כתובות ב.- חיוב בירור בספק ספיקא

א] מחלוקת רש"י ותוס' אם צריך לברר כשיש ס"ס

ב] שורש מחלוקת אם צריך לברר ס"ס – אם מטעם רוב צריך לברר שאולי אין כאן רוב ואם מטעם שספק ספיקא היא היתר בפנ"ע לא צריך לברר.

ג] נודע ביהודה – כשאפשר לברר ספק אחד בלבד לא צריך לברר גם לדעת הרשב"א, משום שכשאפשר לברר אין כאן ספק אמיתי משא"כ כשספק אחד ישאר.

 ד] גם תוס' סוברים שבאופן עקרוני צריך לברר אלא שבנידון דידן יש ספק אם בכלל יתברר כי שמא לא יבואו עדים ולכן לא מצריכים בירור או שאפילו יבואו עדים אין זה נחשב בירור כי סומכים על עדים מכח גזירת הכתוב ולא מכח בירור.

ה] הבדל בין 'זינתה תחתיו' לבין 'זינתה תחתיו ברצון'

ו] אם צריך לברר ס"ס תלוי במחלוקת אם ספקד"א לחומרא היא מן התורה או לא.

ז] דעת הר"ן שצריך לברר בגלל הריעותא.

ח] דעת האבי עזרי שצריך לברר משום שגם האשה מודה שלא נאנסה.

א] מחלוקת רש"י ותוס' אם צריך לברר כשיש ס"ס

תפקידנו במאמר זה הוא לברר השאלה אם צריך לברר כאשר יש ס"ס והמסתעף, ויהי המקום בעזרנו

גרסינן בפתח מסכת כתובות "בתולה נישאת ליום הרביעי" וכו' וכתב רש"י 'ומתוך שיבא לב"ד יתברר הדבר כשיצא הקול שמא יבואו עדים'. ובתוס' כתבו להקשות אמאי כל הנשים ינשאו ביום ד' הרי אם יבא לב"ד יתירוה דהלא הוי ספק ספיקא, ספק תתתיו ספק אינו תחתיו ספק אונס ספק רצון ובשלמא באשת כהן או בפחותה מבת ג' ניחא דהוי חד ספק אבל בשאר נשים הלא הוי ס"ס? ואומר ר"ת דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופתותה מבת ג' תקנו בכל הנשים שינשאו בד' ובקונטרס פירש שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים שזינתה ברצון וכו'.

ומקובל לומר [בחתם סופר בסוגיין ועוד] שנחלקו רש"י ותוס' לא רק בשאלה מקומית אלא בשאלה כללית אם צריך לברר כשיש ספק ספיקא. רש"י סובר שצריך לברר ואשר על כן גם במקרה של אשת ישראל שהתארסה אחרי גיל שלש וקיימת ספק ספיקא צריך לשאתה ביום רביעי, שאם ימצא שאינה בתולה ויבואו עדים ויברר ספקו אם אכן זנתה תחתיו, ואילו תוס' סוברים שכאשר יש בידינו ס"ס אין כל צורך לברר ורק במקרה של ספק אחד צריך לברר, ועל כן נזקקו לבאר הדין שכל בתולה נישאת ביום הרביעי כולל אלו שיש בהן ס"ס מכח 'לא פלוג'.

ב] שורש מחלוקת אם צריך לברר ס"ס – אם מטעם רוב צריך לברר שאולי אין כאן רוב ואם מטעם שספק ספיקא היא היתר בפנ"ע לא צריך לברר.

והנה, כבר נחלקו הפוסקים הובאו דבריהם באחרונים אם בספק ספיקא יש חיוב לברר כל שאפשר לברר או לא, ויעוין בשו"ע [יו"ד סימן ק"י סעיף ט'] דכתב הרמ"א שיש להתיר מכח ספק ספיקא ואע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש, ובש"ך שם [ס"ק ס"ו] הביא מהרשב"א בחולין דכתב דאפילו היכא דאיכא ס"ס צריך בדיקה היכא דיכולין לברר ע"י בדיקה. וכן הביא בש"ך בכללי ס"ס [אות ל"ה] פלוגתא בזה. וכתב הש"ך ויש להחמיר היכא דאפשר ואין הפסד בדבר. ובעצם האי פלוגתא כתב בס' דביר הקודש [סי' ג'] דנחלקו ביסוד היתר ס"ס, דידועה דעת הרשב"א דס"ס מטעם רוב והיינו דב' הספקות הוי רוב צדדים להיתר וא"כ י"ל דכל דאפשר לברר הספקות א"א להסתמך על רוב דהא י"ל דליכא כלל רוב דהספק אינו ספק אמיתי וא"כ הרשב"א דס"ל דס"ס מטעם רוב שפיר ס"ל דכל דאפשר לברר צריך לברר, דכל שלא בירר הרי איכא ספק אם איכא באמת רוב צדדים והני דפליגי ס"ל דס"ס הוי היתר בפנ"ע דספק אחד נאסר ולא ב' ספקות [עי' ביתר ביאור לקמן] וא"כ י"ל דגם באפשר לברר א"צ לברר דהלא עכשיו לפנינו ב' ספקות ובכה"ג ליכא איסור מספק.

ותבט עיני בס' באר ציון [עמ"ס כתובות ב. עיי"ש ועי' גם בארזא דבי רב עמ"ס כתובות]  הביא  מרש"י בחולין י"ב ע"א דהיתר דרוב ישנו גם באפשר לברר, ולכן אם באים מכח רוב לא יהיה צורך לברר, ואין דבריו נכונים, שהדין הוא שהולכים אחר רוב גם כשאפשר לברר דוקא כשהרוב קיים בודאי אבל בס"ס י"ל דדעת הרשב"א דאין כלל וודאות שיש כאן רוב , ולכן י"ל דס"ל לרשב"א דחייב לברר בס"ס [ועי' בקובץ הערות על סי' מ"ב אות י"א שהביא מחלוקת אם צריך לברר כשיש רוב. וכבר האריכו האחרונים אם צריך כפרה כאשר הסתמך על רוב חזקה או עדים ונתגלה שעבר עבירה ואין כאן מקומו].

ג] נודע ביהודה – כשאפשר לברר ספק אחד בלבד לא צריך לברר גם לדעת הרשב"א, משום שכשאפשר לברר אין כאן ספק אמיתי משא"כ כשספק אחד ישאר.

בתשובות נוב"י [יו"ד סי' מ"ג] כתב דגם לרשב"א דבס"ס צריך לברר היינו דווקא היכא דיכול לברר שני הספיקות ולא ישאר לנו שום ספק אבל אם אחר הבירור אכתי לא יבורר לנו רק ספק אחד א"צ לברר. ובפתחי תשובה [כללי ס"ס אות ל"ה] הביא דכ"כ גם ברע"א [סי' ע"ז]. והביאור בדבריהם הוא דס"ל דהא דכל דאפשר לברר צריך לברר בס"ס הוא משום דכל דאפשר לברר לא הוי ספק כלל, וכיסוד המל"מ בהל' בכורות פרק ד' בד"ה והנני חוזר דבספק היכול להתברר לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא משום דלא חשיב ספק כל שיכול להתברר וכמו שכתבו הראשונים ז"ל. וגדולה מזו כתב הרשב"א בח"ה דאפי' ספק דחסרון ידיעה לא מיקרי ספק ואף בדרבנן אזלינן לחומרא וכו' וא"כ י"ל דמה דס"ל להני דכל דאפשר לברר לא הוי ס"ס היינו משום דבאפשר לברר ליכא שם ספק וכמו בחסרון ידיעה וא"כ שפיר כתבו דכל זה באפשר לברר ב' הספקות אבל באפשר לברר אחד מהם אז עצם הדבר נשאר בספק א"כ אית ליה שם ספק ושפיר יש היתר דס"ס. [ואולי תלוי במה שיש לחקור – אם ס"ס הפירוש הוא שיש שני ספיקות נפרדים או שמא רואים את שני הספיקות כמקשה אחת של ספק. אם כהבנה השניה, כאשר אחד מן הספיקות לא יתברר, נחשב ס"ס שאינו יכול להתברר. ואילו לפי ההבנה הראשונה אם אפשר לברר ספק אחד, נשאר לנו רק עוד ספק אחד וכבר אינו כלול בקטגוריה של ס"ס ונצריך בירור].

ד] גם תוס' סוברים שבאופן עקרוני צריך לברר אלא שבנידון דידן יש ספק אם בכלל יתברר כי שמא לא יבואו עדים ולכן לא מצריכים בירור או שאפילו יבואו עדים אין זה נחשב בירור כי סומכים על עדים מכח גזירת הכתוב ולא מכח בירור.

ומעתה נראה דכל האי דינא בודאי אפשר לברר אבל באיכא ספק אם הדבר יתברר והיינו דהוי ספק על זה עצמו אם הוי דבר שיכול להתברר או לא, בכה"ג י"ל דא"צ לברר דהלא מכיון דזה גופא ספק ל"ש לומר דלא הוי ספק ולכן אית לי' שם ספק ולכן י"ל דיהא בזה היתר דס"ס. וי"ל דרש"י ס"ל דגם בספק אם אפשר לברר צריך לברר ולכן כתב דהוי תקנת בתולים גם על בתולה דעי"ז יתכן דיתברר הדבר אבל תוס' ס"ל דבכה"ג איכא היתר דס"ס ואף דס"ל דכל דאפשר לברר לא הוי ס"ס כ"ז בודאי דאפשר לברר דאז לא איקרי ספק אבל בתקנת בתולים הלא הוי ספק אם יבואו עדים ולכן שפיר הקשו דאמאי יתקנו על אופן זה הלא הוו ס"ס ומותרת והוצרכו לחדש דהתקנה משום בת כהן וקטנה ושאר נשים ינשאו משום לא פלוג, ע"כ מספר דביר הקודש ועיי"ש שהאריך עוד. נמצא לפי דבריו שגם תוס' סוברים כרש"י שבמקרה שאפשר לברר – צריך לברר [וכאן שונה כי יש ספק אם בכלל יתברר].

וראה ראיתי בס' מנחת חן [ח"א סי' ל'] שכתב לבאר מחלוקת רש"י ותוס' עפ"י מה שיש לחקור בדין עדות, האם מה שמאמינים לעדים הוא מדין נאמנות והוי בירור שכדבריהם כן היה או שמא אין לנו שום הכרח להאמין שהם מעידים עדות אמיתית וסומכים עליהם מכח חק התורה שגזרה להאמין לשני עדים ועל פיהם יקום דבר בין אם עדותם נכונה בין אם לא [והרמב"ם כתב להדיא כהצד השני בהל' יסודי התורה ז' ז'].

לאור זאת, י"ל דכו"ע ס"ל כדברי הש"ך  [בסי' ק"י ס"ק ס"ו] דבס"ס אם יכולין לבררו צריכין לבררו אלא התוס' ס"ל דנאמנות עדים אינו בתורת בירור אלא דין מחק התורה [כשיטתם במק"א וכדעת הרמב"ם עיי"ש במנחת חן] ע"כ שפיר הקשו דהוי ס"ס ולא הוצרכו לחכמים לתקוני ולא ס"ל כטעמא דרש"י שמתוך כך יתברר הדבר ויבואו עדים כי העדאת עדים לא מיקרי בירור כיון שגם אחרי הבירור אינו אסור בודאי אלא מגזיה"כ וע"כ עדים לענין זה לא מעלים ולא מורידים כי בלא"ה הדבר מותר מכח ס"ס רק דאמרינן דבמקום שיכולין לבררו צריכין לברר והרי סוף סוף ע"י העדאת עדים לא הוי בירור ע"כ לא עושים תקנה מחמת שיבואו עדים דדוקא בס"ס שיכולין לבררו צריכין לברר. אבל רש"י לשיטתו דס"ל בקידושין [דף ס"ו ע"א] דיסוד דין נאמנות דעדים מצד הבירור והכרעה היא א"כ שפיר ס"ל בכתובות בטעם תקנת חכמים דבתולה נשאת ליום רביעי דהוא משום שמתוך כך יבואו עדים יתברר הדבר ולא קשה לשיטתו קושית התוס' דהוי ס"ס כי אף בס"ס אם יכולין לבררו צריך לברורי כמ"ש הש"ך וא"כ כיון דהעדאת עדים מיקרי בירור שפיר מחויבין לבררו ע"י שיבואו עדים ויתברר הדבר, ודוק היטב בכל הנ"ל כי הם דברים נכונים בעזהי"ת.

נמצא שגם לפי המהלך של בעל ה'מנחת חן' רש"י ותוס' מסכימים באופן עקרוני שס"ס צריך לברר. וההבדל בינו לבין ה'דביר הקודש' בהבנת המחלוקת בין רש"י לתוס' הוא, שלדעת ה'דביר הקודש' מכיון שיש ספק אם בכלל יבואו עדים אין זה נחשב 'אפשר לברר' אליבא דהתוס' ואילו לפי ה'מנחת חן' אפילו אם נניח שבודאי יבואו עדים אין מספיק בכך אליבא דהתוספות, כי אין עדות מהווה 'בירור', וא"כ צריכים להגיע לטעם של 'לא פלוג'.

ה] הבדל בין 'זינתה תחתיו' לבין 'זינתה תחתיו ברצון'

והנה התוס' כתבו בדעת רש"י דע"י שיצא הקול יבואו עדים ויתברר הדבר שזינתה ברצון ובמאירי כ' בדעת רש"י דיתברר הדבר שזינתה תחתיו ברצון. וכתב בס' ארזי דבי רב [עמ' ג'] דפלוגתתם תליא בהא שחידשו האחרונים [הנודע ביהודה ורעק"א ועוד] דאף להרשב"א דס"ל דבאפשר לברר לא שרינן ע"י ס"ס אין זה אלא אם אפשר שיתבררו השני ספיקות ולא יהיה נשאר שום ספק אבל אם אף לאחר הבירור ישאר הדבר בספק לא מצרכינן לברר וא"כ י"ל דבהא פליגי התוס' והמאירי, דהתוס' משמע דס"ל דסגי לן להצריך לברר אף אם יתברר רק ספק אחד שזינתה ברצון ואף דאכתי נשאר הספק אם הייתה תחתיו מ"מ כיון שאפשר לברר שאסור מספיקא צריכים לברר ולא לסמוך על היתר ס"ס, משא"כ המאירי ס"ל כדעת הנוב"י דבעינן לברר רק אם אחר הבירור ישאר הדבר אסור בודאי אבל אם אח"כ ישאר הדבר ג"כ בספק אין מצריכין לברר ולהכי הצריך הטעם דתקנו לברר משום שמא יתברר הדבר לגמרי דהיינו שני הספיקות, שיבורר שהיתה ברצון וגם תחתיו.

ובספר 'שערי חיים' [לגר"ח שמואלביץ זצ"ל סי' א'] אמר אחרת, שדעת רש"י [שלא כתב לא "תחתיו" ולא ברצון"] היא שמספיק לנו בבירור ספק אחד מתוך שני הספיקות ולכן כתב שיעידו שזינתה ובצירוף מסקנת התוס' בסנהדרין [ח: ד"ה והביא] דעדי זנות של אשת איש צריכים דרישה וחקירה שכולל זמן המעשה שראו, וא"כ ע"י עדותם לעולם נדע את זמן הזנות, וגם בהנחה שיודעים את זמן האירוסין, הרי יתברר הדבר אם תחתיו או אינו תחתיו, ואשר על כן לא הוצרך רש"י לומר בפירוש שיעידו שזינתה תחתיו, דממילא היא שעדותם כוללת פרט זה. אבל התוס' ס"ל כדעת הנו"ב ורע"א, שרק כאשר אפשר לברר את שני הספקות חייב לברר, ולכן הוצרכו להוסיף שזינתה ברצון, וכאמור כל עדות כוללת הפרט של אם זינתה תחתיו, נמצא ששני הספקות מבוררים.

ובביאור המחלוקת בין הש"ך ורע"א אם אפשרות לברר ספק אחד נחשב 'איכא לברורי', כתב בשערי חיים, שתלוי בטעם הדבר שלא הולכים אחר ספק ספיקא כשאפשר לברר, לדעת רעק"א הטעם הוא משום שיש לחשוש שמא יתברר שהדבר אסור, וע"כ אין צריך לחשוש אלא שיתברר שיש כאן איסור ודאי, ולכן הדין דאיכא לברורי שייך רק אם יתברר בירור גמור, אבל אם ישאר עדיין בגדר ספק לא צריך לברר.

אכן אפשר לצעוד בכיוון שונה ולומר שלא הולכים אחר ס"ס היכא דאפשר לברורי דאין שם ספק עליו אלא חסרון ידיעה וכעין זה כתב במל"מ [פ"ד מהל' בכורות הל' ד'] דספיקא דרבנן היכא דאפשר לברורי לא אזלינן לקולא היכא דאפשר לברר, וגדולה מזו כתב הרשב"א דאפילו ספק בחסרון ידיעה [אף שא"א לבררו] לא מיקרי ספק וכש"כ ספק שאפשר לבררו. ולפ"ז א"ש דברי הש"ך דגם היכא שרק ספק אחד יכול להתברר לא אזלינן בתר ס"ס, דספק זה הרי הוא כמי שאינו, שאין זה אלא חסרון ידיעה ואינו ספק כלל ולא נשאר לנו אלא ספק אחד.

אכן נראה דאף אם הטעם הוא דכל דאיכא לברורי לא חשיב ספק, א"ש יסודו של רעק"א, שהוא ילמד שספק שיכול להתברר עדיין תורת שם ספק עלה אלא שאינו 'ספק גמור' וא"כ לא שייך ההיתר של ס"ס, משא"כ כשספק אחד ישאר, עדיין יש כאן שם תורת 'ספק גמור' על הספק שלא יכול להתברר, ומצטרף לספק שיכול להתברר להוות ס"ס ומותר.

נמצא לפ"ז שבין אם הטעם של איכא לברורי הוא מחשש שמא יתברר האיסור ובין אם הטעם משום דלא חשיב ספק גמור, היינו דוקא כששני הספיקות יכולים להתברר, וא"ש שיטת התוס' [בדעת רש"י] שהוצרכו לומר דע"י שיבוא לב"ד יתברר שזינתה ברצון [וכלול בעדותו גם שזינתה תחתיו] וממילא יתבררו ב' הספקות, עכ"ד השערי חיים ועיי"ש שעוד האריך בזה. 

   

ו] אם צריך לברר ס"ס תלוי במחלוקת אם ספקד"א לחומרא היא מן התורה או לא.

והנה בשאלה אם צריך לברר ס"ס נחלקו הראשונים, הרשב"א [ובפשטות גם רש"י ואולי גם תוספות] ס"ל שצריך לברר והתה"ד ס"ל שאין צורך. בס' מגדנות אליהו [ושו"מ שכבר קדמו הפנ"י] תלה מחלוקתם בשאלה אי ספד"א לחומרא היא מן התורה או לא. הרשב"א סובר שהיא מה"ת ולכן צריך לברר כי הספק השני בנוי על ספק דאורייתא שהיא לחומרא וצריכים לברר [ובאמת הביא הש"ש ש"א פ"ה שרש"י סובר שספד"א לחומרא כדעת הרשב"א]. ואילו התה"ד סובר כמו הרמב"ם שספד"א לחומרא היא רק מדרבנן ולכן כאשר יש ספק שני הבנוי על דרבנן מותר גם בלי לברר ע"ש. ובאשר לדעת התוס' יש מח' בין הפר"ח והמהרי"ט אם ספד"א לחומרא [מהרי"ט] או לקולא [פר"ח] אבל בין כה וכה אין קושיא כי ההבנה המקובלת בתוס' היא שלא צריך לברר ס"ס [וזה יסתדר עם שיטת הפר"ח] ואילו לפי הגישות שהבאנו לעיל גם תוס' סוברים שצריך לברר [וזה יסתדר עם המהרי"ט], וא"כ לא נמצא סתירה בדבריהם.

ואפשר לדחות שאפילו אם נאמר שספקד"א לחומרא היא מן התורה לא צריך לברר ס"ס כי אפשר לטעון שכאשר יש ס"ס אין פה 'ספק חלש' אלא שאין פה בכלל מקום להסתפק. ועל פי הבנה זו, אין חומרת ספק דאורייתא מחייבת בירור בספק ספיקא שהרי אין כאן ספק. עיין בדברי הגר"ח קמיל בס' אהל אברהם עמ' תקפ"ב ובס' מאור למלך [סי' י"ב].

ז] דעת הר"ן שצריך לברר בגלל הריעותא.

בחמד"ש בסוגיין כתב שרש"י ס"ל דאיכא חיוב לברורי בס"ס והקשה ע"ז מהא דמבואר ברמ"א יו"ד קי דא"צ לברורי. ויישבו אחרוני זמנינו [עי' בס' ברכת מרדכי לגרב"מ אזרחי שליט"א סי' א' ובביכורי ראובן עמ' ז' לג"ר ראובן שיפאנסקי שליט"א ונצעד בדרכם] עפ"י מה שאנהירו לעיינין הר"ן בסוגיין [בדעת רש"י] וז"ל כיון דמהימנינן ליה קים לן דודאי זינתה וכיון שכן איתרעאי ועלייהו דב"ד רמי למיקם עלה דמילתא אי תחתיו אי אין תחתיו ואע"ג דכי לא משכחי סהדותא במילתא שריא לבעלה משום תרי ספיקי אפ"ה כיון דאיתרעאי עלייהו רמי למיקם אקושטא דמילתא עכ"ל. ונראה מדוקדק להדיא מדברי הר"ן שחיוב הבירור של המשנה אין זה מדין חיוב לברר בס"ס אלא מדין ריעותא דזנות הוא דאתינן עלה דהביאה חשיבה ריעותא לפנינו ורמיא עלן לברורי ההיתר. וכן משמע ממש"כ הר"ן דכי לא משכחי סהדי שריא מדין ס"ס דמשמע דהס"ס הוא בתורת היתר והיינו משום דמאחר שאיתרעה בעינן סיבה להתירה.  

ויסוד לדב"ז נראה דהוא ע"פ מש"כ הרשב"א בבה"ב שער ד' פרק ב' דבפ"פ לא מהניא חזקת היתר משום דהוי שור שחוט לפניך, פירוש דהביאה לפנינו עושה ריעותא בחזקת האשה והיינו דמה דחזינן לפנינו שנבעלה זה גרע משאר דוכתי דאזלינן בתר חזקה כגון בספק טרפה דאיכא נקב לפנינו ומספקינן אם נטרפה מחיים או לאחר שחיטה, דאזלינן בתר חזקה. ובפשטות הביאור בזה משום דהביאה היא הדבר הפוסלת ואפילו הוי באונס או לאו תחתיו עדיין יש כאן מעשה הביאה משא"כ בטרפה אם ניקבה אחר שחיטה אין זה חפצא דטרפה כלל. ויש להמתיק זאת בהיזכר ביסודו של הזכר יצחק [סי' כד] 'דטומאה יש גם באונס, רק שהותרה מצד האונס', הרי שגם כשאין איסור פורמלי, עדיין יש טומאה.

עכ"פ היסוד מיהא מבואר בדברי הרשב"א דביאה לפנינו חשיב שור שחוט לפניך ונראה דאלו הם יסוד דברי הר"ן דכיון דקים לן דודאי זינתה איתרעאי ועלייהו דב"ד רמי למיקם עלה דמלתא דהיינו משום דהוי שור שחוט לפניך ואיתרעה חזקתה, ולפי"ז אין שייכות כלל בין תקנת המשנה לבין החיוב לברר ס"ס אלא שהוא דין מסויים משום דאיתרעה חזקתה ורמיא עלן לברורי ההיתר.

  ויש להוסיף שיש לדקדק בשינוי בין תוס' והר"ן בעצם חיוב הבירור, דבתוס' כתבו שיבואו עדים שזינתה ברצון, ובפשטות אם יודעים העדים שזינתה ברצון יודעים גם שהיתה תחתיו [וגם כזכור עפ"י תוס' בסנהדרין ח' יש דרישה וחקירה של עדי זנות שכוללת זמן המעשה] ובר"ן הזכיר רק שיבואו עדים שזינתה תחתיו וכן הוא ברש"י [יב ד"ה וניחוש] ולא יתברר הדבר אם תחתיו זינתה. ומדוייק מכך שלא הזכירו רש"י והר"ן שזינתה ברצון דא"צ לזה אלא שאם רק יבואו עדים שזינתה תחתיו שוב הוי ספק אחד ואסורה מספק. ושיטת התוס' בזה נראה עפמש"כ בנחלת צבי ליו"ד קי דהחיוב לברורי הוא רק אם אפשר לברר האיסור בודאי וא"כ בדידן אם היה אפשר לברר רק תחתיו ולא רצון הרי הוי נשאר הדבר עדיין בספק ולא היה שייך בזה חיוב בירור. ולפי"ד נראה דמה דס"ל להר"ן ורש"י דסגי בעדות על תחתיו גרידא אינו משום דנחלקו על הכלל הזה אלא משום דלא אתינן עלה דחיוב בירור דידן משום חיוב בירור דכל ס"ס אלא מדין מסויים דאיתרעי ע"י הביאה ובזה שפיר כתב הר"ן דאי רק יבואו עדים שזינתה תחתיו נתחזק הריעותא ובזה ל"ש הך כללא דלא נחתינן לבירור אלא כשאפשר לברורי בתורת ודאי דלא מן השם הוא זה אלא אדרבה הריעותא היא לפנינו ובעיא היתר.

 וכלל הנחלת צבי נראה דאפשר לברורי הוא דין רק שנפסוק הדין על פי ידיעה ולא נסמוך על דאזלינן בתר חזקה או רוב או אפילו ספק דאורייתא לחומרא דהוא גם כן כדין פסק על הספק ואם נברר רק ספק א' לחומרא עדיין ישאר הדין דאסור רק משום דספק דאורייתא לחומרא וזה פסק ולא בירור.

נמצאנו למדים שיתכן וגם רש"י מסכים באופן עקוני שבספק ספיקא אין צריך לברר וכאן בגלל הריעותא צריך לברר.

ח] דעת האבי עזרי שצריך לברר משום שגם האשה מודה שלא נאנסה.

ואשור ברהטים שגם באבי עזרי הציע שרש"י מסכים שאין צריך לברר אלא שכאן במשנה שלנו שאני שהרי היא מכחישתו וטוענת שהיא בתולה, ועל כן מונח הודאתה שלא נאנסה, ואף שאין זו סיבה לאסור עליו שהרי יש לו ס"ס אבל יש כאן טעם לזה שבית דין יבררו את הדבר. וראה במאירי [ב.] שכתב שאף באשת ישראל דוקא במקום ששותקת נחשב ספק ספיקא אבל במכחישתו ומודה שלא נאנסה לא הוי ס"ס וכדברי האבי עזרי.

הרי שלך לפניך שהראינו תלת פנים שוחקות, הראינו פנים שרש"י ותוספות נחלקו בשאלה אם בס"ס צריך לברר, רש"י סובר שצריך ותוס' סוברים שלא צריך. פנים נוספות שכולם מודים שבדרך כלל צריך לברר וכאן לדעת תוספות יש סיבה מיוחדת שלא צריך לברר [אולי לא יבואו עדים או גם עדים לא סגי לן שאין עדים מהווים בירור]. ופנים אחרות שכולם מודים שבדרך כלל לא צריך לברר וכאן לדעת רש"י יש סיבה מיוחדת שצריך לברר [יש ריעותא או שהיא מודה שלא נאנסה].    

וכמה יש עוד להרחיב בסוגיא רבתי זו אבל אין כאן המקום להאריך יותר. וע"ע  בס' ברכת משה [סי' א'], אור המאיר [סי' א'], קובץ חכמי לב [ג' עמ' 173 והלאה] מאמרו של הג"ר יחזקאל וינפלד שליט"א, דברי אליהו [סי' א'], שיעורי הגר"י דייויד שליט"א [סי' א'], ספר זכרון מאיר [עמ' רס"ט], ובגמ' כתובות מהדורת 'מתיבתא' באוצר העיונים מערכה א' ועוד ועוד.

סיימתי י"ג מנחם אב ירושלים העתיקה תובב"א