לזכות ידידי-אהובי הנגיד המפורסם, מוקיר רבנן ורחים רבנן, ואיהו גופיה צורבא מרבנן, בנש"ק, הר"ר מרדכי זיסקינד הגר שליט"א שמדרבן אותי לכתוב את השיעורים ומזכה אותי בחברותא יומית.
"תני
מדברין היו עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא, וימלא פומיה מוי, אמר רבי תנחומא
מפני הברכה"
שקלים ט ע"א
כשבאים שלש פעמים בשנה לתרום את הלשכה ולהוציא את הכסף לקרבנות, היה עושים תחבולות שונות למנוע מהתורם את האפשרות לגנוב את הכסף, כמבואר בגמרא. [מכאן לקח מוסרי אדיר - שאדם עלול לגנוב אפילו מכספי הקדש בתוך בית המקדש! איום ונורא. ומה גם, שאחת הפעמים שהיו תורמים את הלשכה היה בעשרת ימי תשובה]. אחד מהדברים שהיו עושים היה לדבר אתו כדי שלא יוכל להכניס את הכסף לפיו. הגמרא מציעה רעיון חילופי, דהיינו למלא את פיו במים. ודוחה הגמרא שאי אפשר מפני הברכה. ונתחבטו המפרשים בפירוש הירושלמי.
כתב בשו"ת 'חכם צבי' (קכא) שב'יפה מראה' פירש בתירוץ הגמרא שחוששים שמא יבלע מהמים ונמצא שנהנה בלא ברכה.
והקשה על זה שיכול לברך בתחילה על דבר אחר ולכוון גם על המים שיבלע. ועוד שמי ששותה מים לאונסו כגון שחנקתו אומצא פטור מברכה, וכמבואר בברכות (מה, א), וכל שכן כאן שאינו מתכוון כלל לבלוע את המים שהוא פטור מן הברכה, וכל שכן שאין למנוע מלמלאות פיו מים על הספק משום חשש בליעה בלא ברכה.
ועל כן כתב בחכם צבי, שנראה לו ברור שכונת הירושלמי היא, שאי אפשר לו למלאות פיו מים מפני שצריך לברך התורם את הלשכה בשעה שהוא תורם, וצריך לברך "אשר קדשנו וכו' להפריש תרומה מן הלשכה". שכן אפילו אם נאמר שתרומה זו שהוא תורם היא מדרבנן ולא מדאורייתא, עם כל זאת לא יגרע מחלת חו"ל שמברך עליה בשעת הפרשה, וכן כל שאר מצות דרבנן.
הקשה כ"ק אדמו"ר שליט"א שאחר יוציא אותו בברכה ואין בעיה למלאות פיו במים? וחקר אם היוצא מדין שומע כעונה יכול להיות עם אוכל או משקה בפיו [בניגוד למברך עצמו שלא יכול, כדילפינן בגמרא מ"ימלא פי תהילתך" שאסור שיהיה אוכל בפיו בשעת הברכה]. ולכאורה זה תלוי אם השומע נידון כאומר או שיוצא בשמיעה גרידא. לפי הצד הראשון, אינו יכול לצאת אם פיו מלא ולפי הצד השני יוצא. לכאורה, מכך שהגמרא דחתה הצעה זו 'מפני הברכה', ראיה שגם השומע לא יכול למלא את פיו באוכל או משקה.
וגם קשה שאפשר לברך בחוץ, לפני שיכניס את המים לפיו [תומים]?
ועוד העיר כ"ק אדמו"ר שליט"א על עצם העצה להכניס מים לפיו למנוע גניבה. יש עצה פשוטה יותר - שיעשו פישפש [פתח קטן] דרכו יוכלו להתבונן בו ולמנוע כל מעילה בתפקידו וגניבת ההקדש ואמנם מצאנו זאת כבר בגמרא [גיטין נ"ד] בהקשר אחר "דחזינא בפישפש" עיי"ש [ואין כאן "הכל מיד ה' עלי השכיל" שאסור להוסיף על הבנין, שכאן היה לצורך, כמו שאמרו תוספות].
עוד קושיא של כ"ק אדמו"ר שליט"א: הרוגוצ'ובר הביא מדברי הגמרא בחולין י"א שמוכיחים שיש חזקה מכך שהכהן מטמא את הנגע אחרי שהוא יוצא מהבית על אף שכבר אינו רואהו. מכאן שאפשר לסמוך על החזקה. הקשה הרוגוצ'ובר - הרי אפשר לראות דרך מראה mirror? ומכאן מוכח, שכאשר צריך "ראיה" לא מספיק ראיה דרך מראה אלא דרושה ראיה בלתי אמצעית שהרי בתורה כתוב וראהו הכהן [הובא בשו"ת "אפיקי יהודה", גם דנו אם אפשר לקרוא את המגילה דרך מראה, האם זה נקרא "מתוך הכתב" או לא?]. אבל בעניננו, אין צורך ב"ראיה" פורמלית-הלכתית אלא צריך למנוע גניבה, ומראה בודאי יספיק לכך. ומכאן תסתער עלינו הקושיא - מדוע הגמרא לא הביאה עצה פשוטה זו?
וצע"ג.
ומצוה ליישב!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה