פרשת וישלח

וישלח – חוקות הגויים "עם לבן גרתי" ולא למדתי ממעשיו הרעים

הקדמה

השבוע אנחנו נעיין בהלכות חוקות הגויים. יש הרבה השלכות מעשיות לדינים אלו הרלוונטיות בימינו. אין מטרתנו לדון בכולם אלא לעמוד על כמה נקודות. ויהי ה' בעזרנו.

הצעת הסוגיא בסנהדרין - אי לאו מינייהו גמרינן מותר

תנן במס' סנהדרין [דף נב] מצות הנהרגין, היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה. רבי יהודה אומר, ניוול הוא לו [השתא משמע מפני שהרגו מעומד ונופל - רש"י] אלא מניחין את ראשו על הסדן [עמוד עץ עבה תקוע בארץ כמו של נפחים] וקוצץ בקופיץ. אמרו לו, אין מיתה מנוולת מזו.

ובגמ': תניא, אמר להן רבי יהודה לחכמים אף אני יודע שמיתה מנוולת היא אבל מה אעשה שהרי אמרה תורה [ויקרא יח ג] 'ובחוקותיהם לא תלכו'. ורבנן? כיון דכתיב סייף באורייתא, לאו מינייהו קא גמרינן, דאי לא תימא הכי, הא דתניא [ע"ז יא] שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי [שורפין על המלכים שמתו, מטתן וכלי תשמישן, ואין בהם משום דרכי האמורי - רש"י], היכי שרפינן, והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו? אלא כיון דכתיב שריפה באורייתא [דכתיב בירמיהו ל"ד ה'] ובמשרפות אבותיך וגו' [שנאמר בצדקיהו, בשלום תמות ובמשרפות אבותך המלכים הראשונים, כן ישרפו לך וגו'] לאו מינייהו קא גמרינן ע"כ לשון הגמרא. ומוכח מגמ' זו, שכל דבר שעושים הגוים, אם כתוב כבר אצלנו בתורה מותר.

הצעת הסוגיא בע"ז – משמע שגם אי לאו מינייהו גמרינן אסור

אמנם, בגמ' עבודה זרה [דף י"א ע"א] הגמרא דנה בענין שריפת בגדי המלכים, ושואלת שאם שריפת הבגדים חוק הוא לעכו"ם, האיך אנו עושים כן והכתיב ובחוקותיהם לא תלכו? והגמ' יכלה לתרץ כמו שתירצה בסנהדרין, דלאו מינייהו קא גמרינן. אבל, למרבה ההפתעה, כאן הגמרא מתרצת, דלכו"ע לאו חוקה הוא להם אלא חשיבותא הוא להם, שבזה מראים חשיבות הנפטר אבל אינו חוק.

והעולה ומתבאר מגמרא זו, שאילו היה חוק, היה אסור, אע"ג דלאו מינייהו קא גמרינן, היינו אפי' אם כתוב במקורות שלנו לעשות איזה דבר, כיון שהם חיקו אותנו ועשו אותו לחוק, נאסר עלינו לעשותו.

יישוב הסוגיות – או שנחלקו או שכל אחד הביא היתר אחר

והראשונים הוטרדו בסתירת שתי סוגיות אלו, וכתבו באופנים שונים ליישב. יש שכתבו דהסוגיות פליגי אהדדי, ויש גם מחלוקת בראשונים איזה סוגיא העיקר בע"ז או בסנהדרין [עי' ריטב"א ע"ז י"א]. ויש שכתבו ששתי הסוגיות אמת, ושתיהן לקולא שבאחד משני התנאים אין איסור, או שאינו חוק להם מותר וגם אי לא מינייהו קא גמרינן, מותר.

תוספות – שני מיני חק, אם לע"ז אין מועיל דלאו מינייהו גמרינן ואם הוא מנהג שטות מועיל 'לאו מינייהו גמרינן' [ומשמע דאי מינייהו גמרינן אסור אפילו אם יש לנו טעם בדבר]

והתוס' בשני המקומות [סנהדרין נב ד"ה אלא וביתר ביאור בע"ז י"א ד"ה ואי] כתבו שיש שני מיני חוקים: יש חוק לעבודה זרה, ובמקרה כזה, אע"פ שלא למדנו מהם אסור. ובמס' ע"ז איירי לענין חוקות העבודה זרה ממש ולכן לא היתה יכלה הגמ' לתרץ דלאו מינייהו קא גמרינן, דבחוקותיהם שעושין לשם עבודה זרה אינו מועיל מה דלא גמרינן מינייהו, דהוי כמו מצבה שאסור אע"ג דלאו מינייהו קא גמרינן ואהובה היתה בימי האבות, דכיון שנעשה חק לע"ז שנואה היא. אבל יש חוק אחר שהוא לשם "דעת הבל ושטות" שאין בה חוק לע"ז, רק שכך מנהגם בלי טעם, ובזה מועיל מה דלאו מינייהו גמרינן, וזאת כוונת הסוגיא בסנהדרין, דאחר מסקנת הגמרא בע"ז ששריפת הבגדים אינו חק לע"ז רק חשיבות, עדיין היה לנו לאסרו משום ובחוקותיהם מכיון שהוא חק הבל ושטות שלהם, ועל זה אמרו בגמ' דאין לאסור כיון דלאו מינייהו קא גמרינן, דאי הוי גמרינן מינייהו, ולא הי' כתוב באורייתא, היתה גם זו אסורה אע"פ שאינו חוק לע"ז ממש.

וזאת תורת העולה מתוספות, א] דברים שהם עושים לשם עבודה זרה ממש, אפילו אי לאו מינייהו גמרינן אסור. ב] מנהגי אומות העולם שאינם לשם עבודה זרה, בזה יש להתיר, אי לאו מינייהו קא גמרינן. מתוך משמעות הדברים נראה, דגם בדבר שיש לו טעם ואינו חק מיוחד לע"ז מ"מ יהא אסור אי מינייהו גמרינן.

ספר האשכול – לא צריך להיות כתוב בתורה אלא מספיק שהיה נהוג אצלנו

וכתב בס' האשכול [סי' מ"ג], שמה שכתוב בגמרא "כיון דכתיב שריפה באורייתא, לאו מינייהו גמרינן", אינו אלא להוכיח שהיה מנהג קדום אבל לא צריך שיהיה כתוב בתורה, אלא כל שיש לנו הוכחה שכך היה נהוג אצלנו, מותר. ובכך מיושב קושי, שהרי הגמרא מביאה פסוק מירמיהו, שהוא דברי קבלה בלבד ואיך דברי קבלה מתירים איסור תורה של ובחוקותיהם, ודברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן [ב"ק ב:]? אלא מכאן לומדים, שאם נוכיח שכך היה נהוג אצלנו, אין בזה משום איסור בחוקותיהם. ולכן כל מנהג שהוזכר בש"ס ובמדרשים, אע"פ שגם העכו"ם עושים כן בזה"ז, אין לחוש בו משום ובחוקותיהם לא תלכו. ולפ"ז התיר הגר"ע יוסף זצ"ל [יביע אומר ח"ג סי' כ"ד] להניח זר פרחים על ארונו של מת, שהרי משמע בחז"ל שהיו מניחים בשמים על המת או בבית המת כדי להעביר הריח [עי' לח"מ פ"ג מהל' אבל הל' ו']. 

מאירי – דבר שאינו חק לע"ז אינו אסור אלא מדברי סופרים

קושטא קאי, בהגלות נגלות דברי המאירי מצאנו דרך אחרת להתמודד עם הקושי [של הבאת פסוק מדברי קבלה להתיר איסור תורה] והוא, שעיקר איסור תורה אינו אלא לגבי פעולות דתיות ואמוניות של הגויים, ומ"מ הוסיפו חכמים וכללו באיסור זה גם שטחים אחרים, וכל עניין הדמיון להם ולהמונם שלא ימשכו לטעות אחריהם ואחר אמונתם, וא"כ כאן מדובר בשריפה על המלכים שאינו אלא איסור מדרבנן, והם לא גזרו על מה שהיה נהוג בזמן הנביאים וז"ל: "אע"פ שעיקר מניעת הליכה בחקות עובדי האלילים אינה אלא לענין שרשי ע"ז שלא יתדמה להם במלבושיהם המיוחדים להם ובתספורת שערם ובשאר דברים המיוחדים לכומריהם ובבנין היכלות שלהם עד שיחשוב הרואה עליו שהוא משלהם, אעפ"כ הדבר מתפשט מדברי סופרים בהרבה דברים שאינם ממין זה כדי שיתרחקו מהם ומאליליהם ולא ימשכו אחריהם מזו לזו". [ועי' בנועם קובץ ב' במאמרו של הגר"ב ז'ולטי זצ"ל]. אלא שהעיר הגר"ע יוסף זצ"ל [יביע אומר ח"ג יו"ד סי' כ"ד עיי"ש בכל תשובתו הרמתה] שמשמעות דברי הגמרא בסנהדרין היא שגם שאר פעולות [לא פולחניות] אסורות מן התורה, שהרי לשון הגמרא היא "אנן היכי שרפינן, והכתיב ובחקותיהם לא תלכו" מוכח דהוי מדברי תורה ולא מדברי סופרים. והסוגיא בסנהדרין היא לאחר המסקנה שבע"ז [י"א.] דלאו חוקה לע"ז הויא שריפה אלא חשיבותא היא, שאם לא כן לא היה מועיל מה שכתוב באורייתא, וכמ"ש התוספות [ועי' גם במאירי בע"ז]. ומ"מ יש לומר עפ"י הכסף משנה [ע"ז י"א ג'], דהא דשרינן לישראל הקרוב למלכות ללבוש מלבושיהן, אע"פ שלדעת הרמב"ם לוקה על זה מן התורה, הואיל והתורה לא פרטה דבר אלא אמרה בדרך כלל, ובחוקותיהם לא תלכו, מסרה הדבר לחכמים, והם ראו שלא לגזור על הקרוב למלכות עכ"ד. ה"נ אפשר לומר, שמה שנזכר בנביאים, לא נכלל בגזירותיהם עכ"ד.

שיטת הר"ן והמהרי"ק וקושיית הגר"א

הר"ן [פ"ק דע"ז] כתב בזה"ל: "שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי פ' אינו מדרכי האמורי לחוש ללא תעשה כמעשיהם, לפי שלא אסרה תורה אלא חוקות של ע"ז, או [כצ"ל] דברים של הבל ובטלה, וכולן יש בהן צורך [נ"א סרך] ע"ז, אבל דברים של טעם שרו. ובשריפה על המלכים טעמא איכא לשרוף לכבודן כלי תשמישן לומר שאין אדם אחר עשוי להשתמש במה שנשתמש הוא". הרי שלדעתו כל שיש בו טעם מותר, ולא צריך שיהיה כתוב באורייתא. אלא שמכאן תסתער עליו קושיית הגר"א [יו"ד סי קע"ח] מדברי הגמ' בסנהדרין דלא שרינן שריפה על המלכים אלא משום דכתיב באורייתא.

ועי' ברמ"א שם שכתב דאין איסור משום ובחוקותיהם וגו' אלא דבר שנהגו בו העכו"ם לשם פריצות וכו' או בדבר שנהגו למנהג וחוק ואין טעם בדבר, דאיכא למיחש ביה משום דרכי האמורי, ושיש בו שמץ עכו"ם מאבותיהם. אבל דבר שנהגו לתועלת כגון שדרכן שכל מי שהוא רופא מומחה יש לו מלבוש מיוחד וכו' וכן שעושין משום כבוד או טעם אחר מותר. וזה מהמהרי"ק, וברמ"א הוסיף ע"ז דברי הר"ן, לכן אמרו שורפין על המלכים וכו'. וגם על שיטת המהרי"ק קשה מהגמ' בסנהדרין הנז' יעו"ש. [ועי' באג"מ יו"ד ח"א סי' פ"א שהנפ"מ בין הר"ן והמהרי"ק הוא בחוק הבל ושטות שנוהגים העכו"ם שאין בו תועלת אבל אין בו חשש שמץ עכו"ם, למהרי"ק יהיה אסור ולר"ן ופסק הרמ"א יהיה מותר. ועי' בס' נחלת צבי להרה"ג ר' זאב קליין שליט"א פ' אחרי מות].

ביאור שיטת הר"ן

המהר"ם שיק [יו"ד סי' קס"ה וכן בספרו על תרי"ג מצוות סי' רס"ג] הקשה קושיית הגר"א ע"ד הר"ן המהרי"ק והרמ"א, וכתב ליישב דבע"כ צ"ל דהסוגיות דע"ז וסנהדרין פליגי אהדדי, וכמ"ש הריטב"א בע"ז שם, אלא דלהריטב"א קי"ל כהסוגיא דסנהדרין ולהר"ן וסיעתו, אדרבה, הסוגיא דע"ז היא עיקר וכו' ולפי הסוגיא דע"ז כיון דשריפה לאו חוקה היא לית בה משום ובחוקותיהם לא תלכו אע"ג דלא כתיבא באורייתא עכת"ד עיי"ש לשונו. וכ"כ בצמח צדק [יו"ד סי' צ"א]. וע"ע בשו"ת אמרי אש [יו"ד נ"ה].

שיטת היראים – האיסור הוא רק בחוקות של שבעת העממין

הנה שיטת בעל היראים [מצוה שיג], שאין אזהרה זו כוללת אלא ההליכה בחוקות שבעה עממין שישבו מלפנים בארץ כנען ובחוקות ארץ מצרים וז"ל וכאשר הזהיר הכתוב על מעשה שבעה אומות וחוקותיהם כך הזהיר על מעשה מצרים וחוקותיהם, שהרי הוקשו זה לזה, דכתיב "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו"' עכ"ל. דבריו מבוססים על לשון הפסוק שכתוב בפרשה ההיא, "ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם", הרי האיסור הוא לילך בחוקות יושבי ארץ כנען מלפנים שעשו כן ומאס ה' בם ונתן ארצם נחלה לישראל עמו.    

שיטת החינוך – כל העמים עובדי האלילים כלולים באיסור   

ובחינוך מצוה רס"ב הוסיף עוד וכלל במצוה זו כל העמים עובדי האלילים דבכלל חוקות הגוי הם וזה לשונו שם: "שלא ללכת בחוקות האמורי וכן בחוקות הגוים, שנאמר 'ולא תלכו בחוקות הגוי אשר אני משלח מפניכם' והוא הדין לכל שאר הגוים כי הענין מפני שהם סרים מאחרי השם ועובדין עבודה זרה.

שיטת הרמב"ם – כל הגויים כלולים באיסור

ושיטת הרמב"ם [י"א א'] ועוד כמה ראשונים דכל האומות כולם בכלל מצוה זו, דציוה הכתוב שיהא הישראל מובדל ומופרש מן העמים ומנהגיהם וכדמשמע מדבריו שכתב "אין הולכין בחוקות העובדי כוכבים ולא מדמין להן לא במלבוש ולא בשער וכיוצא בהן שנאמר 'ולא תלכו בחוקות הגוים', ונאמר 'ובחוקותיהם לא תלכו', ונאמר 'השמר לך פן תנקש אחריהם' הכל בענין אחד הוא, מזהיר שלא ידמה להן אלא יהיה הישראלי מובדל מהן וידוע בלבושו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהן במעשיו ובדעותיו. וכן הוא אומר 'ואבדיל אתכם מן העמים' עכ"ד. הרי עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריו בספר נכתבים, שאין אזהרה זו מתייחסת דוקא לשבעה עממין ובעובדי אלילים דוקא אלא להבדיל ישראל מן העמים ומכל חוקות הגוי. וכך כתבו עוד ראשונים.

ולדרכינו למדנו שהרמב"ם חולק על המאירי שראינו לעיל, שסובר שמה"ת אסור רק דברים הקשורים לפולחן הדתי שלהם אלא סובר שכל חוקי העמים ומנהגיהם בכלל אזהרת תורה לפי שיש לו לישראל להבדל מן העכו"ם בכל עניניו ולהיות מופרש מהם וממנהגם אף בלבוש ושיער וכיו"ב.

ביאור חדש בדברי הר"ן - איסור על המעשה ואיסור על הגברא והנפק"מ

 

הנה בסוגיא בע"ז מקשה איך מותר לשרוף על המלכים, הא איכא משום דרכי האמורי? ויש להבין, הא התוספות כאן הקשו מהא דאיכא איסורא לצער בעלי חיים ותירצו דעשה דכבוד מלך עדיף דדחי איסור צער בע"ח, וכן כתב המאירי לענין איסורא דבל תשחית. ולפי"ז מאי מקשה מהא דאיכא איסור חוקות האמורי, הא כבוד מלך הוא עשה שיכול לדחות איסור לאו זה. אמנם בקושיית הגמרא אין זה קשה כ"כ, דהא טרם שתירצו משום חשיבותא ולמדו שזה מנהג בטלה, אין בזה כ"כ משום כבוד מלך, ולא שייך לבוא מזה מדין עשה דוחה לא תעשה, מיהו אחר תירוץ הגמרא דיש בזה משום חשיבות וכבוד מלך, הרי בכוח העשה דכבוד מלך לדחות את הלאו, ולא בעינן לטעם אחר למה מותר, דאע"פ שיש בזה איסור נדחה האיסור, וא"כ הא תקשה ביותר דאליבא דאמת אין אנו צריכים כלל לא לדברי הר"ן [שמותר כשיש בו טעם] ולא להא לכתיבא בתורה אלא פשוט משום עשה דוחה לא תעשה, וצ"ב.

והלום ראיתי אחרי רואי בס' היקר אבני שהם [לגאון הצדיק רבי רפאל משה לוריא זצ"ל ע"ז סי' ז'] שביאר הדברים בהקדם מה שהאריך לייסד, שיש שני גדרים באיסור זה, חדא על הגברא ועוד על עצם המעשה. וחלוקים ביניהם לענין עשה דוחה לא תעשה, שלא נאמר כלל זה בשני הדינים. דהנה בכתובות [דף מ'] אמרינן שבאונס אשה, אין עשה ד'ולו תהיה לאשה' דוחה לאו תעשה כשהיא אסורה עליו, משום דאי אמרה לא בעינא [שהיא לא רוצה להנשא לו] ליתא לעשה [של ולו תהיה לאשה] כלל. והקשה התוס' רי"ד, מהא דאמרינן עשה דוחה לא תעשה ביבום בחייבי לאוין [יבמות ג:], והא גם התם יכול היבם לומר לא בעינא ולקיים מצות חליצה. ותירץ דאין הכונה בגמרא שמשום שיכולה לומר לא בעינא אין העשה דוחה כגדר 'אפשר לקיים שניהם', אלא הביאור, דכיון דזה תלוי בדעתה אם תרצה אין עשה כזה דוחה לא תעשה כיון דעיקר העשה אינה בא אלא לפייס דעתה. והנה דבריו בפשוטם צריכים ביאור, מה איכפת לנו שזה כדי לפייס דעתה, עכ"פ עשה איכא? ומוכרח יסוד מחודש מדבריו, דלא נאמר דין עשה דוחה לא תעשה אלא כשבין העשה בין הלא תעשה קאי בחדא גוונא כגון ביבום שהעשה הוא שיעשה מעשה ביאה ואילו הלא תעשה הוא ג"כ על המעשה ביאה, אבל היכא שהעשה הוא להפיס דעתה וא"כ אין עצם המעשה החפצא של מצוה ואין זה אלא אמצעי להפיס דעתה ואילו האיסור הוא על עצם המעשה ליכא בזה דין עשה דוחה לא תעשה.

ויש לומר בטעמו של דבר, דסבר התוס' רי"ד דהא דאמרינן עשה דוחה לא תעשה אין זה משום שהצווי הוא הדוחה את האיסור אלא דכל שחל על המעשה שם מעשה מצוה, זה מפקיע ממנה את האיסור, דהתורה לא אסרה אלא כשיש על המעשה שם מעשה עבירה אבל אם יש עלה שם מעשה מצוה לא אסרה תורה, ולכן אין זה שייך אלא כשהמעשה עצמה היא המצוה ואז חל על זה שם מעשה מצוה אבל אם אין זה המצוה אלא אמצעי שעל ידי זה מקיים מצוה, אין בזה דין עשה דוחה לא תעשה, ולפי זה יוצא בנדון דידן, דיש איסור בין מצד הגברא לעשות כחוקות הגויים שאין האיסור רק מצד עצם המעשה אלא הוי אמצעי להדמות הגברא להם [כך משמע להדיא ברמב"ם י"א א'] בין מצד עצם המעשה, הרי כשדנים מצד עשה דכבוד מלך דוחה לא תעשה, חלוק בזה, דהאיסור שהוא מצד המעשה עצמו אמרינן דכיון דיש במעשה זה כבוד מלך, מצות העשה דוחה את הלא תעשה, ומשום שמצות כבוד מלך אין זה לתת לגברא כבוד, שהרי הוא מת, ולא שייך נתינה לו, אלא זה עצם מעשה מצוה של כבוד, ולכן זה דוחה. אבל כשדנים מצד האיסור שיש על הגברא משום שהוא נדמה כגויים, בזה לא יועיל מה שיש עשה על המעשה עצמו, דעכ"פ האיסור אינו המעשה אלא התוצאה, ובזה ליכא דין עשה דוחה לא תעשה [דרק כשגם האיסור וגם המצוה הם בחד גוונא אמרינן עדל"ת ולא כאן שאין מצוה לגברא ונשאר האיסור על הגברא לבד בלי שום מצוה לדחותו].

מעתה ניחא דברי הר"ן, דיש לומר לפי הסוגיא בע"ז, דודאי מצד האיסור שיש על המעשה עצמה אמרינן עשה דוחה לא תעשה למסקנת הגמרא, ולא בעינן שום טעם זה. אמנם מצד איסור הגברא בזה הא לא מהני עשה דוחה, ולכן ההכרח לומר כדברי הר"ן דאיסור גברא ליכא כאן דכל שהוא עושה משום טעם לא מקרי שהוא מתדמה לעכו"ם ולכן לא הזכיר הר"ן כלל הא דכתיבא באורייתא אלא ההיתר הוא משום דיש סיבה וטעם. ולפי"ז הא אין זה שייך אלא בגונא דידן דיש מצות עשה של כבוד המלך שזה נדחה מחמת עצם המעשה האסורה אבל בהא דסייף הא ליכא בזה עשה אלא דדרשינן מקרא לעשות לו מיתה יפה, וא"כ נהי דהאיסור מצד הגברא ליתא, משום שהוא דבר של טעם ואינו מתדמה לחוקות הגויים אבל מצד המעשה עצמה הא לא מהני האי סברא, בזה בעינן טעמא דכתיבא באורייתא אבל כל הני דלא כתיבא בקרא אלא שיש בזה טעם וסיבה נאסר מצד המעשה. ולפי זה יוצא מבואר מדברי הר"ן דהא דיש סיבה וטעם לא סגי עוד להתיר האיסור מצד המעשה ובעינן עוד היתר לזה, ולכן אם יש מעשה שאין בו אלא סיבה וטעם לא מהני להתיר עכ"ד עיי"ש. [ובעניותי, אין רמז בגמרא או בראשונים בסוגיא בעבודה זרה שאומרים עשה דוחה לא תעשה במקרה של שורפין על המלכים, וגם קשה לענ"ד להעמיס כל דבריו בדברי הר"ן].  

פעם אחת או הנהגה קבועה?

עוד לאלוה מילין, ברבינו ירוחם פערלא על הרס"ג ל"ת י"ב כתב, נראה דלאו דובחוקותיהם לא תלכו עכ"פ מדאורייתא לא מיתסר אלא כל שעושה כן בדרך קבע על דעת להתנהג כן תדיר כחוק אבל כשאינו עושה כן אלא במקרה בעלמא לא אשכחן איסורא בקרא. וכן כתב הראב"ע בפרשת אחרי וז"ל ובחוקותיהם לא תלכו שלא ירגיל אדם ללכת בדרך הזה עד שיהיה לו חקו עכ"ל עיי"ש במאי דמחלק בין דברים שמפורשים לאיסור בתורה שבהם אפי' בפ"א עובר. עיין אריכות נעימה בס' יבקש תורה [קויפמן סי' מ"ד]

ומתאימים לכלל הזה דברי האגרות משה במה שאסר אכילת תרנגול הודו ביום הודיה בארה"ב [Thanksgiving] בדרך קבע, שכתב [ביו"ד ח"ד סי"ב] שלעשות שמחה וסעודה לכבוד היום דטענקס-גיוונג יש לאסור מדינא אף שליכא בזה חשש איסור יום אידיהן, דהא אינו מימי אידיהן שבדו הכומרים. אבל איכא בזה האיסור לאו דבחוקותיהם לא תלכו דוודאי אסור לקבוע זה לחובה ולמצווה אלא לשמחת הרשות בפעם זה ובאופן ארעי, דמ"מ אסור לע"ד לעשות יום קבוע בשנה לחוג זה... ברור שאין כוונת הרמ"א שאין בו טעם כלל שוודאי אף אם יש טעם אבל אינו טעם שכדאי לחדש בשביל זה איזה מעשים לעשות, שא"כ זה שעושים איזה דבר לקביעות, בשביל זה הוא דרכי האמורי, דלקבוע עשיית מעשים בשביל דבר שאינו חשוב לידע ולזכור, זה הוא עצמו דרכי האמורי [עיי"ש שכתב עוד שאולי אינו אסור כי אין בו שום קשר לדת] עכת"ד. הרי שאסר דווקא במקום שנהגו את זה לחוק קבוע ולא באופן חד פעמי, וזהו כמפורש באבן עזרא.

ויש להעיר מכמה מקומות בחז"ל שמשמע לא כן. בחולין כתוב "ובשוק לא יעשה כן [לשחוט לתוך גומא] משום ובחוקותיהם ל"ת". בספרא [פ' אחרי סי' קל"ט] ובחוקותיהם לא תלכו – לא תלכו בנימוסות שלהם בדברים החקוקים להם כגון תיאטראות וקרקסאות ואסטריות. ר"מ אומר אלו דרכי אמורי שמנו חכמים. ריב"ב אומר שלא תנקור ושלא תגדל ציצת [הראש] ושלא תספר קומי [פי' הראב"ד, שלא תנקור הרואה עצמו במראה לנאות את עצמו, והוא דרכי הגויים שמקשטים את עצמם לזנות כדי שיתנו נשים עיניהם בם]. וכל אלו דרך רשות ולא חובה, ועם כל זה עובר על בחוקותיהם לא תלכו. וכן הביא הרמב"ם כל הדברים המובאים בספרא, והעובר עליהם לוקה. וכיוצ"ב העיר ביבי"א [ח"ג יו"ד סי' כ"ד אות ד']. וע"ע בשו"ת בני בנים [ג' ל"ז], נפש הרב [עמ' רל"א], אגרות פחד יצחק [כעת אינני זוכר איה מקום כבודו] ושו"ת משנה הלכות [י' קט"ז]. וע"ע בעניינים אלו אינציקלופדיה תלמודית [ערך חוקות הגויים] ובשו"ת אהלה של תורה [א' כ"ג, בקשר לעמידת דום בצפירה ביום הזכרון].

ולסיום, דיברנו על חוקות הגויים. כל בוקר מברכים שלא עשני גוי. בעלי המוסר השרישו בנו שהעבודה באמירת ברכה זו היא לבדוק כמה "גויישקייט" נדבק בנו ולהתנער ולהיטהר ממנו. יש הרבה דוגמאות בימינו של השקפות והנהגות שאין מוצאם מסיני ומהמסורת שהועברה מדור לדור אלא ספגנו – ביודעין ובלא יודעין – מהתרבות הסובבת. מקוצר המקום, אציין רק דוגמה אחת [המתאימה גם לחנוכה הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה]. יופי. יון אותיות נוי, אבל הנוי שלהם הוא היפך מהנוי האמיתי [לכן אם כותבים נוי בכיוון הפוך, מקבלים "נוי"]. הם גרסו ש'יפה הוא טוב' ואילו אנחנו גורסים ש'טוב הוא יפה'. אנחנו מביטים בעיקר בפנימיות המקרינה את היופי גם כלפי חוץ ואילו הם מביטים על היופי החיצוני בלבד. [וכבר הבעיר השפ"א בפ' תזריע שמילת 'עור' (שעל הגוף) ומילת 'עור' (סומא) הן בעלי אותיות משותפות, ללמדנו שהעור והחיצוניות מעוורת ומסנוורת את העיניים, וכל מי שעוסק עם שידוכים לבחורי ישיבה יודע זאת היטב ואכמ"ל]. רבים מאתנו הושפענו ושמים דגש רב מדי על היופי החיצוני. מפליא לראות זוגות רבים הפוסעים להנאתם ביחד ברחוב ,כאשר הבעל לבוש כאילו יצא הרגע מעייריה פולנית קטנה לפני מאה וחמישים שנה, ואילו הגברת לבושה כאילו יצאה הרגע מחנות בגדים יוקרתית בפריז וד"ל. העמלות בתורה שאנחנו אמונים עליה, אמורה להכניס אותנו לתוך עמקי החיים [כדברי החזו"א באגרת] בעוד שביון הצטיינו בלימוד חכמות חיצוניות. המלחמה היא, איפוא, פנימיות נגד חיצוניות. נאזור חיל וננצח במלחמה!

שבת שלום ואורות אין סוף!!