|
|
|
פרשת האזינו
גאולה צורך גבוה
"אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם לולי
כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה ולא ה' פעל כל זאת" [דברים לב
כו כז]. כדרכינו, נרחיב בפסוק זה עפ"י הספרים הקדושים ותיווצר תמונה מושלמת
יותר לגילוי עומק מקרא הקודש.
מספר פעמים מופיעה בתורה הטענה 'למה יאמרו
הגויים', כדי להציל את ישראל מגזירת כליה ושמד. בפעם הראשונה הוזכרה טענה זו בחטא העגל
'למה ה' יחרה אפך בעמך וכו' למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים וכו'
[שמות לב יא יב].
פעם שניה נאמרה טענה זו בחטא המרגלים 'ואמרו
הגויים אשר שמעו את שמעך לאמר מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם
וישחטם במדבר' [במדבר יד טו טז]. והסכים הקב"ה לטענה זו 'ויאמר ה' סלחתי כדברך'
[שם שם כ']. ופירש"י בשביל מה שאמרת פן יאמרו.
מתמיהה העובדה, שעל פניו, הקב"ה
דואג ל'יחסי צבור' [public relations] שלו. ואנחנו
שואלים - יאמרו מה שיאמרו, ומה אכפת לו?
הרמב"ן הוטרד משאלה זו:
"ולכך הזכיר משה בתפילתו 'ואמרו הגויים
אשר שמעו את שמעך לאמר וגו'', והשם ית' הודה לו בזה, 'ויאמר ה' סלחתי כדברך'. והטעם
בטענה זו איננו כרוצה להראות כוחו בין שונאיו, כי כל הגויים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו
לו [גם הרמב"ן סבור שהקב"ה לא צריך להתפעל ממה שאומרים עליו הגויים]. אבל
השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להיטיב,
וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו ופרסם בהם באותות ובמופתים
כי הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם
ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם. והנה תהיה כוונת הבריאה
באדם בטילה לגמרי שלא יישאר בהם יודע את בוראו רק מכעיס לפניו ועל כן ראוי מדין הרצון
שהיה בבריאת העולם שיהי רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים כי הם הקרובים אליו והיודעים
אותו מכל העמים. וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד
נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו א-להים כענין שנאמר כל הנקרא בשמי
ולכבודי בראתיו [רמב"ן דברים לב כו].
הרי שהכתוב בא לספר שבחם ומעלתם של ישראל
שבלעדיהם אין מקום לכבודו של הקב"ה בעולם, וכדברי הנביא 'אתם עדי נאום ה' ואני
א-ל ישעיהו [מג יב], ודרשו חז"ל כשאתם עדי, אני א-ל, וכשאין אתם עדי כביכול איני
א-ל [ילקוט שמעוני שם ועי' פחד יצחק יו"כ מאמר ט' ותתענג נפשך].
ומצאנו מהלך זה גם ביהושע בפרשת העי. לאחר
המפלה במלחמה נופל יהושע על פניו ואומר 'אהה ה' אלקים למה העברת העביר את העם הזה את
הירדן לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו וכו', בי ה', מה אומר אחרי אשר הפך ישראל עורף
לפני אויביו וישמעו הכנעני וכל יושבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ ומה
תעשה לשמך הגדול [יהושע ז' ז' ט'].
והרמב"ן עשה שימוש בפסוק זה
ביהושע בפרשת תצוה וז"ל שם על הפסוק אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם [שמות
כט ט"ו] "ואם כן, יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך
הדיוט ולא צורך גבוה אבל הוא כענין שנאמר 'ישראל אשר בך אתפאר' ואמר יהושע ומה תעשה
לשמך הגדול ופסוקים רבים באו כן 'אוה למושב לו', 'פה אשב כי אויתיה'".
הרי שכביכול השראת השכינה בישראל היא
צורך גבוה ולא צורך הדיוט. וביארו תלמידיו
המקובלים של הרמב"ן את דבריו, כי לפי הפשט היה נראה כי השכינה בישראל צורך הדיוט
היא היינו לצרכם וטובתם של ישראל אבל על דרך הסוד אינו כן אלא צורך גבוה לצרכו של הקב"ה
כענין שנאמר ישראל אשר בך אתפאר ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול, כלומר אם יכריתו האויבים
את שמנו שלך גדולה משלנו, הצרה שלך גדולה מהצרה שלנו, שאם אין אנו כאן אין אני כאן
לשון סגי נהור על הקב"ה, תלה הקב"ה את כבודו בעולם במציאותם של ישראל שכן
הם היחידים היודעים אותו ולהם בלבד היכולת לגלות מציאותו בעולם. כנסת ישראל מלבישה
את האלוהות המתגלה בעולם כשם שאדם אינו מתגלה מחוץ לביתו אלא כאשר הוא לבוש בבגדיו
כך כנסת ישראל מלבישה את האלוהות ומאפשרת את התגלותה בעולם [כך ביארו קדמוננו את דברי הרמב"ן]. ועי' בס' באר לחי ראי
לגרי"ח סרנא [הל' חמץ ומצה פ"ז] שהאריך. וע"ע במהר"ל [גבורות
ה' פ' כ"ג] ובס' זמן שמחתנו [לגר"ד כהן שליט"א מאמר ג'] שהסבירו את
המדרש שכנסת ישראל נקראת בתי, אחותי ואמי, והמשכן שהוא צורך גבוה הוא במדרגת אמי,
שאנחנו כביכול משפיעים.
וכן גאולת ישראל צורך גבוה היא כמו שכתב במדרש [משפטים פרשה ל'] ד"א, כי קרובה ישועתי
לבוא, כי קרובה ישועתכם, אינו אומר אלא ישועתי, יהי שמו מבורך, אילולא שהדבר כתוב א"א
לאמרו. א"ל הקב"ה לישראל, אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה כביכול כל ימים
שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר עמו אני בצרה ואני גואל לעצמי עי"ש.
וכבר האריך בזה וכבר האריך בזה ר' חיים מוולוזין [בנפש החיים' ב' י"א] וכתב שהעיקר
הגדול של ענין התפילה הוא לכוון רק להוסיף כח בקדושה להעביר רוח הטומאה מן העולם ולתקן
עולם במלכותו ית"ש ולא על ענייני עצמו כלל ועינינו הרואות בנוסח התפלה בראש השנה
שהוא מסודר מראשו ועד סופו רק על כבוד מלכותו ית"ש שיתעלה כבתחילה קודם חטא אדה"ר.
ואמנם תכלית הכוונה צריך שתהיה רק צורך גבוה כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת ישראל
'באמור להם עם ה' אלה' והמה מוכים ומעונים מחויבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש
על חילול שמו ית' ואך למען שמו יעשה וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר יש
מקום גם כן לבקש לפניו ית' על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם חי בצער למטה כמאמרם ז"ל
אמר ר' מאיר בזמן שהאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי.
וביאר בזה בנפש החיים' את דברי המשנה בראש
השנה 'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל' - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות
מלחמה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכוונים ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים.
ופירש שם, שאין הכוונה לפעולה הגופנית של הרמת העיניים כלפי מעלה אלא שלא
היתה צעקת תפילתם לפני ית"ש על צערם אלא רק על חילול שם אביהם שבשמים ית"ש.
והמקובלים ביארו שזה סוד תיקון חצות:
קמים נבוני לבב בחצות לילה וידיהם על חלציהם כיולדה על צרת העולם צרת השכינה צרת התורה
הם בוכים ומבכים ויודעים ומכירים את עומק הצער במקורו ובתולדותיו. יודעים הם שכל הצרות
והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים כל הבוז והמשטמה, כל הרשעה
והזוהמה אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון צער השמים, צער השכינה.
ודברים חריפים יש על כך בתיקוני זוהר מובא בנפש החיים וז"ל ויהי היום ויבואו בני
האלקים להתייצב על ה', ויהי היום - דא יומא דדינא ראש השנה. ויבואו בני האלקים להתייצב
על ה' ודאי למתבעא עלבוניה דכולהו צווחין ככלבא הב הב הב לן חיי הב לן בני הב לן מזוני
הב לן סליחה וכפרה ואין איש שם על לב לבקש על עלבוניה דמאריה ושמו המחולל בגויים כמה
דאת אמר 'כי יד על כס י-ה' שאין השם שלם ואין הכסא שלם.
וכן כתב המהר"ל בפרשת הסנה 'עמו אנכי
בצרה', אין הכוונה שהוא בצרה חס ושלום לומר כך. אך פירושו, שהוא יתברך אסור בזיקים
בישראל והוא עמהם תמיד, לכך כאשר ישראל בצרה אין מלכותו בשלמות לפיכך היה נראה לו בסנה
המורה על כך שאין מלכותו בשלמות. וזה הפירוש 'עמו אנכי בצרה' רוצה לומר שהוא עם ישראל
בצרה ומאחר שהוא עמהם בצרה אין מלכותו בשלמות לפיכך נגלה מתוך הסנה [גור אריה שמות
ג' ב'].
בהקשר זה ראיתי סיפור [בקונטרס יתגדל ויתקדש ונעזרתי ממנו רבות בכתיבת
המאמר] שסיפר על עסקן ציבורי ידוע, שנסע אחרי המלחמה לעזור לשרידי החרב שנשארו
באירופה:
בעוזבי את פולין בפעם השניה, היה זה בחצות
לילה ליוו אותי ידידים וחברים משכבר הימים לתחנת הרכבת בוורשה וגם אנשי השלטון הפולני,
בשעת הפרידה, כשעמדתי על יד הקרון בתחנה, ניגשה אלי אשה, ובקשה בפיה. יש לה אחות בירושלים
שבעלה עובד בתנובה ברחוב יחזקאל, ואביה הזקן נוסע אליה לירושלים ברכבת הזאת, ובקשתה
שאכניס אותו בתא שלי כדי שיימצא בחברה של יהודי. נעניתי לה כמובן. עליתי יחד אתה לקרון
והעברנו את אביה ואת כל חפציו לתא שלי. כשנכנסתי אחר כך לתא, והתבוננתי ביהודי, ראיתי
לפני פנים צהובים כשעוה, זקן לבן, עיניים מעוצבנות, וכולו פקעת עצבים. כשהתחלתי לשאול
אותו מי ומה וכו', שתק ולא ענה דבר. שתקתי אף אני. אחרי זמן מה, ביקשני לעזור לו לפתוח
את המזוודה שלו. בתוכה ראיתי שופר, פמוטים בשמים להבדלה, טלית ותפילין כמה ספרים וכמה
כותנות ועוד כמה חפצים. הוציא לו ספר 'נועם אלימלך' ועיין בו. לא ניסיתי שוב להיכנס
אתו לשיחה כי הרגשתי שזה לא לרצונו. לפני שהשתטחתי על הספסל לישון, לקחתי לי משהו לשתות
ושאלתי אם גם הוא מוכן לשתות משהו. נענע לראשו לאות הסכמה, מזגתי לו כוס אחרי ששתה,
התחיל לשוחח אתי, וסיפר לי בקיצור שהוא מגליציה, חסיד בעלז שבע ימים, אך גם שבע צרות.
גולל לפני כל מה שעבר עליו תחת שלטונו של הצורר, איך ששיכל את אשתו ואחדים מילדיו ואיך
ניצול ועתה עולה הוא ל'ארץ החיים', פתאום הפסיק ונדם
לא המשיך. נשאר יושב עצום עיניים אחרי שתיקה מדכאת זו של כמה רגעים יצאתי מן התא, בשובי
מצאתיו שטוח על הספסל אף אני השתטחתי על הספסל השני אך לא יכולתי לעצום עין וכל מחשבותי
התרכזו באיש שממולי ובכל מה ששמעתי ממנו.
לפנות בוקר עם שחר קמתי להתפלל לפני שייכנסו
ברכבת נוסעים לא יהודים. האיש ממולי לא קם ולא נע למרות שלא ישן אחרי התפילה הוצאתי
מאמתחתי משהו לשתות ולאכול שאלתיו אם רוצה משהו לשתות לא ענה אחרי כמה שעות שאלתיו
שוב והוא נענה לי בראש שמוכן לשתות. וכך כמה פעמים ביום שתה משהו, אולם לא הוציא הגה
מפיו, עיין בספר במקצת, ישב שכב ושתק. שתיקתו היתה איומה והשרתה עלי דיכאון נורא, לא
ידעתי את נפשי.
אחרי חצות היום, פתח ואמר "אחרי כל
מה שעבר עלי ואחרי כל מה שעיני ראו וד' לא ריחם ולא חמל, לא אתפלל אליו, ארגיזו גם
אני". שתקתי ולא עניתי מאומה אף הוא חזר לשתיקתו לפנות ערב כמעט החשיך התחלתי
לסדר לי את חפצי לרדת בפראג [הוא המשיך לפאריס]. והנה ביקשני פתאום לעזור לו להוריד
את המזוודה הוציא את הטלית והתפילין התעטף בטלית הניח תפילין ועמד להתפלל.
נדהמתי מהשינוי הפתאומי, ברם שתקתי ולא
אמרתי מאומה. אחרי שסיים את תפילתו פתח ואמר "על פי דין, צריך להתפלל. וכי ה'כביכול'
אינו זקוק ואינו ראוי לרחמנות. מה יש לו עכשיו בעולם? מי נשאר לו? ואם הוא ריחם עלי
ונשארתי בחיים, זכאי הוא שארחם גם אני עליו ולכן קמתי והתפללתי". סיים את דבריו
ודמעות זלגו מעיניו והתחיל לבכות בקול 'אוי א רחמנות אויך אויפן ריבונו של עולם, ביי
וועמען איז ער געבליבען" [אוי, רחמנות גם על ריבונו של עולם, עם מי הוא נשאר].
אף אני בכיתי אתו, נפרדתי ממנו מתוך דמעות ומתוך ברכה להתראות בירושלים ונזכה לביאת
המשיח.
תמונה מזעזעת זו לא תימחה ממני לעולם אף
היום מצלצלים באוזני דבריו, אוי, רחמנות אויך אויפן ריבונו של עולם, ביי וועמען איז
ער געבליבען. זוהי כוחה של אמונה. סיפרתי את הדברים לידיד חשוב ונענה ואמר "זהו
כוחו של ישראל לאלוקיו הנשמה האלוקית שביהודי חסיד בעלז זה היא שהכריזה: רחמנות על
ריבונו של עולם. זה פירוש 'ובו תדבק' - הוא תהילתך והוא אלקיך אשר עשה אתך את הגדולות
ו[גם בשעה שעשה אתך] את הנוראות האלה אשר ראו עיניך"' [דברים י' כ' כ"א].
אתה
בחרתנו
והנה מטבע תחילת תפילת המועדים היא 'אתה
בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצותיך וקרבתנו
מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת'. ויעוין בפירוש שיח יצחק בסידור הגר"א
שביאר שמכוון כנגד שלש רגלים, והיינו ד'אתה בחרתנו מכל העמים' הוא כנגד חג הפסח שבו
הוציאנו ה' ממצרים להיות לנו לאלקים, 'אהבת אותנו' כנגד חג השבועות שבו נתן לנו ה'
את תורתו במעמד הר סיני מפיו ית'. אהבת עולם בית ישראל עמך אהבת תורה ומצות חוקים ומשפטים
אותנו למדת, ישקני מנשיקות פיהו. 'ורצית בנו' כנגד חג הסוכות דרצון הוא פיוס הבא אחרי
הכעס וכדכתיב [בראשית לג י] כי על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים ותרצני ופירש"י
שם נתפייסת לי. וכן כל רצון שבמקרא לשון פיוס ובחג הסוכות נשלם הריצוי דחטא העגל שחזרו
ענני כבוד ונתרצה ה' להשרות שכינתו והיתה התחלת מלאכת בנין המשכן כד' הגר"א בריש
שה"ש עיי"ש. ועד"ז פירש בס' זאת ליעקב [פ' עקב] גם את המשך התפילה ד'ורוממתנו
מכל הלשונות' היינו כנגד חג הפסח ויציאת מצרים דכתיב בהו 'שמעו עמים ירגזון חיל אחז
יושבי פלשת אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל יושבי כנען תפול עליהם
אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן', 'וקדשתנו במצוותיך', כנגד חג השבועות דניתנו לנו
המצות ונתקדשנו בהם 'וקרבתנו מלכנו לעבודתך', כנגד חג הסוכות שהוא זמן התחלת בנין המשכן
מקום העבודה.
'ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת' הוא מכוון כנגד ר"ה ויוה"כ. דהנה ר"ה ויוהכ"פ מיוסדים הן על הריצוי
והמחילה והכפרה דחטא העגל, יוהכ"פ שבו נתרצה הקב"ה למחול על החטא וכן הוא
בראש השנה וכד' הר"ן בר"ה דף ט"ז דבר"ה היתה התחלת הריצוי דחטא
העגל עיי"ש לשונו למה נידון בר"ה יותר משאר ימים. ונראה שרצה המקום לזכות
את ישראל בדינם ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה
ביוהכ"פ הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה וכו'
ואפשר שמר"ה ועד יוהכ"פ התחיל השם להתרצות למשה וביוהכ"פ נתרצה לו לגמרי
ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה. ומעתה, לפי המבואר דיסוד
הריצוי והמחילה של חטא העגל שהוא משרש ענינם של ר"ה ויוהכ"פ הוא סלחתי כדבריך
שעיקרו הוא המהלך של ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת שכבוד שמים בעולם וקיומם וישועתם
של ישראל הוא בבחינה של הא בהא תליא ושפיר י"ל דתיבות אלו מכוונות כנגד ר"ה
ויוהכ"פ.
והקשר שלנו עם ה' הוא גם שורש גאולתנו.
דהנה, והנה בפרשת האזינו יש להתפלא, כי תחלה אומר 'וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו,
ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם וגו' כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית וגו'
אספה עלימו רעות, חצי אכלה בם וגו' מחוץ וגו'' ולא די בכל אלה עד שמדת הדין תאיים 'כי
אמרתי אפאיהם, אשביתה מאנוש זכרם', כל כך גדול יום הדין הנורא ההוא עד כי כדי לכלות
שונאיהם של ישראל להשבית מאנוש זכרם 'לולי כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו
רמה ולא ד' פעל כל זאת'. ותיכף ומיד אומר הנחמות 'כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם וכו'
כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם, אם שנותי ברק חרבי, ותאחז במשפט ידי, אשיב
נקם לצרי ולמשנאי אשלם, אשכיר חצי מדם וגו' הרנינו גוים עמו וכפר אדמתו עמו'. כמה קשה
הוא קישור הדברים, לא הזכיר שע"י היסורים שייסר ד' את עמו ישובו בתשובה, ובכל
זאת תהיה הנקמה בצוררים ובמשנאים.
וביאר ב'מי מרום' [ח"ז עמ'
ת"ב], שיש הנהגה גלויה ויש הנהגה כמוסה. מצד הגלוי, יש אמנם טענות למדת הדין והקב"ה
כביכול אינו יכול להציל את ישראל אבל מצד ההלכה הכמוסה תופיע אז האמת האלקית ממחבואה,
ואם אמנם אין הקב"ה ותרן ימצא דרך 'לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם' היינו שייסרם
עד כי מצד ההנהגה הגלוי' לא יהיה שום זכות להצילם וקרוב יום אידם. נמצא שהקב"ה
צריך כביכול לירד עמהם לגהינם אז 'ידין ד' עמו ויתנחם על עבדיו' שגם בעת שאינם עושים
רצונם של מקום, עכ"פ קרויים עבדים ואין הקב"ה נקרא אדון בלעדיהם שאין מלך
בלא עם ואין אדון בלא עבדים. אז, 'כי אשא אל שמים ידי', היינו אם כי מצד ההנהגה הגלויה
שהיא בארץ, אינני יכול להציל את עם קדשי, אשא פני אל ההנהגה הכמוסה, ש'אשא
אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם' וכשם שאני חי כן עמי חי לעולם כי אין להפריד בינינו
בשום אופן. ואם 'שנותי ברק חרבי' כלומר אם אני בכבודי בעצמי אשנן ברק חרבי מצד ההנהגה
הכמוסה 'הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי תאחז במשפט ידי, והמשפט הלזה יהיה לאלקים,
אז אגלה כי כל אלו אשר קמו על עם קדשי קמו בעיקר עלי ולא את ישראל צררו אלא בעיקר אותי.
'אשיב נקם לצרי' וכל השנאה ששנאו את ישראל היתה מכוונת רק אלי 'ולמשנאי אשלם'. ואז
'אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר מדם חלל ושביה מראש פרעות אויב הרנינו גוים עמו ונקם
ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו' עד שהקב"ה יפייס את עם קדשו ואדמת קדשו עכ"ד.
שאל אביך ויגדך
איתא בזוה"ק 'דא קודשא בריך הוא'.
אולי הרמז ע"ד מה שנאמר בילקוט 'שאלו לתורה, חוטא מה ענשו. א"ל יביא אשם
ויתכפר לו. והקב"ה אומר, יעשה תשובה ויתכפר לו, אפילו בזמן הזה כשאין קרבן.
מרמז לנו הזוה"ק, שהתורה מצווה את החוטאים לפנות להקב"ה שיורה להם לשוב
בתשובה על חטא אע"פ שאין לנו קרבנות. כ"ק אאז"ל באמרי אמת מביא לשון
הרמב"ם [בפיה"מ] שימים אלו הם ימי מברח ומנוס, ואמר שמקור דברי
הרמב"ם הם במדרש [קהלת רבה ז']: משל לכת אחת [של] לסטין שהיתה חבושה בבית האסורין.
חתר אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן. נשאר שם אחד מהן ולא ברח כיון שבא השלטון התחיל
לחבטו במקל, ביש גדא וטמיע מזלא חתירתא קומך לא הות ערק. כך לעתיד לבא הקב"ה אומר
לרשעים התשובה לפניכם ולא שבתם. וקשה להבין פירוש המשל למה הכה השלטון את מי שלא ברח.
אלא עיקר הכוונה שאין הרצון שיהיה בבית האסורין. כן בנמשל, הקב"ה מבקש שיעשו תשובה
וימלטו ואינו חפץ שיהיו בבית האסורין ואין הכוונה רק לחתירה קטנה, שהרי זה יש גם לגויים,
כמו שמצינו בנינוה אלא שלבני ישראל יש פתח ושער לתשובה שפתוח לגמרי – 'הפותח [פתח
גמור] שער לדופקי בתשובה'.
השפת אמת ז"ל אמר בשם החידושי הרי"מ
ז"ל, דופקי בתשובה הכוונה לאבות ואין הלשון דפקו אלא דופקי [לשון הווה] שעסקו
בזה כל ימי חייהם, אברהם אבינו ע"ה היה הראשון לדופקי בתשובה, ויסע אברם הלוך
ונסוע הנגבה, שהיה תמיד מוסיף והולך הלוך ונסוע. וכן אצל יעקב אבינו ע"ה כתיב
הלוך הלכת כי נכסוף נכספתה, ומאלו זכו ישראל לב' נבואות טובות שהתנבא ירמיהו שפותחות
בהלוך הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך וגו' וגדולה מזו
שאחרי שמונה כל העבירות החמורות [ירמיה ג'] כתיב 'הלוך וקראת את הדברים האלה וגו' שובה
משובה ישראל וגו' שובו בנים שובבים וגו'' שאף על החטאים הקשים יכולים לשוב בתשובה הלוך
אפילו מאה פעמים משמע. והכח הזה בא מהאבות, ולכן 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'
שאפשר תמיד לשוב אפילו מאה פעמים.
ויש להעמיק בכוונת דברי המדרש אלו כי הנה
אמרו ז"ל פסחים נ"ד – תשובה קדמה לעולם, דכתיב בטרם הרים יולדו וכתיב תשב
אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. ואי' בגמ' [שם קיט] ידך של הקדוש ברוך הוא שפרוסה
תחת כנפי החיות כדי לקבל בעלי תשובה מיד מדת הדין ולכך נמשלה התשובה למחתרת, כי המחתרת
הרי חתורה ומוכנת על ידי אדם אחר שעשאה וכאותו משל שכבר חתרו הלסטין חתירה וכן התשובה
כבר קדמה לעולם וכביכול חתר הקב"ה מחתרת ברחמיו הגדולים שימלטו החייבים ואם אחד
נשאר הוא נותן את הדין למה לא ניצל את המחתרת וברח. ואף גם זאת שכל אחד השב בתשובה
הרי הוא מרחיב את החתירה ועל ידי תשובתו מעורר הוא אף אחרים ומחייבם לשוב בתשובה וכדאי'
בגמ' יומא ל"ה הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף
מחייב את הרשעים, היינו שבאמצעות מעשיהם תיקנו והכשירו דרך לזולתם ובזה מחייבים הם
את האחרים לשוב בתשובה בלא כל הצטדקות. ואמתלא וזאת היא הטענה על אותו החבוש, חתירתא
קומך לא הות עריק, והרי על ידי שגם אתה היית בורח היה מתרחב יותר הפתח עבור אחרים ואז
היו נתבעים אף הם לעשות תשובה [האדמו"ר בעל הפני מנחם בדרשה].
שבת שלום
ואורות אין סוף!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה