|
אורות
הגבעה
|
פרשת
וישב
לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א לע"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי
ז"ל
להארות
וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080
"הוציאוה ותשרף"- הריגת
עוברים
השבוע נדון באיסור הריגת עוברים. הנושא הוא כה רחב שהרגשתי תוך כדי
כתיבה שמרוב חומר, אפשר בקלות לחבר חיבור עב כרס בהרחבת היריעה בהלכה זו. נושא זה
הוא כה עשיר במקורות, בשיטות, בהבנות ובהגדרות למדניות. לו ידע העובר כמה שפע
תורני מתווסף לעולם בזכותו, בודאי היה שמח.... לא אמנע מלהודות לידיד נפשי, מפארי
שכונתנו הקדושה, הממית עצמו באהלה של תורה, הרב הגאון ר' ח.ב. שליט"א, שהרים
תרומה נכבדה להוצאת גיליון זה ועוד כמה גיליונות. זכות התורה תעמוד לו, לביתו
ולזרעו לעולמי עד. וכל המוסיף – מוסיפים לו מן השמיים...
בדין איסור הריגת עוברים, השאלה היסודית שעמדה בפני פוסקים רבים לדיון
הייתה, אם העובר נחשב לנפש. אם התשובה לשאלה הזאת היא חיובית [כפי שאכן
סברו הרבה, והבולט שבהם בדור האחרון הוא רבי משה פיינשטיין זצוק"ל] אז ההורגו
הוא רוצח ממש. אם אינו נחשב נפש, אז ההורגו אינו רוצח, ויש דעות שאכן אין האיסור
אלא מדרבנן [הבולט בדורנו שאחז בשיטה המקילה – עד להתרת הפלה עד החודש השביעי
במקרה שנתגלה מחלת טיי-זקס בעובר רח"ל – הוא הגאון רבי אליעזר יהודה וולדנברג
בשו"ת ציץ אליעזר בהרבה מקומות]. שיטה ממוצעת מגדירה את העובר כחצי נפש או
נפש שאינה שלימה. אם נקבל הגדרה זו, מסתבר שההורגו הוא חצי-רוצח ועבר על איסור
כעין חצי-שיעור. אבל לא כך נקט הגר"ח [עי' להלן] אלא גם לשיטה זו, המפיל אותו
הוא רוצח ממש [עי' באינציקלופדיה הלכתית רפואית ערך הפלה. שם תמצא שפע רב של
מקורות ותרווה צמאונך. במאמר הנוכחי מיעטתי בציוני מראי מקומות].
מקור מפורש לאיסור הריגת עוברים בבן נח,
איתא במסכת סנהדרין [נז ב]: אשכח ר' יעקב בר אחא דהוי כתיב בספר אגדתא דבי רב, בן נח
נהרג בדיין אחד ובעד אחד. משום רבי ישמעאל אמרו אף על העוברין. מאי טעמא דרבי ישמעאל?
דכתיב [בראשית ט ו] 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' איזהו אדם שהוא באדם, הוי אומר זה
עובר שבמעי אמו ע"כ.
ומאחר ולבן נח יש איסור להרוג עוברים וחייב
מיתה, נלמד מכך שגם לישראל יש איסור, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין [נט א] ליכא מידעם
דלישראל שרי ולבני נח אסור. וכתבו התוספות שם ד"ה ליכא וז"ל ועל העוברים,
דעובד כוכבים חייב וישראל פטור אף על גב דפטור מכל מקום לא שרי.
ובאמת, במסכת נדה מצאנו בדברי התוספות [מד
א ד"ה ומיהא] שיש אופנים בהם אין איסור בהריגת העובר וז"ל בתוך דבריהם "ומיהא
בן יום אחד ההורגו חייב, דקתני אבל עובר לא [חייב על ההריגה] היינו אפילו נהרגה או
ישבה על המשבר עד שיצא ראשו ורובו, כדתנן במסכת אהלות [פ"ז
מ"ו] אשה המקשה לילד חותך אבר אבר, יצא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש". דהיינו
ההורג עובר אינו חייב ואפילו אם אמו נהרגה או שישבה על המשבר עד שיצא ראשו ורובו. אולם
כתבו התוספות "ומיהו אפשר דדוקא היכא דאמו חיה לא מיחייב ההורגו עד שיצא ראשו
שתלוי קצת בחיות אמו אבל היכא דמתה חייב משום דכמונח בקופסא דמי". והעולה
מדבריהם, שאיסור הריגת עובר הוא דוקא אם מתה אמו שאז מחמת שחיותו תלויה רק בעצמו נחשב
כחי ולכן כל ההורגו חייב, אבל כל זמן שאמו חיה וחיותו תלויה באמו אינו חייב.
ומסיימים התוספות: ואם תאמר, אם תמצי לומר דמותר להורגו בבטן אפילו מתה אמו
ולא הוי מונח בקופסא, אמאי מחללין עליו את השבת שמביאין סכין דרך רשות הרבים לקרוע
האם, כדמוכח בפרק קמא דערכין [דף ז:]? ויש לומר, [אפילו שמותר להורגו] מכל מקום משום
פקוח נפש מחללין עליו את השבת, אע"ג דמותר להרגו, דהא גוסס בידי אדם, ההורגו
פטור כדאמר בפרק הנשרפין דרוב גוססין למיתה, ומחללין עליו את השבת כדאמר בפרק בתרא
דיומא דף פג ע"א דאין מהלכין בפקוח נפש אחר הרוב עכ"ד [והרבה יש לעמוד על דבריהם הקדושים לכל מעיין ישר יחזו
פנימו, עי' בשו"ת להורות נתן ח"ט עמ' קל"ב, ועוד ועוד].
הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל הדברים בתוספות כתובים, שכתבו פעמיים
שמותר להרוג עובר במעי אמו. והדברים מפליאים עין כל רואה. דבריהם שימשו בסיס
למחלוקת מאד חריפה בין שני מאורות בפסיקה התורנית של המאה הקודמת [למניינם], הלא
המה הג"ר אליעזר יהודה וולדנברג והג"ר משה פיינשטין, שניהם זצ"ל.
בשנת תשל"ז כתב הגרמ"פ תשובה
ארוכה בה הוא מאריך להוכיח שאיסור הפלת עוברים הוא איסור רציחה ממש ואין להתיר הפלת
עובר אפי' במקום חולי או צורך גדול [ותשובתו זאת נדפסה לראשונה בס' הזכרון להגר"י
אברמסקי י ם תשל"ח ולאחמ"כ באגרות חו"מ ח"ב סי' ס"ט]. על
הרקע לכתיבת תשובתו זאת מספר הגרמ"פ "כתבתי כל זה לענין הפרצה הגדולה בעולם
שהמלכויות בהרבה מדינות התירו להרוג עוברים, ובתוכם גם ראשי המדינה במדינת ישראל, וכבר
נהרגו עוברים לאין מספר ובזמן הזה הא יש עוד צורך לעשות סייג לתורה, וכל שכן שלא לעשות
קולות באיסור רציחה החמור ביותר. ולכן נשתוממתי בראותי תשובה מחכם אחד בארץ ישראל,
הנכתב למנהל בית החולים שערי צדק המתיר להפיל הוולדות שעל ידי בחינות הרופאים הם חולים
במחלת הטיי-זקס, וברור ופשוט כדכתבתי הלכה ברורה מפי רבותינו הראשונים והפוסקים, דאסור
בדין רציחה ממש כל עובר בין ממזר בין הידועים לחולי טיי זקס שכולן אסורים מדינא ממש". אמנם, לנגד עיני הגאון עמדו דברי תוספות הנזכרים, שכתבו
פעמיים שמותר להרוג עובר. ועל זה השיב הגרמ"פ "דפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך
לגרוס 'את"ל דפטור ההורגו בבטן', והוא טעות סופר הניכר, דהא מסקי להביא
ראיה מגוסס בידי אדם דההורגו פטור ומחללין עליו את השבת כדאמר בפ"ב דיומא [פ"ד
ע"ב] דאין הולכין בפ"נ אחרי הרוב ואיך שייך להביא ראיה מגוסס, שהוא אסור
באיסור רציחה לעובר שאינו אסור באיסור רציחה, וא"כ הוא כמפורש גם בתוס' בנדה שאסור
להרוג עובר דלכן מחללין עליו את השבת.
תשובה זו היתה מכוונת כלפי חכם אחד מא"י
והגדול הנזכר הלא הוא ניהו הגרא"י וולדנברג, בראותו את השגותיו החריפות של הגרמ"פ
על דבריו איננו נסוג אחור אלא השיב מלחמה השערה, והתאמץ לחזק דבריו וליישבם. בציץ אליעזר
[חי"ד סי' ק'] כתב בזה"ל "לדברי התוס' בנדה שכותבים בלשון מותר להורגו
בוחר לו הגרמ"פ הדרך הפשוטה ביותר ולומר שפשוט וברור שהוא טעות סופר וצריך לגרוס
במקום "מותר" [את המילה] "פטור", ולא נרתע ממה שהתוס' חוזרים פעמיים
בדבריהם לכתוב בלשון מותר, ועפ"י הגהתו זאת בא לידי בחינה של ונהפוך הוא [!] לומר
שהוא כמפורש גם בתוס' נדה שאסור להרוג עובר, דלכן מחללין עליו את השבת. והנה עם כל
הכבוד לא אדוני לא זו הדרך וחיים אנו עפ"ד גאוני הדורות והמה
טרחו כל אחד ואחד לפי דרכו לבאר ולהעמיד כוונת דברי התוס' בנדה וליישבם ואף אחד מהם
לא עלה על דעתו הדרך הקלה והפשוטה ביותר לומר שיש ט"ס בדברי התוס' ובמקום מותר
צריך להיות אסור עכ"ל. וכן תמה על הגרמ"פ בשו"ת משנה הלכות [ח"ט
סי שכ"ח ובתשובה מאוחרת הדפיס הציץ אליעזר מכתב מרב אחד באמריקה שטען שתשובת
הגרמ"פ היא מזוייפת ולא הוא כתב אותה!].
להגנתו יאמר, שחבל נביאים בחרו אף הם
להגיה בדברי התוספות "פטור" במקום "מותר". הגרמ"פ עצמו סיים
הגהתו זאת וכתב שמצא בהגהות היעב"ץ שכתב שאינו מדויק לשון ד'מותר להרגו' שבתוס'.
יעוי' בשו"ת דובב מישרים להגאון מטשעבין [ח"א סי' כ'] דהבין כן כדבר ברור
ופשוט וכ' דלשון מותר שכ' התוס' כבר כתבו דלאו דווקא הוא ומרוב פשיטות הדברים לא טרח
לציין מי מהפוסקים שכבר כתבו כן. וכן נקט בפשיטות הגר"י שמעלקיס בשו"ת בית
יצחק [יו"ד ח"ב סי' קס"ב אות ה'] ואב"ד רישא בספר ברכת אהרן [סימן
רפו] והגר"ש קלוגר בס' מי נדה שם ע"ש. עכ"פ המעיין בדברי הפוסקים הנזכרים
יראה שכולם שווים בדעה אחת שדברי התוס' אינם כפשוטם. וע"כ יש להגיה ד' התוס' וכמ"ש
מדנפשיה האג"מ אף שלא ראה דברי האחרונים כלל. והעיר בזה בקובץ אסופות [ח"ז ע"ש במאמרו על משנת
הגרמ"פ זצ"ל] וכן בקובץ זכור לאברהם [תשס"ב-תשס"ג במאמרו של
הרב שרגא גינסברגר שליט"א עיי"ש מה שהאריך להגן על דברי הגרמ"פ
מפני חיצי השגתיו של בעל הציץ אליעזר]. וע"ע בדברי התוס' מש"כ לחדש הגרי"ה
אייכנשטיין בקובץ הפרדס [ס"ו סי' ל"ו] עפ"י מכילתא דרשב"י שיש
ב' פרשיות א] רציחת ישראל ב] שופך דמים [הכולל גם בני נח], וכל כוונת התוספות היתה
להתיר מדין רציחת ישראל אבל לא מדין שופך דמים עיי"ש ונלע"ד דחוק להכניס
אוקימתא כזו בדברי התוספות כאשר אין רמז לכך.
תנינן במסכת אהלות פ"ז מ"ו: האשה
שהיא מקשה לילד, מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין
לחייו. יצא רובו, אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש. ובסוגיא בסנהדרין [ע"ב
ע"ב] מקשינן לרב הונא דרודף לא בעי התראה מסיפא דמתניתין, דביצא ראשו אין נוגעין
בו לפי שאין דוחין נפש מפני נפש, ואמאי רודף הוא? ומשנינן, שאני התם דמשמיא קא רדפי
לה. ופירושו בפשטות, שאין כאן כלל דין רודף, ומה ששנינו ברישא בעובר דמחתכין את הולד
שבמעיה וכו' פירש"י שם בסנהדרין ז"ל דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש
הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו עכ"ל.
אמנם ברמב"ם [הלכות רוצח ושמירת נפש
פרק א' ה"ו] כתב וז"ל לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך
העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה ואם משהוציא ראשו, אין
נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם עכ"ל.
מבואר ברמב"ם דהא דמותר להרוג את העובר
שבמעיה הוא משום שהעובר חשיב כרודף, וקשה שהרי בסוגיא מבואר
דבהוציא ראשו לא הוי רודף משום דמשמיא קא רדפי לה. ועוד דאם נאמר דהוי רודף, מדוע בילוד
אמרינן אין דוחין נפש מפני נפש, הרי הוי רודף וכדמקשינן מעיקרא והא רודף הוא אלא ודאי
מדאמרינן בסיפא דבהוציא ראשו אין דוחין נפש מפני נפש מוכח דלא הוי רודף ומטעמא דמשמיא
קא רדפי לה וכמ"ש הרמב"ם וזהו טבעו של עולם וזהו פירוש משמיא קא רדפי לה
שנזכר בסוגיא וכמ"ש הכס"מ וכבר הקשה כן הגרע"א ז"ל על המשניות
אהלות סופ"ז עיי"ש.
ומפורסמים מאד ביאור הגר"ח בסוגיא:
דהנה יסוד דין הריגת הרודף הלא הוא מדין הצלת הנרדף, ועיקרו הוא שנפש הרודף נדחה מפני
פיקוח נפשו של הנרדף. כלומר דין רודף אינו עונש לרודף אחר הנפש שהתורה התירה את דמו
וציותה להרגו ועל ידי זה גם ינצל הנרדף אלא דין רודף הוא כדי להציל את הנרדף, ופיקוח
נפשו של הנרדף דוחה את נפשו של הרודף, ואילולא חידשה התורה דין רודף לא היינו יודעים
שאפשר להציל את נפשו של הנרדף בנפשו של רודף משום שיש כלל שאין דוחין נפש מפני נפש.
וכאן חידשה התורה שנפש הרודף נדחית בשביל להציל את הנרדף, וזהו הלאו שכתב הרמב"ם
בהלכות רוצח שם ואם אינם יכולים מצילין אותו אף בנפשו שנאמר לא תחוס עיניך הרי זה מצות
לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. ומעתה חקר הגר"ח, האם גזירת הכתוב של רודף היא
מדין פיקוח נפש שדוחה כל התורה או שדין ההצלה של הנרדף אינו נובע מדין פיקוח נפשות
שבכל התורה אלא דין הצלה מיוחד להציל את הנרדף אפילו בנפשו של רודף מלבד דין פיקוח
נפש של כל התורה כולה. והביא הגר"ח שתי ראיות לצד השני של החקירה. א] דין רודף
נאמר גם בבני נח ואע"פ שלא שייך בהם דין פיקוח נפש. ב] דין רודף נלמד בסוגיא מהפסוק
[דברים כב כז] אין מושיע לה, שאינו שייך כלל לדין פיקוח נפש שבכל התורה. ומוכח איפוא
שדין רודף הוא דין בפני עצמו ולא מדיני פיקוח נפש. ולפי זה מבאר הגר"ח שהרמב"ם
הוצרך לטעם של רודף, כי בדין פיקוח נפש של כל התורה לא היה מותר לחתוך את העובר כי
גם עובר בכלל נפש הוא ושייך בו הכלל שאין דוחין נפש מפני נפש. ואם העובר לא היה רודף
היה הדין שאין מצילין בנפשו את נפש האם. ורק אם דין ההצלה האמור בנרדף הוא דין מסוים
ומיוחד להציל את הנרדף אפילו בנפשו של הרודף שייך לומר שנפשו של העובר נדחית מפני הנפש
של האם בגלל שהוא רודף אחריה. וכדי ליישב את דברי הרמב"ם שלא יקשה עליו מסוגיית
הגמרא בה מפורש שעובר אינו רודף אלא משמיא קא רדפי לה, הוסיף הגר"ח לבאר דהנה
אף שעיקר דין רודף הוא מדין הצלת הנרדף. מכל מקום קשה, הרי אין דוחים נפש מפני נפש,
ומדוע הותר להציל את נפשו של הנרדף על ידי הריגת נפשו של רודף? ומכאן נלמד, שיש גם
דין חיוב על הרודף שמענישים אותו על היותו רודף נפש בזה שמתירים את דמו. ובאמת אילולא
החובה לקיום חיוב זה ולהעניש את הרודף, אמנם לא היתה נפשו נדחית מפני נפש הנרדף דלכן
אין הורגין את העובר אחר שהוציא את ראשו משום דמשמיא קא רדפי לה וכמו שכתב הרמב"ם
שזהו טבעו של עולם דהיינו מכיון שמשמיא קא רדפי לה כבר אין לנו תביעה על העובר להענישו
ולחשבו רודף וחזר הכלל שאין דוחים נפש מפני נפש ושוב אין דוחים את נפש הולד מפני נפש
האם. אכן, כל זה דוקא אחר שהוציא את ראשו אבל לפני כן אין זה משמיא קא רדפי לה. ומבאר
הגר"ח מפני שהטעם משמיא קא רדפי לה מועיל רק להוריד את דין החיוב של הרודף שיש
לעונשו ולהמיתו על היותו רודף אבל סוף סוף המציאות היא שהעובר רודף את האם להרגה, וממילא
דהדר דינא גבי עובר, דנדחה מפני האם ומשום דבדין הצלת נרדף הוי דינא דעובר נדחה מפני
נפש הגמור וזהו דתנן ד'עד שלא יצא ראשו חותכין אותו', ונפשו נדחה מעצם דין רודף גם
בלא חיובא דרודף משא"כ ביצא ראשו אין נוגעין בו משום דאין דוחין נפש מפני נפש
כי אם בצירוף חיובא דרודף והכא לית ביה הך חיובא משום דמשמיא קא רדפי לה. כלומר גם
אם אין בעובר דין חיובא דרודף משום דמשמיא קא רדפי לה, אך בדין הצלת נפש האם, די בעצם
המציאות שהעובר רודף אחריה להמיתה ומדין נרדף נדחית נפש העובר מפני הנפש הגמורה של
האם. ברם כשיצא ראשו וכעת גם העובר הוא בגדר נפש גמור בכדי להרגו מדין רודף אין די
בעצם היותו רודף במציאות ואם לא יהיה גם דין החיוב שיש להעניש ולהמית את הרודף חזר
הכלל שאין דוחים נפש מפני נפש מאחר ולעובר אין חיובא דרודף משום דמשמיא קא רדפי לה
וזהו טבעו של עולם ע"כ דברי הגר"ח.
נמצא דשיטת הגר"ח בהגדרת מהותו של העובר היא שנפשו של העובר אמנם
נחשבת כנפש אדם שנולד כלפי הכלל שאין דוחים נפש מפני נפש, אך הגדרתה היא נפש שאינה
גמורה, כלומר נפש אדם אבל נפש שאינה גמורה, ואף שהיה מקום לומר שעל הריגת נפש שאינו
גמורה אין איסור רציחה גמור אלא איסור אביזרייהו דרציחה [כמבואר בדברי המהר"מ
שי"ק], נראה ברור שדעת הגר"ח שיש בהריגת עובר איסור גמור של רציחה
עכ"ד כפי שביארם בס' רץ כצבי ח"ב. ושוב ראיתי תשובה ארוכה וחשובה בנושא
בלהורות נתן סוף ח"ג, ודבריו קרובים לדברי הגר"ח עיי"ש וינעם לך.
ועי' בזה עוד בס' מאור למלך סי' ל"ז, מנחת אשר פסחים סי' כ"ח. ובחי'
הג"ר יחיאל יעקב ויינברג על הש"ס [סי' מ'] כתב שקשה לחדש שיש שני סוגי
רודף דין רודף ומציאות רודף] כשאין מקור לזה, [וכן תמה באבן האזל]. וגם קשה להעמיס
כל דבריו בדברי הרמב"ם.
ובענייני דיומא [התבקשתי ע"י רבים להרחיב מדור זה..]: במוצאי שבת
פרשת וישלח, הייתי עד לאירוע שגרם לי צער, יגון ואנחה גם יחד. אין זה מתאים לרוח
העליזה שבי, שאני מתאמץ לחזק תמידים כסדרם, ולהרגיש קרוב ליוצר הכל, שעליו נאמר
"עז וחדוה במקומו". בעלי מרה שחורה, בהכרח רחוקים ממקור האור והטוב, וחייבים
לטכס עצות איך שומרים על שמחה-פנימית-שורשית-ויסודית [ולפעמים גם טיפול תרופתי הוא
מן ההכרח]. ברוך השם, העולם מלא בברכות ממרום, שאין סיבה אמיתית לא להיות שרוי
בשמחה תמידית. אך, לפעמים צער רוחני כובש אותנו, וכמו מחלה גופנית, היא חייבת לתת
את אותותיו, עד אשר מתגברים ביתר שאת וחוזרים לשמחה המקורית, וכפליים לתושייה.
אומר ואספר: הייתה הפגנה גדולה של מאות בחורי ישיבה בצומת בר-אילן
מאוחר בלילה. אני מדגיש בחורים שההפגנה הייתה מורכבת בעיקר מאוכלוסייה זו,
ולא מאברכים ועל אחת כמה וכמה לא מרבנים. על מה הפגינו כל אותם 'קנאים לדבר השם'.
לא ברור. שאלתי בחור אחד [שענה לי באידיש ואח"כ באנגלית כדי שיהיה בטוח
שהבהיר את הדברים כשורה] ש"לקחו את הרבי מחב"ד למאסר". אני עניתי
לו, בתמיהה רבתי, שהרבי הנזכר כבר שבק חיים לכל חי לפני עשרים שנה [וזכותו יגן
עלינו ועל כל ישראל אמן!]. הוא התבלבל, ומלמל משהו על איזה רב ספרדי שקשור
לחב"ד שנלקח למאסר. שאלתי אותו מה הוא עשה. הבחור לא ידע. דומני שהבחור לא
ידע מי הוא אותו רב. למען האמת, היה נראה לצופה מן הצד כמוני, שלא עניין כמעט אף
אחד שם על גורלו של אותו "רבי מחב"ד" [למעט בודדים שהחזיקו שלטים
עם תמונתו]. דומה היה בעיני, שהבחורים חיפשו להתפרע. ומה יותר כיף ומשעשע מאשר
להתפרע ללא מעצור באמצע הרחוב בשתים עשרה בלילה יחד עם עוד מאות מחפשי
"אקשן"??! הם ביצעו את שריפת מיכלי האשפה המסורתית, צעקו, ולשמחתם הרבה,
משכו למקום שוטרים,
מייצגי-השלטון-הכופר-מגייסי-בחורי-הישיבות-גוזרי-גזירות-כלכליות-מחניקות, שטרחו
מאד לפזר את הקהל הרב [במידה מועטת של הצלחה]. הבטתי בצהלה-הבלתי-ממוסתרת על פניהם
של אותם 'יושבי אוהל' [או ליתר דיוק 'יוצאי אוהל'] כאשר השוטרים רדפו אחריהם והם
ברחו כל עוד נפשם בם. ממש קרנו מאושר. הרפתקה כזאת לעולם לא ימצאו בבית מדרש
פנימה. ברוך השם שבחר במעמ-שולה הציוני'ס כדי לאפשר לנו קצת ריגושים בחיינו האפורים.
מורי ורבותי, אני אגיד לכם מה כותב השורות, צעיר באלפי ישראל, חושב, ואם אני טועה,
והוא רחום יכפר עוון, ושגיאות מי יבין.
1] התורה היא גדולה. בהתחלה, הייתי אחוז התפעלות שכל הבחורים האלו הם
כבר בקיאים בכל התנ"ך, בבבלי, בירושלמי, בספרא ובספרי ובמפרשיהם ולכן עתותיהם
בידיהם לעסוק בפעילות-חוץ-תורנית. במחשבה נוספת, הסתפקתי שאולי אינם כן, ואפילו
אלו שכבר הגיעו לכך, תמיד אפשר לחזור עוד פעם.... שומו שמים! איך מזלזלים כל כך בזמן היקר שהשם יתברך העניק להם ברוב טובו וחסדו
כדי להתענג על תורתו, ועוד לקבל על כך שכר נצחי?! ר'
הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת
כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר:
"על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים
אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי".
כשאדם יכול ללמוד ומחליט להתבטל, הוא מואס בתורה. האם כל אלו שרוממות א-ל בגרונם,
שהלימוד שלהם מגן על כלל ישראל יותר מאלף צהלי"ם באמת מאמינים בזה? האם הם
באמת מאמינים שלימוד התורה מוריד את מספר תופסי המיטות במחלקה האונקולוגית בשערי
צדק? האם הם חדורי הכרה שרגע אחד של לימוד תורה
הוא שוה יותר מאלף שטרות ירוקים עם תמונה של גורג' וושינגטון? ברור לי שלא. ועל
אלה אני בוכייה. תחילת הכניסה לעולם הקסום של לימוד תורה היא הכרה בערכה הנשגב.
2] יש בחורי ישיבה ויש בחורי ישיבה. יש בחורי ישיבה שרואים עליהם
אצילות נפשית, עדינות, רצינות וכנות. הם חיים בספירה אחרת. פירוש המושג
"בן-תורה" הוא שהתורה הולידה אותו מחדש [הגר"א לופיאן זצ"ל].
בכל תנועה שלהם רואים את קדושת התורה [כמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה
ואכמ"ל]. סגנון דיבורם הוא נעים. מאירים פנים לזולת. כך נאה וכך יאה למי
שמקדיש את חייו לקירבת אלקים ולהעמקה אין-סופית ברצונו ובמצוותיו. מה שראיתי
במוצאי שבת הזכיר לי את אותם סיפורים [וי"א סרטים] על המערב הפרוע. פינת
שמואל הנביא בר אילן הפך להיות ג'ונגל מאולתר. צרחות רמות, צחוק הכסיל, ריצה לכל
מיני כיוונים, הוללות, ואווירה של פריקת עול גמורה. ראיתי כמה כולם נהנים מכל
המתרחש. דומה שהממשלה הציונית עשתה ממש טוב לאנשים כאשר נתנו להם אפשרות למחות
ולהפגין נגד ... עדיין לא ברור מה.
3] כדרכם של מפגינים הם שיבשו את התנועה. האוטובוס לגבעת זאב לא הגיע
ואחרי מאמצים רבים הצלחתי למצוא מונית שלקח אותי. מחירו – מעל לתשעים ש"ח
.... במקום חמש ועשרים. הוצאה לא פשוטה לאברך כמוני שאני אף פעם לא מרשה לעצמי.
בדרך ראיתי בכל תחנות האוטובוס אנשים מחכים בלילה הקריר לאוטובוסים שלא הצליחו
להגיע לאסוף את המסכנים-העייפים הללו. כמה מתסכל לחכות לחכות ועוד לחכות. ובאחד
בבוקר פלוס.
יש רעיון של הגר"ח שמואלביץ ששנים רבות מהדהד בראשי. פנינה לשם
שמים התכוונה כשציערה את חנה, ולמה א"כ נענשה במיתת בניה? בין אדם לחבירו הוא
אש. מי שמכניס את אצבעו לאש נכווה – אפילו אם כוונותיו לשם שמים עכ"ד [והוא
הוכיח זאת מכמה סיפורים בחז"ל]. כל אלו שגרמו צער לכל הממתינים עתידים לתת את
הדין [מתוך תקווה שיעשו תשובה לפני].
4] ואחרון אחרון חמור: חילול השם שאין תשובה ויום הכיפורים ויסורים
מכפרים. היו שם מצלמות טלוויזיה [מה זה?] והחילוני הממוצע בכפר סבא יראה במהדורת
החדשות שבני ישיבה, מייצגי קודש אבריך בעולמו, פורצים כל חומות הנימוס, הדרך ארץ,
התנהגות-אנושית-נורמטיבית. והוא רחום יכפר עוון.
שבת שלום ואורות אין סוף!!
שבת שלום ואורות אין סוף!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה