א ז"ל דאסור להחמיר ולמסור נפשו ע"ז, ולהנ"ל ניחא מאד דס"ל כביאורינו בדברי התרוה"ד ז"ל.
ו] יש לסתור דברינו בביאור סברת התרוה"ד ז"ל, מהא דהמנח"ח ז"ל יליף חידוש דין מסברת התרוה"ד ז"ל דברודף אחר ספק ישראל ספק גוי מותר להרוג הרודף דבמקום מצות קידוש השם לא אמרי' ספק נפשות להקל, ולביאורינו בסברת התרוה"ד ז"ל, יהי' הדין דאסור להרגו דשוא"ת עדיף.
ז] תו יש לסתור דברינו מדברי הרמב"ח ז"ל דבאומרים לו הנח שיזרקוך על התינוק כיון דהוי פלוגתת הראשונים ז"ל אי חייב למסור נפש אמרי' ספק נפשות להקל ואינו חייב למסור נפשו, אבל להתרוה"ד ז"ל הנ"ל חייב למסור נפשו, ולדברינו תיקשי אדרבא שוא"ת עדיף ויניח שיזרקוהו על התינוק.
ח] וע"כ נראה בע"ה ביאור אחר בדברי התרוה"ד ז"ל, דהנה באנוס לבא על ספק ערוה הספק קמן אי חייב לקדש שם שמים ובזה מכריעין לחומרא דחייב וממילא אין כאן איבוד נפש דחייב לקדש ש"ש, ודומה להא דכ' הגרעק"א ז"ל דבספק בירך בהמ"ז כיון דמספק חייב להחמיר אין כאן איסור ברכה לבטלה בתורת ודאי, וה"נ דכוותה.
ט] ומעתה לפי"ז גם במקום דפטור למסור נפשו אלא דספק אם מותר, כיון דלכו"ע אם ימסור יקדש ש"ש, א"כ הכרענו דאית בי' קיום מצות קידוה"ש, א"כ אין לנו לדון משום איבוד נפש.
י] ולדברינו, ב' ההלכות שכ' לעיל ישתנה דינם, דבאנוס לבטל מ"ע יהי' הדין דמותר לו להחמיר ולמסור נפש, דהכרענו דחייב לקדש ש"ש וממילא ליכא איבוד נפש, ובחולה שיש בו סכנה ויש לפניו עלין ספק של אשירה, כיון דאין בזה קידוה"ש, אמרי' ספק נפשות להקל ומותר לו להתרפאות בזה, אמנם מדברי הפמ"ג ז"ל מוכח דלא ביאר כן דברי התרוה"ד.
י"א] ואכתי דברינו נסתרים מדברי המנח"ח ז"ל הנ"ל דברודף אחר ספק ישראל ספק גוי מותר להרגו, והנה למאי דביארנו סברת התרוה"ד ז"ל הא ליתא, דאין כאן הנידון במצות קידוש השם, אלא הספק הוי אי הותר דמו של הרודף ובזה אדרבא נימא ספק נפשות להקל, ואסור להרוג הרודף.
י"ב] תו יש לסתור דברינו מדברי הפמ"ג ז"ל באנוס לבא על ספק ערוה דכ' דחייב למסור נפשו משום סברת התרוה"ד ז"ל ועוד משום דספק אסור עכ"פ, ומדכ' 'ועוד משום דספק אסור' מוכח דהביאור בדברי התרוה"ד ז"ל אין זה משום דהספק אי חייב למסור נפשו הוכרע לחומרא, דא"כ מאי 'ועוד' דכ' הפמ"ג ז"ל הא זה גופא סברת התרוה"ד ז"ל.
י"ג] צ"ע דברי הש"ך ז"ל דבשעת השמד והנכרי אונסו להנאת עצמו דנחלקו הראשונים ז"ל האם חייב למסור נפשו, אמרי' ספק נפשות להקל, וצ"ע דלב' הדרכים הנ"ל בביאור דברי התרוה"ד ז"ל הי' מן הדין דחייב למסור נפשו, ותיקשי דהרי הש"ך ז"ל גופי' העתיק דברי התרוה"ד ז"ל להלכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה