|
בס"ד
ויצא יעקב
ויצא יעקב - לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה, ולמה הזכיר
יציאתו? אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא
הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה.
וכתב גאון אחד ז"ל, שאמנם כן, רק יציאת צדיק מן המקום עושה רושם,
כי לכאורה הרי הביאה קודמת ליציאה ומקודם היה צריך הכתוב להשמיענו איזה רושם עושה הצדיק
בביאתו ובשהייתו בעיר. אבל באמת, אין הצדיק עושה רושם כ"כ בביאתו ומכש"כ
בשהייתו בעיר כמו ביציאתו. רק אז ביציאתו נזכרים שבזמן שהוא בעיר,
הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה, ואפשר לו להצדיק שיהיה כמה עשרות שנים בעיר ואין איש
שם על לב אבל כשיצא יציאת צדיק עושה רושם.
וזהו שנאמר "ולא יסף עוד מלאך ד' להראות אל מנוח ואל אשתו אז
ידע מנוח כי מלאך ד' הוא" רק אז ולא קודם כשישב אצלו, כי מנוח ע"ה
היה כידוע ע"כ.
ואני מוסיף גם על אותם צדיקים וקדושים ש"עזבו את העיר"
ונלקחו מאתנו בשבוע שעבר בפוגרום בבית הכנסת בהר-נוף. כל עוד חיו בתוכנו אולי לא
הערכנו מספיק את גדלותם הרוחנית. רק אחרי שיצאו יציאת צדיק [כפשוטו] חדרו לתודעה
גדלותו התורנית [כל אחד בדרגה דיליה], מדותיו התרומיות, טהרת נפשו ודבקותו בבורא
עולם.
מוסר ההשכל שצריך להפיק הוא להעריך ולייקר את כל הסובבים אותנו ולנסות
כל הזמן להסתכל עליהם בעין טובה לחפש את מעלותיהם הרוחניות ויקרות נפשם ולא לחכות
על "שהצדיק יצא מהעיר" שיעשה בנו רושם. הרושם יכול להיעשות כבר עכשיו,
ובנו תלוי.
ויצא יעקב
איתא
ברש"י [לעיל פסוק ט] הא למדת, שאחר שקיבל הברכות נטמן בבית עבר י"ד שנה
עי"ש. אא"ז האמרי אמת ז"ל אמר, איתא [בר"ר מ, ח] צא וכבוש
הדרך לבניך. האבות כבשו דרך לכל ימות הגלות ואף שיש הסתרות בעבודת ה', לא ישגיח
האדם על זה, רק יראה לחזק את עצמו בתורה וביראת ה'. וזאת קיים יעקב אבינו ע"ה
בברחו לבית מדרשו של עבר י"ד שנים ובזה כבש את הדרך לבניו שיוכלו להמלט
מההסתרות על ידי לימוד התורה כדאיתא בתנא דבי אליהו [רבה פ"ו] שאם רואה אדם
שיסורין באים עליו, ירוץ לחדרי תורה שבלבו. [ליקוטי יהודה]
ויצא יעקב
אמר
אא"ז האמרי אמת ז"ל, היתכן שאמר לו יצחק אבינו ע"ה לילך לישא אשה
והוא לא עשה כן אלא נטמן בבית עבר י"ד שנה? ונראה הפירוש, שהבין יעקב אבינו
ע"ה כי בלא תורה לא יוכל לישא אשה כראוי כפי רצונו של יצחק אביו והלך להכין
עצמו לקיים הציווי שנצטוה. ואיתא ברבינו בחיי [להלן כט י] שכך מצינו שצוה עליו
אביו בצאתו קום לך פדנה ארם וקח לך משם אשה והוא הבין באותו ציווי תחת לשון אשה
ענין נסתר והוא שהתורה נמשלה לאשה ועליה הזכיר שלמה ע"ה "אשת חיל מי
ימצא" ואמר "אשת חיל עטרת בעלה", ודרשו חז"ל פסחים מ"ט
אל תקרי מורשה אלא מאורשה ועל כן השתדל בנסתר תחילה והלך לשמש בבית עבר י"ד
שנה עי"ש. ואפשר שאותם הי"ד שנים שלמד בבית עבר היו כנגד הי"ד שנים
שעבד אצל לבן והיינו שהיה צריך ליקח כח מהאשה הרוחנית שהיא התורה ועי"ז
להצליח בזיווג האשה הגשמית. [ליקוטי יהודה]
ויצא יעקב
מבאר שבע
פירש
רש"י ז"ל לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא
מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם וכו' עי"ש. דודי הפני מנחם ז"ל
אמר, בשפת אמת [תרל"ו ד"ה ברש"י] הקשה דמאחר שאין שבח ותועלת
בהיציאה מבאר שבע ולא עוד אלא שיש בה חסרון, למה הזכירה התורה כלל את ענין היציאה.
ומתרץ שיש לפרש הענין להיפך שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם היינו שביציאתו משאיר
רשימה במקום כי הצדיק מעלה את המקום שנמצא בו וכמו שמסופר על צדיק אחד שעבר ביער
והרגיש קדושה במקום וכאשר שאל על אודות זה, נתברר שהרבי ר' בונם מפרשיסחא ז"ל
התפלל שם תפלת מנחה בדרך לחתונתו. וכמו כן איתא שהצדיקים יכולים להמשיך קדושת ארץ
ישראל גם בחוץ לארץ וכמו שאמר היהודי הקדוש ז"ל על הרבי מלובלין ז"ל את
הפסוק [דברים ג כה] 'ההר הטוב הזה והלבנון', שאצלו היו יכולין להרגיש קדושת
ירושלים וקדושת בית המקדש. ויתכן להוסיף, דהנה ביעקב אבינו כתיב [לעיל כה
כ"ג] 'ורב יעבוד צעיר', צעיר ר"ת יציאת צדיק עושה רושם. ואיתא שיעקב
אבינו בחינת שבת. השבת גם כן משארת רושם לפניה ולאחריה "מינה מתברכין כל שיתא
יומין" [זוה"ק ח"ב פ"ח]. ואיתא [שבת קי"ט] שבת ריחו
נודף. יעקב אבינו היה גם כן ריחו נודף כדכתיב [בראשית כז כז] וירח את ריח בגדיו
וגו' ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. [ליקוטי יהודה]
ויצא יעקב
מבאר שבע וילך חרנה
יעקב יוצא
כדי לבנות בית יהודי, ולשם כך אין הוא זקוק אלא לאוצרות הטמונים באישיותו, ולכן
ביציאתו לא לקח אתו מאומה. בכך פותח סיפורו של יעקב. שכן כל האמור להלן, סובב על ייסוד
הבית. הן יעקב היה הראשון אשר ביטא כמה כי יש לבקש את ה' בבית. הוא הראשון שהגה את
הרעיון הגדול של 'בית אלהים' 'בית ה'' אשר כל עיקרו אינו אלא זה. החוג אשר בו חיי
האדם פורחים ומשגשגים, המקום אשר ישא האדם את כל אשר ירכוש, ובו יפעל ויבנה את
חייו, חוג זה הוא הגדול והקרוב ביותר להתגלות ה'.
יעקב
הגשים בחייו את אשר נח ראה בחזיונו, עת החלו מחדש תולדות האדם. אם תרבות יפת רוכשת
את האדם ליופי, וכך מעדנת את נפשה, הרי יעודו של האדם הוא, "לנטוע אהלים בהם
תשרה השכינה". חכמי ישראל, ביטאו רעיון שהשקפת עולם שלמה מקופלת בו
"עיקר שכינה בתחתונים" [בראשית רבה יט יג] או "ואותן המגביהים ראשם
ועיניהם למעלה כמביטים על המלאכים מלעיגין אותן וקורין אותן רישא דחזרי" [ס'
חסידים סוף סי' י"ח], או "המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה
אילן זה, מה נאה ניר זה, הרי זה מתחייב בנפשו" [אבות ג ט]. מאמרים אלה
והדומים להם מורשה הם לנו מרוח יעקב. בהשפעת תרבות יפה, בורח האדם מהחיים הראליים
וה'פרוזאיים' ונמלט אל חיק הטבע ויפי שירתו. יורשי יעקב מוצאים את ה' ושכינתו בראש
וראשונה בבית. הרי כאן הניגוד בין רוח היהדות ותרבות נכריה.
איתא [בראשית
רבה פס"ח] מבשר שבע - מבארה של שבועה, אמר שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר השבע
לי כשם שנשבע לי זקנך ונמצאתי משהה בשמחת בני ז' דורות עכ"ל. והדברים נמשכים
למש"ש לעיל בר"ר [פנ"ד ד] שע"י שבועת אברהם אבינו לאבימלך
נתעכבה כניסת ישראל לארץ ז' דורות דהיינו שמאברהם עד לכיבוש ארץ סיחון ועוג
ע"י משה רבינו עברו ז' דורות. ועיי"ש במתנ"כ ב' מהלכים בביאור מה
שניתוסף ע"י שבועת יצחק. ולכאורה השהיית שמחת בנ"י בכניסתם לארץ
ע"י השבועות דאברהם ויצחק היא סימן ששבועות אלו לא היו צריכות להישבע,
וצ"ע לפ"ז, איך נכשלו בזה אברהם ויצחק, ואיך זה שדוקא יעקב עמד על כך
ויצא מבארה של שבועה. וצ"ע גם צלה"ב ביאור השייכות המסויימת שבין
השבועות לבין מועד הכניסה לארץ ישראל.
ויעבד
יעקב ברחל שבע שנים גו' ויהי בערב ויקח את לאה בתו ויבא אתה עליו גו' ויהי בבוקר
והנה היא לאה גו'. ואיתא ע"ז בבראשית רבה [פ"ע יז] וכל ההוא ליליא, הוה
צווח לה רחל והיא עניא ליה אמר לה רמייתה בת רמאה, לאו בליליא הוה קרינא רחל ואת
ענית לי. אמרה ליה כו' לא כך הוה צווח לך אבוך עשו ואת ענית ליה עכ"ל. והנה
פשיטא שסוד שיחם של הני שרפי קודש נעלם מאתנו ובכל זאת אין אנו בני חורין להיפטר
מן המאמץ וההשתדלות לטעום טעימה כל דהו לפי ערכנו בעומק הדברים, וה' הטוב יכפר
בעדנו.
ויאמר
יעקב אל אביו אנכי עשו בכורך גו' ולכאורה, גם אחרי מה שפירשו בזה באופנים שונים
שאין כאן שקר, הא ודאי יש כאן משום העלמת האמת ואיך יתכן שכך תהיה הנהגתו של יעקב
עמוד האמת תתן אמת ליעקב ושהנהגה זו תהיה המפתח לקבלת הברכות לו ולזרעו אחריו. ואף
גם זאת, הרי עיקר רצונו של יצחק אבינו להעניק את הברכות לעשו צע"ג. והנה כתיב
[שם כה כז ח] ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב
אהלים ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב. ואנחנו משתאים מחרישים
לדעת, איך יתכן שיצחק אבינו, אחד מהאבות שהן הן המרכבה, יטעה בעשו שעוד ממעי אמו
היה מפרכס לצאת לבתי עבודה זרה.
והנה איתא
[נדה טז ב] דריש ר' חנינא בר פפא, אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ונוטל טפה
ומעמידה לפני הקב"ה ואומר לפניו רבוש"ע טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש,
חכם או טיפש, עשיר או עני, ואילו רשע או צדיק לא קאמר, כדר' חנינא דא"ר חנינא
הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנא' ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה
וגו'. וצ"ע לפ"ז, בפירכוסיו של יעקב במעי אמו לצאת לבתי מדרשות ופרכוסיו
של עשו לצאת לבתי ע"ז והרי עובר במעי אמו אכתי אינו שייך לבחירה בין
טו"ר וכיון שהנטייה לטוב או לרע אינה בידי שמים, מה פשר התרוצצות זו במעי אמם.
ועיין בבא בתרא [טז א], אמר רבא, בקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר
לפניו רבוש"ע, בראת שור פרסותיו סדוקות, חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן,
בראת גיהנם, בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך כו' ומאי אהדרו ליה חבריה
כו' ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין. ולכאורה, הרי עיקר שאלתו וטענתו של
איוב אינה נכונה, דהא צדיק ורשע לא קאמר כמפורש בסוגיא דנדה, ומאי האי דקא טעין
איוב בראת צדיקים, בראת רשעים, והרי גם חבריו דאהדרו ליה לא דחו את עיקר ההנחה ורק
דקאמר דע"י התורה אפשר להתגבר וצ"ע. ומבואר עכ"ח דמ"ש דצדיק
ורשע לא קאמר היינו דהבחירה נתונה בידי כ"א להטות א"ע לכאן או לכאן
ומ"ש איוב בראת צדיקים בראת רשעים היינו דיש שנולדים עם נטייה טבעית להיות
צדיק ויש שנולדים עם נטייה לההיפך ומ"מ אהדרו לי' חבריה דאיוב דאי"ז
פוטר מן הדין, כיון דבראתי לה תורה תבלין. וכ"ה מבואר להדיא באריכות בספר
התניא [פ"א ופכ"ז עייש"ה ועייג"כ בשמונה פרקים להרמב"ם
פ"ו]. ונראה, דהוא ענין הפרכוסים דיעקב ועשו, דיעקב נברא באופן של בראת
צדיקים ועל כן ממעי אמו היה מפרכס לצאת לבתי מדרשות ואילו עשו נברא באופן של בראת
רשעים ועל כן היה מעולם מפרכס לצאת לבתי ע"ז. כי על כן, יעקב איש תם יושב
אהלים פרוש מעסקי העוה"ז, כי הרי עבודתו בקו של בראת צדיקים ואין בירור
גשמיות העוה"ז מתוך התמודדות תמידית עם הרע והרוע מכלל סדר עבודתו. לעומתו,
עשו הוא איש יודע ציד איש שדה כי עבודתו בקו של בראת רשעים ותפקידו להילחם מלחמה
תמידית עם נסיונות החיים המעשיים מחוץ לאהלים. ומהאי טעמא, הדין נותן שברכות השפע
דעוה"ז מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש ויצהר יינתנו לעשיו איש השדה,
כדי שיוכל להשתמש בכל הכלים הללו למילוי תפקידו. אכן, עשו נכשל במילוי תפקידו והוא
בא מן השדה עייף עיי"ש בפירש"י ועל כן קנה ממנו יעקב את הבכורה. ומעתה
גם תפקידו של עשו נמסר ליעקב ויעקב הוא לא רק איש תם יושב אהלים אלא גם איש שדה
ועל כן לבש יעקב את בגדי הציד של עשו ואמר אנכי עשו בנך בכורך, דכן הוא האמת,
שיעקב אבינו אוחז בב' העבודות. ועל כן גם ברכות עוה"ז דעשו שייכים לו, כי הרי
הם כרוכים זב"ז 'הקול קול יעקב והידים ידי עשיו'. ושוב נאמר 'ויבא יעקב מן
השדה גו' יושב האהלים' מתעסק גם בעבודת השדה.
'ועיני
לאה רכות גו'' [שם כט יז] וברש"י שהיתה סבורה לעלות בגורלות של עשו ובכתה
שהיו הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן
עכ"ל, וכ"ה בב"ב [קכג א]. ויתירה מזו מבואר במדרש דלא רק שכך היו
אומרים הבריות אלא היה באמת צריך להיות וז"ל המדרש בר"ר [פע"ט טז]
אמר רב הונא קשה היא התפלה שביטלה את הגזירה ולא עוד אלא שקדמה לאחותה עכ"ל. והיינו
דלאה היתה מיועדת להיות העזר כנגדו לעבודת איש שדה דעשו ורחל היתה מיועדת להיות
העזר לעבודת איש תם יושב אהלים דיעקב אבינו אלא דעכשיו שע"י קניית הבכורה
והברכות הרי יעקב אבינו מתעסק גם בהעבודה דאיש שדה. הרי, דגם לאה שייכת ליעקב
והיינו דקאמרה לי' ליעקב, לא כך צווח לך אבוך עשו ואת ענית לי' דכמו שיעקב טען
בפני יצחק שהוא עשו כיון שהוא אחראי גם על עבודתו של עשו מאז שעשו החמיץ הרי מאותו
הטעם לאה היא אשתו. והנה אברהם יצא ממנו ישמעאל יצחק יצא ממנו עשו ודוקא יעקב
מיטתו שלימה [עי' ויקר"ר פל"ו ה], ומיעקב ואילך נקטינן דאע"פ שחטא
ישראל הוא [סנהדרין מד א]. ולהמתבאר נראה, דיעקב הרי עבודתו כוללת את שני הקווין
דבראת צדיקים ובראת רשעים כך שגם הרע הוא חלק מסדר העבודה לדחיי' לבירור ולתיקון.
כי הרי עבודתם של הני הנבראים רשעים הוא בירור הרע ע"י דחיי' ואם נכשלו
ח"ו ע"י תשובה שעי"ז נהפכים לזכויות.
ובמהלך
הדורות דור המדבר שהיה מוקף ענני הכבוד ואכל לחם אבירים מן השמים ושתה מי באר וכל
הליכותיו היו מחוץ לגדרי העולם ה"ה בבחי' איש תם יושב אהלים ודור באי הארץ
שהתחילו להתעסק בנאספת דגנך ותירושך ויצהרך עבודתם בבחי' איש שדה תיקון ובירור
העוה"ז. וכשם שיעקב אבינו הקדים י"ד שנים בבית מדרשם של שם ועבר לפני
ההתעסקות בעבודת איש שדה בביתו של לבן, כך הקדימו ישראל מ' שנה במדבר לפני שהתקללו
בעבודת ואספת דגנך גו' וכשם שכן הוא בסדר הדורות דעם ישראל, כך הי' גם בסדר שלושת
האבות שמעשיהן סימן לבנים. עבודתם של אברהם ויצחק היתה בהתבדלות והרחקה מן העולם
ע"ד העבודה דבראת צדיקים ועל כן ישמעאל ועשו יצאו ונפרדו מהם והיינו דאברהם
ויצחק נשבעו לאבימלך וכרתו אתו ברית, שתוכן השבועה והברית שכל צד לא יפריע לצד
השני ובה הי' די לאברהם ויצחק שיוכלו להתקיים ולבנות את בית ישראל בלי הפרעה
והתנגדות. משא"כ ביעקב אבינו שעבודתו כוללת גם את העבודה של איש שדה תיקון
העולם הוא אינו יכול לכרות ברית ולהישבע כי הוא אינו מקבל את העולם כפי שהוא ואינו
יכול להסכים לא להילחם ברע ולא לדאוג לתיקון העולם כולו ובאופן שהשבועות של אברהם
ויצחק היו חלק מסדר העבודה שלהם ומקביל לזה סדר העבודה דעם ישראל עד לשעת כניסתם
לארץ וכדנתבאר דבחי' דור המדבר היא בחי' איש תם יושב אהלים ואי"ז בגדר עונש
על השבועות אלא סדר העבודה מלכתחילה. וביעקב שמתחיל סדר העבודה דאיש שדה, שמכח זה
נמשך לישראל אח"כ העבודה דואספת דגנך גו' בא"י הרי שאסור היה לו להישבע
והיינו דיצא מבארה של שבועה שלא יהיה משהה את כניסתם של ישראל לארץ. [קובץ חכמי לב
ח"ו תתקכ"ז]
ויצא יעקב
כתוב
במדרש [בראשית רבה סח ב], רבי שמואל בר נחמן פתח 'שיר למעלות אשא עיני אל ההרים' [תהלים
קכא א] - אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני. 'מאין יבוא עזרי', אליעזר בשעה שהלך
להביא את רבקה, מה כתיב ביה? 'ויקח העבד עשרה גמלים' וגו' [בראשית כד י] ואני לא
נזם אחד ולא צמיד אחד. רבי חנינא אמר גדוד שלחו. רבי יהושע בן לוי אמר שילח עמו
אלא שעמד עשו ונטלה ממנו. חזר ואמר מה אנא מובד סברי מן בריי, חס ושלום לית אנא
מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם השם עכ"ד. ופירש המתנת כהונה "מה אנא
מובד כו' וכי אאביד ומתייאש סברי ותקותי מבוראי".
הביאור
הפשוט בדברי המדרש שיעקב אבינו הסתכל בהנהגת אבותיו הורים כשהלכו למצוא זיווג הגון
עזר כנגדו והשוהו למצבו והדגיש את גודל ההבדל שביניהם. הרי אליעזר עבד אברהם הלך
למצוא זיווג עבור יצחק עם עשרה גמלים וכל טוב אדוניו בידו ואילו יעקב הלך בידים
ריקניות ועל כן אמר יעקב, וכי אולי אנכי אבוד ומתייאש שהבורא יתברך יעזרני? חזר
ואמר, חס ושלום אין אני מתייאש שהבורא יתברך יעזרני אלא עזרי מעם השם עושה שמים
וארץ [עפ"י ס' חידושי לב עיי"ש מש"כ במדרש זה].
וכתב
בסה"ק מי השילוח, "הענין בזה, כשיצא יעקב מבאר שבע ולא היה לו לחם לאכול
ולא שום דבר, והוצרך לילך אל לבן ולעסוק בצאן למען פרנסתו, נפלה דעתו מאד, לאשר
הביט וראה עצמו קטן מאד נגד אבותיו, כי הם לא היו צריכים כלל להביט בעניני העולם
הזה, והיו עוסקים תמיד בעבודה ובמעשה מרכבה, והוא יצטרך לעסוק בדברים קטנים כאלו.
חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריי היינו אף שהם היו בדברים גדולים ואני רואה את
עצמי בדברים קטנים, מכל מקום, גם בזה יש עבודת הש"י, כי יוצר הכל הוא".
[וצ"ע להכניס ביאורו בדברי מדרש אבל הרעיון שלו חודר עד עמקי בטן ויש בו לחזק
ברכיים כושלות וע"ע בס' תפארת יוסף פ' צו].
ויש לצרף
את דבריו הנפלאים של ר' לייבלה איגר זי"ע [אמרי אמת בפרשתן]: הנה אין לשער
גודל הלב נשבר שהי' מבאר שבע ללכת לחרן, כי מצינו באברהם אע"ה שכשנצטווה ללכת
מבית אביו נחשב לו לנסיון והנה שם היה לכתו מבית אביו מתרח שהי' עע"ז וגם
המקום לא הי' מקום קדוש כלל כי בית תרח הי' בחרן, ומגמת נסיעתו היתה אל מקום גילוי
שכינתו ית' כמו שנצטווה 'אל הארץ אשר אראך' וגם הי' לו ע"ז מאמר מפורש
מהש"י לך לך מארצך, ועכ"ז הי' הדבר קשה לפניו עד שנחשב אצלו לנסיון.
עאכו"כ כאן ביעקב אע"ה שהוכרח לעזוב את בית אביו ואמו יצחק ורבקה קדושי
עליון - והמקום הי' מקום הקודש באר שבע, ונסיעתו הי' לחרן מקום ההיפוך ר"ל
[מלשון 'חרון אף'] ולבית לבן הרשע וגם לא היה עפ"י ציווי בפירוש מהש"י
רק בעצת אביו ואמו מיראתם מעשו שלא יהרגנו והי' נחשב לפיקוח נפש, והוכרח עפ"י
דת לעזוב את אביו ואת אמו בוודאי אין לשער גודל השברון לב שהי' לו מזה, כי על מה
שנשאר בלי ממון ועוזב את אביו. ע"ז אמר לית אנא מוביד סברי מן בריי, ואף
שבוודאי גם על ריחוקו ממקום הקדושה ג"כ לא אבד תקותו ובטחונו מהש"י,
מ"מ בוודאי היה לבו נשבר בקרבו מאוד על שהוצרך לבא לכך, ומכח זה כתיב אח"כ,
'ויפגע במקום', ולשון פגיעה נופל על דבר הבא פתאום שלא עלה במחשבה מקודם כמו ב'
אנשים שפוגעים זב"ז עפ"י מקרה והיינו כמו שפירשו ז"ל שנעקר הר
המוריה ובא לכאן. ולפי דעתו היה נראה שהולך ומתרחק ממקום הקודש ועתה פתאום פגע
באותו מקום הקדוש כי כיון שיצא צדיק מן העיר פנה זיוה פנה הודה והדרה והיינו שכל
שרש הקדושה פונה עמו ולא נתרחק כלל ת"ו וזהו הפי' ויפגע במקום שנעקר הר
המוריה ובא לכאן היינו שנפש המוכן להשראת השכינה ע"י שהיה עד עתה ברוח נשברה
מאוד כמ"ש אשכון ואת דכא וכו' פגע במקום המוכן להשראת השכינה שהוא הר המוריה.
ועפ"י
המדרש הנ"ל כתב בס' פרי צדיק [סוכות אות ט"ו] עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, שמים היינו נשמות
הגבוהות המכונים בשם שמים, וארץ היינו נפשות השפלים. וכן מצינו שאמר במזמור לולי
ה' שהיה לנו וכו' ושם סיים גם כן עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ, שעושה נפשות
הגבוהות והם שמים ונפשות השפלים שהם מכונים ארץ. וכן במזמור אשרי שאל יעקב בעזרו,
שברו על ה' אלקיו סיים אחר כך עושה שמים וארץ והיינו כנזכר לעיל.
וזהו שאמר
יעקב אבינו לית אנא מוביד סברי מן בריי, עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ וכו', אף
שאבותי עבדו כל אחד במדתו, אברהם באהבה, יצחק ביראה, ואני מה עם כל זה גם אנכי
מבריותיו של הקדוש ברוך הוא, וכל הנפשות לו המה הגבוהים והשפלים הוא אב אחד לכולנו
ואל אחד בראנו וזהו שאמרו במדרש 'יעקב הבחיר שבאבות' על דרך מה שכתוב בזוה"ק
מאן דאיהו זעיר איהו רב [מי שהוא עניו הוא הגדול].
ויצא יעקב
מבאר שבע וילך חרנה [בראשית כ"ח י']
יעקב
אבינו כשהלך לחרן עבר על הר המוריה מבלי להתפלל שם, כי מטא לחרן אמר, אפשר שעברתי
על המקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי כד יהיב דעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא מיד
"ויפגע במקום" [חולין צ"א] וצ"ע מדוע בלכתו לחרן עבר שם בלי
להתפלל ולא ניצל קדושת המקום לשם עליה כמו שעשה אביו ונזכר רק כשבא לחרן בודאי
שאין כאן מקרה של שכחה, כי קבלה בידינו שכל דברי התורה ובפרט מעשי האבות הק' בתורה
ובדברי חז"ל באו ללמדנו דברים עיקריים.
פשר הדבר
הוא, מדתו של יעקב אבינו ע"ה היתה מדת האמת, לכן היתה שאיפתו שיזכה במדרגתו
במדת הדין כי מדרגה שאדם זוכה לה במדת הרחמים ע"י סיועים אליבא דאמת אינה שלו
לגמרי לכן רצה יעקב למעט בסיועים חיצוניים. וכן אמר בתפילתו "והיה ה'"
מדת הרחמים "לי לאלקים", מדת הדין. מה שאחרים זוכים רק במדת הרחמים אזכה
בו אני במדת הדין. אמנם, בהיותו בארץ ישראל שהיא מסוגלת להשגת מדרגות פנימיות,
עלתה בידו שאיפה זו. על כן לא פנה אל ההר המקודש להשיג שם התעוררות על ידי אמצעים
חיצונים. אך בהגיעו לחרן בחוץ לארץ ששם ההשפעה הרוחנית אינה באה באופן ישיר כמו
בארץ ישראל אלא רק על ידי שרי המקום בחינה של רוחניות המהולה בחיצוניות שלא לשמה,
ראה שלשם נדרשים גם כלים חיצוניים. לכן החליט להתפלל על סייעתא דשמיא וגם להתחזק
ע"י רשמי תפילות אבותיו שהיה יכול לציירן בלבו בעומדו במקום הק' ההוא, ועל כן
יהיב דעתיה למיהדר לא נתן תנומה לעיניו אף לרגע אלא החליט לחזור מיד כי הנקיטה
באמצעיים לשמירת ההכרות הפנימית כה חשובה היא שקודמת לכל דבר. על ידי שאיפתו להשיג
אמצעים שיקבעו את הפנימיות זכה שקפצה לו הארץ, כי כאשר עושה האדם את הגשמיות כולה
רק כלי להשגת תוכן הרוחני לשמה, אז לא יתכן עוד כל עיכוב מצד ההגבלות החומריות.
לכן זכה לסיועים נוספים להתעוררות פנימית למעלה מהטבע, לשקיעת שמש לפני זמנה, כד
צלי בעי למיהדר, אמר הקב"ה, צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה? מיד בא
השמש. ע"י לינה זו במקום המקודש הזה, זכה להבטחת 'הנה אנכי עמך ושמרתיך',
שמירת הדרגא הפנימית בטהרתה.
זו היתה
לינתו הראשונה לאחר י"ד שנה ואחרי שעבר דרך רחוקה ועדיין לא לן כלל, שינה
שהביאה לעלייה רוחנית נשגבת. אנו בקטנותנו עלינו להשתדל בכל עוז בקל וחומר שתהיה
התענינותינו אך בלימוד תורתנו הקדושה וגם את הענינים הגשמיים שאנו באים עמהם במגע
נקשור אותם אל לימוד התורה ועבודת ה' וכשנביא אותם לידי יחס הדוק אל הרוחניות
יהפכו הם לשמירה חשובה על הערכים הרוחניים הפנימיים. [מכתב מאליהו ח"ג עמ' קכ"ט]
ויקח
מאבני המקום וישם מראשותיו
במדרש רבה
פרשה [ס"ח י"א מובא ברש"י כאן] עשאן כמין מרזב ונתן תחת ראשו.
לתוכנה של פעולה זו, שמעתי לבאר על דרך הרמז על יסוד דברי הרה"ק מקאצק
זללה"ה על הפסוק [תהלים קכח ב] 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', איתא
בגמרא ברכות ח' א' אמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיע כפו יותר
מירא שמים. וביאר הרה"ק מקאצק, דיוק הלשון יגיע כפיך מורה שהמדובר במי שמוסר
להיגיעה בעסקיו הגשמיים רק את כוחותיו הגופניים ואילו כוחותיו הנפשיים והשכליים
פנויים להתעסקות רוחנית בלבד. ובכן מתייחסת היגיעה הגשמיית אך ורק לכפים וזוהי גם
מעלתו על פני ירא שמים זה אשר מסוגל לעסוק הן בעניני השמים והן בעניני הארץ ועם
זאת אין התחומים שביניהם מטושטשים ואין אצלו הפרעה מזה לזה מחבר ומקשר הוא בכך את
השמים ואת הארץ. וגדול הוא מהירא שמים אשר עסקיו המה רק בעניני השמים ואין בכחו
לשלוט על העסקים הגשמיים כראוי, עד כאן דבריו. ובכן, בעת עזיבת יעקב אבינו את בית
מדרשם של שם ועבר, בו היה מסור כל כולו לענינים רוחניים ופניו היו מועדות לבית לבן
לעסקי הצאן בשכר בנותיו תיקן מרזב ונתנו סביב ראשו, כלומר הכין עצמו לחולל את
ההפרדה הרצויה בין פעולות הכוחות הגופניים לפעולות כוחות הנפש אשר מקום מושבם בראש
האדם.
נראה לומר
אשר מראה הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה שהראו ליעקב בחלומו בא כמענה למשאלת
לבו שבאה לידי ביטוי בהתקנת המרזב. הראוהו מן השמים אשר יעשה ויצליח לחבר ולקשר את
השמים ואת הארץ באופן זה אשר בעודו מוצב בגופו בענינים ארציים יהא ראשו פנוי
לענינים השמימיים.
יש להוסיף
נופך לרעיון זה ולומר, שענין של המרזב שייך במיוחד לעת יציאת יעקב מבאר שבע לילך חרנה
מארץ ישראל לחוץ לארץ. דהנה, נתבאר על יסוד דברי קדמונים שאחד החילוקים בין ארץ
ישראל לחוץ לארץ הוא, אשר בארץ ישראל ישנן בחינות רוחניות אף בתוך הדברים הגשמיים
מה שאין כן בחו"ל. ובכן, דוקא משום היות הדבר בחו"ל אשר שם יש גבולים
מוגדרים בין עניני הגשם והרוח הוזקק יעקב לההפרדה האמורה בין כוחותיו הגופניים
לכוחות נפשו ושכלו. וסגולה זו של שלימות נפשית אשר אין בה התאבקות והתנגשות בין
הנפש והגוף היא היא מדת השלום. לפי האמור יש לומר אשר זהו תוכן בקשתו של יעקב [לקמן
פסוק כא] 'ושבתי בשלום אל בית אבי', כלומר שיזכה לעבור כל תקופת היותו בבית לבן
במדת השלום ולא תפריע עבודתו הגשמיית את מעלתו הרוחנית. בכך תתיישב גם הערת בעל
מגלה עמוקות [דף ל' ב'] הרי בגמרא ברכות ס"ד א' אמרו, הנפטר מן החי יאמר לו
לך לשלום והנפטר מן המת יאמר לך בשלום. ולמה אמר יעקב על עצמו 'ושבתי בשלום'
להאמור אין המכוון כאן על עצם ההליכה והחזרה אלא על השגת מדת השלום מצאתו ועד בואו
ולכן אמר 'ושבתי בשלום'. [ספר בי חייא עמ' צ"ו – צ"ז]
"ויקח
מאבני המקום וישם מראשותיו"
ובפירש"י
- עשאן כמרזב סביב לראשו שהיה מתירא מפני חיות רעות. מדוע רק סביב לראשו, הלא כל
גופו היה צריך שמירה מפני חיות רעות? האמרי אמת הסביר בזה שיעקב אבינו תיקן חטאו
של אדם הראשון אשר ראשו היה מארץ ישראל וגופו מחו"ל לכן תיקן עכשיו תחילה את
הראש ואח"כ כשיצא לחו"ל כתוב וישא יעקב רגליו כנגד תיקון שאר חלקי הגוף.
אמנם בנו ה'בית ישראל' זי"ע סלל דרך חדשה בישוב הענין. איתא במדרשים אשר לעשו
היה כח בראשו ומפאת שהיה ראשו טוב נקבר במערת המכפלה ויעקב בברחו מפניו זקוק היה
לשמירה יתירה על ראשו דוקא. עשו הוא החיה רעה הרוחנית שעלולה להזיקו ומאותו טעם
עצמו הלך ונטמן י"ד שנים ללמוד תורה בבית עבר כדי לקיים 'חש בראשו יעסוק
בתורה', עד שנצחו. ולבסוף נאלץ שרו של עשו לברכו 'ישראל יהיה שמך', ישרא"ל
אותיות ל"י רא"ש, להודיע שלקח מעשו את כל כוחו שהיה בראשו והכניעו לגמרי.
אמנם יעקב
גופו לא נצרך לכל זה, רק מעשה אבות סימן לבנים. כיון שצפה יעקב ברוח הקודש שיהיו
דורות שפלים ועיקר כוחו של היצה"ר יהיה בזה שיבלבלם מתורה ומתפילה במחשבות
זרות, התחיל הוא גופו במלחמה נגדו. ביקש להראות להם את הדרך לנצחו דהיינו ע"י
תורה וכן לכבוש לפניהם את הדרך שכאשר נצחו יעקב לעשו השאיר הכח לדורותיו שיוכלו
ג"כ להתגבר על המחשבות כמ"ש "יצרו של אדם מתגבר וכו' ולולי
הקב"ה עוזרו וכו"'. כללו של דבר זה הוא הכח שקיבלנו בירושה מיעקב אבינו
ע"ה שיהיה הקב"ה עוזרו ע"י עסק בתורה תבלין.
עולים
ויורדים בו
נאמר על
מדרגת יעקב שמלאכי א-לקים עולים ויורדים עולים ומסתכלים בדיוקנו למעלה, יורדים
ומסתכלים בדיוקנו למטה. מה פירושה של מדרגה זו? במאמר יום כפור [ל"ד אות ו']
הרחבנו את הדיבור על זה שההשתוקקות בלב לעניני קדושה היא גדולה ונעלה מאד יותר
מאשר המתבטא במעשה. אין בכוחו של ה'בפועל ממש' להשיג את הרצון שבלב. דוגמה לכך,
היא הבקשה לאחר הוידוי ביום כפור 'יהי רצון שלא אחטא עוד'. בעולם המעשה, אין אדם
צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והוא בא בבקשה שלא אחטא עוד. אלא שאין הכי נמי,
רצונו העז הוא הרבה יותר במעלה מאשר המעשה שאינו יכול להשתוות עמו. אמנם, דוקא על
מעלת הרצון "זיצט דער בעל תשובה" [על מעלת הרצון מתקיים הבעל תשובה].
ונתבאר באותו מאמר, שעיקר כוחו של בעל תשובה הוא ברצון הפנימי המתגלה בו עכשו ועל
ידי זה עקירת הרצון של שעת החטא נחשבת כעקירת המעשה. וזהו החסד המיוחד, שעל בעל תשובה
מסתכלים באספקלריא של כח הרצון.
לאור
דברים אלו, נבין את ההלכה שאף מי שאינו נזהר מפת עכו"ם כל השנה, בעשרת ימי
תשובה, צריך להזהר, דהיינו כדברים דלעיל. לפנים משורת הדין הוא הנהגה שהיא בעצם
רצון השם אבל אי אפשר להטיל חובה על בני אדם בזה. אין כוח בהלמעשה להגיע אל מעלת
הרצון שבלב. אולם בעל תשובה שכל עיקרו מסתמך ומתבסס על מעלת כוח הרצון הוא הוא
מקבל עליו הנהגות שעיקרן בתחום הרצון ומביאן לכלל מעשה ממש.
"אדם
יראה לעינים והשם יראה ללבב". בני אדם שאין בכוחם לדון על רצונותיו של הזולת,
מהלך הכרת האדם הוא על ידי הסתכלות במעשיו, ומשם להבין מה בלבו. ואילו אצל
הקב"ה שצופה ומביט ללב עצמו המהלך הוא הפוך. "היוצר יחד לבם המבין אל כל
מעשיהם" היינו מהסתכלות אל הלב מגיע אל המעשה. דוגמה מאלפת לזה, היא במה
שאמרו חז"ל "ואת הילדה מכרו ביין" - זה המוכר בתו ללמוד תורה. האדם
הרואה המעשה כלפי חוץ, הרי הוא רואה אדם המתעסק בתורה, ואילו בהסתכלות של מעלה
ללבו של האדם, רואה לפניו מעשה של זולל וסובא. מכרו ביין.
לפי זה,
מתבארת לפנינו לשון הכתוב "לכן, כה אמר השם אל בית יעקב אשר פדה את אברהם".
ואמרו בגמרא, וכי היכן מצינו שיעקב פדה את אברהם? וחזינן מגמרא זו, אשר פדה את
אברהם חוזר אל יעקב. והפירוש, שעד ג' דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו. מאברהם יצא
ישמעאל מיצחק יצא עשו ורק ביעקב מטתו שלימה. לא מצאנו בשום מקום טענה על אברהם או
יצחק שיצאו מהם ישמעאל ועשו והוא משום שהיה צורך לשלשה דורות לטיהור הזוהמא מהנחש
הקדמוני עד שיוכל הבפועל אצלם להשתוות עם הרצון שבלב ולהגיע למטתו שלימה. לכן גם
אברהם גם יצחק היו על הדרך לשלימות של ג' דורות שנגמרה במטתו השלימה של יעקב אבינו.
דוקא השלישיות שבו מביאה לחוט המשולש לא במהרה ינתק. אם כן, ביעקב מתבטא סוף סוף
בפועל כל אותם הרצונות והקדושות שהיו באברהם ויצחק שעוד לא יכלו להתבטא בפועל והוא
"יעקב שפדה את אברהם". יעקב הוציא למעשה את הרצונות שבלב הקודם לו ופדה
את אברהם שתשוקותיו לא תלכנה לאיבוד וסוף סוף תמצאנה ביטוי בעולם המעשה ממש. יש
לציין כאן דברי האדרת אליהו בענין שרש פרה ראש ולענה שהרהור של דור ראשון יצא
לפועל ויתרחב גם אחרי כמה דורות ועד דור האחרון. ומדה טובה מרובה.
באמת
מיוחד הוא יעקב ביותר להשתוות הזו בין התשוקה ובין הבפועל שהרי התהום הגדול ביותר
המפריד בין תשוקה והבפועל הוא בענין הברכה על שמועות רעות. שלמרות אמונה שלימה
בהטוב ומטיב וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד ו'צריך לקבולינהו בשמחה', מכל מקום אם
מישהוא יברך הטוב והמטיב על אותן שמועות תהיה ברכה לבטלה. כאן מחוייבים אנו להכיר
את הפער אשר בין האמונה שבלב והברכה למעשה.
אמרו
חז"ל יעקב אבינו לא מת. יהיה מה שיהיה פירוש מאמר זה, סוף סוף, אנו רואים שרק
ביעקב וביחוד עליו לא נאמרה מיתה, ואם כן בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם, על אותה
בשורה רעה היתה אחיזה ותפיסה של אי מיתה המבטלת ברכת בשורה רעה, לכן הוא הוא
המיוחד לבטל פער בין קדושת הרצון בלב ובין המעשה הממשי.
וכאן
הגענו לפירוש דברי חז"ל על מלאכי א-לקים עולים ויורדים, שמסתכלים על דיוקנו
של יעקב כפי שהוא למעלה, כלומר קדושת לבבו ורצונותיו, ויורדים ומסתכלים על גופו
ממש כפי שהוא בעולם המעשה, ומשווים אותם זה לזה, משווים אותו 'ווי ער שטייט' [איך
שהוא עומד למעלה] עם עמידתו 'אויף דער ערד' [על הארץ הגשמית למטה], וכשהוא למעלה
אינו משאיר אותנו 'וואלגערן אין בלאטע' [מתגוללים בעפר] כאן למטה אלא אנחנו אתו. "א-לקי
יעקב". אותה דרגה להקטין הפער בין הרצון והמעשה בעבודת השם יש לנו בירושה
מיעקב אבינו מלאכי א-לקים עולים ויורדים [מאמרי פחד יצחק ס"ג]. נפלא מאד!
ויפגע
במקום
וברש"י
ויפגע כמו יהושע "ופגע ביריחו ופגע בדבשתה". ורבותנו פירשו לשון תפלה [ירמיה ז'] "ואל
תפגע בי" [והוא מאי דכתיב שם, "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם
רנה ותפלה ואל תפגע בי כי אינני שמע אתך"]. ולמדנו שתקן תפלת ערבית. ושינה
הכתוב ולא כתב ויתפלל ללמדך שקפצה לו הארץ כמו שמפורש בפרק גיד הנשה חולין
צ"א ע"כ.
והנה הלשון
"פגיעה" מציינת בקשה והפצרה יתירה וכדכתיב ופגעו לי בעפרון בן צוהר. וכן
כתיב רות א' ט"ז "ותאמר רות אל תפגעי בי וגו"'. וי"ל בביאור
הענין, דדוקא תפלת ערבית של יעקב קרויה היא פגיעה שהיא לישנא דבקשה והפצרה יתירה
לעומת תפלות אברהם ויצחק הקרויות עמידה ושיחה דהוא על פי מה דקיי"ל דתפילת
ערבית רשות. ועיין לשון חידושי ר"ח הלוי בפ"י מהלכות תפלה ה"ו
וז"ל ולדעת הרמב"ם צ"ל דהא דחובה ונדבה לא מצטרפי הוא משום דהן
חלוקין בעצם החפצא של תפלה, דזו תפלת חובה וזו תפלת נדבה וערבית דין רשות ונדבה
עלה והא דקבעוה לחובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפלת רשות ונדבה אבל התפלה
בעצמותה נדבה ורשות היא כיון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה
וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דערבית הואיל והיא בעצמותה רשות ונדבה מצטרפת עם
תפלת נדבה דחד מינא נינהו אבל שארי תפלות דהויין חובה בעיקר מילתייהו הויין תרי מילי
ולא מצטרפי עם נדבה". ולמדים אנו, דתפלת ערבית תורת תפלת נדבה עלה.
והנה כתב
במשך חכמה [בראשית פרק מ"ח פסוק כ"ב] "בחרבי ובקשתי ת"א
בצלותי ובעותי צלותי הוא סדר תפלה הקבוע כמוש"א השבח והתפלה וההודאה מעכבין [תוספתא
מנחות פרק ו' הלכה ו'] ובעותי היא בקשה אשר אמרו אם רצה אדם לחדש בתפלתו מעין כל
ברכה שואל אדם צרכיו, יעוין פ"ק דע"ז בזה (דף ח'). והנה הנפק"מ כי סדר
תפלה שזו עבודה קבועה אין הכוונה מעכב ואם כוון לבבו באבות סגי [אורח חיים
ק"א א'], לא כן בחידוש שמבקש אדם צרכיו ומחדש בעי כוונה יתירה [ע' ס"ס
ק"ז ופרישה שם] ואולי נכלל זה בהא דאמרו פ"ק דתענית דף ח' אין תפילתו של
אדם נשמעת אלא א"כ משים נפשו בכפו והא כו' ולבם לא נכון עמו כו' ואעפ"כ
והוא רחום יכפר עון לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור. פירוש שסדר התפלה שהוא בצבור אף
שהוא בלא כוונה מתקבלת, לא כן הבקשה החדשה, היא צריכה להיות בכוונה מופלגת.
והנה חרב
היא בעצמו מזיק, שברזל שיש לו חידוד ממית בכל שהוא ואין צריך אומד [רמב"ם
פ"ג מהל' רוצה ה"ד] אבל הקשת בעצמו אינו מזיק רק כח המורה, ותלוי לפי כח
ורחוק המורה בקשת, לזה קרא לתפלה בשם חרבי שהיא אף בלא כונה מרובה, ובעותי בשם
קשתי שהיא כמו קשת שהיא עד שמשים נפשו בכפו. ולכן אמר בברכות דף ה' כל הקורא
ק"ש על מטתו כאלו אוחז חרב של שתי פיות כו' כי על מטתו איננה בכוונה מרובה.
ולכן אמר תהלים [ו' י'] שמע די תחינתי, זה בקשתי שצריכה כוונה מרובה, כש"כ דברי
תפלתי יקח שא"צ כוונה כ"כ ודו"ק היטב.
והנה תפלת
נדבה בעי חידוש, כדנפסק במוש"ע סימן ק"ז ועיי"ש בטור אורח חיים
סימן ק"ז בשם רבינו האי דאין להתפלל נדבה בלא חידוש ולזה הסכים אדוני אבי
הרא"ש ז"ל שכתב בתשובת שאלה, וזה לשונו: הילכך אני אומר שיש לאדם ליזהר
שלא יתפלל נדבה בלא חידוש וגם צריך שיהא מכיר את עצמו זריז וזהיר ואמיד בדעתו
שיוכל לכוין בתפלתו מראש ועד סוף אז קרינן נדיב לב עולות אבל אם אין יכול לכוין
יפה קרינן ביה למה לי רוב זבחיכם והלואי שיוכל לכוין יפה בשלש תפילות הקבועות ליום"
עד כאן. ולפיכך קרויה היא תפלה ערבית שהיא רשות והיא תפלת נדבה בעצמותה בשם פגיעה
שהיא בקשה רבה והפצרה יתירה כנ"ל לעומת שחרית ומנחה - שהם חובה - הקרויות
עמידה ושיחה דצריכה היא כונה יתירה והתאמצות רבה וא"ש. [ס' זאת ליעקב עמ'
רל"ב]
"אעשר
אעשרנו לך"
אצל כל
האבות מוזכר שנתנו מעשר. אצל יעקב מצאנו שינוי אחד: שנאמר על תנאי "אם יהיה
אלקים עמדי ושמרני בדרך וכו' עשר אעשרנו לך". ובפשטות נראה כהורדה במעלה
שבאברהם ויצחק נתפרש המעשר בסתמא וביעקב רק ב'על תנאי', ובודאי לא ניתן להאמר
שבבחיר האבות תהא הורדה. [ועי' ברבנו בחיי, שלא היה בזה תנאי, כי אם קביעת עובדא.
אם ישוב לארץ הקודש והרי שם יש עבודת ה' המיוחדת, כמו שאמרו חז"ל כל הדר
בחוצה לארץ אין לו אלוה (כתובות קי ע"ב), ובזה יעזרהו ה' שיהיה לו עבודת אלהים
שרשית ואמיתית. ומה יעשה יעקב כאשר יתקיימו הדברים? יעשה מה שנאמר בהמשך 'והאבן
הזאת וכו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך'. למדנו מכאן כי יעקב ידע שעיקר עבודת
הקב"ה וקבלת אלהותו היא דוקא בארץ הקודש. ועיין רמב"ן על ויקרא יח כה
שביאר סודו].
אמנם
פירוש הדבר הוא בהתאם למדות האבות חסד לאברהם דין ליצחק ואמת ליעקב. ויש להעמיק
בהבנה הפנימית במדרגות בנינה של כנסת ישראל על ידם של האבות. דהנה בעשו מצינו
שנקרא בלשון חכמים ישראל מומר ואף על פי שגם בזרעו של יעקב יתכן שימצא ישראל מומר
מכל מקום מטתו של יעקב קרויה היא מטה שלמה לגבי מטתו של יצחק, והיינו משום דמיעקב
ואילך הלכה רווחת היא ד'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא' כי לא ידח ממנו נדח. מה
שאין כן בעשו שנקרא ישראל מומר, היינו מומר מבלי ההלכה ד'אף על פי שחטא ישראל
הוא'. דהרי באמת נפרד לגמרי ויצא מן הכלל לדורותיו. אבהותו של יעקב היא בזה שהיה
הראשון אשר לא ידח ממנו נדח ואשר אי אפשר להפרד ממשפחתו על ידי כל מעשי המרה
שבעולם. החוט המשולש לא במהרה ינתק. אף אנו נאמר בלשוננו אנו – "יעקב אבינו
דער ארשטע פארלפאלענער".
מדת אמת
ליעקב אם כן מבררת אומץ הקשר של הנפש הישראלית לקדושה, שאף על פי שיעמוד ויכריז
ההפוך לא נאמין לו ונאמר לו משקר אתה. ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא. כל זה מכוח
הפארפאלענער, שמדת 'אמת ליעקב' מעידה שהשרשים הם כה חזקים עד שאי אפשר לו להכחישם
מה שאין במדות אברהם ויצחק שאין בהם בירור כזה. והוא שהנותן צדקה בשביל שיחיה בני
הרי זה צדיק גמור. אע"פ שהוא נודר סלע לצדקה בתנאי, מכל מקום אומרים לו באמת
לשם מצוה הוא מכוין. ואף אם מכריז בשביל שיחיה בני, שמזה היה משמע שאם לא יגיענו
מבוקשו יתחרט, מודיעים לנו שצדיק גמור הוא וכל התנאי אינו אלא לפנים כדברי תוס' אל
תהיו כעבדים המשמשים היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה טובה שהוא מצפה תוהא
ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט ה"ז צדיק גמור. מעתה מתברר
לפנינו שאין בעל מנת דמעשר יעקב משום הורדה אדרבא עלייה יש כאן. דוקא העל מנת
דיעקב מגלה את עומק ההשרשה ונמנעות הביטול, ואילו במדות אברהם ויצחק היה מן הנמנע
להכנס לעבודה של על מנת כל זמן שאין הבירור המוחלט דמדת אמת ליעקב.
ומעתה מאירים
באור יקרות דברי הכתוב "יעקב אשר פדה את אברהם" [ישעי' כ"ב
כ"ט]. יעקב צריך לפדות את אברהם. כלומר ב'בחנוני נא בזאת' הותר לנסות את השם
על ידי המעשר [עשר בשביל שתתעשר] אבל צפויה כאן סכנה גדולה שאם מאיזו סיבה לא ישיג
עשירות אזי יש מקום לחרטה מעיקרא, כלומר בחינת מעלת המעשר של אברהם עדיין זקוקה
לבירור שיבוא למפרע על ידי יעקב. בכאן בא הוא יעקב ופודה את אברהם. יעקב הוא המברר
שאף אם יתעכב התעשר ויטען שיש כאן חרטה אינו אלא לפנים ואומרים שקרן אתה. והוא הוא
המובן בפדייה מי שהיה מוגבל, הוצא ממאסרו. באברהם ויצחק האפשרות לנסות מוגבלת היא
מצד הסכנה של אי לאו לאו. יעקב מוציאו מכלל זה היותו המאפשר להגדת העדות דצדיק
גמור הוא אף בעל מנת שלו. יעקב אשר פדה את אברהם. [מאמרי פחד יצחק סוכות מאמר
כ"ב]
"והאבן
הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים"
מדוע המצבה
תהפוך לבית ? מה היא משמעותו של הדבר ?
ועוד הוא
שואל : מה שייכות יש לעניין "וכל אשר
תתן לי עשר אעשרנו לך" - לעניין זה ?
מצבה -
מורה על עבודת ה' הגלויה לכל ועל
כן היא אף שייכת לאומות העולם אכן, עד שנבחרו ישראל להיות מובילי דרך ה'
בעולם - הייתה עבודת ד' אחת ושווה לכל
העולם כולו אלא שבחירת ישראל גרמה לכך כי מעתה תהיה גם עבודתם של ישראל מיוחדת להם
ואינה שווה לעולם כולו.
לכן - עם
ישראל צריך דווקא ל"בית" בית שהוא מופרד ומובחן משאר כל העולם-
והוא בית המקדש!
הברכה אשר
ניתנה לאברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה" יכולה להתגשם רק כאשר
פעולת עם ישראל על העולם באה על ידי התחזקות קדושתם , בעבודתם המיוחדת להם.
דומה הדבר
לדין "הפרשת מעשר" - שהרי למרות שההפרשה גורמת להפחתת הכמות של הקרן הרי היא מתירה את כל הפירות כולל כמובן כל הקרן לאכילה. כך הם ישראל-
ריחוקם והבדלתם מאומות העולם דווקא היא אשר תוסיף ברכה ושפע לכל העולם כולו.
על כן אמר
יעקב אבינו שהאבן שהייתה "מצבה" - תהפוך ל"בית אלוקים" והוא הדבר המלמד כי דווקא על ידי התחזקות
בעבודה המובדלת של עם ישראל , תתקיים ברכת
אברהם אבינו. "וכל אשר תתן לי - עשר אעשרנו לך" - היינו שתתוסף לו ברכה, וכך על ידי ההבדלה של
ישראל מהעמים תתוסף גם הברכה בעולם. [עפ"י דברי כ"ק מרן אדמו"ר
זצוק"ל]
שבת
ושביעית בפרשת ויצא
מיוחדת
היא הבטחת הארץ שנתנה ליעקב "לא כאברהם שכתוב בו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה
[ארץ זו ולא יותר - רש"י] ולא כיצחק שכתוב בו כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות
האל" [ותו לא - רש"י]. לעומתם הובטח ליעקב "ופרצת ימה וקדמה וצפונה
ונגבה". יחודו זה של יעקב נתנוהו חז"ל ענין לשבת. ובהסתמך על נבואת
ישעיהו 'וקראת לשבת עונג וגו' אז תתענג על ד' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב אביך' [ישעי'
נ"ח י"ג י"ד] בא הכנוי נחלת יעקב. ומכאן שכל המענג את השבת נותנין
לו נחלה בלי מצרים [שבת קי"ח].
בהבנתה של
תלות זו בין שמירת שבת ועינוגה לבין מתן שכרה בבחינת יעקב נאמרו כמה וכמה הסברים. [ב"י
או"ח ס' רמ"ב, מהרש"א שבת שם מהר"ל חידושי אגדות שבת שם,
תפארת ישראל פ"כ, עיון יעקב, רי"ף בע"י, ענף יוסף שם, לקוטי תורה
פ' מסעי דף צ"ו ע"ב, בני יששכר שבת מאמר ד' ג', שפ"א ויצא תרל"ו,
תרמ"ה, תרמ"ו, תרנ"ב, תרנ"ד, פרי צדיק ויצא ט', בית יעקב ויצא
א- ג]. לפי העולה מדברי בעל שפ"א [בהר תרס"א] יש לזיקה זו משמעות מיוחדת
בשבתותיה של שנת השמיטה.
ענינה של
הנשמה היתרה שהיא בחינת נחלה בלי מצרים [שפ"א ויקרא עמ' ר"ג]. ובודאי,
כונתו ע"פ מה שהגדיר רש"י: "נשמה יתרה - רוחב לב למנוחה ולשמחה
ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו" [ביצה ט"ז ע"א].
למעלה זו של זכיה בנשמה יתרה הגיעו בנ"י לכשנעשו בני חורין ביציאתם ממצרים
שהרי עצם היציאה מעבדות לחירות משמעו סילוק מעצורים ומצרים ויציאה למרחבים בלתי
מוגבלים. היחס בין השבת ליצ"מ - זכר ליציאת מצרים - הוא שמאפשר את קבלת הנשמה
היתרה בשבת.
ככל
התהליך והחזיון הזה, המתיחס לשבת, כך הוא ענינה של א"י בשנה השביעית. "א"י
נקראת נחלה בלי מצרים כמ"ש בנחלת יעקב הארץ אשר אתה שוכב וגו' ופרצת שלפי
שזכה בנקודת הפנימיות של א"י שמשם הושתת העולם [ובודאי כונתו לקפולה של
א"י תחתיו כשכל מציאות המקום אינה תופסת מקום אזי באה הבטחת ופרצת שאינה
מוגבלת במקום] לכן היא נחלה בלי מצרים, ובשמיטה, שהיא עדות על א"י שנעשתה
נחלת ד' [שבת לד'], וע"ז אמרו "אשריך ארץ שמלכך בן חורים" מקבלת
הארץ בחינת נשמה יתרה. מכאן הכנוי ארץ טובה ורחבה בחינת נחלה בלי מצרים. [וע"ע
על בחינת המקום הבלתי גבולי מיסודם של בעלי תשובה מזרעו של יעקב בתקנת השבין עמ' י' ].
החוט
המשולש של קריאת התורה בהבטחת "ופרצת", של נשמת השבת המתפרסת ומתפרצת,
ושל גבולות ארץ החרות המתפרסים ומתפשטים, מתרחב והולך בלי מצרים. [שבת ומועד
בשביעית]
"ויהי בבקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן מה זאת עשית לי
הלא ברחל עבדתי עמך ולמה רמיתני" (כ"ט כ"ה).
"אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסר יעקב
סימנים לרחל וכשראתה רחל שמכניסין לו לאה, אמרה עכשיו תיכלם אחותי, ומסרה לה אותן
סימנים" (רש"י שם).
ואמרו חז"ל (מגילה
י"ג ע"ב) דבשכר מעשה זה זכתה רחל ויצא ממנה שאול, עי"ש.
ויש לעיין, והלא רחל
בחמלתה על לאה אחותה גרמה ליעקב מפח נפש, וכי מותר לגמול חסד עם פלוני ולהרע בכך
לאלמוני, אך הרי חזינן שחז"ל שיבחו מעשה זה דרחל עד שאמרו שבאה על שכרה באופן
נשגב.
אם מותר למלט עצמו מסכנה
ולסכן אחרים תחתיו
שאלה זו נשאלה בימי השואה
הנוראה, כאשר הנאצים ימ"ש ריכזו יהודים על מנת לשלחם למות, והיו ששאלו אם
מותר להם להשתמט ולברוח כאשר ידוע היה, שאלה שאחראים על האיסוף והמשלוח מצווים היו
למלא מספר מסויים ובהכרח יתפסו אחרים במקום אלה שברחו.
שאלה שונה במקצת עלתה
באחת מן הרכבות שנסעו למחנה ההשמדה אושוויץ ומספר יהודים עזי נפש פירקו חלק מדופן
הקרון ותכננו לקפוץ מן הרכבת. שאר יהודים שהיו בקרון חששו שכאשר יגלו הגרמנים
שפירקו את הדופן ונמלטו מן הרכבת יוציאו את זעמם על הנותרים וינקמו בהם במכות
ובעינויים ואולי אף בהריגה. והשאלה נשאלת האם מותר לאלה לברוח כאשר יש חשש
שהאויבים ינקמו בנותרים.
ומיגון לשמחה, שאלות מעין
אלה נשאלות בנושאים שונים. וכגון במה שיש תורנויות במסגרות שונות, בעבודת רופאים
ואחיות בבתי חולים וחיילים בשירות צבאי. ואם פלוני שובץ בתורנות קשה ולא נעימה
כגון בימי החג, האם מותר לו להשתדל ולהשתמט מתורנות זו כאשר ידוע לו שבהכרח יקחו
מישהו במקומו וגם לפלוני קשה יהיה באותה מדה.
כיצד לידייני' דיינא להאי
דינא.
ונראה להביא בזה כמה
מקורות.
א: הנה מבואר בבא בתרא ח'
ע"א "רבי פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא בעלי משנה בעלי
גמרא בעלי הלכה בעלי הגדה אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס.
אמר לו רבי, פרנסני! אמר לו, בני קרית? אמר לו לאו. שנית? א"ל לאו. אם כן במה
אפרנסך (א"ל) פרנסני ככלב וכעורב. פרנסיה, בתר דנפק יתיב רבי וקא מצטער, ואמר
אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ. אמר לפניו ר' שמעון בר רבי, שמא יונתן בן עמרם תלמידך
הוא שאינו רוצה ליהנות מכבוד תורה מימיו. בדקו ואשכח. אמר רבי, יכנסו הכל, רבי
לטעמיה דאמר רבי אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ כההוא דמי כלילא דשדו
אטבריא [הטיל המלך על בני טבריה להביא כסף כדי לקנות עטרה למלך], אתו לקמיה דרבי
ואמרו ליה ליתבו רבנן בהדן [יתנו גם החכמים], אמר להו, לא. אמרו ליה ערוקינן [נברח
מהעיר כי אין ביכולתנו לשלם]. (א"ל) ערוקו [תברחו], ערקו פלגיהון [ברחו
מחציתם], דליוה פלגא [הפחיתה המלכות מחצית מהסכום], אתו הנהו פלגא קמי דרבי
א"ל ליתבו רבנן בהדן. אמר להו, לא. ערוקינן [נברח מהעיר], ערוקו [תברחו].
ערקו כולהו. פש ההוא כובס. שדיוה אכובס. ערק כובס, פקע כלילא [המלך ויתר על כל דמי
העטרה] א"ר ראיתם שאין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ".
ומתוך סוגיא זו הבינו
הרמב"ן והנמוק"י שמותר היה להם לברוח מן העיר כדי להשתמט מתשלום המס, אף
שידעו שבכך הם מכבידים את עולם של הנשארים. אלא שהביאו מן הירושלמי לחלק בין
המשתמט מן הנזק לפני שהגיע אליו למי שכבר נכנס לכלל הגזירה והחיוב והוא נשמט ממנו
ומטיל אותו על זולתו. ודברי הירושלמי יבוארו לקמן אות ב'.
אמנם הריטב"א פירש
דרבי לא התיר להם לברוח כלל אלא בדרך גנאי ובוז אמר להם ערוקו, עי"ש.
ב: בירושלמי ב"ק
(י"ב ע"ב) אמרו "אמר רבי יוסי ותישמע מינה ראה אמת המים שוטפת ובאה
לתוך שדהו, עד שלא נכנסו המים לתוך שדהו, רשאי לפנותן למקום אחר, משנכנסו, אין
רשאי לפנותן למקום אחר. אהן כריסו ארגירא [איש חשוב הגובה מס], עד דלא ייתי אהן
כריסו ארגירא [עד שהאיש החשוב מגיע אליך] שרי מימר [מותר לך לומר], פלן עביד
עיבידתי פלן עביד עיבידתי [פלוני עושה הרבה מלאכות ובזה אתה שולח אותו ממך שילך
לגבות מס אצל אחר]. מן דייתי אהן כריסו ארגירא אסיר [לאחר שאותו אדם חשוב בא אליך
אסור לשלוח אותו לפלוני, כי אתה מציל בכך ממון עצמך בממון אחר]. הדין אכסניי פרכא
[אותם פקודי המלך הממונים על חלוקת אנשי צבא המתאכסנים בעיר] עד דלא ייתון רומאי
[עד שלא יבואו אליך ויאמרו לך כמה חיילים עליך לקבל] שרי מיחשדוניה [מותר לשחד
אותם כדי שישלחו החיילים למקום אחר] ומן דייתון רומאי [אחרי שכבר באו אליך]
אסיר".
וכתב הרמב"ן שהכוונה
למס שמטיל המלך על בני העיר כשהוא עובר דרכם על מנת לכלכל את בני חילו, דכל זמן
שלא הטיל המלך את המס על העיר רשאים לברוח ולהשתמט מן העיר, אבל לאחר הגיע המלך
והטיל את המס, אסור להשתמט ולהטיל מס זה על שאר בני העיר, עי"ש.
וכך אמרו בירושלמי שם
לגבי מי שראה מים ששוטפין ובאים, דכל זמן שהמים לא שטפו את חצירו מותר לו לסכור
חצירו אף שהמים יפלו לחצר חבירו ויגרמו לו נזק, אבל לאחר שהמים כבר שוטפים את
חצירו אסור לו לתעל אותם לחצר חבירו. ועוד אמרו כן לגבי מלך שהטיל על הצורפים
היהודים לתרום כסף וזהב לצורך כתרו ותכשיטיו, דכל עוד לא הטילו חובה זו על כל אחד
ואחד מותר להשתמט ולאחר מכן אסור, כך פירש הרמב"ן עפ"י "חבר
יווני" שלו, עי"ש.
ג: ובחשן משפט סימן
שפ"ח ס"ב כתב הרמ"א "היה רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו
אעפ"י שעי"ז בא הנזק לאחר". ובסמ"ע שם סק"י כתב דאין זה
אלא כל זמן שהנזק לא הגיע אליו ולנכסיו, אבל כשכבר הגיע הנזק לגופו או לממונו אסור
לו למלט עצמו ולגרום נזק לחבירו. ובבהגר"א שם כ"ט הביא שכך מבואר
בירושלמי הנ"ל, עי"ש.
ד: וכיוצא בדבר מצינו
בש"ך סימן קס"ג ס"ק י"ח בשם שו"ת מהריב"ל ח"ב
סימן מ' "מלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר אחד או ב' ויש ליהודי אחד כח
בהיכל המלך להשתדל לפוטרם, אם הדבר ברור ודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אי
רשאי להצילם. פסק בתשובת מהריב"ל דאם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט
אותם ונלכדו ברשתו אזי אין יהודי רשאי להשתדל לפרטם בשום ענין שיזיק לאחרים אבל אם
יצא הגזירה להטיל על שני אנשים בסתם יכול יהודי להשתדל על איזה אנשים שרוצה אף
שבודאי יכנסו אחרים". עכ"ל.
ומהריב"ל הביא מקור
לדבריו מדברי הגמ' ביבמות ע"ט ע"א, כמבואר לקמן אות ה'.
ה: הנה איתא ביבמות שם
"ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן בן שאול שלא העבירו וכי משוא פנים יש בדבר
אלא שהעבירו וקלטו ובקש עליו רחמים ופלטו ואכתי משוא פנים יש בדבר אלא שבקש רחמים
שלא יקלטנו הארון".
הרי לן דאם קלטתו ארון
אמרו דלא היה לדוד להתפלל להצלתו דאין משוא פנים בדבר, אך לפני שנקלט ע"י
הארון שפיר התפלל עליו דוד בחמלתו, עי"ש.
אמנם יש לחלק בין תפלה
ובין השתדלות טבעית, ואין ללמוד ממה שדוד התפלל על מפיבושת דמותר להשתדל בהצלת
פלוני כאשר זה יכנס לחיים ותחתיו ילך זה למיתה, וכ"כ בערוך לנר שם ביבמות.
ויש מן האחרונים שכתבו
לחלק בין המציל עצמו ובורח מן הסכנה שמותר לו לעולם לעשות כן אף כאשר ברור שמאן
דהוא יתפס תחתיו, ובין גורם שלישי המשתדל להציל את פלוני ומסכן תחתיו את אלמוני,
דכל אשר לו יתן בעד נפשו וחייך קודמין לחיי חבירך. כ"כ החות יאיר סימן
רי"ג, הגאון מבוטשאטש בכסף הקדשים חו"מ סימן קס"ג והחזון איש
חו"מ מס' סנהדרין סימן כ"ה.
ונדון בדברים לפום ריהטא.
בשו"ת חות יאיר סימן
רי"ג דן לגבי נגיד אחד מהקהילה היהודית שתבע שר אחד למשפט בתביעת ממון.
היהודים שבאיזור שבו שלט השר חששו מנקמתו והפצירו בנגיד לבטל את תביעתו כדי שהשר
לא ישפוך חמתו עליהם, ואף היו מוכנים לתת לו פיצוי חלקי על חובו. וכתב החות יאיר שאי
אפשר לחייבו לותר על חובו מחשש שמא יגרם נזק לרבים, דא"כ נאסור לפלוני לתת
מתנה לשר שמא יעורר בכך קפידא על שאר עשירי ישראל שאינם נותנים, וכדו'.
והחו"י כתב ראיה
גדולה לפסק זה מהמבואר בגיטין (מ"ה ע"א) דאין פודין את השבויים ביותר
מכדי דמיהן כי היכי דלא ליגרבו ולייתי, ואעפ"כ מותר לשבוי לפדות את עצמו בכל
הון דעלמא כמה שכתבו התוס' שם, הרי דאדם זכאי להציל את עצמו בכל מחיר ואינו מצווה
לחשוש שמא גורם הוא נזק לחבירו.
ולענ"ד אין הנידון
דומה לראיה כלל, דהא דאין פודין את השבויים אינו אלא תקנת חכמים, ולגבי עצמו לא
גזרו, משא"כ במה שאסור לגרום סכנה לחבירו, בסכנה ברורה שידענו מסברא מסתבר
דאין בין המציל עצמו למציל חבירו, ומאי חזית דדמא דידך סומק טפי מדמא דדהוא גברא.
אך באמת החו"י השתית
את עיקר דבריו גם על סברא כללית ולדעתו לא מסתבר שאסור לאדם להציל את עצמו משום
סכנה שתיגרם לאחרים, וכ"כ גם החזו"א והביא את דברי רש"י בספר שמואל
(ב' כ' כ"ב) לגבי שבע בן בכרי דאם היה בידו להמלט ולהציל עצמו, לא זו בלבד
שמותר לו לברוח אלא אף אסור לנו למנוע את בריחתו ואין מוסרין אותו אף שבכך אנו
מסכנים את הרבים, עיין היטב בזה.
ובכסף הקדשים שם כתב דמותר
לו לברוח משום דחייך קודמין לחיי חברך, וכשיטת רבי עקיבא בב"מ ס"ב בשנים
שהיו מהלכין במדבר ויש ביניהם קיתון של מים.
אך לענ"ד אין הנידון
דומה לראיה, דבשנים המהלכין במדבר בהצלה עסקינן, ושניהם שוים בסכנה, ומסתבר
א"כ דמי שהכוס בידו זכאי לשתותה ולהחיות את נפשו, ואינו נחשב כלל כמי שגורם
למות חבירו שהרי הכוס בידו ולא ביד חבירו, משא"כ בני"ד שהוא זה שהסכנה
רובצת עליו ואין חבירו בכלל הסכנה, ובמלטו את נפשו הרי הוא מסכן את זולתו שלא היה
בסכנה, ומהי"ת להתיר לו לעשות כן.
אך מ"מ יש מקום
בסברא לומר דזכותו של אדם למלט עצמו מן הסכנה וכל אשר לו יתן בעד נפשו, אף
שבעקיפין אפשר שהוא גורם סכנה לזולתו. וכאשר הוא ממלט נפשו מסכנה ודאית ועל זולתו
יש ספק סכנה מסתבר טפי להקל דאין ספק סכנה מוציא מידי ודאי הצלה. (וכבר כתבתי
במקום אחר בשאלה אם מצווה אדם ליכנס לספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית,
ואכמ"ל).
וביסודו של דבר נראה
לכאורה דלעולם יש לשקול הפסד מצוה כנגד שכרה, והצלה כנגד סכנה. ופשוט הדבר שאסור
לסכן חבירו בסכנת מות כדי להציל עצמו מהפסד ממון, ומאידך פשוט דמותר להציל עצמו
מסכנת מות כאשר בכך הוא מכניס חבירו לחשש הפסד ממון, וכן מסתבר גם דאין להציל את
היחיד כאשר בכך הוא חושף את הרבים לסכנה, דלעולם יש לשקול בפלס החכמה זה לעומת זה
לפי הענין, ודו"ק.
ועוד פסק שם החות יאיר
דכאשר הצרפתים החליטו לפרוץ פירצה בחומת העיר וורמס ולשם כך היה צורך להרוס כמה
בתים הסמוכים למקום הפירצה דאסור לבעלי הבתים לשחד את פקידי הממשל ולהשתדל להעביר
את הפירצה למקום אחר, כיון שעי"כ בהכרח יהרסו בתים אחרים, ואסור לו לאדם
להציל ממונו ולהפסיד ממון אחרים, עי"ש. [עפ"י שיעור שנתן הגר"א
וייס שליט"א ועי' בס' משפטי הלוי סי' ח']
קדושת זיווגם של יעקב
ורחל
"וישא
יעקב רגליו וגו' וללבן שתי בנות וגו' ויאמר הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה
וגו'" וברש"י והלא קל שבקלים אינו אומר כן, אלא להוליד תולדות.
"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה, ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב
ותקנא רחל באחותה, ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. ויחר אף יעקב ברחל
ויאמר לה התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן"
צריך
להבין ב' הענינים, מה שהיתה רחל עקרה ומה שאמרה "הבה לי בנים" ולא אמרה
לו שיתפלל וכן צריך להבין כל ענין אהבת יעקב לרחל.
הנה ידוע
לנו על פי הזוהר כי לאה היא בחינת עלמא דאתכסיא ורחל היא בחינת עלמא דאתגליא,
וידוע מה שאמרו ז"ל כי אף בניה של לאה מודים כי רחל עקרת הבית. באור הענין
הוא, דהנה אמרו חז"ל [יומא כו א] כי חזית צורבא מרבנן דמורה הוראה הוא, משבטא
דיששכר או משבטא דלוי, מלוי שכתוב בו 'אשר יורו אתכם הכהנים הלויים' ומיששכר שכתוב
בו 'יודעי בינה לעתים מה יעשה ישראל' ומיהודה יוצאים כל המלכים והשרים ומנהיגי
ישראלי, ומלכות בית דוד ומלך המשיח הוא מבניה של לאה כי קדושת ישראל הפנימית
מיוחדת ללאה ובניה ועל רחל אמרו חז"ל [ילקוט שמעוני רמז ק"מ] יוסף היה
שטנו של עשו ואין זרעו של עשו נופל אלא בידי זרעה של רחל, כי רחל היא בחינת הקדושה
הנגלית שבישראל והוא כח ההגנה על הקדושה הפנימית. ובחינה זאת של רחל היא מכניעה את
כל הכוחות החיצוניים המתנגדים לקדושה ומכניעה את כל כוחות הטומאה שבעולם ואז אפשר
לקדושת ישראל הפנימית שתתגלה בקומתה השלימה ובכל מלא זהרה. וע"כ לפני ביאתו
של משיח גואל צדקנו יבוא משיח בן יוסף שהוא יחליש ויכניע את כל כוחות הטומאה [אין
הכונה שיכרית הרע לגמרי עי' זוהר משפטים קכ א ב ובס' מי מרום עמ' ק"ח] ויחד
עם משיח בן דוד יכלה זרעו של עשו מן העולם ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו [עובדיה
א], ועי"ז תתגלה קדושתו של הקב"ה וקדושתן של ישראל 'והיה ביום ההוא יהיה
ד' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד" [זכריה יד ט]. אלו שתי
הבחינות הן של רחל ולאה, ובאמת הן פרצוף אחד, רק רחל היא בחינה החיצונה והנגלית
ולאה היא הבחינה הפנימית והנסתרת, כמו יעקב ועשו שהם פרצוף אחד, רק יעקב הוא חלק
הטוב ועשו הוא חלק הרע.
ויען כי
א"א לקדושת לאה שתתגלה בלתי אם קדמה לה קדושת רחל הנגלית, ע"כ לא היתה
לאה יכלה להוליד עד שבא יעקב אל רחל "ויבוא גם אל רחל ויאהב גם את רחל מלאה"
ואח"כ "וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה". נמצא לפי
בחינה זאת, קדושת לאה גבוהה מקדושת רחל. אך בחינה אחרת יש שקדושת רחל יותר גבוהה
מקדושת לאה, כי באמת עצם זיווגו של יעקב ברחל היא הקדושה היותר עליונה מכל מיני
קדושות שבעולם. וזה כלל, כי כאשר מתגלה גלוי קדושה בעולם ומהגילוי נמשכות תוצאות
גדולות וקדושות, נמצא לפי דמיוננו כי התוצאות הן יותר גבוהות מן עצם הקדושה, והן
כנגדה כמר מדלי, כי עצמיות הקדושה גבוהה מאד. וע"כ היא נעלמת מעין כל חי.
וזהו סוד קדושת זיווג וחבור יעקב ברחל כי יעקב הוא בחינת "א-ל" בחינת
הדוגמא העליונה כביכול, ורחל היא בחינת "כנסת ישראל", וע"י שיעקב
מזדווג עם רחל, עי"ז נעשה כל התיקונים היותר גבוהים והיותר קדושים מכל מיני
קדושות שבעולם, ואין צריך לזה שום תוצאות להוליד בנים כי עצם הזיווג היא קדושה
עליונה ונוראה מאד. וע"כ רחל לא היתה צריכה להוליד בנים, רק היא צריכה להיות
מחוברת עם קדושת יעקב וע"כ היתה עקרה. וזהו מה שאמר יעקב ללבן "הבה את
אשתי ואבואה אליה", כאן גילה כי התכלית הוא רק "ואבואה אליה", שהוא
החבור והזיווג לבד בלי שום כוונת תכליות. ויען כי לבן לא היתה לו הבנה והשגה
במדרגה עליונה הזאת, ע"כ נמצא לפי הבנת לבן כי יעקב נתכוון להוליד ולדוות אבל
באמת כוונת יעקב היתה על עצם קדושת החבור והזיווג.
"ותרא
רחל כי לא ילדה ליעקב", היינו כי ודאי בחינת הריון היתה לרחל, יען כי היא
היתה הגורמת שתוכל לאה להתעבר מיעקב ולהוליד, אבל בחינת לידה לא היה לה, כי היא לא
ילדה, וע"כ "ותקנא רחל באחותה ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה
אנכי", כי יעקב הוא בחינת "א-ל", "ויקרא לו א-ל א-להי ישראל",
מלמד שהקב"ה קראו ליעקב א-ל. כאשר מדברים אל יעקב, מדברים אל השכינה
וע"כ אמרה לו הבה לי בנים כמו שהיתה מדברת אל הקב"ה בעצמו. אבל באמת היה
כל הענין בחו"ל ושם א"א שתתגלה המדרגה העליונה הזאת, כי יעקב נתיירא
להקבר במצרים שמא יעשוהו אלוה ע"ז, ולמה חשש לזה, יען בי באמת הוא בחינת א-ל
ורק בארץ ישראל שהוא מקום גלוי קדושת ד' וקדושת ישראל ושם מבינים ומשיגים כי "אורייתא
וקב"ה וישראל חד הוא" וע"כ כאשר יקראו ליעקב א-ל, אין זה בחינת ע"ז,
יען כי הכונה היא שיעקב הוא מתחבר ומתדבק עם הקב"ה, ובטל כל ענין מציאות יעקב
ונכלל באור ד' ואיננו נפרד ח"ו מקדושת ד', אז יתכן ליעקב גלוי בחינת א-ל, אבל
בחו"ל שם יעשוהו ע"ז, יען כי שם א"א להשיג התכללותו של יעקב באור ד'
ורק ישיגו אותו בתור נפרד מן האלקות ח"ו, אין לך קיצוץ בנטיעות גדול מזה והוא
ע"ז ממש. וע"כ כאשר דברה רחל בחו"ל אל יעקב כמדברת אל הקב"ה,
ע"כ "ויחר אף יעקב ברחל, ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן"
כי דברים כאלה אין להם שום שייכות כאן בחו"ל. נמצא לפי"ז, כי יעקב הוא
בחינת א-ל ורחל היא בחינת כנסת ישראל ועצם חבורם וזווגם גבוה מאד, ויען כי רחל לא
הבינה זאת, וע"כ זלזלה בשכיבת הצדיק, כי חשבה כי הנה היא עקרה ואינה יולדת
ליעקב, ע"כ מה צורך יש בשכיבתה עם הצדיק. והיא לא הבינה כי עצם שכיבתה עמו,
גבוה מכל מיני קדושות שבעולם, ואין צריך לזה שום תוצאה מהולדת בנים כי עצם השכיבה
עמו הוא התכלית הגדול מכל מיני תכליתים שבעולם, וע"כ לא נקברה עמו. ואם היתה
מבינה כל זאת, ולא היתה מזלזלת בשכיבת הצדיק היתה נקברת עמו ולא היה נפסק חבורו וזווגו
ממנה וכבר היה נגמר כל התיקון והיתה מתגלה הקדושה בשלימותה. ויען כי זלזלה בשכיבת
הצדיק נפסק החיבור והזווג הקדוש הזה וכל ענין גילוי קדושת יעקב עד שיתגלה אורו של
משיח שאז יתגלה קדושת לאה הנסתרת עתה, תשאר אז בחינת רחל נסתרת שהוא סוד קדושת
חבורם של יעקב ורחל ואז יתגלה בחינת א-ל של יעקב ויתקיים הכתוב "עבדו את ד'
אלקיכם ואת ישראל עמו", כי כשיעבדו לישראל תהיה העבודה מיוחסת לה' לבדו כי אז
יתגלה התכללותם של ישראל באור ד' ואז יהיה זווג יעקב ורחל זווגא דלא פסיק לעלמין.
[מי מרום מהגה"צ ר' יעקב משה חרל"פ זצ"ל ח"ח עמ' קע"ז –
קע"ט ועי' בס' עיוני פרשה פ' ויצא]
הרב
חרל"פ
השבת חל
היארצייט של הגאון הצדיק ר' יעקב משה חרל"פ. רציתי להביא מדברי חכם אחד
שנאמרו לזכרו, ויהיו הדברים לעלוי נשמתו ולעילוי נשמותנו....: סיפר הרב זוסמן,
מגדול תלמידי הרב חרל"פ, שגם היה מקובל גדול מאוד. שהיה נוסע כל לילה לכותל
לומר תיקון חצות – כחצי שעה – בתוך הכותל בפנים. הרבי מבאבוב התפלל ערבית סמוך
לחצות ואח"כ שמע יהודי שבוכה, הוא הסתכל וראה שהוא עושה תיקון חצות.
אח"כ הוא אמר: 'לא האמנתי שיש בדורנו אנשים שבוכים על המקדש כמו ירמיהו הנביא'.
ממנו אפשר ללמוד גם כמה הרב חרל"פ היה גדול.
הרב
חרל"פ כותב, שיש צדיקים שיש להם כוח ראיה גדול, לכן הם רואים על האדם הכול –
גם את הדברים הרעים. אבל יש צדיקים עוד יותר גדולים, שרואים גם אצל הרשעים, את כל
הטוב שיש בהם גם אם זה עדיין לא פרץ החוצה. לראות עוד יותר לעומק שיהודי בתוך תוכו
– 'אלוקים עשה את האדם ישר'. ובמעיני הישועה כותב הרב חרל"פ שישאלו כל יהודי
שלוש שאלות, ואחת מהן –'ציפית לישועה'? רש"י אומר שהכוונה היא לקיום דברי
הנביאים. הר"ן על המקום כותב: בימיך. בכל דבר שקורה תדע לומר עליו 'כי קרבה
ישועתי לבוא וצדקתי להגלות'. חלק ממכלול הציווי של 'ציפת לישועה'- זה להאמין
שישראל במצב הזה ראויים להיגאל. ולכן שואלים אותו – ציפית לישועה? באמת ירדת לעומק
שאתה הולך להבחין בכל יהודי כמה טוב יש בו? לכן ישראל ראויים להגאל בכל דור ובכל
מצב.
מביא
התוס' בכתובות (דף י"ז) – כתוב בחז"ל – אמר ר"ע: כשהייתי עם הארץ
אמרתי מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור שנושך ושובר עצם.
הגמרא
אומרת בדף י"ז, מבטלים ת"ת להוצאת המת. מביא התוס': שר"ע אמר תחילת
שימושי לפני חכמים היה שמצאתי מת מצווה וטלטלתי לתוך העיר לקוברו, ושבא לפני רבו
אמר לו שהוא חייב מיתה, כי מת מצווה קנה מקומו. ר' עקיבא למד מזה שצריך לשמש
ת"ח ולא לסמוך רק על עצמנו.
אומר הרב
חרל"פ, רואים שאצל ר' עקיבא הייתה מציאות שגם אחרי שהתחיל ללמוד, לקח זמן
ללמוד שצריך לא רק ללמוד בספר, אלא גם לשמש ת"ח רק אחרי שקרתה לו תקלה זו למד
זאת.
אומר הרב
חרל"פ דבר מבריק. 'כשהייתי עם הארץ' – לא מדובר לפני שהתחיל ללמוד ושנא
ת"ח. אלא גם אחרי שהתחיל ללמוד – בפרק זמן שעדיין לא ידע שצריך לשמש
ת"ח, קרא ושנה ולא שימש – גם הוא נחשב לעם הארץ. על זה אמר ר"ע- הייתי
עם הארץ גם אחרי שפתחתי את הספר.
מי שלא
עוסק בשימוש ת"ח - כמו שלמדנו מר' עקיבא – שיכול עדיין לומר מי יתן לי..
ואנשכנו. בשביל מה אני צריך את הרבנים? הרי גם אני יודע לפתוח ספר. ארון הספרים
היהודי פתוח לכל - מה אני צריך את הרבנים, אני יודע לקרוא בלעדיהם! זה מה שהגמרא
אומרת בסנהדרין: הכי דמי אפיקורס... הוא לא מאמין שצריך ת"ח. על זה 'אמר ר'
עקיבא – שקריתי , ושניתי, ולא שמשתי - יכולים להגיע למצב של מי יתן לי ת"ח
ואנשכנו כחמור.
אמר הגרא"ש
זצ"ל שיש לו אוצר גדול סיפורים על הרב חרל"פ - היה יושב עמו פעם-פעמיים
בשבוע, וחוץ מלימוד הוא שמע ממנו הרבה הנהגות של צדיקים שהרב חרל"פ שמע מאלה
שקדמו לו. שהיה גר בצעירתו בעיר העתיקה, היה מטפס על הגגות העגולים להצמיד את
האוזן לחלונות של צדיקים נסתרים כדי לשמוע מהם היאך עושים קידוש, והבדלה, וכל מיני
הנהגות שגם זה צריך לדעת. כל צדיק, ת"ח, יש לו הנהגות שלו, גם דברים שלא
כתובים בשו"ע ולא חובה על כל הציבור - גם על זה היה דבק בת"ח לראות איך
מתפללים. הרב חרל"פ לא היה יוצא מהסוכה כל שבעה ימים, חוץ מפעם אחת לכותל, לבקר
את הרב קוק וחזרה. ולידו היו 4 מינים.
אלו דרגות
קדושה שמתאימות לרב חרל"פ. ככה היה.
שלוש
מתנות טובות נתן קב"ה לעמ"י, ולא נתנן אלא ע"י ייסורים – זה מתנה?
אומר הרב חרל"פ – קניין זה דבר שיש לו מחיר. ככה אתה מוכר את זה. (הרב גוסטמן
זצ"ל, שהוציא את הספר הראשון –'קונטרסי השיעורים' - בא אליו תלמיד ושאל אותו
כמו שווה ספרך? אמר לו מליון. אבל אני מוכן למכור לך בעשרים שקל..). למה הדברים
הרוחניים האלה קוראים לזה 'מתנה' – שתדע שאין לזה מחיר, כי יש דברים שהם כ"כ
ערכיים, גדולים, רוחניים שלא שייך לקנות אותם במחיר רגיל.
שמעתי סבא
מסוים שהייתה בר מצווה לנכדו, והיה ברוסיה בצעירתו – ובקושי הצליחו לעשות לו בר
מצווה, מפני שלא רצו שהקג"ב ידע. רק עשרה אנשים השתתפו ובכול זאת והקג"ב
ידע. אחרי זה הוא זוכה לעלות לארץ, מגדל ילד, נולד נכד, והגיע לבר מצווה שהסבא היה
בן 63. והסבא קם לברך את הילד ואמר כמה מילים קצרות-
הקב"ה,
בן 63 שנה אני היום. גם אם תיתן לי – בעזרת ה' עוד שישים שנה, לא יודע איך אוכל
להודות לך על כל הטובות שעשית עמי במשך השנים. ובזה ירד מה'בימה' וחזר למקומו.
היה יותר
חזק מכל הדרשות והנאומים האחרים. שאדם יודע להודות לקב"ה, להוקיר טובה.
לקב"ה גם זה צריך. כתוב ברש"י, שכשנולד הבן לרחל – אז היא אמרה עכשיו
כשהבן שלי ישבור משהו, אני יכולה לתלות בו [על יוסף]. זה מה שיש להגיד אחרי כמה
שנים שנולד יוסף? שישבר העציץ יש לי במי לתלות. זה מה שיש להודות לקב"ה שאם
ישבר העציץ? זה לא בא לאפוקי מדברים גדולים. כשאדם מודה לקב"ה הוא צריך
להודות לו גם על דברים שבעינינו זה נראה טבעי והכי קטן שיש. לא רק להודות על עצם
הלידה אלא הטובה שקב"ה נתן את יוסף זה מגיע לרבדים הכי קטנים. אפי' הפרט הקטן
הזה צריך להודות.
אותו דבר
בברכת המזון – זן את העולם כולו בטובו.
בחן, בחסד, וברחמים. הוא זן את העולם כולו. לא מספיק להודות על זה. אלא צריך לדעת
באיזה צורה הוא מגיש את הדברים – חן, חסד ורחמים.
[יצא לי
להיפגש עם הבן של ר' אריה לווין, מי שנולד לאבא כזה לא יכול להיות רחוק ממנו. אמר
לי, "וילך ראובן בימי קציר חטים...מדודאי בנך". רחל ביקשה. מי אמר למי?
רחל ביקשה. ותאמר לה - לאה אמרה לרחל. המעט קחתך את אישי, ולקחת גם את דודאי בני?
לא מספיק שלקחת לי את בעלי את רוצה גם את הדודאים? איך אפשר להוציא מהפה דברים
כאלה? לאה גונבת את יעקב לרחל? רחל נתנה את הסימנים שלאה לא תתבייש. איך לאה אומרת
– את לוקחת לי את יעקב? 'המעט קחתך את אישי'? – כתוב אח"כ בפס' כ"ב,
'ויזכור אלוקים את רחל'- זר שמסרה סימניה לאחותה, ושרחל הייתה מצרה שלא תעלה
בגורלו של עשיו, וישלחנה יעקב משום שאין לה בנים. מתי היה שרחל נתנה את הסימנים?
לפני שנולדו הבנים. וא"כ יש לשאול זכות הסימנים הייתה צריכה לעמוד לה מיד ולא
אחרי שלאה יולדת ילדים והיא בביתה.
ברגע שלאה
מעיזה להגיד לרחל.. ואיך אפשר להגיד דבר כזה? על זה אומרת התורה- ויזכור אלוקים את
רחל. לא רק שנתת לה את הסימנים, אלא שהיא אומרת שאת גונבת את יעקב- כשיש איפוק
כ"כ גדול – היא לא מגיבה, היא שוב ויתרה על יעקב ['תחת דודאי בנך'] – לעזור
למישהו ואח"כ הוא אומר לך 'אני לא יודע מה עשית לי', אז פה יש תוספת כפולה
שאתה בכ"ז מתאפק - קב"ה פתח את רחמה.]
|
מתאים
שהיארצייט של הגרי"מ זצ"ל חל בפרשת ויצא [וכל שנה בסמוך אליה]. לבסוף
עשרים שנה נפרד יעקב מבית לבן ונסע חזרה לא"י, גער בו לבן "כי נכסף
נכספת לבית אביך" [בראשית לא ל]. וצ"ע, הרי יעקב דיבר מלים אחרות. יעקב
אמר "שלחני ואלכה אל מקומו ולארצי" [ל כה]. ומדוע לבן הזכיר לשון גוזמא
"נכסף" וגם "בית אביך", אשר יעקב לא אמר.
ענה רבנו
בחיי כפל הלשון לרמוז כי נכסף לאביו ונכסף לארץ הקדושה כלשון "נכספה וגם כלתה
נפשי לחצרות אלוהי" [תהלים פד ג] וכו' וכו' ומי שלא נכסף אליו הוא החוטא
[עיי"ש ראייתו]. ולומדים מדבריו כי המחוסר געגועים לבוא לא"י נקרא חוטא.
אין כמעט
ספר המבטא געגועין וכיסופין לארץ הקדושה כספרי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל.
כל כולו היה עשוי מקשה אחת של אהבת ה', תורתו, ארצו ובניו.
בתקופה זו
שהעם היושב בציון מפחד מפני חמת המציק, חייבים להגביר את הציפייה לגאולה, וספרי
ובעיקר חיי הרב יכולים לשמש כמגדלור לאותה ציפייה, שתתגשם בב"א!
|
שבת
שלום ואורות אין סוף!!
לקבלת העלון – ally.ehrman@gmail.com
| |||||
| |||||
| |||||
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה