אורות הגבעה - פרשת ויחי תשע"ח

                                                    

                 

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד.

לכאורה עיקר השבח הוא במש"כ ויט שכמו לסבול וא"כ למה פתח ברובץ בין המשפתים שפירש"י דהיינו כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשהוא רוצה לנוח רובץ בין התחומין בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא ע"כ, ומה הענין לפתוח בכך את שבחו של יששכר ומה הקשר??

ונראה כך: כתוב "וירא מנוחה כי טוב", ועי' באוה"ח הקדוש שיש ג' דברים - טוב, מועיל וערב, שמנוחת העוה"ב טוב בעצם הוא ומשא"כ הארץ היא רק 'נעמה' ומשום כך בחר במנוחת העוה"ב עיי"ש. ולכאורה הרי הוא חשבון פשוט שכולם מכירים בו ומאמינים לזה, ומדוע זכה רק יששכר להנהגה זו? אכן הדגיש הכתוב וירא מנוחה וגו', והיינו שהאדם הנמצא בתוך חיי העוה"ז רואה את עריבות הארץ, ואילו את מנוחת העוה"ב אינו רואה אלא רק מבין ומאמין, וכשיש סתירה בין מה שרואה ומרגיש ובין מה שמבין ומאמין, מנצחת הראיה בחוש את ההבנה המופשטת, ועי"ז בוחר בנעים ולא בטוב. [וידוע מאמר העולם שאם העוה"ב הי' כאן והעולם הזה הי' מבואר בס' ראשית חכמה לא הי' קושי לבחור בעוה"ב, והקושי הוא מחמת שהעוה"ז הוא כאן והגיהנם מתואר רק בס' ראשית חכמה] ומשא"כ יששכר זכה שגם המנוחה היתה אצלו בגדר של ראיה, וכשיש ראי' של הטוב ושל הנעים, כיון שזה טוב בעצם וזה אינו אלא ערב לשעתו, משום כך בחר בטוב שהיא המנוחה. ועיין בב"ר כאן וירא מנוחה וגו' זו תנעם, ואת הארץ כי נעמה זו נעים ע"כ. וי"ל הכונה כנ"ל דהארץ עכשיו נעימה אבל אין זה נעים להבא כשיגיע לחיי העוה"ב ומשא"כ מנוחה תנעם [בלשון עתיד] אח"כ וכיון שכנ"ל בשניהם כתוב וירא – ראייה חושית, הוא בחר במה שיהי' נעים בעתיד ולא במה שנעים רק עכשיו שנעימות זו [של עולם הבא] נצח היא וזו [של הארץ ועולם הזה] אינה אלא לשעה קלה.  

וזהו מה שהקדים פסוק י"ד יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתיים, שבא לבאר מהיכן זכה יששכר דווקא שתהא אצלו המנוחה בגדר ראי' וע"ז אמר חמור גרם, ובגמ' נדה דף ל"א איתא דמש"כ חמור גרם היינו שחמור גרם לו, עיי"ש שהקב"ה סייע ללידתו שהחמור נטה לאוהל לאה עיי"ש, והיינו דמתחילת ברייתו נולד מתוך השגחה מיוחדת שלא במהלך הטבע וחיי העוה"ז ועי"ז כבר מראשית ברייתו הביא עצמו למצב של רובץ בין המשפתיים וכפירש"י שאין דירתו בביתו אלא בין המשפתיים שהוא בין הגבולות עיין רש"י ות"א, והיינו שלכתחילה העמיד את עצמו מבחוץ לגבולות העולם ולא כמי שדירתו היא העוה"ז ועי"ז שגם העוה"ז הי' אצלו מבחוץ, השיג ש"וירא מנוחה כי טוב" וגו' שכל ששני העולמות בשוה הם אצלו כלפי בחינתו אותם, הו"ל ראי' של מנוחה וראי' של הארץ כי נעמה, ובזה פשוט שבאה הבחירה של ויט שכמו לסבול שהוא נגד הנעמה של הארץ, כי הטוב המקסימלי בארץ היא להטות שכם ולסבול כדי להגיע לטוב האמיתי. וע"ז סיים ויהי למס עובד, שהכונה היא לכל עניני הגשמיות שלא היו אצלו תכלית אלא רק מס ועבדות המתחייב לשאת אותו כל זמן שהוא בדירת ארעי של העוה"ז והכל רק היכ"ת לקיים את נפשו כדי שיהי' במצב של ויט שכמו לסבול ומשום שלא ראה כל תכלית בארץ שאינה אלא נעמה ולא טוב דממילא אינה אלא מס עובד, וכנת'. [עפ"י הס' די באר]

כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם.

לאור דברי הפסוק, כמה מפתיע לגלות שיעקב לא בדיוק בירך את כל בניו. לראובן נאמר: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה. וברש"י "פחז כמים" - הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך כמים הללו הממהרים למרוצתם לכך.

"אל תותר" - אל תרבה ליטול כל היתרות הללו שהיו ראויות לך ומהו הפחז אשר פחזת",

"כי עלית משכבי אביך אז חללת" - אותו שם שעלה על יצועי והיא השכינה שהיה דרכה להיות עולה על יצועי.

איפה הברכה?

או שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. [ועי' רש"י]

זה לא נשמע כמו ברכה אלא כביקורת נוקבת.

אם כך, מתאים היה לומר שלחלק מהשבטים ניתנה ברכה, ולחלק – ביקורת ותוכחה.

והתשובה היא שכוווולם קיבלו ברכה, ואלו שקיבלו את הברכה הגדולה ביותר הם ראובן שמעון ולוי. הברכה החשובה ביותר היא לדעת מה נקודות התורפה שלך, איפה את צריך להשתפר, איפה התפשלת. באנו לעולם כדי לתקן את עצמינו ואם לא נדע מה לתקן – נצא מקוללים. [לצורך כך יש לכל אחד אשה, שפעמים רבות גם מצטיינת בכך שהיא מרעיפה על הבעל ברכות מהסוג שקיבלו ראובן שמעון ולוי... אני לא ממליץ על כך אבל כך הם פני הדברים].

ומאידך – צריכים לדעת גם את מעלותינו וגם בזו יש ברכה רבה. ולכן תיאר גם מעלות חלק מהשבטים. [עי' בס' דעת חכמה ומוסר ח"א מאמר ק"ד]. ביקש לגלות את הקץ ונסתמה ממנו. התחליף לגילוי הקץ היה לגלות לשבטים את מעלותיהם וחסרונותיהם, ומתוך מודעות עצמית, ועבודה עצמית, סלולה הדרך לגאולה אישית, כלל-ישראלית וקוסמית. ויש להאריך מאד ואין כאן המקום.  

וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.

ושכל את ידיו מתרגמינן אחכמינון לידוהי. 

א] המפרשים עומדים על דברי התרגום, איך שייך חכמה לידים. ומצאתי תירוץ נפלא מרב גדול מגזע רשכבה"ג מרן הבעל שם טוב זצ"ל שאומר כך: ידוע כי קודם החטא היו כל המצות נרגשים ברמ"ח איברים ושס"ה גידים וכל אבר וגיד היה נמשך למצוה השייך לו ולמה שהוא נברא בשבילו, אך כשחטא אדם הראשון נסתלק ההרגשה הזאת, וכשבא אברהם אבינו ע"ה והתחיל עולם התיקון לתקן מה שפגם אדם קדמאה והיה אורו ית"ש מופיע עליו וכבוד ה' זרח עליו ועל כל איבריו ושס"ה גידיו. וכן יעקב היה במדריגה הזאת ולכך כשרצה לברך את יוסף, היה מסתפק איזהו יברך בימין כי מנשה הבכור והדין נותן ששייך לו הימין אך ראה ברוח הקודש כי מהבן הקטן יתגדל ויתקדש שם השי"ת ביותר בעולם כמ"ש וזרעו יהיה מלא הגוים וכמאמר חז"ל שקאי על אפרים ולא ידע מה לעשות. ולכן סילק הדבר מהבחירה ונשען על ה' ובהרגשת איבריו וידיו. ולכן ניחא תיבות וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים, דלכאורה תיבות וישלח מיותר דהיה צריך לכתוב וישת את ימינו, ולפי מה שאמרנו ניחא, דשלח ידו מבחירתו ולהיות הם עושים כפי הרגשתם. וזה שאמר ליוסף ידעתי בני ידעתי, דלכאורה תמוה השנות תיבות ידעתי. אך הכוונה ידעתי בני מה שאתה רואה לעינים ויודע, אך ידעתי עוד יותר ידיעה שכלית וזה שמפרש המתרגם אחכימנון לידוהי והפסוק מפרש למה סילק ידו מבחירתו כי מנשה הבכור הוא יותר גדול במעלה עכ"ד. ויש להבין לפי דבריו איך לא חשש להעדיף את הבן הצעיר אחרי כל מה שקרה ליוסף בעקבות העדפת יעקב אותו על פני אחיו. אבל לפי הנ"ל מובן, שסילק את בחירתו והשאיר את הדברים ביד ה'. ועי' בס' עלי שור ח"א עמ' ר"ט על עבודת האברים דהיינו להרגיל את האברים שלנו לקיים רצון הבורא.   

ב] כתב רבינו בחיי כאן וז"ל והיתה הברכה חלה עליהם בסמיכה זו כאשר כתוב ביהושע ויסמוך את ידיו עליו כדי שיאצל רוח הקודש על הנסמך ומזה הענין היתה הסמיכה בזמן החכמים גם ברכת הכהנים בנשיאת כפים כי לא יתכן לכהן הנושא את כפיו שיסמוך את ידיו על כל אחד ואחד מישראל. ועל זה היה פורש כפיו למעלה כדי להאציל כח הברכה למטה ממקור הברכה העליונה עכ"ל מבואר מדבריו דענין נשיאת הכפים בברכת כהנים היא להאצלת הברכה ממקורה למטה נמצא דהידיים הם חלק מעצם הברכה שכן הם גורמים השפע.

עפי"ז הסביר בס' שירת יהודה דברי רבותינו בתוס' יבמות [ז א] שכתבו דהאי דינא דכהן שהרג לא נושא כפיו הוא דוקא בנשיאת כפים ולא בעבודת הכהנים וטעמא דמילתא משום דלפי שהרגו בידו אין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בהאי קרא "בפרשכם את כפיכם וגו". וצ"ב למה גבי עבודה לא נפסול כהן שהרג את הנפש מהאי טעמא דאין קטיגור נעשה סניגור ואיך יעבוד בידו שהרג בה? אכן לפי דברי רבינו בחיי א"ש, דנשיאת כפים ענין הסנגוריא והברכה שבזה היא חלה ע"י ידי הכהן דוקא כמבואר בדבריו דהשפע יורד ע"י הרמת הידים ורק בזה שייך לומר דינא דאין קטגור בידי שהרג נעשה סניגור לברך על ידי אותו יד ומשא"כ בעבודת הקורבנות ענין הסנגוריא שיש בכפרת הקרבנות נעשה ע"י הקרבן גופא וידי הכהן בעבודתו אינם חלק מהכפרה כמובן והם רק היכי תמצי לעבודתו וע"כ לא שייך למימר בזה אין קטגור נעשה סניגור עכ"ד.

מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדוש "נקי כפים". אם כהן אינו ישר בעניני משא מתן, איך יברך את ישראל בידים מלוכלכות??

ג]  כתב הגרי"ל בלוך זצ"ל: מצינו שבשעת הברכה שם המברך את ידו על ראש המתברך כי ההתקרבות הגופנית פועלת הרבה להתקרבות נפש חמברך למתברך בשעת הברכה וע"י סמיכת הידים נמסרת הברכה לראש המתברך ומתחזק כח השראת הברכה וזה מפני שכל עניני חנפש של האדם אף היותר נעלים צריכים לחדור דרך כוחות הגוף שבהם מתלבשים כל הכוחות הנפשיים של האדם כל זמן שהוא מלובש בחומר. ועד כמה מקושר כח הברכה והשפעתה גם עם עניני הגוף ותנועותיו החמריים אף היותר קטנים נוכל להתבונן מזח שכשחפץ יעקב להגדיל ברכת אפרים על ברכת מנשה שכל את ידיו והניח יד ימינו על ראש אפרים, ומפרש הספורנו "כי אמנם הסמיכה ביד תכון הנפש אל מה שנסמך עליו כענין ויסמך ידו עליו וכח הימין חזק מכח השמאל ותכוון יותר סמיכת הימין אל הימין ממה שתכוון אותה סמיכת השמאל אל השמאל".

רואים אנו שבהתקרבות גופנית במדה דקה כזו שנמצאת בסמיכת ימין יותר על שמאל אפשר להשפיע על מהלך כל הברכה ומדת השראתה ההפרש הדק מן הדק הנראה לעינינו שנעשה בנפש האדם להתקרב יותר למתברך בסמיכת הימין, הלוחצת על הראש ביתר חוזק מבסמיכת השמאל היא באמת הפרש גדול מאד במקום שמשם הברכה שופעת וזה הרושם הקטן אצלנו מחזק ומגדל את כח הברכה והשפעתה לאין שיעור וערך.

וזהו כי אף שענין הברכה הוא ענין נפשי נעלה ומרומם קשור בנשמתו של האדם שבשעת הברכה נפש האדם מתרוממת ומתאחדת בשורשה עם המקור שמשם נמשך שפע הברכה ומניע הוא את כוחות השפע להמשיך זרם ההטבה האלקית באמצעות נפש המברך ומתברך בכ"ז הם עוברים דרך כוחות הגוף והחומר ומקושרים עמהם. ולפ"ז מובן לנו שכוחות האדם אף החמריים נוטלים חלק בברכת ודרוש שכל כחות האדם ימצאו במצב של שמחה והתעלות יתרה ויהיו מלאים אהבה למתברך שרק אז תצא הברכה ברצון גמור ומוחלט כי מכיון שכל עניני האדם ומעשיו יוצאים לפועל בהשתתפות כל כחותיו שנוטלים חלק בכל לכן רק מצב כזה מסוגל לברכה כשכל כוחות האדם מוצאים סיפוקם ואז רק אז יוצאת הברכה מכל האדם מהסכמת והתאגדות כל כחותיו ופועלת את פעולתה על המתברך עכ"ד. וזה כמובן סוד בקשת יעקב להביא לו מטעמים אשר אהב, שלכאורה תמוה למה הצדיק צריך אוכל טעים כהקדמה לברכה. אבל כעת מבינים אנו שגם כוחות הגוף משתתפים בברכה ויעקב רצה להפיק את ההשפעה המקסימלית מהברכה, אשר על כן ביקש לעורר ולשמח גם את גופו. ויש להעיר מכל הברכות שניתנו בלי מגע יד, חיבוק או נשיקה [עי' בספורנו בפסוק ט"ו].

ד]  בפסוק ה' נאמר ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי ופרש"י לי הם בחשבון שאר בני ליטול חלק בארץ איש כנגדו. ויש להעיר שכאשר יעקב אמר אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי לא טען יוסף דלא הי' לו להקדים את אפרים לפני מנשה כי מנשה הבכור ולמה רק בברכות טען יוסף כן?

ובס' שי לתורה ח"ב עמ' קע"ז מובא בשם הגרי"ז דהא דאמר יעקב דאפרים ומנשה יהיו שבטים כראובן ושמעון לא אמר כן מלבו אלא הי' ע"פ נבואה ונבואה צריך לומר כמו שנאמרה לו והואיל ונאמרה לו בסדר הזה אין לו לשנות אבל בהברכות שהי' הדבר תלוי ביעקב לבדו, ע"כ טען יוסף דהו"ל להקדים את מנשה הבכור לפני אפרים.

ועוד תי' הגרי"ז דכל הא דבעינן להקדים את הגדול לפני הקטן הוא רק על אביהם אבל באחר אין בזה כל קפידא ולכן כאשר הקדים יעקב את אפרים למנשה בעשייתם לשבטים אין כל קפידא דבאחר שאינו אביהם אין כזה קפידא כמו שנ' אבל בהברכות שנאמר בפסוק ט"ו ויברך את יוסף ויאמר וגו' דהברכות היו ביחס ליוסף וע"כ טען יוסף דהו"ל להקדים את הגדול.

ובמדרש תנחומא פ' נשא אות כ"ט ביום השמיני נשיא לבני מנשה [במדבר ז' נ"ד]: כך שנו רבותינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן כו' ביום השמיני עושה לה מדורה בפ"ע למה כיון שהוקצה למצוותו כו' לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מן התורה. אמר להם הקב"ה בני אין אתם רשאין לומר כך אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין שנאמר [דברים יז י] אף ועשית על פי התורה אשר יורוך, למה שאף על דבריהם אני מסכים כו' תדע לך שהרי יעקב בשעה שבירך מנשה ואפרים מה כתוב שם וישם את אפרים לפני מנשה עשה הקטן קודם לגדול וקיים הקב"ה את גזירתו אימתי בקרבנות הנשיאים שהקריב אפרים תחילה ואח"כ שבט מנשה כו'.

ודברי התנחומא לכאורה תמוהים, שמכל מצות דרבנן בא לדון על שמן נר חנוכה שנשאר דהוא אסור בהנאה מדרבנן וע"ז אמר להוכיח דבעינן לקיים גזירות חז"ל דהא יעקב אבינו גזר דאפרים יהיה לפני מנשה והקב"ה קיים גזירתו, והרי יש עוד מצות דרבנן ולמה נקט רק מצוה זו? וביותר דהא כל מצות נר חנוכה היא מדרבנן ולמה דן המדרש רק על דין מסוים בדיני נר חנוכה דמותר השמן אסור בהנאה ולא על כל מצות נר חנוכה שעיקרה הוא מדרבנן. [עי' בס' עטרת חן לגר"צ דרבקין שיחה ג', קובץ נזר התורה א' מעמ' י"ט, קובץ קול התורה נ"ז עמ' ר"ל והלאה, ס' גינת אגוז פויפר עמ' תרי"ד ועוד ועוד].

וביאר באתוון דאורייתא, דודאי יש הרבה מצות דרבנן דבריהם על אשר ציוו ואסרו וכדו' אך המיוחד במותר שמן נר חנוכה הוא דע"י גזירת חז"ל חל חלות איסור על חפצא דהשמן בעצמותו ואינו רק מצוה על הגברא לשמוע בקולם. ובא המדרש להוכיח דגזירת חז"ל אינה רק מחייבת אותנו לשמוע בקולם אלא חל חלות על הדבר וזהו שהוכיח מיעקב אבינו שהקדים את אפרים לפני מנשה והקב"ה קיים את גזירתו והיינו דגזירת חז"ל אינה רק מחייבת אותנו להתנהג ע"פ זה אלא חל על הדבר בעצמותו וכן כאן חל חלות דמנשה לא נחשב יותר הגדול ואדרבה אפרים הוא הגדול והוא קודם למנשה לכן גם בקרבנות הנשיאים קיים הקב"ה את גזירת יעקב אבינו להקדים את אפרים שיקריב את קרבנו לפני מנשה.

ולמדנו מדברי המדרש דאמנם הקדמה זו דאפרים לפני מנשה היתה ע"י זה דיעקב אבינו החשיב את אפרים בברכות ע"פ מנשה בזה דהניח את יד ימינו על ראש אפרים והוא הצעיר. וזה שנאמר וישם את אפרים לפני מנשה דבזה נקבע הדבר דאפרים יקדים את מנשה בכל מקום.

וזה שכ' רש"י וישם את אפרים בברכתו לפני מנשה להקדימו בדגלים ובחנוכת הנשיאים וכ' בשפתי חכמים אות ר' שהשימה הזאת אינה ממשיות שלא לקח את אפרים ושם אותו לפני מנשה אלא השימה הזאת היא שימת מעלה שהוא קודם במעלה לדגלים כו'.

ולפ"ז כתב בס' משנת חיים דתו אין להק' על הא דגבי אמירת יעקב 'אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי' לא טען יוסף כי מנשה הבכור כמו שטען על הא דהקדימו בברכות, הואיל ובעיקר הדבר לא הי' איכפת ליוסף אם מקדים את אפרים לפני מנשה אלא רק משום דקבע ועשה את הקטן לגדול דיהיה כך בכל ענין וענין ע"כ טען יוסף לא כי אלא מנשה הככור. אבל באמירת אפרים ומנשה כראובן  ושמעון יהיו לי עדיין לא הי' בזה קביעות ועשיית הקטן לגדול לכן שם לא טען יוסף ולא כלום. וזהו שאמר המדרש רבה כשם שקדמו כאן קדמו בכל מקום כו' היינו דלא בא למנות את המקומות אשר בהן הוקדם אפרים למנשה אלא בא להורות דמכח מעשה זה דיעקב אבינו דכתיב ביה וישם את אפרים לפני מנשה, נקבע הדבר דלעולם יקדים אפרים את מנשה. וזה שאמר המדרש כשם שקדמו כאן כן קדמו בכל מקום, היינו דכאן גבי הברכות דאפרים ומנשה נקבע הדבר דאפרים יהיה קודם למנשה בכל מקום וכל אותם המקומות שקדם אפרים למנשה הוא מכח הא דהקדימו יעקב לאפרים ע"פ מנשה בברכות ולכן לא נזכר במדרש את הקדמת אפרים למנשה בעשייתם לשבטים, דהא כיון דמעשה עשייתם לשבטים קדם לברכות אפרים ומנשה, הרי הא דקדמו גבי עשייתם לשבטים אינו מכח דהקדים את אפרים למנשה בהברכות וכאן מנה רק המקומות דהוקדם בהן אפרים למנשה בכל מקום.

ועל הפסוק ב' ויתחזק ישראל וישב על המטה כ' בדעת זקנים ולא רצה לברכם כשהוא במטה שלא לאמר מתנת שכ"מ היתה ברכתו ולא היה מיושב בדעתו עי"ש וצ"ב דאיזה מתנה יש בברכה דיאמר דהי' מתנת שכ"מ והרי הברכות הם כלפי שמיא ומה לי מה יאמר. אולם לפי מש"נ במדרש דע"י הברכות שהקדים בהן את אפרים למנשה חל ענין זה דאפרים קודם למנשה בכל מקום, אם כן לענין זה הוצרך יעקב להוכיח דאינו שכ"מ ואינה מתנת שכ"מ אלא דאמנם הי' בדעה מיושבת כאשר קבע דאפרים קודם למנשה בכל מקום.

ה] בפסוק י"ד שכל את ידיו. בפסוקים ט"ו-ט"ז בירך. ורק בפסוק י"ז פתאום "התעורר" יוסף שהשית יד ימינו על ראש אפרים ובפסוק הבא העיר לו על כך. למה המתין עד אחרי הברכה?

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר – ענין עין הרע

כותב הרב דסלר: לפני הרבה שנים ביארנו שפעולת עין הרע מושרשת בעובדה שנפשות כל בני אדם קשורות ומעורות זו בזו וחייהם תלויים זה בזה בשורשם הרוחני, ואם אחד מקנא בחברו ועינו צרה בו, היינו שעצם מציאותו של חבירו מטרידה אותו והיה רוצה לראותו בכל רע, (שזוהי גדר עין רעה, כמו שביארנו בראש דברינו), או במדה וחיי חברו תלויים בו, כנ"ל, יתכן ויוכל לגרום על ידי זה למעט מחברו שפע החיים, וממילא יהיה יותר עלול לנזקים ולאסון. ומהר"ל ז"ל מלמד אותנו שגם אם לא איכפת לו צרכי חברו יכול זה להחשב כעין הרע, כי כל מי שרואה לחברו צרכים חיוניים ויש בידו לעזור ולא איכפת לו, הריהו מכריז בזה שמציאותו של חברו אינה מענינת אותו, היא מיותרת בשבילו, והרי זה גדר עין הרע. אם "בא לידינו ופטרנוהו, ראינוהו והנחנוהו" בלי לטרוח עבורו להמציא לו את המעט הדרוש לו, הרי זה צרות עין וזלזול בחייו הגובלים עם שפיכות דמים.

איך ניצלים מעין הרע? כשאדם מקנא בחברו ומביט בו בעין רעה, הרי הסברנו איך כח זה של עין הרע יכול להזיק לחברו, אבל הרי לית דינא בלא דינא, ובמה אשם חברו שמדת הדין פוגעת בו? ביארנו אז שיתכן שהוא נתבע במדת הדין מפני שהוא גרם, במדה מסויימת, שהראשון יקנא בו. הרי בדוק ומנוסה הוא שמי שאינו חי בעד עצמו כלל והוא "נותן" ולא "נוטל" בכל עניניו, איש כזה אינו מעורר קנאה כלל. כן אמרו ז"ל על זרעו של יוסף, "דלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין... עין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו". (ברכות כ'). ויש שדרשו אותו מדכתיב "וידגו לרוב בקרב הארץ", מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף וכו'. דגים אלו יש בהם שני ענינים, הם מכוסים מן העין, והם חיים כאילו בעולם אחר ואינם מתחרים עם יושבי היבשה כלל, חז"ל רוצים ללמד לנו בזה שמי שחי סמוי מן העין ושאיפותיו הם לגמרי אחרות מאלו של הרחוב, אינו מעורר קנאה לעולם.

על כן בן תורה שרוצה לשבת בשלוה על התורה והעבודה ולגדול במעלות הרוחניות, עליו לומר די לבקשת העולם הזה, זוהי מדרגת כל בן תורה אמיתי, שאומר די לכל אשר יטרידהו בלימודו, די לשאיפות הגשמיות, די לחלומות, ולא עוד, אלא שרק בדרך זו יוכל להתרחק מקנאה ועין הרע ויוכל להגיע לדרגת טוב עין, שהיא פאר מדות האדם... (חלק ד עמוד ה)

האם מחל יוסף לאחיו?

דעת ספר החסידים ורלב"ג [בראשית מו כז] שיוסף מחל לאחיו בלב שלם. [וכן איתא באסתר רבה ז כה]. אמנם רבינו בחיי חולק עליהם [בראשית נ י"ז] "אע"פ שהזכיר הכתוב 'וינחם אותם וידבר על לבם' שנראה בזה שהיה להם ריצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם ואם כן מתו בעונשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחילתו ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס להיפקד אחר זמן בעניין עשרה הרוגי מלכות".

לכאורה צודק רבינו בחיי בסברתו, "אין ייסורים בלי עון" [שבת נה ע"א] ואם מחל יוסף לאחיו אין הדין נותן להעניש בעתיד עשרה מגדולי ישראל על מעשה שנמחק ואיננו. עיין ברית עולם של החיד"א על ספר חסידים שכתוב לתרץ שהנמחל בין אדם לחברו עדיין טעון כפרה בין אדם למקום. ודבריו צ"ע שהרי אחר מחילת יוסף מסתמא עשו אחיו תשובה גמורה גם על חלק חטאם שבין אדם למקום ומדוע נזקקו עדיין לכפרה?

בקובץ מוריה [תשרי תשע"ד] כתב שהגם שיוסף מחל לאחיו לדעת ספר החסידים בהתאם למעלתו, אמנם לא עלה בידם בכך לתקן את כל אשר עיוותו כלפיו שהרי איבד יוסף את מעלתו כ"בר חכים" [אונקלוס בראשית לז ג] שהרי יעד אותו יעקב אבינו להיות ממעתיקי המסורת [רש"י שם] ושלח בסוף את יהודה דוקא לייסד בית תלמוד במצרים [שם מו כח ורש"י]. השנים שהשקיע יוסף בשרותה של מלכות מצרים [שמונים שנה ספורנו שם לז ז] פגעו בתורתו כדאיתא בחז''ל [בראשית רבה עט ה] ששכח תלמודו מחמת אונס. נמצא שרושם גועל חטאם היה בגדר מעוות שאינו יכול להתקן [חגיגה ט ע"א] למרות מחילת יוסף, וכמשל רבינו יונה של הבגד שנזקק לכיבוס נוסף עיי"ש.  ועי' עוד מש"כ בזה בס' אמרות משה [עמ' כ"ד-כ"ה], קובץ בית אהרן וישראל [קל"ד עמ' קנ"ד], פרדס יוסף [וישב פ' ל"ז], ס' אורה ומחה [מעמ' קל"ט], ס' אורי וישעי [יונגרייז ענין ס"ח], באר צבי [קריוזר פ' ויגש], במי התורה [בודנהיימר פ' ויגש], משנת חיים [סי' קי"ז], פנינים מבי מדרשא] ועוד ועוד ועוד וחדלו לספור כי אין מספר.

כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו.

א] כל הסיפור של יוסף עם אחיו עד שהתגלה היה נועד להביא אותם להכרת העוול שעשו וממילא לתשובה. לדוגמה, יוסף רצה שימסרו את הנפש על בנימין בן רחל כדי לכפר על מה שעשו לו, ליוסף בן רחל, "אני יוסף העוד אבי חי" נאמר כדי שירגישו את הצער של אביהם על מה שעשו לו. כלומר, "העוד אבי חי" אחרי כל הצער שגרמתם לו? וכו' וכו'.

על דרך זו בפרק מ"ד פסוק ד', יוסף אמר לאשר על ביתו לרדוף אחרי האחים ולומר להם "למה שילמתם רעה תחת טובה", שזה בדיוק מה שעשו ליוסף, שרצה להשפיע עליהם שפע רוחני והם לא הכירו בכך וקינאו בו. עכשיו האחים באים לבקש מחילה ואומרים "כי רעה גמלוך", הגמול שלך לא היה חסד שהיה מגיע לך אלא רעה, ובכך יש הכרה בחטאם.

ב] איפה צוה יעקב לפני מותו? רש"י כותב ששינו מפני השלום. אבל לכאורה אין כאן שינוי אלא המצאה מחודשת. עי' בס' 'מחנה דן' שהציווי לפני מותו היה "האספו" כלומר שצריכים להתאחד עיי"ש. וממילא כלול בזה רמז שיוסף ימחל להם. ועי' בס' מים חיים [עמ' תשנ"ד] שהביא מהגמ' בפסחים קי"ג: שציווי אינו צריך להיות מילולי אלא גם התנהגות מסויימת יכולה להתפרש כציווי ולכן יעקב, שכל מהותו היה שלום [איחוד כל האבנים לאבן אחת, "ראה נא את שלום אחיך ושלום הצאן", הניסיון להשלים עם עשיו וכו'] כאילו צווה אותם.     

ג] כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות תשובה הלכה ט' כתב וז"ל ואפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים צריך לרצותו ולפגע בו עד שימחול לו לא רצה חבירו למחול לו מביא לו שורה של שלשה בני אדם וכו" עכ"ל. ומשמע מדברי הרמב"ם דבפעם ראשונה צריך לבקש מחילה בעצמו בלא שליח. וכן כתב בעין יעקב סוף יומא דמה שיש נוהגים כאשר יחטא איש לרעהו והקניטו בדברים נכנס אדם אמצעי לתווך השלום ביניהם ואחר שמדבר עם הנעלב ומפייסו חוזר ובא המעליב עצמו לבקש מחילה מנהג טעות הוא אלא עליו ללכת מתחילה בעצמו אצל הנעלב ויבקש ממנו מחילה עד שיאמר לו סלחתי.

וקשה, שבגמ' ילפינן מכאן דבעי לבקש מחילה ג' פעמים וחזינן שאחי יוסף שלחו אליו לפייסו ורק לאחר מכאן נאמר שם [פסוק י"ח] וילכו גם אחיו ויפלו לפניו, וא"כ מבואר בפסוק שאין קפידא לשלוח שליחים בתחילה וצ"ע.

ועי' בס' חבצלת השרון ש"שא נא פשע אחיך" מתייחס לחלק של בין אדם לחבירו ואילו "שא נא לפשע א-להי אביך" מתייחס לחלק של בין אדם למקום עיי"ש האורך. 

וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ – זבולן בעל כרחו

נשים לב – זבולן שמח בצאתו. הוא מרגיש שותף מלא ללימוד של יששכר, מה שנותן לו שמחה, כוח, מרץ, אנרגיה, ותוכן רוחני לכל עיסוקי החול שלו. בימינו השתנו סדרי בראשית. יש אלפי זבולונים שהם מוכרחים בלית ברירה להיות תומכי תורה, ולא תמיד השמחה היא מנת חלקם. כוונתי למושג המקודש הנקרא "שווער". אומרים לשווער פוטנציאלי – "או שתתחייב על עשרות אלפי שקלים שאין לך, או שבתך תשב בביתך עד שתלבין שערותיה". הבעיה היא שאין לו עשרות אלפי שקלים מיותרים. הוא בקושי גומר את החודש, ופעמים רבות גם זה לא. נו – לא רוצה? זבש"ך [זו בעיה שלך]. שבתך תתרגל לשבת על הספה להגיד תהילים ולקחת הפסקות להשתתף בשמחות של חברותיה – אבל לא שלה. אהההה- אתה כן רוצה אבל אין לך כסף? תמכור את הדירה שלך כדי לממן דירה לחתן המיועד! כבר מכרת דירתך כדי לחתן את הבת הקודמת? תמכור כליה או אברים נוספים לא חיוניים. רעיון נוסף [אחרי שיגמרו לך האברים לסחר]: סע לחוץ לארץ ותתבזה כשגבירים נותנים לך עשרים סנט אמריקאי אמיתי או אומרים לך להשאיר מעטפה עם הכתובת שלך .... שתגיע מהר מאד לפח. הם כבר שמעו "הכנסת כלה" עשרות אלפי פעמים ואינם מעוניינים לקנות לחתן שלך דירה ולתמוך בו אחר כך. מה עושים? גמ"חים. אבל אין מאיפה להחזיר ו"לווה רשע ולא ישלם". אין ברירה.

מי ישמע את נאקתם וצעקתם החרישית של אין ספור אבות שקורסים תחת נטל של חובות. זבולונים בעל כרחם. וזה לא שהם לא רוצים. הם מאד רוצים את הזכות לתמוך באברך, ובמיוחד אם הוא חתנם. אבל אין להם.

מה עושים???     

שבת שלום ואורות אין סוף!!!