הרב ליכטנשטיין זצ"ל
לכאורה, יש במושג "אמונת חכמים" מן החידוש; אמונה צריכה להיות בקב"ה ולא בבו"ד ("ארור האיש אשר שם בשר זרועו"), ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו! אך התורה מלמדתנו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכך אמר הקב"ה למשה קודם מעמד הר- סיני, בחינת ייעוד לדורות: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ובמכילתא שם: "וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך".
הגמרא בפסחים (כב:) מספרת:
"שמעון העמסוני... היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא' פירש...אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא ר"ע ודרש: את ה' אלקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים".
שמעון העמסוני חש, כי בשיתוף גורם נוסף למורא- שמים יש מימד של ע"ז. ומה באמת התשובה לתמיהתו? - אכן, הקב"ה הוא הנשוא הראשי למורא , אך יראת ת"ח מהווה נספח וחלק ממוראו.
הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות הל' ב') כותב:
"מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם , כענין שנא': 'ובו תדבק'... וכן ציוו חכמים ואמרו: 'הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם' '. מהרמב"ם, אמנם, עולה דוקא הנימה הפראגמטית, של דבקות בת"ח כאמצעי ללימוד מעשיהם. אך מדברי חז"ל על הפס' "ולדבקה בו" ('והלא הוא אש אוכלה אש? אלא הדבק בת"ח') קיימת גם הנימה הנפשית-חווייתית, של התקרבות לקב"ה באמצעות דיבוק בת"ח. ופעמים שחשיבות ת"ח עולה על חשיבות התורה עצמה, כפי שמשתקף מדברי הגמ' במכות (כב:): "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים (=מלקות) ואתו רבנן בצרו חדא".
ניתן לדבר על שתי רמות באמונה. לעתים, מדברים על אמונה לדברי אדם, שאמת הם ולא שקר. ואכן מימד זה קיים באמונה בה', להאמין ש"ה' אלקים אמת" וש"משה אמת ותורתו אמת". אך אמונה הינה הרבה מעבר לענין אינפורמטיבי גרידא ובחינת אמיתות הדברים, והיא כוללת זיקה והזדהות נפשית. האמונה, בשורשה וביסודה, אינה לדברי הקב"ה אלא בו עצמו. היא קרובה יותר לבטחון ותלות בו מאשר לקביעת דבריו כאמת או שקר. היא ראיית הקב"ה כישות, כמציאות קיימת וכהתגלמות כל המציאות.
והשאלה היא, איזו משמעות מקבלת אותה אמונה כשהיא מתיחסת לא לקב"ה אלא לחכמים, יצורי אנוש, הרמב"ם, בדברו על נבואתו של משה רבנו, מתאר בהל' יסודות התורה (פ"ח, א-ב), איך זו התבססה: " משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה... ובמה האמינו בו - במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו... שנאמר:
..."בעבור ישמעו העם...וגם בך יאמינו לעולם". קיימת כאן דיאלקטיקה בין האמונה השכלתנית לזיקה הנפשית. כדי להגיע לאמונה במשה, היה צורך תחילה בבחינה אמפירית של הדברים ("שעינינו ראו ולא זר"), ומשאלו אומתו - התבססה האמונה במשה, בלי שיהא צורך לבדוק אחר דבריו. "משה רבנו - כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות". לכן חורה אף ה' באהרן ומרים: "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה"; הטענה איננה פורמאלית: "איך העזתם לערער על סמכותו", אלא בראש וראשונה, ראו והבינו מי הוא משה, "בכל ביתי נאמן הוא", וכיצד בכלל שייך לחלוק עליו?!
ישב לבחון כיצד אדם רואה עצמו מול חכמים ובהתאם, מה יחסו אליהם. כשמדברים על אמונת חכמים, לא מדובר על אדם החושב שהוא חכם מאביי ורבא ורק מוכן לקבל דעתם. כי מחוייב בכך. מדובר בתחושה פנימית, שהוא מתגמד כלפי ענקי הרוח שקמו לנו בכל הדורות. בעולם המודרני קיים ליקוי כללי, הנותן אותותיו גם בתחום זה. האדם המודרני אינו הולך כ"כ לקראת הגישה, שיש אנשים שאינו יכול לחלוק עליהם. מדען בן זמננו אינו חש קרוע בין אמונה לקודמים לו לבין גילויים שהשיג בשכלו, כיון שלא מרגיש כל מחוייבות לקודמיו. אך ליהודי, חיים ללא אמונת חכמים, זו הינתקות מכל המסורת והמורשת רבת השנים. התבטלות כלפי תלמידי-חכמים וקבלי דבריהם מתוך זיקה נפשית ואמונה בהם, חייבת להיות תכונה יסודית המנחה בן-תורה ומהווה נר לרגליו.
לכאורה, יש במושג "אמונת חכמים" מן החידוש; אמונה צריכה להיות בקב"ה ולא בבו"ד ("ארור האיש אשר שם בשר זרועו"), ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו! אך התורה מלמדתנו: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכך אמר הקב"ה למשה קודם מעמד הר- סיני, בחינת ייעוד לדורות: "בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם", ובמכילתא שם: "וגם בך - גם בנביאים הבאים אחריך".
הגמרא בפסחים (כב:) מספרת:
"שמעון העמסוני... היה דורש כל אתים שבתורה, כיון שהגיע ל'את ה' אלקיך תירא' פירש...אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה עד שבא ר"ע ודרש: את ה' אלקיך תירא - לרבות תלמידי חכמים".
שמעון העמסוני חש, כי בשיתוף גורם נוסף למורא- שמים יש מימד של ע"ז. ומה באמת התשובה לתמיהתו? - אכן, הקב"ה הוא הנשוא הראשי למורא , אך יראת ת"ח מהווה נספח וחלק ממוראו.
הרמב"ם (פ"ו מהל' דעות הל' ב') כותב:
"מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם , כענין שנא': 'ובו תדבק'... וכן ציוו חכמים ואמרו: 'הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם' '. מהרמב"ם, אמנם, עולה דוקא הנימה הפראגמטית, של דבקות בת"ח כאמצעי ללימוד מעשיהם. אך מדברי חז"ל על הפס' "ולדבקה בו" ('והלא הוא אש אוכלה אש? אלא הדבק בת"ח') קיימת גם הנימה הנפשית-חווייתית, של התקרבות לקב"ה באמצעות דיבוק בת"ח. ופעמים שחשיבות ת"ח עולה על חשיבות התורה עצמה, כפי שמשתקף מדברי הגמ' במכות (כב:): "כמה טיפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בס"ת כתיב ארבעים (=מלקות) ואתו רבנן בצרו חדא".
ניתן לדבר על שתי רמות באמונה. לעתים, מדברים על אמונה לדברי אדם, שאמת הם ולא שקר. ואכן מימד זה קיים באמונה בה', להאמין ש"ה' אלקים אמת" וש"משה אמת ותורתו אמת". אך אמונה הינה הרבה מעבר לענין אינפורמטיבי גרידא ובחינת אמיתות הדברים, והיא כוללת זיקה והזדהות נפשית. האמונה, בשורשה וביסודה, אינה לדברי הקב"ה אלא בו עצמו. היא קרובה יותר לבטחון ותלות בו מאשר לקביעת דבריו כאמת או שקר. היא ראיית הקב"ה כישות, כמציאות קיימת וכהתגלמות כל המציאות.
והשאלה היא, איזו משמעות מקבלת אותה אמונה כשהיא מתיחסת לא לקב"ה אלא לחכמים, יצורי אנוש, הרמב"ם, בדברו על נבואתו של משה רבנו, מתאר בהל' יסודות התורה (פ"ח, א-ב), איך זו התבססה: " משה רבנו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה... ובמה האמינו בו - במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו... שנאמר:
..."בעבור ישמעו העם...וגם בך יאמינו לעולם". קיימת כאן דיאלקטיקה בין האמונה השכלתנית לזיקה הנפשית. כדי להגיע לאמונה במשה, היה צורך תחילה בבחינה אמפירית של הדברים ("שעינינו ראו ולא זר"), ומשאלו אומתו - התבססה האמונה במשה, בלי שיהא צורך לבדוק אחר דבריו. "משה רבנו - כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני, ואינו צריך לעשות להם אות". לכן חורה אף ה' באהרן ומרים: "ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי משה"; הטענה איננה פורמאלית: "איך העזתם לערער על סמכותו", אלא בראש וראשונה, ראו והבינו מי הוא משה, "בכל ביתי נאמן הוא", וכיצד בכלל שייך לחלוק עליו?!
ישב לבחון כיצד אדם רואה עצמו מול חכמים ובהתאם, מה יחסו אליהם. כשמדברים על אמונת חכמים, לא מדובר על אדם החושב שהוא חכם מאביי ורבא ורק מוכן לקבל דעתם. כי מחוייב בכך. מדובר בתחושה פנימית, שהוא מתגמד כלפי ענקי הרוח שקמו לנו בכל הדורות. בעולם המודרני קיים ליקוי כללי, הנותן אותותיו גם בתחום זה. האדם המודרני אינו הולך כ"כ לקראת הגישה, שיש אנשים שאינו יכול לחלוק עליהם. מדען בן זמננו אינו חש קרוע בין אמונה לקודמים לו לבין גילויים שהשיג בשכלו, כיון שלא מרגיש כל מחוייבות לקודמיו. אך ליהודי, חיים ללא אמונת חכמים, זו הינתקות מכל המסורת והמורשת רבת השנים. התבטלות כלפי תלמידי-חכמים וקבלי דבריהם מתוך זיקה נפשית ואמונה בהם, חייבת להיות תכונה יסודית המנחה בן-תורה ומהווה נר לרגליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה