"א-להי, נשמה שנתת בי טהורה היא"

לזכות רפואת הרה"ח ר' דוד העניך מרדכי בן פרידה שמחה

ר' רפאל חיים דב בן ריסה שושנה 

ולזכות משה יהודה בן פשה דינה

 ראשון לציון הערה הלכתית: חייבים להפסיק בין "א-להי" ל"נשמה".

א] טהרה היא שלימות הנשמה

וזו לשון המהר"ל [חידושי אגדות למהר"ל בבא מציעא דף פו עמוד א]:

"וזה מה שבאו חכמים לבאר, עניין מעלת רבה בר נחמני ומדריגתו ודביקותו אשר היה קונה בעולם העליון ע"י השגה הזאת בעניין הטהרה, עד שיצאתה נשמתו בטהרה. כי הטהרה היא שלימות הנשמה כמו שאמרו אלקי נשמה שנתת בי טהורה וכו' ודבר זה ידוע לנבונים, ולפיכך כאשר יצאת נשמתו בטהרה היה לו דביקות עם השי"ת, כמו שמצינו (סנהדרין ס"ח) בר"א הגדול ג"כ שיצאה נשמתו בטהרה כי מדה זה אל דביקות הנשמה לגמרי בו יתברך. ודבר זה תבין ממה שאמ' [שבת דף ל"א] והיה אמונת עתיך וגו' והמדריגה האחרונה וזה טהרות והוא נקרא דעת, אשר על זה אמרו (ברכות ל"ג ע"א) גדולה דעה שנתנה בין ב' אותיות השם.

ב] הנשמה טהורה ולא מקוללת לאפוקי מטענת הנוצרים

הדין האלהי גזר קללה על האדמה ועל הנחש; אך אין בו רמז לקללה שנאמרה על האדם. האדם לא נתקלל כל עיקר. דבר לא נשתנה בייעודו הנעלה ובכשרו למלא את ייעודו. רק התנאים החיצוניים נשתנו - למענו ולטובתו; נתחלפה הזירה, שעליה ימלא את תפקידו. ואילו התפקיד עצמו, ייעודו האלהי וכושרו למלאו, לא נשתנו כמלוא נימה. גם היום נברא כל אדם בטהרה - כאדם הראשון בשעתו; גם היום נולד כל ילד כמלאך, למען יחיה ויהיה לאדם, הרי זו אחת מנקודות היסוד של תורת ישראל וחיי היהודי. אולם, מה נואשת תקות האדם, משטועים כפרו בטהרתו. הנה, על יסוד מעשה גן עדן בדו להם שקר, החותר תחת עתידו המוסרי של האדם. מכאן למדו את אמונת החטא הקדמון; על יסוד זה בנו בניין רוחני, אשר היהודי מתנגד לו מעצם מהותו. אמת, החטא הזה הוריש לכל צאצאי אדם תפקיד חדש בתכלית: עליהם לחיות באדמה, שניטלה ממנה ההרמוניה עם האדם; שכן החטא הזה חוזר ונשנה בכל עת; ובעצם הניגוד בין האדם לאדמה וב"אימוני ההתנזרות" התלויים בו יתחנך האדם לקראת השלמות המוסרית, שתסלול את הדרך לשובו אל גן עדן. אך אם סבורים על יסוד זה, שהחטא "טבוע" באדם, שאיבד את כשרו להיות טוב, שנאלץ מעתה לחטוא, - הרי היהדות מוחה על כך מחאה נמרצת. האדם כפרט והאנושות ככלל יכולים בכל עת לחזור אל ה' ולשוב לגן עדן עלי אדמות. לשם כך אין צורך באמצעי אחר, - פרט לנאמנות לחובה, שכל אדם מסוגל לה. לשם כך אין צורך במתווך שמת וחזר וקם לתחיה. על כך יעידו כל תולדות ישראל. מהן למדנו, כי ה' קרוב אל אדם טהור, - כדרך שהיה קרוב אל אדם הראשון קודם החטא. אברהם, משה, ישעיהו וירמיהו לא זכו בקרבת ה' אלא בזכות נאמנותם לחובתם.

העיקר הראשון של היהדות הוא האל היחיד החפשי; בצדו ובסמוך לו העיקר השני: האדם הטהור החפשי; תורת החטא הקדמון היא טעות מצערת של אמונה זרה. כסבורים הם שהחטא טבוע באדם כתוצאה מן החטא הזה, - ואין האדם יכול להינצל מקללת החטא, אלא בזכות האמונה בעובדה מסוימת. אולם, אין זכר במעשה גן עדן לקללה האמורה על האדם. וגם היום מתוודה כל יהודי לפני ה': "נשמה שנתת בי טהורה היא"; ואין הדבר תלוי אלא בי - לשמרה בקרבי בטהרה ולהחזירה לידך בטהרה. וכך הורו חכמינו: "אין דור שאין בו כאברהם, אין דור שאין בו כיעקב, כמשה כשמואל" (בראשית רבה נו, ט). בכל דור ובכל תקופה יכול האדם לעלות לפסגת המוסר והרוח. [פי' הרש"ר הירש בראשית ג']

ג] הזכרת השבועה

בביאור עיון תפילה (בסידור "אוצר התפילות") כתב שמה שתקנו לומר כל יום בברכת "אלקי נשמה" - "נשמה שנתת בי - טהורה היא", היא כדי להזכיר לאדם כל יום את השבועה שמשביעין אותו "והוי יודע כו' ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב וכו'".

ד] תחילת עבודת האדם ע"י חלק הנשמה המעוררת אותו

"וזהו ענין העבדות של כל אדם מדי יום ביומו בקומו בבקר לומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא וכו'. פי' התחלת העבדות של אדם הוא על ידי חלק הנשמה שהיא המעוררת אותו כי היא חלק אלהי ממעל בבחי' זריעה וירידת המטר הוא מ"נ וזה כי לא המטיר ה' על הארץ ואדם אין וגו' ואד יעלה מן הארץ וגו' כי בכל הענינים צריך להיות האתערותא דלתתא ואחר כך מתעורר למעלה". [תפארת שלמה וארא]

ה] לבטל הכל לנשמה

במדרש שיש אברים שהם ברשות האדם ידים ורגלים כו' ויש עין וחוטם ואוזן שאינם ברשותו ואם האדם זוכה הכל אינו ברשותו כו'. היפוך רצון הרשעים להיות הכל ברשותם. והצדיק שחפץ בכל לבו להיות בטל להקב"ה שלא יהי' ברשות עצמו זוכה לזה. ובאמת הכל ברשות הקדוש ברוך הוא רק שאיברים אלו מסרם להאדם שכפי רצונו יצאו מרשותו ויחזרו לרשות הקדוש ברוך הוא. וזה נקרא שהם ברשות האדם להכניסם ולקרבם להקב"ה.

וכמו שהי' ביצחק אחר החרדה הגדולה כו' אמר גם ברוך יהי' ע"י שהרגיל בנפשו לבטל כל הרצונות כרגע עבור רצון הש"י. זכה לזה שלא יאמר דבר שלא כרצון הקדוש ברוך הוא. וע"ז הי' עיקר בריאת האדם. כי וודאי עיקר הקדושה שבאדם נתן בו הקדוש ברוך הוא כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה כו'. ורק האדם לבוש גשמיי אל הפנימיות. וצריך לתקן לבוש הזה להיות בטל להפנימיות. וז"ש וירח את ריח בגדיו שהוא בחי' לבוש הנ"ל. עיקר עבודת האדם. ויברכהו. וכן איתא אין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ושלום הוא ע"י הביטול רק לעבודת הש"י נמצא יש לו תמיד רק רצון א'. כי בלתי זה יש לאדם רצונות מהופכות. ומי שרוצה דבר פרטי יש דברים נגד רצונו. אבל מי שרוצה רק רצון הש"י נמצא יש לו רצון א' לכל דבר כי בכל דבר יש בו רצון הקדוש ברוך הוא ונק' שלום כנ"ל. [גם שמחבר הלבוש להפנימיות כנ"ל ונק' שלום]. [שפ"א תולדות]

ו] לברר שכל החיות מהנשמה הטהורה

שפת אמת בראשית לחנוכה – "כתיב נר ה' נשמת אדם חופש כו' חדרי בטן. ובגמ' חיפוש מנרות. נר מנר. אחפש ירושלים בנרות כו' ע"ש. כי ענין המשכן וביהמ"ק נמצא בכל איש ישראל ג"כ כענין ושכנתי בתוכם. וכפי מה שמברר האדם אצלו כי כל החיות מהנשמה שאומרים כל יום נשמה שנתת בי טהורה כו'. והיינו שיש נקודה א' טהורה בכל איש ישראל רק שהיא נסתרת וגנוזה באמת".

ז] אם מבטל עצמו לנקודת החיות של השי"ת זוכה להכיר את האמת

שפת אמת בראשית פרשת ויגש - והפירוש שעי"ז יכול כל אדם לתקן עצמו אף בעת ההסתר ע"י האמונה שהשי"ת משגיח בכל. ויאמין כי יש בו נשמת אל חי כמ"ש כל אחד מישראל נשמה שנתת בי טהורה. וע"י שמבטל עצמו לנקודה חיות מהשי"ת ורוצה להכיר את האמת. מתגלה לו כמו שמצינו ביהודה ולא יכול יוסף להתאפק כו' כמ"ש במ"א באורך שיוסף ויהודה הם כענין יום השבת עם ימי המעשה. ובכל ש"ק יורד נקודה לכל איש ישראל וצריך הוא להמשיך זאת הנקודה בכל ימי המעשה ואז זוכה בשבת הבא לקבל נקודה אחרת:

ח] כל הטהרה מכח הנשמה – תור מחזירה לבחינת נשמת חיים

שפת אמת שמות פרשת פרה - מים חיים אל כלי. דמת הוא אבי אבות הטומאה. וכל זה מצד הגוף שעומד למיתה. והנשמה כתיב בה ויפח באפיו נשמת חיים. והוא שורש כל הנשמות בחי' חי החיים. עמך מקור חיים. וכל הטהרה מכח הנשמה כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ובשבת יש התגלות מנשמה זו. לכן אומרים נשמת כל חי תברך. כ"ל ח"י גי' חיי"ם. זה נשמת חיים. דאיתא בזו"ח שנתרעם הכ' במ"ש ויהי האדם לנפש חי'. כי נשתנה מבחי' נשמת חיים לנפש חיה ע"ש. וכפי התגברות הנשמה על הגוף כך זוכה לטהרה. ובמתן תורה נתחדש זו הנשמה באמרו אנכי ה' אלקיך. ולכן כתיב אמרתי אלקים אתם. ח"י חיי"ם גי' אלהי"ם. וזהו שורש כל המצות לדבק הגוף אל חיות הנשמה. כמ"ש וחי בהם שנעשה הגוף כלי. ע"י המצות. ואז הנשמה מים חיים אל כלי. וזה רמז המים ואפר התקשרות הנשמה בהגוף. שמזה בא הטהרה. זאת חקת התורה. דהתורה היא משיבת נפש והעוסק בתורה יוכל לחזור הנפש לבחי' נשמת חיים כבראשונה ואז נעשה טהור כמו נשיקה במים שמטהר:

ט] שני מיני אורות בכל אדם

שפת אמת במדבר שבועות - הענין הוא כי יש לכל איש ישראל ב' מיני אורות. אחד מה שניתן בו נקודה פנימיות קודש לה' כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. ועוד שנית מאיר עליו מלמעלה הארה עליונה למעלה מהשגתו [והוא בחי' אור מקיף] וב' הארות אלו הם תלוין זה בזה כפי מה שמברר האדם מעשיו לטוב ומוציא מכח אל הפועל הארה פנימיות שבו. כן שורה עליו הארה שלמעלה ג"כ.

י] הנשמה אינה מקבלת טומאה – תורה מוציאה מטומאה לטהרה כמו שהנשמה הופכת את הטיפה הטמאה לדבר טהור

שפת אמת במדבר פרשת חקת - זאת חקת התורה תלה הכתוב הטהרה בתורה שהוא עץ החיים ומזה בא הטהרה היפוך מעץ הדעת שע"י באה מיתה שהוא אבי אבות הטומאה וע"י התורה יכולין בנ"י להתטהר מן הטומאה והוא בחי' הנשמה שנתת בי טהורה היא. פי' טהורה שאינה מקבלת טומאה דכ' ויפח כו' נשמת חיים. והנשמה של איש ישראל הוא בחי' תורה דבר ה' ויש לכל נשמה חלק בתורה או באות או בנקודה והוא בחינת הנשמת חיים שבו ואינה מקבלת טומאה. כמ"ש חז"ל כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אין מקבלין טומאה. וז"ש מי יתן טהור מטמא דרשו חז"ל על טיפת ש"ז שהיא טמא ואדם נוצר ממנה והוא טהור שע"י שהנשמה באה אל הטיפה מקבל חיות ויוצא מטומאה לטהרה כן הוא לעולם העוסק בתורה זוכה לנשמה ולטהרה. ואמרו חז"ל אין לך אות בתורה שאין בה תחיית המתים אלא שאין אנו יודעין לדרוש:

י"א] צריך להוציא הטהרה לפועל

שפת אמת דברים פרשת האזינו - כי השי"ת נתן בכל איש ישראל קדושה וטהרה ויראת שמים ככל הצריך לו ורק שצריך האדם להוציאו מכח אל הפועל. וזה יגעתי ומצאתי תאמין פי' מצאתי בתוך גוף האדם כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה. וז"ש שפעולת השי"ת בלי חסרון רק שהאדם צריך להתישב במקום הראוי.

י"ב] כל יום מתחדשת הטהרה  

אמרי אמת חיי שרה - אומרים בכל יום אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא ואיתא בשפת אמת (עי' מטות תרמ"ב, ואוצר מכתבים מכתב כב) שבכל יום מתחדשת הטהרה, זה הוא מכוחו של אברהם אבינו ע"ה כדאיתא (ברכת יוצר) המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית ואיתא (בר"ר יב ח) בהבראם באברהם, הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח רמז לאברהם שעליו דרשו (שם ב ד) מי העיר ממזרח (ישעיה מא ב) אל תקרא העיר אלא האיר, איתא (רש"י דברים כו טז) בכל יום יהיו בעיניך כחדשים.

י"ג] הקדושה מתפשטת

אמרי אמת בראשית חנוכה - איתא (ברכות ס ב) נשמה שנתת בי טהורה היא ואיתא (קידושין ז א) שהמקדיש דבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה היינו שהנקודה מתפשטת בכל הגוף, וזהו שאיתא (מגילה כו ב) תשמישי מצוה נזרקין תשמישי קדושה נגנזין שהרשימה נשארת לתמיד והקדושה לא פקעה וזהו ענין הוקצה למצותו (שבת כב א) שההכנה וההתלהבות נשארים לתמיד.

י"ד] ע"י האמירה מגלים גדלות הנשמה

על ידי אמירה זו אנו מגלים את גדולתה של נשמתינו בקרבנו, ועל ידי התעמקות בגדולת טהרתה וע"י ההכרה שהיא נתונה בתוכנו, אנו מתחילים להרגיש מציאותה ועל ידי זה אנו מפנים לה דרכים שתקשיב כל מה שהיא צריכה להקשיב.

המדות הטובות נובעות מהנשמה

ר' פנחס בן יאיר היה מסדר סדר המעלות, זריזות זהירות נקיות פרישות מהרה חסידות ענוה יראת חטא וקדושה [ע"ז כ' ב']. אולם כל המדרגות שעד תהרה וטהרה בכלל, גמורות הן בנשמה, ואם הוא יודע לשמרה בטהרה, לא יהיה כח לשום התקוממות להתקומם נגדה וכל המעלות הללו יהיו נובעות ממנה ככנור המנגן מאליו בלי שום ליאות יגיעה ועמל. כי כל אלו המדות הגדולות הן המהות האמתית של הנשמה וממילא גם המדות שאחרי הטהרה יתגדלו בה ויציצו ויפרחו כשושנה להעלות ריח נחוח עד שפע הקדושה של נבואה ורוח הקדש בפילוש מרובה.

קדושת הנשמה תתגלה לעתיד

כיון שיוצא אדם לאויר העולם משביעין אותו "הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה, מוטב [נדה ל ב]. מזכירין לו רק בחינת הטהרה ולא בחינת הקדושה "קדשים תהיו כי קדוש אני ד' אלקיכם" [ויקרא י"ט, ב], כי יסוד ההבחנה שבין הטהרה לקדושה הוא, דטהרה מכלל דאיכא טומאה וקדושה היא כשמשתחררים לגמרי מהטומאה לא רק מתרחקים ממנה אלא מעבירים אותה כליל מן העולם. וכל זמן שהנשמה היא מחוץ לגוף שהוא קרוץ מחומר, הרי יש כאן טומאה ורק הנשמה היא בטהרתה ואז משיגים גם את מציאותו ית"ש רק בבחינת טהור. אולם אחרי שהנשמה נכנסת לתוך הגוף ומתחברת עמו עד שגם הוא מתעלה לבחינת הנשמה אז אפשר להשיג את בחינת הקדושה "קדשים תהיו כי קדוש אני" ולעתיד לבוא עת אשר יקויים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" [זכריה יג ב] "ונשגב ד' לבדו ביום ההוא" [ישעיה ב' י"א וי"ז] אז תתגלה בחינת הקדושה במלואה. [מי מרום י"ג עמ' ל"ב ל"ג ועי' עוד מי מרום י"ג-י"ד].

ט"ו] כוח הזכרון לזמן ש"נפחתה בי"

ועלינו ללמוד עכשיו ברכת הנשמה כפי המטבע שטבעו חכמים בתיקונה. ברכת הנשמה מתוקנת היא בדרך דיבורו של אדם על אודות נשמתו, ובכן "נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי", כאן עומד הוא האדם העכשוי הנמצא באותו מצב של אחר ה"נפחתה בי" ומדבר על אודות מצב נשמתו בתקופה שלפני ה"נפחתה בי". ולא עוד אלא שמתאר הוא את המצב ההוא בתכונת הטהרה שבו. והלא אין בעולם שום סוג של חילוק, פילוג והבדלה שיהיה כל כך תהומי, נוקב עד השיתין כמו אותו חילוק פילוג והבדלה בין העבר של לפני ה"נפחתה" ובין ההוה שלאחר ה"נפחתה".

ואמנם כאן הוא שרש שרשו של כח הזכרון, במקום עליון שבעליונים המחבר את העבר המופלג ביותר עם ההוה המצוי ביותר. ואכן ישנן פרשיות בתורה הנקראות בטעם העליון ובטעם התחתון, ולעניננו אנו אומרים שגם פרשת הזכרון נבחנת היא במבחן זה. דבדברינו כאן קראנו את פרשת כח הזכרון בטעם העליון אבל גם כשפרשת כח הזכרון משתלשלת למטה והיא נקראת בטעם התחתון. אין כאן שום שינוי בכחו של הזכרון והוא הוא אותו כח הזכרון עצמו בין כשהוא נקרא בטעם העליון בין כשהוא נקרא בטעם התחתון.

ומעתה יפה קטרגו מלאכי השרת על בריאת אדם באמרם "מה אנוש כי תזכרנו" כלומר כיוונו את חוד הקטרוג כלפי הנקודה המרכזית ביצירת האדם, נקודה מרכזית זו היא היא יצירת גשר קשר בין אותו המצב של לפני ה"נפחתה" עם אותו המצב של לאחר ה"נפחתה". ומהותו של גשר קשר זה היא עצם עצמותו של כח הזכרון ועל כן עיקר הקטרוג על יצירת אדם הוא מזדהה עם הקטרוג על כח הזכרון. [פחד יצחק ראש השנה מאמר כ"ה אות ה']

ט"ז] רמב"ם פ"ז מהל' תשובה הל' ג' כותב "אל תאמר שאין תשובה אלא מעבירות שיש בהן מעשה וכו' כך הוא צריך לחפש בדעות רעות שיש לו ולשוב מן הכעס וכו' וכן הוא אומר יעזוב רשע דרכו וכו' ע"כ. והיינו שפי' הרמב"ם "יעזוב רשע דרכו" על העבירות במעשה, "ואיש און מחשבותיו" על העבירות בדעת ובמדות.

אבל טעון ביאור לשון הרמב"ם 'אל תאמר' ומהיכי חיתי לן לחלק כן.

ועומק הדברים בזה, דתשובה פי' לחזור כדמעיקרא ובאופן שהאדם חטא במעשה למצבו קודם שחטא אבל לענין מדותיו "ועיר פרא אדם יולד" [איוב י"א י"ב] וא"כ ס"ד שאין מצב לחזור לה בתשובתו. ולכן הדגיש הרמב"ם 'אל תאמר' והתשובה שייכת ל'נשמה שנתת בי טהורה היא' שקדמה ללידתו. והיינו מעבר של שהנשמה שנתת בי טהורה היא שתפעול בהוה והיא קדושת הזכרון. וכפי שהאדם בעבודתו עובד בטהרה הוא בעל זכרון יותר. וכמו שכן קדושת הזכרון בפרט ישראל כפי הטהרה בהוה האדם דומה למלאך ה' צבאות. [רשימות לב עמ' 107]

י"ז] א-ל אישי

"א-להי" - קריאה קדושה זו שכל יחיד קורא בבטחה את ד' בתור אלהיו המיוחד והפרטי אליו היא הבעת הנשמה במקוריותה היא מכירה את עצמה ואת חסנה יודעת שעוזה, מציאותה, חיותה, עדנה וישעה אך אלהים חיים הוא. יודעת היא שאין שום התחלקות של אורה מגעת למקום סתר עליון ואם המון רבבות אין קץ של נשמות וברואים ויצורים ועולמות אין מספר כולם הם רוויי אור אלהי אמת החיות האלהית באהבה אין קץ מתפלשת בכולם באותה המידה כאילו רק נשמה אחת ויחידה היתה נמצאת במלא היקום כולו ורק לה חודרים כל קרני האורה ואין חושך ואין צלמות באותה ההארה אין עיכוב מצד שום הפרעה מצד שום קלקול מצד שום חטא ועון אשר יוכל לסתום את האור המקורי המפלש בתוכיותה של כל נשמה, ואשר מתוך עז גבורתה באה ההמיה הראשונה השחריתית הזכה, באמר סלה, במקוריות של אמת, האומר לאל עליון ואדון כל גדול ונורא קדוש הוא "א-להי". [סידור עולת ראיה]

כלומר, הקדושה האלוקית יורדת אלי באופן אישי ואין גירעון כלשהו מאורו יתברך בגלל מספר העצום של יצורים. הוא "א-להי" – הא-ל האישי שלי, כביכול. במבט אנושי היינו הולכים לאיבוד במדה זו או אחרת  מרוב יצורי עולם, אבל במבט א-להי, יצור אחד ומיליארדי יצורים שווים אצלו לטובה.      

י"ח] הנושא העצמותי של הרעיון הא-להי ביחוסו הפרטי אליו עד כדי החפש הקדוש והעליון המרשה אותו לאמר א-להי, הרי הוא הצד המחובר של התוכן העליון של האדם הדבק בא-להי אמת בדבקות אדירה הממולאה בתעצומותיה של ההשתאבות בגופא דמלכא והכליון הנפשי העליון באור אין סוף והתוכן המורגשי של האדם בהויתו הפרטית. ובין שני התכנים הללו המשולבים יחד נתן אלהים חיים את הנשמה העליונה באדם והיא קשורה בקשר קיים באור הדבקות הא-להית ומחוברת במאויים הנצחיים של ההתענגות על ד' והארת אור חכמה וחסד עד כל מרחבי התפשטותה. והנה עומד הפרט היחיד ואומר בפה מלא את האמת החודרת לפני רבון כל שהנשמה שנתת בי שהיא מתת א-להים נובעת מהצד העליון של העצמות האנושית מאותו הצד שהדבקות האלהית העליונה היא מהותה ותכונתה ואע"פ שהיא נתונה באותו התוכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם, לא ירדה הנשמה בשביל כך מטהרתה כי כל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה ועל כן לעדי עד טהורה היא. [סידור עולת ראיה]

כלומר, האדם חי בשני קטבים. מצד אחד, הצד העליון, יש לו רצון אדור וכלות הנפש להישאב בגוף המלך ולהיכלל באור אין סוף ב"ה עד כדי ביטול הפרטיות האינדיווידואלית. מצד שני, התחתון יותר, הוא מרגיש את פרטיותו והויתו האישית. ההכרזה "א-להי נשמה שנתת בי טהורה היא" נאמרת ע"י צדו העליון, המשתוקק להידבק בא-ל חי העולמים, ואין סתירה מכך שהוא גם נברא בפרטיותו. כי בסופו של דבר, שאיפתו העליונה היא לעלות אל-על   

לשיא גבהה, ועל כן הנשמה נשארת היא בטהרתה. נשמה שנתת בי טהורה היא. לעולם.  

עוד הרבה נאמר על מילים קדושות אלו ונעמוד כאן.

אורות התחיה ג'

"כשהחיים פורחים, כשיש להם גלויי היצירה והמדע הראויים, אי אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק ע"פ מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים במדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזוהר קלוש לזהר עז ומקרין. אבל כל זה הוא כשיש להם, עם היצירה והמדע החפשים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה. 

אירופה נתיאשה בצדק מאלהים, אשר לא ידעתו מעולם. יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב אל הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וקל וחומר שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה. ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפלוסופיה, הוכרחה האחרונה להעמיד סמן שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט, הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה. אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב אל הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי. על כן האהבה האלהית והדבקות באלהים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות. לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו. והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חמריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים, ע"ד הטוב האלהי המוחלט. מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה : הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלהי הכללי. אבל עכשיו שוב אנו קרואים לגשמה בחיים, - זהו דבר התחיה אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפים מהירים כאלה אשר לחזיון. התחיה צוברת את כל אידיאלינו הנצחיים וגונזתם בהתחלתה במעשים קטנים, בהשתדלות מתנחלת לדורות לשוב אל הארץ אל המקום שזכויותינו וסגולותינו ממתינות לנו, בהתיחסות של כבוד לכל אוצרנו בעבר ורוח נשא לקראת ההרוממות האומה בעתיד, ההולך ומתעלה ע"פ חפצנו ועבודתנו. החבה ההסתורית לעם ולארץ מוכרחת להתפרנס מהאמונות והדעות של העבר, אמנם כל זמן שמתעלה שאיפת רוחנו מתגדל בנו אור העבר, וקל וחומר שלא יתקטן לא יסוף, ולעד לא תחזור בקרבנו הדעה האלהית למין מיכניקה טבעית עורת חרשת, אסורה בדעות עקרות, שאין להן מה להפרות ומה להחיות, כ"א "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". 

ואם גם נדמה בכהות עין שהעבר הוא, לפי עילוינו העתיד, מעורפל, יזרח עליו האור ויזהר ויוציא אל הפועל את גניזותיו. "אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור, אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים" - "עשיתים כבר לר' עקיבא וחבריו". אם היחש האישי, של כל פרט בכל דרכי החיים, במלואם ובטובם, בכל עדינותם ומתקם, בכל חום עדנת אהבתם ורעם עז גבורתם, אל הרוח הלאומי הכללי, השואף רק אל הטוב האלהי בכלל, בכל ועל כל, ואתו אל כל ארחות חייו ותכסיסיהם, לא פותח עדיין, - ילך הלוך והתפתח לפי תגבורת רוח עמנו, וכשיגיע בזה למדה זו שיהיה קולו נשמע בעולם המדיני, כשם שהוא נשמע בעולם המוסר והאלהות, אז יגלה את עצמו וכחו.




א. יחס הפרט לכלל בתנאים אידיאליים



הנושא של "אורות התחיה" הוא שאנחנו שוב חיים חיי עם. בסעיף א. "דעת אלהים", ה"סמפתיה" שבעם ישראל. בסעיף ב. דיברנו על הטבעיות של העם, וההסתגרות מפני ההשכלה. טבעיותינו חשה באופן אינסטינקטיבי את הסכנה שבהשכלה. בסעיף ג. נדון ב"מוסר המוחלט" של העם מול ה"מוסר המוסכם" של הפרט.

ג. "כשהחיים פורחים, כשיש להם גלויי היצירה והמדע הראויים, אי-אפשר כלל שהדעות תהיינה קבועות רק ע"פ מטבע אחת וסגנון אחד. סדורי הצביון שבהם הולכים תמיד ממטה למעלה, ממלוי של חיים במדה מועטת למלוי חיים במדה מרובה, מזהר קלוש לזהר עז ומקרין. אבל כל זה הוא כשיש להם, עִם היצירה והמדע החפשים, הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי, של השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה".



הרב מציין כאן ש"החיים פורחים", של היחידים והחברה גם יחד. יש פעילות יצירה במדע ובחול האנושי. הם הולכים ומתפתחים. הדעות אינן קבועות. הכל מתפתח מלמטה למעלה, כי כל זה אנושי. המהלך הבריא של חברה תוססת ויוצרת חייב להיות מיוסד במהלך נשמתי-לאומי, קבוע-אלהי. הוא הכרחי, "הבסיס היסודי של רוח האומה היחידי". אז היחידים פורחים וכל אחד מוסיף את הגוון שלו, מתוך "השאיפה אל הטוב האלהי המונח בטבע נשמתה". לא יכול להיות מצב קלוש והפקרות, אלא צריך שורש אלהי.



ב. המוסר המוחלט והמוסר הלאומי


"אירופה נתיאשה בצדק מאלהים, אשר לא ידעתו מעולם",

ביטוי חריף; כשהרב אומר "אירופה", הוא מתכוון לאומות, לא ליחידים. אירופה הנהיגה את העולם ושלטה עלינו. בתחיתנו הלאומית אנחנו באים להחזיר לעולם את הבסיס היסודי-אלהי, בתנאי שהעולם יהיה סביבנו.

"יחידי האנושיות הסתגלו אל הטוב העליון, אבל לא אומה שלמה. איך עורגים אל הטוב-אל-הכל לא תוכל כל אומה ולשון להבין, וק"ו שלא תוכל להטביע בזה את החותם של יסוד קיומה",

על זה נאמר "כוונתך רצויה..., אבל מעשך אינו רצוי" [התחלת "ספר הכוזרי"]. הנבואה יכולה להקנות את המעשים הנכונים, דהיינו מוסר מוחלט. אירופה עוד לא הגיעה לזה. יחידים שהיגיעו אמנם לא יכולים לתת כמו משה רבנו, את ההנחיה איך האומה תהיה קדושה ושייכת למוסר המוחלט.

"ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות",

בזמן הרב לפני כמאה שנה גברה הלאומיות בכל הגוים, בולגריה התחילה, ואחר כך כל העמים באירופה. מהר מאד הלאומיות נהפכה לפשיזם, לא יכלו לעמוד במוסר הלאומי, איך לאום יכול להחזיק במוסר ולהיות לברכה ולהתנהג על פי משפט וצדק. מהר מאד הם אצרו כוח, התעצמו והלכו לנצל אחרים, לגבור עליהם ולשדוד אותם.



"ע"כ כשגברה בימינו הלאומיות וחדרה אל תוך מערכת הפלוסופיה",

הלאומיות הזו צריכה חשיבה, מדיניות וצורת חיים, איך לנהל את המדינה, אז הפילוסופיה נדרשה לתת תשובה של מוסר מוחלט. לא מוסר של יחידים שכל אחד הולך לדרכו לפי הנטיות האישיות, אלא מוסר ששוה לכל. זה מוסר שבא מהשמימיות. הוא מוחלט, לא מוסכם לכל אחד לכשעצמו. והם לא ידעו למצוא מענה לזה.

"הוכרחה האחרונה להעמיד סימן־שאלה גדול על כל התוכן של המוסר המוחלט", האידיאלים העליונים; המצוות, "הבא באמת לאירופא רק בשאלה מאת היהדות, וככל זמורת זר לא יוכל עדיין להקלט ברוחה",


התעשיה וההשכלה התחילו לפתח את הלאומיות, ומהר מאד גרשו את המלכים. את זה היה שלטון של אצולה ללא לאומיות, והעם היה בור ולא ידע בכלל מה זה להיות לאום. מצב של שלטון משפחות של מלוכה, ואחר כך של בורגנים, ואחר כך סוציליזם. עם הבורגנים התחילה כבר הלאומיות. סוציליזם - לגמרי בידי העם. יש אומרים שנפוליון התחיל את המהפך הזה.

"אותנו, אם נהיה מה שהננו, אם לא נתגבר להתעטף בשמלת זרים, אין שאלת המוסר דוקרת" - שייכת - "כלל. הננו חשים בקרבנו כולנו, כללות אומתנו, שהטוב המוחלט, הטוב-אל-הכל, לזאת ראוי לכסוף, ועל יסוד זה ראוי ליסד ממלכה ולהנהיג פוליטיקה, ואנו רואים מבשרנו שהטוב המוחלט הוא הטוב האלהי הנצחי שבמציאות כולה, והננו שואפים תמיד לצאת בעקבותיו במובן לאומי וכללי",

יתרו אמר למשה: "לא תוכל לעמוד בזה, מה אתה עושה לעם?!" באמת הוא לא עושה שום דבר; "וַיֹּאמֶר מֹשֶה לְחֹתְנוֹ כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹש אֱלֹהִים" [שמות יח טו], זו דרישה של העם, לא מה שהוא עושה. הם באים אליי, אז מה אתה רוצה? אומר לו יתרו: לא, גם בזה צריך לעשות סדר. צריך לתת סדר לאומי מוסדותי, לא רק איזו דרישת אלהים אידיאלית. אם אנני טועה, הרב חרל"פ אמר שהם באמת כבר הסתדרו ביניהם במריבות שלהם. כבר הסכימו מה שהסכימו. אחר כך באו לשאול האם מה שהסכמנו, זה מה שרוצה האלהים? האם זה הסדר המוחלט? הם באים לדרוש את האלהים, לא להדיין. דרישה, "בית מדרש".

ג. מוסר מוחלט ומוסר הסכמי

לפרט אין מוסר מוחלט. לכל אחד תורה משלו, כל אחד תורתו, כל אחד שונה. המשותף לכולנו הוא בהיכל הקודש. תרי"ג מצוות הן מוסר הכלל. גם לגוים, שנעשו ללאומים, חיפשו איזה סדר לאומי במוסר. אבל הפילוסופיה לא יכולה להגיע למענה מה מותר ומה אסור, בתור מוחלט; אלא רק הסכמי. מסכימים, ובדור הבא משנים. חייב שיהיה סדר, לכן מסכימים. הלאומיות החדשה גרמה לחיפוש: אם יש לאומיות, אז יש לה גם סדר חיים מוחלט. לפני הלאומיות גם כן היו חיים ביחד, אלא שעשו הסכמים ללא דחיפה לאומית, ללא להרגיש דגל אחד, נשמה אחת, פטריוטים, להלחם ולמות עבור האומה וכו'. הנסיון של הגוים לקום בתור אומה, הוא נסיון מוטעה. הרב חרל"פ כתב שבגללנו קמו הפשיזם והנאציזם. כשעם ישראל חוזר להיות לנשמה, הוא משפיע על אחרים וגורם שגם הם מתעוררים לזה. אצלהם זה דעך מיד לרשעות עצומה. מבחינה כרונולוגית בולגריה היתה לפני הציונות, אפילו לפני הציונות המדינית, הקונגרס, אבל רוח כזו קמה בישראל כבר מזמן הגר"א, והם חשו אותה.



הגוים נלחמים לא בשביל מוסר מוחלט, אלא כדי שלו יהיה יותר כסף של השני. זה פשוט גזל. למה הגזלנים מוסרים את נפשם במחתרת? אין מוסר, רק מוסר מוסכם: אין לך מוסר יותר טוב ממוסר כנופיית הגנבים. ביניהם - אוי ואבוי למי שגונב מהשני. אי אפשר לחיות ככה!, יאמרו. זה לא מוחלט, זה לא אמת ערכי. אותו דבר בגדול אצל הגוים: הם מתקבצים ומתחברים כל כך חזק, שיהיה עוד יותר טוב להם, נעשים עוד יותר חזקים, ככה יכולים לגנוב מהאחרים, לעשות מלחמה, מתקיפים.



הרב מביא את הענין גם ב"אורות ישראל" פ"ד, ח.: "אהבת ישראל צריכה להתפרנס [ע"ע פ"ב, ד]", אנחנו כבר לא רחוקים מזה. "אינה דומה לאהבה הטבעית שבכל אומה, שנמצאת ביחידיה. כל אומה יסודה הוא רק טבעי פשוט", כמו להקת זאבים או מושבת נמלים, "הכרח החיים והקיבוץ, מילויי הרצונות הטבעיים, הנוחים ע"י קיבוץ שיש להם קשורים אמיצים זה לזה, והרצון הזה אינו צריך להיות מתעורר ע"י סיבות לימודיות וחינוכיות. אבל קישור של כנסת ישראל בנוי הוא ביותר על מאויים רוחניים משותפים", אצלנו הוא קורא לזה "ראוי לכסוף", "שבעצמם הם צריכים אימוץ וחיזוק רוחני מרובה מאד גם בלבו של כל יחיד, וכל־שכן בחיי הציבור כולו".

"על כן האהבה האלהית והדבקות באלהים היא לנו דבר עצמי אשר לא יוכל להמחק ולהשתנות".

"קֹדֶֹש יִשְֹרָאֵל לַה'" [ירמיהו ב ג], זה המציאות שלנו. "וּמִבְּשָֹרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" [איוב יט כו].

בסיני עם ישראל לא קם כמדינה בארץ, אלא כמדינה בשמיים. היא הלכה עם ארבע מחנות, עם שכינה באמצע, ענני הכבוד, צבא, משפט... מדינה! בלי ארץ, מדינה נודדת, מדינה מהלכת, מדינה שמימית. זו הממלכה שלנו, זו נשמת ישראל. אני מזכיר כאן פרק ד' "אהבת ישראל" של "אורות ישראל". אהבת ישראל היא אהבת השכינה. על זה הרב מדבר כאן. כשלא יכלנו לנהל מדינה בצורה של יושר וצדק, עזבנו את הפוליטיקה "מאונס שיש בו רצון פנימי" ["אורות", המלחמה פ"ג].

ד. תיקון השאיפה המוסרית בישראל בגלות

עכשיו הרב מדבר על חולשתנו:

"לא היינו יכולים לעמוד נגד הזרמים הכלליים של העולם, שאין להם ביסודם כ"א האהבה העצמית הגסה, וכאשר התהלכנו עם הלאומים שכנינו קלטנו אל קרבנו את רוחם הזר, אשר לא היה יכול להמזג בנו והיה בעוכרינו. והנה נצטרפנו בכור עוני, עברו עלינו שנות אלפים שלא היה לנו מצד כללות האומה עסק עם דברים חמריים, היינו אומה פורחת באויר וחלמנו רק על דבר מלכות שמים",

כמו במדבר, חזרנו להיות עצמנו. זו המציאות הערכית העצמית. אז חזרנו לבריאות.

"ע"ד הטוב האלהי המוחלט",

בלי שצריך ישומים במדינה, בכנסת, קואליציות...

"מצב משונה זה היה לנו לרפואה יפה: הוקלטה בקרבנו פנימה השאיפה הטבעית לנו ע"ד הטוב האלהי הכללי",

זו שוב הנשמה. היא דבר עליון מאד, ואנו רוצים לחזור למצב שהטבעיות הנשמתית שוב פועלת עלינו, בקיצור: להיות אומה. כשהצטרכנו לנהל אומה ברשעות, נשמתנו בחלה בזה ועזבה אותנו. התפרקנו ונזרינו בין העמים. שוב האומה מושפעת מהגלות, הגלות פועלת עלינו על ידי שחלמנו רק על ממלכה מוחלטת, אידיאלית ושמימית, כי לא היה לנו שום קשר מעשי עם זה. זה פעל עלינו לטובה להוריד את האלהי שוב בנשמתינו ולהוריד את הנשמה למודעותנו.

ה. תחית האומה אחרי התיקון הפנימי

"אבל עכשיו שוב אנו קרואים לגשמה בחיים", לא להשאר חולמניים, "- זהו דבר התחיה. אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפים מהירים כאלה אשר לחזיון",

לכן זה לוקח זמן. לאט לאט הדברים יתפתחו, המהלכים הללו יתפשטו והעם יחזור לרצות לנהל מדינה על פי הקודש, המוסר העליון והמצוות.

הסגנון, השפה, הביטוי הפרטי האישי של אלו שנושאים את הנשמה הם מבולבלים. אבל באמת, מעבר לבן-גוריון או ראש הממשלה הנוכחי, הנשמה פועלת. הנשמה מחדירה את העם לציון, בגלל שהיא היורדת והמעוררת אותו לחזור הביתה. אם היא המעוררת, זה המהלך האידיאלי. מצדנו אנחנו בכלל לא בענין. אפילו לא פרקטי. אנחנו עשינו את המלחמות? בן-גוריון עצמו נאלץ לומר, מי שלא מאמין בנסים אינו ריאליסט. ובזמננו, אי אפשר לתאר מה הנסים הולכים כל רגע. לפני שבוע אמרו שהיו 16000 מקרי ירי, צרורות בלתי פוסקות; כמה פגועים יש? אי אפשר להאמין איך אנחנו חיים ולומדים "אורות" פה בשקט. אני נותן שעור, ופתאום אני לא שומע מה אני מדבר כי יש צרורות מאחוריי, בגילה. ככה זה הולך. אנחנו לומדים, כששמה מפציצים את בית לחם. נו? אתם קצת לא כל כך בריאים שאתם יושבים פה באמצע של הערבים. לא חשבתם על זה רגע? אתם ככה קצת תמימים... מהלך פלא, פלאי, יותר ויותר.



בהמשך הרב ימשיך לתאר מהי התחיה.



סיכום:

1. האינסטינקט הקיומי דוחף את האדם להסדרים עם הזולת, כל אחד מסתדר לפי צורכיו האישיים. כך היה מצבם של העמים והממלכות לפני ההתעוררות הלאומית.

2. כשעם ישראל חוזר להיות לנשמה, הוא משפיע התעוררות לאומית גם על הגוים. הם מבינים שאפשר להסתדר יותר טוב בתור אומה, ולהיות יותר חזקים ומוצלחים.

3. אומה צריכה להתבסס על מוסר מוחלט ששוה לכל יחידיה ללא בחירה חופשית. מוסר מוחלט חייב להיות שמימי, והפילוסופיה לא יכלה לתת מענה כזה לעמים, אלא מוסר הסכמי בלבד שעלול להשתנות מדור לדור.

4. ללא מוסר מוחלט, העמים צברו כוח לאומי כדי לנצל ולהשתלט על אחרים, עד כדי פשיזם ונאציזם.

5. האומות צריכות ללמוד איך לאהוב את עצמן באופן פשוט, ואנחנו ביותר, בגלל עצמותנו האלהית. אהבה זו והלימוד איך להידבק לטוב האלהי צריכים פרנסה וחיזוק מיוחדים.

הכפירה בהבל

הרב יצחק חי זאגא

מידות הראי"ה - אמונה 

טז. אמונה בטהרתה על ידי כפירה בכל הבל ורשע. 

שיטות חדשות ישנות יש לה לרשעה, לנסות לבלבל את עם ישראל. מילים כמו ’הכלה‘ או ’סובלנות‘, שבעיקרן מציינות מידות טובות, מנוצלות היום בארסיות רבה, להשתקת כל מחאה כנגד מעשי רשעה, ואף להחדרת והפצת דברי הבל ורשע לתוככי מוסדות החינוך התורניים, הישיבות התיכוניות והאולפנות. מי שמכניס למוסדות החינוך מרצים שנואמים בעד משכב זכור מתוך ’הכלה וסובלנות‘, הריהו פוגע בטהרת אמונתם של צעירי ישראל. בהבל ורשע חובה לכפור. אמונה בטהרתה דורשת במפגיע, כפירה בכל הבל ורשע. ה‘הכלה‘ - אסורה, שבמהותה האמיתית אינה אלא הדחה, ’סובלנות‘ - רמאית שאינה אלא דיכוי התנגדות ערכית למעשי רשע, פוגעים בטהרת האמונה. כדי לזכות לאמונה טהורה ואמיתית, מוכרחים לכפור בכל הבל ובכל רשע. בלי זה אמונתנו לא תהיה טהורה. תורת ישראל קנאית היא באמונתה, וסובלנית בהתנהלותה. 

האמת האלוקית אינה נתונה לשום משא ומתן, לשום ’הכלה‘ או ’סובלנות‘. כל דבר המנוגד להלכה, הוא שקר מוחלט, ואנו נאמר זאת ונצהיר זאת - ללא שום משוא פנים. יחד עם זאת, כשפועלת התורה לתיקון עולם במלכות ד‘ על ידי ישראל, היא יודעת ומלמדת את עקרונות שלביות התיקון. העולם נפל ואנו צריכים לתקנו, ועל כן עלינו להיות עקרוניים ונאבקים, אך גם סבלניים, כלפי מהלכי התיקון המורכבים של עולמנו. תפקיד ה‘הכלה‘ ו‘הסובלנות‘ התורנית האמיתית, הוא בחינוך לניהול מאבק הסברתי בלתי אלים כנגד התופעה הרעה הזאת. בהנחלת סלידה ממעשי התועבה, במובחן מנשמתם הקדושה של אחינו המסכנים, אשר נפלו ברשתה של מחלת הנפש הזו. האמונה בד‘ אחד האמונה הטהורה היא אמונה בד‘ אחד, שאין עוד מלבדו. כל כפירה בתורה ובנצחיותה, היא כפירה באחדות הבורא, אחדות המקיפה את העבר ההווה והעתיד, השמים ושמי השמים, הארץ וכל אשר בם. מי שמנסה לעשות רפורמה בתורה בניגוד למצות הא-ל או לומר שמשכב זכור הוא דבר ראוי בניגוד למצות התורה, כופר הוא באחדות הבורא, באינסופיותו, בשליטתו הבלעדית והמוחלטת בכל פינות המציאות. להבל ורשע אין תרופה, מלבד הכפירה המוחלטת בהם, המביאה את האמונה הטהורה בד‘ אחד. 

על הטענות המזויפות כאילו מדובר בנטייה טבעית, כותב מרן הרב זצ“ל: ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלהינו יקום לעולם. וכבר פירש בר קפרא על זה, ’תועבה‘ – ’תועה אתה בה‘, שהיא נטייה רעה, שצריך אדם וכללות האדם להילחם עליה... וכל הנותר בציון ונשאר בירושלם קדוש יאמר, וישנא תהפוכות, ודרך ישרים סלולה (אורות הקודש ג, פרישות, פרק לה). 

בעבר- נחשב הדבר למחלה בספר המחלות של הרפואה. יום אחד ’הוחלט‘ להוציא את התופעה הזו מספר המחלות, ללא שום מחקר מדעי. אומר הרב זצ“ל, הטענות ה“מדעיות“ להצדקת מעשי הטומאה האלה, כלל אינן מדעיות. על זה בדיוק אמר בר קפרא, ’תועבה‘ מלשון ’תועה אתה בה‘, מתבלבל לחשוב שזו נטיה טבעית, ואין זה נכון כלל ועיקר. שפע החיים הקדושים האמונה הטהורה אינה רק ענין פילוסופי שכלי אלא השער והכח המושך את שפע החיים הקדושים לשפוע משמי שמים אל תוך נשמות ישראל. כן כותב הרב, זצ“ל: החיים הקדושים, השופעים בפנימי פנימיות ההבהקה של אור אלהי אמת והולכים בדרך ישרה על כנסת ישראל ופתוח נשמתה, אחוזים בלשד החיים של קדושת אמונתה הטהורה בטהר עליון...(אורות, ישראל ותחייתו פרק ד).

זרימת החיים הקדושים בישראל, תלויה היא באמונה הטהורה. האמונה הטהורה זקוקה היא לכפירה מוחלטת בכל הבל ובכל רשע, לשם שמירת טהרתה המחיה. מתוך האמונה הטהורה, אנו זוכים לזרימת שפע החיים הקדושים בתוכנו במדינתנו. דברי ההבל והרשע אינם אלא כסות חיצונית מזוייפת למאבק האמתי. הדגל המונף אל על לתמיכה במשכב זכור, אינו אלא דגל כפירה בד‘. זאת ותו לא. המאבק היום נגד ההבל והרשע, הוא מאבק על דמותה של מדינת ישראל. זה הסיפור האמיתי. האם מדינת ישראל היא מדינת האמונה בד‘ או חלילה לא? מאז ראשית ימי הציונות של הרצל, לא הוכרעה השאלה ’התרבותית המהותית‘. עתה הגענו אל שלב הבירור הגדול. אנו כולנו, לרבות כלל הצבור המסורתי בישראל, צריכים לומר באופן ברור וללא חשש - מדינת ישראל היא מדינת האמונה בד‘. כדבריו הנצחיים של מרן הרב זצ“ל: מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד‘ בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד‘ אחד ושמו אחד (אורות ישראל פרק ו, ז).

האבות ומשה רבינו

 י"ד "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, ע"פ סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, 'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים'. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של 'זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה'. נדחים הם האורים הקלושים, 'שרגא בטיהרא', החוצפא מגרשת אותם ובתוכה רוח ד' נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש, הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת, רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים".



ט"ו - "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא: י"ב מיל כמחנה ישראל כולו, הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'. משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע. כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף, הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה, עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו'. והתחום של אלפים אמה הקצר הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל, שהולכת ואורה קמעא קמעא".

א. תכונת האבות פועלת

התכונה הקדושה של אבות האומה באה לעם ישראל כנחלה, ולא בזכות. היא פועלת בעם ישראל אפילו כשהוא מתנגד לה, לא רק כשהוא לא מודע לה. היא פועלת וגוברת, "אור משיח מתנוצץ" אפילו דרך יהודים שלא מדברים בשם מלכות ה'. מלך המשיח, זה מלכות ה' ולא דבר אחר, זה השכינה שפועלת למרות ההתנגדות. אפילו נגרמת סלידה של צדיקים מפני הופעות אלו, לכן הרב אומר לצדיקים: "חזקו אל תיראו!" יש להביט ולחתור לעומק, כי "שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם". השריד הקטן שמופיע בציונות, ואפילו ללא מודעות אישית, הוא שייך לדבר גדול שפועל. צריך להיות שותף ולחזק אותו.

תכונת האבות היא מוּלדת ("נחלה"). ההבדל בין אב לרב שהרב יכול להיות פרטי. הרב יכול לפתח ערכים רוחניים. האב "עושה" הסטוריה - הבדל מהותי. האב מחדיר את הערכים בחי, ביורשיו, כשהרב רק מקנה; היחיד צריך ללמוד, להפתח ולהשתייך. האב לא תלוי בבן; הבן הוא בן בגלל שיש לו אב, אבל הרב תלוי בתלמיד, עד כדי כך שאם התלמיד הורג בשוגג, הרב גולה עמו. הרב בא אחרי האב. הוא מסביר מה שהאב שתל. הרב מוציא לפועל מה שהאב קבע. "ישראל קדמו לתורה", זה הפשט. ישראל, בתור חי, קדמו לתורה המפרטת את מה שבישראל. "ישראל ואורייתא חד נינהו", כשישראל הוא החי והמציאות, והתורה היא הדרך של הופעת המציאות. הציונות היא מבחינת ה"עִברים", בני אברהם העברי, לעומת משה רבנו שייגלה מה טמון באברהם העברי ובבניו. עוד לא הגענו למצב של משה רבנו.


"ואור של משיח [ה]מקבץ נדחים מתחיל להופיע", זו המציאות שאנו לומדים אצלנו, קבוץ גלויות זה אורו של אברהם אבינו."וקול בכי תמרורים של רחל" אמנו, לא הרבנית, "המבכה על בניה מתמתק על-ידי שפעת [ת]נחומים, [של] 'מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך, נאם ד', ושבו מארץ אויב, ויש תקוה לאחריתך, נאם ד', ושבו בנים לגבולם'. ויצירת החיים המיוחדים בכל מאורם וחטיביותם המיוחדה, רוויה בטל העושר הכללי של האדם הגדול בענקים, ברכת אברהם", לא משה רבנו, "חוזרת היא [דוקא ע"י שיבה זו להתגלות]. 'והיה ברכה - בך חותמים'" - "מביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה... מגן אברהם". לא חותמים במציאות אחרת, אלא דוקא של אברהם אבינו. כמובן קשה לצדיקים לקבל את הדברים האלה, מפני שהם כבר עם משה רבנו, ואז הם עלולים להעדיף את הטפל על העיקר, התורה על ישראל. כי התורה היא גילוי ישראל, היא אינה דבר שונה. אבל אם לפעמים הדברים בניגוד זה לזה, כשישראל לא עושה את התורה, אנו צריכים לדעת מה קודם למה, שישראל קדמו לתורה [תנא דבי אליהו יד]. או כמו שהרב אומר "יצירה עצמית ישראלית, במחשבה ובתקף החיים והמפעל, אי-אפשר לישראל אלא בארץ-ישראל", עשיית האומה ושיבת האומה לארצה זה בחינת אברהם אבינו. התכונה העברית פועלת ביהודים פרטיים ומעוררת אותם לשוב ארצה. 

ב. היחס בין טבע לתורה

וכן כתוב ב"אורות ישראל" פ"ד, ט. (עמ' קנ): "האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנס"י, ומשה רבנו את הצד הלמודי. והם ממוזגים זה בזה", כי התורה היא בנשמה, "ומשפיעים זה ע"ז", כי הנשמה משפיעה קדושה על המצוות, והמצוות מגלות את הנשמה ובזה מגדלות אותה. כשהנשמה עושה רצון ה', אז רצון ה', האין-סוף, מופיע בנשמה יותר. זה מהלך שהמצוות מועילות לנשמה, והנשמה היא מקור למצוות. כל המצוות הן "מעשה עם ישראל", לא של היחידים. היחיד אינו מצווה, הקב"ה אינו פונה ליהודי הפרטי. בסיני הוא פונה לאומה בכללותה, זה הגילוי הלאומי דרך הפרטים, דרך היחידים. אם היחידים רוצים לגלות את הנשמה, זה על ידי פעולות אלו. המצוות מגלות את התכונה הלאומית של האבות.

ג. היחס אבות/משה לעתיד

"ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות", דהיינו המצוות עם הנשמה, לימוד התורה עם יסודה, מקורה הפנימי הנשמתי, "ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל", גם הבחינה העברית בשלימותה, וגם שמירת קלה כחמורה, "ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנס"י, 'מחשבתם של ישראל קודמת לכל', ז"א שהמקור העליון הוא עוד הרבה יותר למעלה מאשר החיבור של התורה עם הנשמה, של משה עם אברהם. "ויתראה לעין כל שהוא", הצד הטבעי הזה, "שורש כל התורה כולה, וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה", של חיי המצוות, "והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית", כי אם הקדושה והמצוות יורגשו כטבעיות, כמגלות את המציאות הנשמתית הטבעית, אדם כזה הוא שמח. כשנכנסת שבת הוא שמח, הוא אוכל אוכל מאד טעים ומתאים ורצוי לו, כן כשיעשו את המצוות וילמדו את התורה, ממש ירגישו עונג לאין קץ ותכלית; כמו שהפסוק אומר: "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" [שיר השירים ז ז]. והתענוגים כמה רוממים הם, כמה נעימים הם, כמה מפוארים הם, כמה עדינים הם, "מבשמי עדניהם אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן", המילה "להתבשם" תמיד מכוונת ל"תקון הגשמיות". הבשריות היום מעלה ריח די... לא טוב, מביש, אבל בגן עדן הצד הגשמי מגלה את העדינות הפנימית, עד כדי כך שהוא גם מריח טוב. גן עדן כולו הוא ריחות טובים, ז"א גשמיות מתוקנת, אין שם סרחון המוות. המוות הוא שיא הסרחון, כמו הוצאה של דבר מיותר בחיים מעלה ריח רע, כל טומאה מלווה בריח רע. גן עדן, גן בתוך עדן, "ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש", הצד הטבעי יוצא לפועל לגמרי על ידי התורה,"ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, 'והריחו ביראת אלהים [בפסוק: י-ה-ו-ה]", הוא יריח את הגוף של הנשפט בפניו, ומריח זה יחליטו "צדיק" או "רשע", "ולא למראה עיניו ישפוט", הוא מריח את המשפט ודן על פי זה, אם גופו מריח טוב, צדיק, ועל פי הריחות הוא מבחין מה פשע ומה שוגג, גניבה, רצח, שקר וכו'. היום אנו דנים על פי מראה עינינו, צריך עדים, ואחר כך עיני השכל של השופט. יהיו שופטים על פי הרוחני; קשה לשפוט על פי הגשמי. כשאדם "מתעסק", קשה לשפוט אותו. גופו עשה פעולה, שהוא בכלל לא יודע שעשה אותה. הגוף כל כך רחוק, אין כאן התחלה של מחשבה, אין פעולה רוחנית, רק גשמית, וזה כלום. לעתיד לבוא אין דבר כזה. כשאדם עושה פעולה רעה, היא תמיד מגלה עולם פנימי גדול. אמנם הוא סטה, אבל יש תמיד מציאות עליונה של גוף חושב, גוף-מגלה-רוחניות, לטובה ולרעה, מדריגות. אז אפשר להריח אפילו "מתעסק" ולראות מה מידת הרע במעשה הזה, מה מידת הרוחניות המקולקלת שבו. "ולא-למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי-ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רָֹשָע' [ישעיהו יא ג-ד], ואין רשע, כי הרשעות תמחה, ועמך כולם צדיקים", חוזר הטבע.

 

הבעיה היא שהבחינה הטבעית עוד לו מופיעה די, לא רבים האנשים שברוח התרוממות ובשמחה כששוקעת השמש ביום ששי. אבל כתוב "ישמחו במלכותך שומרי שבת" [תפילת שחרית של שבת]; הרי הוא שומר שבת, וכתוב: "ישמחו במלכותך"...

ד. השלחות להיום

"ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו", מי שכבר מבין תורה זאת וקשור ל"עבריים", (לא רק בחינת "תורה") דהיינו תלמיד חכם, "אינו רואה חובה על שום אחד מישראל", זה הדרך של היום איך להתיחס לציונות, "ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם", לא את המעשים, אלא את הנשמה, "את סגולת פארם", את הטבע, "ואת זיו התשובה", השיבה לארץ, "החופף עליהם תמיד", אפילו לא עולים לארץ,"את ברק הקודש", האומץ, "ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, 'אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם', ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם [עיי' קדושין (לו.)]. אשריך ישראל".



עכשיו יותר ברור ש-

יד. "שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם",

דהיינו איזה שארית ישראל של היום מ"דבר גדול", נשמת ישראל קודש, מאברהם אבינו, ולמרות שאנו כלום מזה, בכל אופן אנו "מזה". זה יותר מחלק גדול "מדבר קטן שלם". והדוגמה:

"'יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים' [ב"ר ס]",

"שיחה", דיבור סתמי, "שיחה קלה", של עבדים, לא של אבות עצמם, היא יותר חשובה לתורה מגופי תורה של בנים. אז נעדיף את ה"שריד", במיוחד שאותו שריד מנהל את ההסטוריה, הוא הפועל להחזיר את עם ישראל, על פיו היום ההשגחה פועלת.

"לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְֹרָאֵל" [דברים לב ח], "הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" [בראשית טז י], אז זה מספר או לא-מספר? זה מספר שלא סופרים. המספר - זה התורה, האורייתא, מצוות, הגילוי; יש לזה איזה גבול. אבל המקור הוא מעל המספר, מעל הסדר, מעל הגילוי המדויק הנכון.



ה. הקשר בין הקודש לחול - המצב האידיאלי



נמשיך בכמה סעיפים שענינם הקשר בין הקודש לחול. הנושא שוב נידון בסעיפים כז., כח. ו-מו.

טו. "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה",


זה החלק הראשון, "אברהם אבינו", הופעה מלמעלה למטה, והחלק השני:



"וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא",



זה "משה רבנו"; סה"כ המצב האידיאלי.



"בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה",



הצדדים המעשיים, ענפיה של הנשמה המופיעה, גם הסדר הלאומי הנכון בקדושה, (הכוונה של המילה "ביחוד" - עיי' סוף השעור),



"אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם",



החול, הטבע, הגוים, החושים, ענוגים, כל אלה מצויינים כי הם המשך של הנשמה ושל המצוות. אין לחול שום ניגוד לקודש, אדרבה, זה הקודש עצמו - שחל, מדריגות של הופעת הקודש. הוא כל כך רחוק מהמקור שמדברים על חלות. זה כאילו כבר לא הוא עצמו. אבל אין דבר כזה, הכל חי מהקודש, מהקדוש-ברוך-הוא. "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת-כֻּלָּם" [נחמיה ט ו]. כל כך הרבה לבושים, מדריגות מרוחקות מהמקור, עד שמדברים על פעולה של הקודש. גם זה קודש, אבל לא הקודש עצמו. כך הגדרת החול: פעולת הקודש. כמובן הקודש מתאחד לגמרי בחול.

"ומסוגלים להרחיב את אור הטוב",

החול הזה מוסיף, כי הרי הוא הקודש שחל, לכן כמה שיש יותר חול, יותר קודש מתגלה, וזה גורם למעיין, למקור, להתחזק.

"והתחום ארוך הוא:",



דאורייתא ודרבנן,



"י"ב מיל כמחנה ישראל כולו",

מחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, אוהל מועד, זה תמצית כל העולם כולו. אין דבר בחוץ, אין דבר לא כלול, כל החול הוא מרוכז בקודש, במחנה ישראל. וה"תחום", "תחום שבת", הוא תחום של היחודיות, שישראל הוא עִם עצמו, עִם הקודש, ובשבת אין לחלל את השבת, אין לצאת מחוץ לתחום, יש להשאר ברשות היחיד, כי השבת היא מציאות של התכנסות של כל הקודש, וממילא כל החול כלול בו. עוד צריך להבין מהו הרמז ב"יב' מיל". הרב רוצה לומר שמחנה ישראל, שבתוכו מחנה שכינה, כולל את החול.

"הכופל באמת את כל העולם באיכותו, 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'",

שבעים לאומים וחול, לפי שבעים בני ישראל שירדו מצריימה.

ו. הקשר בין קודש לחול - בגלות

אבל אנו לא במצב כזה שנשמתו של כל ישראל מופיעה בסידורי מצוות:

"משחשך האור, משגלתה שכינה, משנעתקו רגלי האומה מבית חייה, החל הצמצום להיות נתבע",

אי אפשר להתפשט ל-יב' מיל, התחום הופך להיות שני מיל, אי אפשר הרחבת הקודש שיתפשט על כל מחנה ישראל, אלא צריך להצתמצם במחנה שכינה לבדו,

"כל עז חילוני עלול להיות לרועץ, כל יופי טבעי וחשקו עלול להאפיל את אור הקדש",

כי החול כבר לא יונק מהקודש, ואז נעשה לו לצרה. החול נוגד ולוחם בקודש,

"ותם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדלה כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראליים, כל שמינות קטנה מביאה לידי בעיטה. מכאן באו העוצב והסגוף",

אפילו ביהדות יש ספרים שמדברים על כך, כמובן ספרי גלות, ספרי רבותינו בגלות, 

"הקדרות והפחדנות, וביותר ממה שפעלו אלה על החיים הגשמיים פעלו על החיים הרוחניים, על רוחב המחשבה, על תעופת ההרגשה",

דהיינו לצמצמם, כי הרי סיגוף מצמצם חיי הגוף, אבל אם חיי הגוף לא פורצים והאפיקים לא מתרבים, אז גם המעיין נאטם.

ז. קודש וחול שוב מתקרבים בזמן הגאולה

"עד אשר יקיץ הקץ, שקול קורא בכח: 'הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו' [ישעיהו נד ב-ג]. והתחום של אלפים אמה הקצר",

שישבו היום הלכה,

"הולך הוא ומתרחב, כמדת ישועתן של ישראל",

והרב כאן רומז על דברים,

"שהולכת ואורה קמעא קמעא".

כותרת לסעיף: טבעיות הקדושה של האבות (של הסעיפים הקודמים) היא מקור לחוֹל בארץ ישראל. - של ארץ של גשמיות, שניהם מצטמצמים בגלות, שניהם נפרדים ומצטמצמים בגלות. אי אפשר לדבר על מושג של "טבעיות קדושה" בחו"ל, רק בתוך מחנה ישראל הדבר מתאפשר. פה אנחנו חוזרים לפוליטיקה, לחקלאות, לצבאיות, ובכלל לא עוסקים בזה בחו"ל. שם אנו פוגשים תרבויות ודתות שמפרידים בין קודש לחול. כשהחול לא יונק מהקודש, מה מקיימו? והקודש, שאין לו גילוי, גם הוא מצטמצם ונשאר בריכוזו.

מה משמעות של "ביחוד" [שורה שניה]? "בקדושה ביחוד ובברכה"; יש כמה פרקים ב"אורות הקודש" שמדברים על קדושה וברכה, מהפסוק "ואכלת ושבעת וברכת", שגם הקודש מתברך [בבא מציעא (קיד.)].

"אורות הקודש" ב' (עמ' תקלד) [ב(שטו)], "התעלות העולם" יח.: "[יחוד והתעלות:] יחוד ברכה קדושה. באור אין סוף אין שייך הוספה, והתעלות, מצד עצמו, אבל באמת אי אפשר שהיתרון של ההתעלות הנצחית תחסר מהשלמות המוחלטת.

וזאת היא תורת ההויה, הופעות אורות חיות הויתיות, על ידי רושם של ירידה, במדה כזאת, שלעולם תהיה אפשרות לתוספ[ו]ת ועליה, שהיא בעצמותה סילוק מכל ירידה ושפלות.

והפירודים בעולמים יתיחדו כאחד במקורם האחדותי, וההתאחדות תוסיף אור ויתרון בלא הפסק, ברכה תמידית, ותוכן הברכה היא התעלות, והבדלה מכל פחיתות ורשעה, מכל חושך וצמצום, קדושה".

[ע"ע ע"ר א קפא-ב, ד"ה כלל ופרט וכלל, וד"ה מכלל שהוא צריך לפרט. א"ק א מד. ע"ע ע"ח, דרוש עיגולים ויושר, ענף א.; מילון הראיה, עמ' תכג]



סיכום:

1. התכונה הקדושה של האבות באה לעם ישראל כנחלה. מלך המשיח, הוא מלכות ה', שכינה. התכונה פועלת תמיד.

2. התורה מפרטת מה שיש בתכונה. אבל כל אחד צריך לפתח אותה אצל עצמו, משה רבנו, הצד הלמודי, מול אברהם אבינו, הצד הטבעי.

3. במצב האידיאלי הטבע בא לביטוי על ידי התורה, וגם החול הוא ביטוי של הקודש, הוא פעולה של הקודש, בכל מקום בעולם.

4. בגלות החול מנותק מהקודש ומתנגד לו, וצדיקים מתרגלים לא לייחס קודש לחול בכלל, הם מתרחקים מהחול בעוצב וסיגוף.

5. התכונה העברית פועלת ביהודים פרטיים ומעוררת אותם לציונות, לשוב ארצה, ושוב הקודש מתגלה בחול, בהדרגה.

[kimizion]

בין צדיק לרשע - הענווה השמחה והגבורה

בין צדיק לרשע

א

שנאת הרשעה כשהיא עמוקה וגדולה צריכה לבא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים, רק אח"כ היא מתמתקת ע"י כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על  נקיונה האצילי, שאין כ"א שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה שהם הרשעים

בעצמם מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבא בצורתה האידיאלית לכוין מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור שנאת הרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוייתה של שנאת הרשעה במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אח"כ לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. - ע"כ מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מדת הדין, ואח"כ מדת הרחמים באה וממתקת אותה בשיתופה.

ב

כשאוהבים את הרשעים מפני חולשתו של האדם, נמצא אוהב ג"כ את הרשעה, וע"כ הכרח הוא לשנא את הרשעים כדי לזכות לשנוא עי"ז ג"כ את הרשעה.

אמנם כ"ז הוא ברגש האופי של המידות, אבל בשורש הדעת האדם צריך להיות הולך בדרכי ד' שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכל עומק פורענותם של רשעים איננו כ"א תוצאה מהאהבה העליונה. ושורש המתוק הזה של הדעת שכל המדות כולן גנוזות בו וכלולות בתוכו, ממתיק הוא את המדות גם בהתפרטותן הרגשית והמעשית, וגבורה עליונה כלולה בו המשמרת את בעליה מכל אהבת רשע, שומר נפשות חסידיו.

ג

כשהאורה הקדושה מתגברת בנשמתו של האדם, נעשה כל העולם כולו לפניו מלא

אור קודש, וכל המחשכים שבים להיות מלאי אורים, ואין חושך ואין צלמות, אין
רשעה ואין חטא ופשע, כי הכל מתמלא אור טוהר והכל מוכרע לזכות. ורוח של חן,
רוח של חסד, של מחילה סליחה וכפרה מתפשט על כל העולם וכל יצוריו כולם,
ואהבת עולם מתפשטת על כל היקום, על כל הבריות ועל כל החיים. והכל עולה
ומתורנן במלא פה של שירת עולמים.
ד
הצדקות האמיתית של צדיק יסוד עולם שנושא את קדושת העולם וקדושת החיים
תמיד בנשמתו, היא מעין שאינו פוסק, מתפרצת היא ועולה בשלהבת אש קודש מבעד חגוי הגויה, מראה היא כלבת אש נורא את הוד הנשמה. היא גדולה מכל הדרכה, מכל מערכת מחשבה, מכל חפץ פרטי, מכל בחירה מצומצמת, והיא צדקת ד', צדקתן של ישראל, שאינה פוסקת משטיפת שטפי פלגיה להחיות עולמי עד.
וההרגשה הזאת הצדקות העליונה מרגישה היא. ובכח חסדה הגדול היא מצדקת את
העולם כולו, ואפילו כשהבריות חייבות הרי היא מצדדתן לכף זכות. ומאירה היא על ידי בהירות מדעה את אור החסד ואת אור החיים בעולם, ומאירה היא אור גאולה וישועה, אור אהבה ושלום בעולם, והיא מתגדלת ומתרוממת מעל כל המעשים.

ה

כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה, היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל,

והפרידות והשינויים אינם גורמים לה לתן לכל דבר ערך מובדל ומופרד. וביחס
להמוסר, נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצם הוא מלא טוב. והם
מכירים ומרגישים את הצנורות ששפע אור החיים הולך על ידם מבריה לחברתה. וכל מה שהבריה היא יותר קרובה לחוגם הצינור הוא יותר מתרחב אצלם. ולפעמים מבהיק עליהם אור עליון המקיף באחדותו את היש כולו ממעל לכל הצינורות. וכח הדמיון הזה קודש קדשים הוא, וטובה וברכה הוא מביא בעולם.
וכשמהחשבה האחדותית מתגרת 1 היא, אור החסד והסליחה מופיע, ועונות ופשעים נמחקים. וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזים במעמקי נשמתו מתנוצצים ובולטים, והרע הולך ונאפס לגמרי. והם הם הצדיקים יסודי עולם שהם דנים את כל העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה, אוהבים לצדק את הבריות ושונאים לחייבם. והם הם תלמידיו האמיתיים של אברהם אבינו ההולכים בדרכיו.
ולפעמים יש שאור החסד הוא גדול כ"כ בקרבם עד שאי אפשר לו להשפיע במעשה, ומתוך שפעו הנם מרגישים חלישות בגופם, מפני שהחומר בטבעו מוכן הוא אל הדינים והגבורות, ומ"מ הם שואבים אור חיים ואומץ ממקור חסד עליון. ואע"פ שאין העולם
יכול לקבל את אורם כמו שהוא, כמו שאין העולם כדאי להשתמש באור של יום

הראשון, מ"מ מתולדותיו של אור זה מתבסם גם כעת. 

1) כפה"נ צ"ל: מתגברת.

ו 

הגופניות המגושמה דורשת את תביעותיה באיזה מדה, גם במקום שיש התעלות
עליונה לקודש וטוהר. וגם הרשעה בעצמה יש לה תפקיד בעולם, ולא נתנה להדחות.
זאת הסקירה הכללית אינה מניחה למחות נקודה אחת מאותיות היצירה כולם(כולה??), ואם נדחה איזה כח, יהיה גם הירוד, הרס וקטגוריא אנו עושים. באו השעירים לפיוס מדת הדין בקרבנות, והשעיר לעזאזל בתור חלק אדם רשע.
הצדק לא יסכים לעולם על הרשע, אבל ההשקפה העליונה פולשת את הכל
במשקלה, ומתוך הידיעה הכללית שיש לרשע ג"כ צורך בעולם מוכרח שורש מציאות
זה להיות נפקד בחשבון העבודה האלהית. אבל חלילה שיכנס בגבול המוסר, חלילה
שיוכר הרשע לצדק, וחלילה שיאמר לרשע צדיק אתה, אל ארץ גזירה משולח הוא
השעיר הנושא את העוונות, המדברה, מקום אשר לא יעבר בה איש ולא ישב אדם שם.
הישוב צריך להיות מתוקן באורח חיים של צדק ומשפט, והצדק והטהר הם יהיו
מכריעיו ומרוממי קרנו. 

הענוה השמחה והגבורה 

שלשה למודים כלליים נובעים מיסוד שלש מדות שרשיות מתגלים בעולם, כל אחד
בתקופה מיוחדת, ותיקון העולם תלוי בהתאחדותם התמימה. ואלו הם. הלמוד הראשון
הוא למוד הענוה, ויסודה העליון לאהבה אותה, ולעומתה הרחקת הגאוה. למוד זה
נתגלה בשרשן של קדושת ישראל, מנוחלת מאבותינו, והושרשה ביסודה של תורה
וביסוד מלכות ישראל. ואנכי עפר ואפר, ונחנו מה, ואנכי תולעת ולא איש.
מדה אלהית עליונה זו שהיא מקור לכל גדולה ולכל תפארת, לכל גבורה, ולכל
קדושה, מתעלמת היא ומסתתרת, ומפרק לפרק חזרה ונעורה. נתעוררה בפרקים
שונים והולידה טובה וברכה בכל עת הופעתה, בחיי היחיד ובחיי הציבור, כשהיא

לקוחה בכל אמיתתה, בכל הודה וזיוה, חינה וגבורתה, הדרה ותפארתה.

 

הלמוד השני הוא למוד השמחה בכל טהרה ובהירותה, ולעומתה הרחקת העצבון.
אור עולם זה נסתתר הרבה מאוד ביחוד ע"י חשכת הגלות, וחזר ונתעורר בלימודיו
היסודיים ע"י גילוי אליהו של האר"י ז"ל ותלמידיו, ונסתתם ע"י הרבה קטיגורים

ונבכי לב שבאו לזהם את המדה העליונה והקדושה הזאת, הנושאת בחובה את הסגולה העליונה של רוח הקודש. וחזרה ונעורה ע"י גדולי החסידות, ועדיין היא הולכת ומתעלמת מתוך המחשכים של הדיעות הרעות, הכפירות הבזויות, וכל ענני האופל של כל שקרני עולם, המביאים את החושך ואת העצבות בכל טומאתה, בכל מרירות ארסה המזוהם, לשקץ את הנשמות, הרוחות והנפשות, ולחבל גם את הגופות בקלקלתה.

 

הלמוד השלישי, הוא למוד הגבורה בכל יפעת הודה וסגולת תפארתה, ולעומתה

שנאת החלישות, והרחקת פעמיה מן החיים וכל סעיפיהם. 

אלה שלשת האבות של המוסר העליון, כשהם מתחברים חבור מתאים וממוזג יפה
מכל מדת הגודל, האורך, הרוחב, העומק והגובה שלהם, הרי הם מגלים את תפארת
האדם, תפארת ישראל ותפארת כל היקום, כל היצור מראשית עד אחרית, את תפארת
חי העולמים ברוך הוא לעדי עד, וכל הפאר והנוי של כל כשרון רוח הולך הוא
ומתעטר על ידם בעילוי אחר עילוי.
התקופה שאנו עומדים בה דורשת היא את גילוי הקדושה אשר לאהבת הגבורה
ושנאת החלישות, המתעטרת בכתרי הענוה והשמחה, הגדלת הכח והכחדת העיפות.
כח מלא מחויב להיות צבור בכל נשמה, בכל רוח, בכל נפש ובכל גויה. כח עודף אוצר
חיים גדול, שרק משפעת עושר שלמה יעשו כל הפעולות ויוצרו כל היצירות
החומריות והרוחניות. ואז ישוב האדם לרום גדלו להיות מעין דוגמא של מעלה, לא
בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. וכאן שרוי רז הגאולה וחותם התשובה
השלמה, שמפתחותיה של גאולת עולמים היא בידה, לגלות פאר אור חי העולמים,
אשר במקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענותנותו, שהשמחה במעונו ועז וחדוה
במקומו, אתה גבור לעולם ה', ברכו ה' מלאכיו גבורי כח, עושי דברו לשמוע בקול
דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות
ממשלתו, ברכי נפשי את ה' הללוי'.
ואדם לעמל פה נברא, לזכות למדת הענוה והשמחה כדי שתעלה בידו מדת הגבורה
העליונה, לדמות צורה ליוצרה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתך לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, כמה דאנא במילולא דילי בראנא שמיא וארעא, אוף הכי את במילולא דילך עלמין יהן מתבריאן. ולא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, כ"א בשעשועי עולם, בהשקט ושאנן. באור הגנוז של קדושת שבת קודש, שבת מתנה טובה שיש לי בבית גנזי שאני מבקש ליתנה לישראל אמר ה' לנאמן ביתו, לך והודיעם, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם. ולולא החטא שגרם לא היה שום ... בעולם, והיה הכח הכמוס עומד במילואו וטובו, והעבודה של הגן אשר בעדן ושמירתו בלא זיעת אפיים, כ"א בחדות לב ושעשועי עולמים היתה נמשכת, שמקומה בעולם היא עבודת הקודש אשר בבית קדשנו ותפארתנו שאינה בכלל מלאכה ועבודה כלל, כ"א עונג ומשוש כל הארץ, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. ושאיפתנו התדירית הקבועה בנשמתנו הישראלית היא להביא לנו ולעולם מנוחת עולמים, יום שכולו שבת, אז תתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.
גנזי ראי"ה
לקט מכתי"ק מרן
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

ולא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו

בביאור עיקר האמונה בפיוט 'יגדל' מתוך ניסוחו של הרמב"ם "לא קם בשראל כמשה עוד נביא המביט את תמונתו" כותב מרן הרב זצ"ל: "השפע הזה של הנבואה, הוא בא מהארת המעשה הגדול, אשר הפליא ויפליא ד' לעשות בכל היצור כולו וסדרו, אשר כל אחד מהם, וקשר כולם יחד, מורה הוא גדולת אל ומלכותו ... אם כן תלוי הערך המרומם של עצמות הנבואה באותה המידה של ההתגלות של כל המעשים והיצורים, בקישורם ותכניתם, במהותם ומטרת הויתם, שהקשר הכללי זהו בית ד' כולו, המציאות" (סידור עולת ראיה א, עמ' נג). במילים אלו, הרב מסביר כי המציאות הנגלית לעינינו, היא רק חלק קטן מן המרחב שקיים באמת. המציאות עצמה, אשר היא מעבר לתפיסה שלנו, מכילה עוד מימדים וכוחות שאיננו מסוגלים לקלוט. אך ישנם מצבי התרוממות רוח, מול נוף מדברי עצום או שקיעה נוגה, שבהם האדם חש שיש במציאות מעין שלימות פנימית, הרמוניה אדירה, שירה שקטה וכיו"ב. 

באותה התעלות רוחנית ניתן לחוש שישנם כוחות גדולים בעלי הרמוניה ואחדות פנימית הפועלים במציאות, והם מעבר למה שאנו רואים, והם נובעים ממערך כוחות שלם הפועל באופן נסתר וגורם לחלקי המציאות להתאים זה לזה ולהשתלב זה בזה. המפגש הזה עם אותה שלימות פנימית הוא 'הנבואה'. פירוש המשפט "ולא קם בישראל כמשה עוד נביא, ומביט את תמונתו". כוונתו לומר כי משה הוא המביט בבהירות כל כך גדולה וברה, כל כך פנימית, וכל כך מקפת, את כל היצור כמעשה ד' הגדול... והיא הבטת רז התמונה האלהית וצחצחות הזוהר של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון, "ותמונת ד' – יביט!"

והרב ממשיך שם: "ולא עוד אלא שבההכרה הכוללת מונח גם כן הערך של הסדר הדרוש בחיי החפץ והדעה הבוחרת של האדם, בחוקי חייו שהם צריכים להיות ערוכים על פי סדר עליון כזה, המתאים ליושר האלהי של כל המצוי, של כל התוכן של בית ד', בסדרי החיים הרוחנים והמעשיים אשר לאדם". 

חוקי התורה אינם רק הוראות טכניות אלא הם מעין שירה גדולה, הנובעת מפתיחת התודעה של עם ישראל למציאות על כל מימדיה, כפי שהובנה בידי משה רבינו ושאר הנביאים. חכמי התורה הם שקלטו את הפן הנסתר של המציאות והם שהצליחו להתחבר לעומקם של הכוחות האלוקיים שבה, החוקים וההלכות הם ביטוי רוחני עשיר ואדיר, לתודעה שחשה שיש אחדות פנימית למציאות, שמעבר לקליטת האדם הרגילה. במעמד הר סיני ניתנה לנו סדרה של מעשים יום יומיים (המצוות!) שלא יתנו לאותה שלימות להישכח, שבתוך שגרת חיי האומה יפנימו בזכותן את הקשר אל נשמת המציאות והכח ההרמוני שבין כל חלקיה. 

אכן, רבות מן המצוות אינן מובנות די הצורך, דווקא בגלל שהן מדברות על חווית שלימות עליונה כל כך עד כדי כך שקשה לדמיין אותה במצבנו הנוכחי. לדוגמא היחס המוסרי והחומל על הצמחים ואפילו על הדומם שכביכול איננו מרגיש דבר. המצוות מחדירות בנו את המבט ההרמוני על המציאות, מבט המכבד כל כח ודואג לקיומו של כל נברא, קיום המצוות גורם לנו לשאוף לתיקון כל חלקי הבריאה. 

העקרונות המוסריים האלו אינם אמירה מופשטת בלבד, אלא נחקקים בנו דרך מעשים יום יומיים. בקשת שלימות מוסרית ורוחנית, המחלחלת אל הנפש באמצעות המעשים הטכנים לכאורה, גם בלא ידיעת משמעותם, תוך זיכוך המוסריות של החברה לאורך מאות ואלפי שנים.

[עלון לאורו] 

שמחת בית השואבה - שמחה בלי גבולות

שמחת חג-הסוכות גדולה מכל המועדים האחרים. שלוש פעמים הוזכרה בתורה המצווה לשמוח בחג-הסוכות, ודבר זה מלמד על הסגולה המיוחדת של החג הזה לעניין השמחה. אך עיקר השמחה היתה בשמחת בית-השואבה, עליה נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה - לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית-השואבה היתה קשורה לניסוך המים שהיה מתקיים בחג, נוסף על ניסוך היין שהיה מתקיים במשך כל השנה. אלא שניסוך היין לא היה מלווה בשמחה מיוחדת, ודווקא ניסוך המים נעשה למקור של שמחה, ושמחה גדולה עד כדי-כך, שמי שלא ראה אותה - לא ראה שמחה מימיו.

יין ומים מסמלים שתי גישות כלליות בעבודת-ה'. היין, שיש בו טעם, מסמל עבודת-ה' שנעשית מתוך הבנה וידיעה. אפשר לעסוק בתורה ובמצוות מתוך ידיעת טעמיהן ומשמעויותיהן, כאשר הדברים נעשים על-פי מידת הידיעה וההכרה. מים, לעומת-זאת, שאין בהם טעם, מסמלים עבודת-ה' שבאה מתוך קבלת-עול, למעלה מכל שכל והבנה. היהודי מקיים את הדברים משום שכך ציווה ה', מתוך התבטלות לרצון העליון.

ההיגיון מגביל

לאור זאת נשאלת שאלה גדולה: מטבע הדברים, כשאדם פועל מתוך הבנה וידיעה, הוא מרגיש יותר שמחה והנאה ממעשיו, ואילו כשהוא עושה דברים בקבלת-עול, אין בזה שמחה מרובה כל-כך; למה אפוא היתה השמחה הגדולה של שמחת בית-השואבה קשורה דווקא בניסוך המים (שמסמלים קבלת-עול והתבטלות) ולא בניסוך היין(שמסמל הכרה והבנה)?!

כאן אנו מגיעים למהותה האמיתית של שמחת בית-השואבה. שמחה זו מאופיינת בכך, שהיא בלתי-מוגבלת ובלתי-מסוייגת. זו שמחה שפורצת את כל המסגרות והמגבלות וסוחפת את האדם לדרגות רמות ונעלות ביותר. להגיע לשמחה גדולה ונעלה כזאת, אי-אפשר על-ידי 'יין' אלא דווקא על-ידי 'מים'.

כל שמחה, מעצם מהותה, מהווה פריצה מסויימת של מגבלות. עובדה היא, שבעת השמחה עושה האדם דברים שבזמנים רגילים לא היה מעלה על הדעת לעשות. שתקן - מתחיל פתאום לדבר ולשיר; אדם שקול ומיושב - רוקד ומפזז כילד קטן; אפילו נכה עשוי לקרטע ולקפץ בשעה שלבו גואה משמחה.

למעלה מן הדעת

אולם כדי שהשמחה תהיה בלתי-מוגבלת באמת - צריכה גם סיבת השמחה להיות בלתי-מוגבלת, שהרי התוצאה תלויה בסיבה. ככל שמקור השמחה פחות מוגבל - כך גם השמחה עצמה מוגבלת פחות. שמחה אמיתית ובלתי-מוגבלת יכולה לפרוץ אפוא דווקא כאשר מתעלים מעל השכל וההבנה. כל עוד סיבת השמחה הינה שכלית והגיונית, נתונים הדברים עדיין תחת בקרת השכל, והשמחה אינה יכולה להיות בלתי-מוגבלת.

דבר זה מסביר למה דווקא ניסוך המים הביא את השמחה הגדולה ולא ניסוך היין. כל עוד עבודת-ה' היא בבחינת 'יין', מתוך ידיעה והבנה, גם השמחה שבאה בעקבותיה הינה מוגבלת על-פי מידת הידיעה וההבנה. ככל שעולה הידיעה וההבנה בגדולת-ה' - כן גדלה השמחה, אך תמיד היא מדודה על-פי רמת ההכרה וההבנה. אולם כאשר יהודי מתעלה מעל מגבלות שכלו ומגיע לעבודת-ה' בבחינת 'מים', בקבלת-עול שלמעלה מכל שכל והבנה - או-אז הוא מתקשר עם הקב"ה עצמו, ומגיע לשמחה בלתי-מוגבלת באמת.

אמנם השכל הוא ממעלותיו הגדולות של האדם, ובכך יתרונו על בעלי-החיים, אך גם השכל אינו סוף-פסוק, וגם הוא צריך להגיע לשלמותו - על-ידי התעלותו לדרגות שלמעלה מהשכל. אי-אפשר להגיע לדרגות אלה על-ידי שכל והיגיון, אלא רק על-ידי התבטלות וקבלת-עול מוחלטת לרצון-ה'. וכשיהודי מגיע להתבטלות כזאת ומתקשר עם הקב"ה - פורצת מלבו שמחה כשמחת בית-השואבה.

אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת (פרק ב, משנה ח)

פירש רבינו עובדיה מברטנורא: אל תחזיק טובה לעצמך - לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא [רבי יוחנן בן זכאי] לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד [סוכה כ"ח ע"א ב"ב קל"ד ע"א], היה אומר כן.

פירש כ"ק אדמו"ר מחב"ד זצ"ל:

אנו רואים שרבן יוחנן בן זכאי אומר דבר אחד בלבד, ולעומתו, כל אחד מחמשת תלמידיו אמר [להלן במשניות הבאות] שלושה דברים. בטעם הדבר יש לומר, שאצל רבן יוחנן בן זכאי היו כל הדברים של כל תלמידיו (שקיבלום ממנו) בהתכללות, בנקודה אחת, ואצל חמשת תלמידיו נפרטו לחמשה דברים כלליים, וכל אחד כלול משלושה.

גם יש לומר, שבמאמר זה נרמזות שלוש הוראות נפרדות.

"אם למדת תורה הרבה" - הוראה זו מכוונת לבעל-עסק, שמצד מילי דחסידותא עליו להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, יותר מכפי החיוב על-פי הלכות תלמוד-תורה. והוספה זו חייבת להיות בבחינת "בלי גבול", ללא הגבלות, שהרי ריבוי אמיתי ("הרבה") הוא - בלי גבול.

והעניין של "בלי גבול" שייך רק בתורה, ולא בקיום המצוות: החיוב של תלמוד תורה הוא בלי הגבלות, ובלשון הרמב"ם "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר כו'", וכמו כן (בזמן) החיוב הוא תמידי; מה-שאין-כן במצוות, כל מצווה יש לה הגבלה (לזמן או מקום מסויים, וכיוצא בזה).

"אל תחזיק טובה לעצמך" - מאחר שלמד תורה הרבה, ועל-ידי לימוד התורה מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא", נהפכה כל מציאותו למציאות-של-תורה. ולכן אומר התנא שאף-על-פי-כן לא יתגאה בכך.

(גם יש לומר: אל יעלה על דעתך שביכולתך להצליח בלימוד בעצמך, ללא חבר. וכמאמר רז"ל: "הווי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך").

"כי לכך נוצרת" - מכיוון שהגיע אדם לדרגה זו (שכל מציאותו היא תורה) עלול הוא לחשוב שכבר מילא תפקידו בעולם, ואינו חייב להתייגע על כך בלימוד מכאן ולהבא. לכן אמר "כי לכך נוצרת" - היום נבראת ונוצרת (עם הבריאה כולה) מחדש, וניתן לך עוד יום לחיות, וכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", ואם כן עליך להמשיך בלימוד התורה ביתר שאת ויתר עוז, ולהתעלות בתורה בעילוי אחר עילוי.

ועניין זה שייך לבעל המאמר - רבן יוחנן בן זכאי: כל עניינו של רבן יוחנן בן זכאי (לאחר שנקרא "רבן") היה לימוד התורה. וכמאמר רז"ל "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ו"לא הלך ארבע אמות בלי תורה כו'", ו"לא קדמו אדם בבית-המדרש", ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל ובקש "תן לי יבנה וחכמיה". ולכן לו נאה ולו יאה לתבוע להרבות בלימוד התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ז - בלתי מוגה; ביאורים לפרקי-אבות חלק א (א-ה) עמ' 102-10)

הסדר בשבי הסורי

חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים השתחרר נח הרץ מחיל-האוויר, לאחר חמש שנות שירות כטייס קרבי. בעיצומו של היום הקדוש הוזעק לבסיס וכעבור שעות אחדות כבר היה באוויר, מסייע לכוחות הקרקע שהתקשו לעמוד מול המתקפה הסורית בגולן.

בחג-הסוכות, לאחר חמישה ימי קרבות קשים, פגע טיל סורי פגיעה ישירה במטוסו של נח. המטוס החל לצלול למטה. הכרתו של נח אבדה לכמה שניות. למזלו התעורר והספיק למשוך בידית ההפלטה. הוא נחת על הקרקע, בחבטה עזה, היישר לידי החיילים הסורים.

נח, שנפצע בצניחתו, נלקח לאשפוז. שם נקטעה רגלו הימנית, עד מעל לברך. כעבור ארבעה ימים נקשרו עיניו בבד שחור והוא נגרר החוצה – אל בית-הכלא אלמאזה הידוע בדמשק.

את החודשים הבאים בילה שם, בבדידות קשה, בתוך תא צינוק קטן, בלי מיטה וחלון, עם דלת ברזל הננעלת מבחוץ. את לילות החורף הקרים עשה על הרצפה, מנסה להתחמם בשתי שמיכות דקות. כל זאת כשרגלו קטועה והתחבושות המזוהמות מוחלפות לעיתים רחוקות בלבד.

לילה אחד נפתחה הדלת ונח הובל שוב, בעיניים מכוסות, לקומה אחרת בבית-הכלא. הושיבו אותו על הרצפה והסירו מעיניו את הכיסוי. להפתעתו גילה כי הוא נמצא בחדר גדול עם עוד עשרים ושניים שבויים ישראלים, רובם אנשי חיל-האוויר שהכיר. שם עשה את שארית ימי השבי.

בימי שבתו בכלא כתב יומן אישי מרגש. היומן כולל תיאור של חג-החירות בשבי. ביום שחרורו הסתיר את דפי היומן בתוך הרגל התותבת, וכך הצליח להבריחם ארצה (כדאי לזכור כי מדובר בחבורה שמתוכה רק אחד או שניים היו שומרי מסורת וחלק ניכר ממנה בני קיבוצים):

"17.3.74 (כ"ג באדר תשל"ד). עוד שלושה שבועות פסח. מתחילים לחשוב על מצות מהבית, ובכלל מה תהיה צורתו של החג. המצות הן נושא ראשון לוויכוח רציני בינינו. חלק טוענים שחייבים ללחוץ על הסורים בכל שיטה אפשרית לתת לנו מצות לפסח. אחת הסיבות לרצון ללחוץ עליהם היא לבחון את כוחנו נגדם. כמו-כן, יש בינינו הסבורים שהגיע הזמן להרים ראש ולהיות גאים יותר. מציעים להודיע לסורים שאם לא יהיו בפסח מצות, נשבות רעב. אחרים חושבים שעדיין מוקדם להילחם; ושנית, אם כבר לשבות רעב – יש דברים חשובים יותר.

"הוויכוחים סוערים ולא מסודרים. הצבעות נערכות. באופן כללי מורגש צורך בגוף מרכזי שיארגן את העסק. מחליטים להקים ועד, שתפקידו לרכז בעיות, להציגן או לפתור אותן במידת האפשר. כמו-כן, הוא יהיה אחראי למגע יום-יומי עם הסורים ולקשרים עם הצלב האדום.

"27.3.74 (ד' בניסן). הדלת נפתחת ומוכנס ארגז מלא מגבות. בהתחלה זה נראה לנו כשיפור תנאים רגיל, אך פתאום מגלה מישהו כתובת בעברית על המגבת. שמחה כללית. הגיעו חבילות מהבית! לא שכחו אותנו שם!

"באותו ערב נפתחה הדלת כמה פעמים וקיבלנו לבנים, נעלי-בית, מברשות-שיניים ומסרקים. קצת מזון ממותק מתוצרת 'עלית', והחשוב מכול - ציוד לפסח. בעיית המצות נפתרה מפני שפשוט קיבלנו מצות. כמו-כן הגיעו חרוסת, כיפות, טלית וסידור תפילה. למחרת הגיעה חבילה שבה שני ספרי תנ"ך קטנים. הרבנות הצבאית הייתה בסדר גמור.

"30.3.74 (ז' בניסן). פסח מתקרב ועדיין אין לנו הגדות. עמוס וגרבר נרתמים לעבודת החיבור. החומר נלקח מהתנ"ך ומהזיכרון. החברה מתחילים לשכפל בסתר את הכתוב. בכוונתנו לערוך סדר כמו שצריך. יש קצת ויכוחים בין הקיבוצניקים והמסורתיים על נוסח ההגדה ואופי ה'סדר'. הנטייה הכללית היא לעשות סדר מסורתי, על-פי ההלכה.

"שבוע ההכנות לפסח כלל כינוס מקהלה, שעבדה על כמה שירים ותפקידה להוביל את השירה בחג. כמו-כן צבירת מזון במשך השבוע, כדי לשפר את האוכל לחג.

"6.4.74 (שבת, י"ד בניסן). ליל-הסדר. פסח ראשון בשבי. לבשנו בגדים חגיגיים [חולצה לבנה מהבית]. מסובים ליד שולחן ערוך, עם מפית לכל אחד. מצב-הרוח, כבר בתחילת הערב, מרומם. הודעה מוקדמת נמסרה לסורים שהערב יהיה כאן שמח.

"בראש השולחן יושב לואי, האחראי לניהול הסדר. לידו עמוס, מתקן ובודק שהכול בסדר. מתחילים לקרוא בהגדה על-פי התכנית. גרבר, הצעיר שבינינו, שואל את הקושיות. המקהלה שרה נהדר והשירה סוחפת את כולם. מגיעה שעת הסעודה. אחרי האוכל ממשיכים בקריאת ההגדה עד סופה. ישבנו ליד השולחן כשלוש שעות, ובסיום הערב סידרנו קצת מקום וארגנו ריקודים. היה המון רעש ושמחה. הסורים פתחו את הדלת כמה פעמים במשך הערב, מתקשים להבין איך אפשר לשמוח בשבי.

"בהמשך הערב נאמרו שתי ברכות מיוחדות. אחת מהן חוברה על-ידי עמוס: 'הרחמן הוא יברך ויפדה במהרה בימינו את כל חיילי צה"ל הנתונים בשביה המרה והקשה והאכזרית, בבורות הכלא אשר בגלות דמשק, ויאחדם במהרה בימינו עם בני-משפחותיהם אשר בציון, השתא ובעגלא, בזמן קריב ובמהרה בימינו, פדויים לציון ברינה, אמן'".

כעשר שנים לאחר שחרורו מהשבי חולל נח הרץ שינוי בחייו וקיבל עליו עול תורה ומצוות.

ההקפה הארוכה

בחג-הסוכות ובשמחת-תורה עורכים הקפות: בהושענא-רבה – שבע הקפות עם הלולב, סביב ספרי-התורה שעל הבימה, ובשמחת-תורה מקיפים את הבימה עם כל ספרי-התורה שבהיכל.

רצוני לספר על הקפה אחת, שהחלה בהושענא-רבה והסתיימה בשמחת-תורה. כל זאת ללא לולב, ללא ערבות ובלי ספרי-תורה.

לפני שלושים שנה, בשנת תשל"ד, במלחמת יום-הכיפורים, התבשרנו כמו כל עם-ישראל על פרוץ המלחמה והוזעקנו כרבים אחרים לשדה הקרב.

שירתי כחייל מילואים ביחידת חרמש בגדוד 128 (חטיבה 14). היינו נעים ונדים במדבר, ללא מקום קבוע. הכל היה נייד. לא היה לנו צל של מושג היכן נהיה בעוד שעה.

התפקיד הקשה ביותר לחייל במלחמה הוא, כאשר מפרידים אותו מיחידתו ומספחים אותו ליחידה אחרת. מפקדי שלח אותי כמה פעמים לתפקידים כאלה, שחיילים אחרים יכלו למלאם. מעולם לא סירבתי או התווכחתי על מטלות כאלה.

הזחל"מים שלנו שימשו גם משאיות משוריינות להובלת מים, מזון, דלק ותחמושת לקו הלחימה הקדמי. בתפקיד כזה כל זחל"ם נסע עם נהגו ומלווה נוסף מצוות הזחל"ם. בליל הושענא-רבה נשלחתי שוב להיות מלווה בזחל"ם. העמסתי את תרמילי ויצאתי לדרך.

חבריי למחלקה זעמו על המפקד שאינו מחלק את התפקידים בשווה, אולם לא שמעתי להם. לנגד עיניי עמדו דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז, הלכה טו): "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד. ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מליבו, ויפנה מכל דבר למלחמה… ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו".

נשלחתי לליווי הזחל"ם עם הנהג זאב. כל הזחל"מים של הפלוגה הצטרפו לשיירה. נסענו כשעתיים עד מרכז האספקה ושם העמיסו על כל זחל"ם ציוד לקו הראשון.

על הזחל"ם שלנו העמיסו שמונה חביות דלק ויצאנו לדרך.

עם שחר של הושענא-רבה החלה השיירה את דרכה לאורך ציר 'עכביש', לכיוון התעלה, לאחר שצוותים של המשטרה הצבאית פינו לנו דרך, בין כלי-רכב אזרחיים ומשאיות שחסמו את ציר 'עכביש'.

בכל הזמן הזה ישבתי במושב ליד זאב הנהג, והתפללתי שחרית והלל. מיד לאחר שנחלצנו מהפקק התחלתי לומר 'הושענות' – כמובן ללא לולב וערבות.

"הושענא למענך אלוקינו, הושענא", "למען אמיתך", "אבן שתייה"...

השיירה מתקדמת ואני ממשיך, "אום אני חומה", "אדון המושיע", "אדם ובהמה", "אדמה מארר". "הושענא למען דגלים נחית באור וענן אש, הושענא". והנה נפתחת לעבר השיירה התקפה מצרית של פגזים וטילי סאגר.

"הושענא למען כמה עד שקעה האש" – אנחנו מתחפרים בחול המדבר עד לסיום ההתקפה.

"הושענא למען קדושים מושלכים באש, הושענא" – זחל"ם אחד נפגע מטיל סאגר. ראובן אוחיון ומרדכי הרשקוביץ הי"ד חוטפים פגיעה ישירה ועולים במרכבת אש השמימה.

"הושענא למען ריבוא רבבן חז ונהרי אש, הושענא" – בשיירה שלנו מתפוצצים פגזים מתוך זחל"ם שנפגע מטיל. לפנינו הטנקים בקרבות ש' בש' ללא הפסקה. מצד צפון משרכים דרכם חיילים יחידים שחזרו מקרב קשה, ארוך ואכזר, ב'חווה הסינית', וכמובן גם אנו בתוך האש. איזו התאמה בין התחינות שנכתבו לפני שנים רבות כל-כך ובין המצב בשטח, אני מהרהר לעצמי.

לפתע נסתיימה ההתקפה עלינו. "תחזקנו אלוקי יעקב סלה... רחם-נא קהל עדת ישורון, סלח ומחל עוונם והושיענו אלוקי ישענו"... והשיירה ממשיכה במשימה.

רק בשעות אחר-הצהריים המאוחרות אנו מגיעים לטנקים שעל שפת התעלה. מצבם בכי-רע – כמעט ללא תחמושת, עם טיפות אחרונות של דלק במכלים ובלי מזון ומים, שאזלו מכבר.

אנחנו פורקים את האספקה שעל הזחל"מים, ולוחמי הטנקים מצטיידים ומודים לנו. רק אז אנו מתפנים לארוחת בוצ"ר – בוקר, צהריים וערב.

הנהג זאב לא היה מסוגל להכניס לפיו מאומה. הלחץ הנפשי והמאמץ של השעות הרבות שחלפו בנהיגה רצופה, בחלקה תחת אש, נתן בו את אותותיו. חששתי שלא יוכל לעמוד בנהיגה בחזרה ואני לא ידעתי לנהוג. נוסף על כך, הושענא-רבה הוא חג ואין לצום בו. פתחתי קופסת מלפפונים חמוצים וביקשתי ממנו שיאכל רק אחד. המלפפון השיב לו את תאבונו. אחריו אכלנו קופסת בשר וקופסת אפונה. בכוח האכילה ההיא נסענו עוד כעשרים שעות.

יצאנו לדרכנו חזרה, אך הכביש היה חסום על-ידי תגבורות של כוחות שנעו לכיוון התעלה. נסיעה של שישה-עשר קילומטרים בסך-הכול ארכה, כאמור, עשרים שעות. הגענו לגדוד שלנו בשמחת-תורה בצהריים והתקבלנו בשמחה על-ידי חברינו שחיכו בציפייה דרוכה לשובנו.

זאב טוען עד היום כי הצלחנו לנסוע ולחזור בשלום רק בזכות ה'הושענות' שאמרתי בנסיעה.

ה'הקפה' שהתחלנו בה בהושענא-רבה בבוקר הסתיימה רק בשמחת-תורה בצהריים. כשחבריי שמעו מפי על הנסיעה וה'הושענות', הגיב אחד מהם: זו ה'הקפה' הארוכה בהיסטוריה...

האינסטינקט הלאומי

"... הטבע מוצא את רדיתו בקבוץ האנושי יותר מאשר בפרטיו. הפרטים הנם יותר חפשים, והטפוס של החופש המיוחד לאדם מתגלה בהם יותר. אבל החברה, האנושית והלאומית, עומדת ביותר תחת השפעת הטבע, וההופעה האינסטינקטיבית מתגלה בה יותר.

דרכי-השמירה המכוונות לשמירת המין והאיש, המתראות בבעלי-חיים הטבעיים יותר מבאדם התרבותי, הנן מתגלות בכלליות האנושיות באפנים יותר קרובים לטבע החי. ההכרה הפנימית, הכוללת בקרבה את הנטיות להשמר מכל מזיק ולהכיר את האויב, בלי כל צורך לחכמה ונסיון, מתגלית בחיי העמים ביחוסם זה לזה, עם לעם, דת לדת, גזע לגזע.

האלילוּת הרגישה בישראל, ביהדות, את אויבתה היותר גדולה, את הכח, אשר לפי מדת הגלותו יצר לה העולם, ותצא שנאה אינסטינקטיבית עזה לישראל מכל הגוים. המינות, אע"פ שהשתדלה להנזר מן האליליות הרשמית, מ"מ נוסדה על בסיסים קרובים לאליליים. לא היתה יכולה להתפלש בתוך אומות אליליות, אשר האליליות חדרה בתוכיות נשמתן, דמן ובשרן, כ"א בקחתה לה סגנון אלילי לרפידתה והשטחת סגנונה. יודעת היא יפה, שאם באפס יד יתמסמס ויכלה הסגנון האלילי, הרפוד לה, לא תמצא עוד מעמד בחיים למטבעה המיוחדת ותוכרח להבלע בליעה רוחנית ביהדות, מקורה, ע"כ עומדת היא ג"כ על נפשה, ותמלא שנאת מות ליהדות ולישראל מחזיקיה.

וכן הדבר הולך בכל השדרות ובכל המצבים. מלחמת הקיום עושה את דרכה כבעולם החמרי גם בעולם הרוחני, בעולם הדעות והרעיונות. בכל תוקף והכרה פנימית מלמדת היא קבוצים רבים, המון בלתי מלומד, לעמוד על נפשם בבחינתם הרוחנית, כשם שהיא מלמדת את התורה הזאת את פרטי בעלי החיים ואת הקבוצים האנושיים בבחינתם החמרית. רק אחרי אשר הנטיות הללו יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים פלוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיב חייו.

"המדע יבסם את הנטיות הטבעיות וכפי האפשרי יתן להן צורה תרבותית ומוסרית, אבל לא יעקרן ממקומן, כי עצומות הן ממנו, וגם המשפט והצדק על ימינן. כי הלא הן הן מעמידי החיים הקבוציים, וכל זמן שיש זכות קיום לקבוץ לאומי וחברתי באיזו צורה שתהיה יש לו המשפט להגן על קיומו, מכל דבר אשר יבלעהו, ובתחבולות יעשה לו מלחמה.

היהדות מכרת את עצמה גם היא בהכרה טבעית - קודם שיבארו לה כל פלוסופיה וכל הגיון מה היא, - לההארה של האלהות בצורה היותר טהורה ומאירה בקרבה פנימה ובעולם ובחיים בכלל, והשלמת טפוסה הלאומי הזה ע"פ רוחה העצמי בארצה ההיסתורית, זאת היא כל מגמתה. הכונניות המעשיות שלה באות למלאות את מלאכת הצנורות, שעל ידם ימלא דבר היחש של הזלת שפע טל החיים מהאידיאה האלהית הטהורה אל האידיאה הלאומית שלה, ברוח בשכל ובמעשה, לא רק בחיי כל יחיד כ"א גם וביחוד בחיי הלאום כולו.

ישנם בעולם חסידים, פלוסופים, אנשי קודש ואנשי אלהים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כ"א ע"פ המגמה של האידיאה האלהית העליונה בעולם, כ"א ישראל. ...".




א. בדרך לקיבוץ



בסעיף א. הרב קבע שהתחיה תלך על פי המהלך של החזרת אהבת ה' בעולם, החזרת ה"סמפתיה" לאֵלהי -לעולם. זה המיוחד לעם ישראל.



יש ענין לא רק ללמוד את המחבר של "אורות התחיה", אלא גם את העורך, את כוונות הרב צבי יהודה בסידור הסעיפים. הרי הרב כתב את הסעיפים במפוזר, כשבא לו, והעורכים עשו מזה ספרים.



אחר ה"סמפתיה האלהית" הרב ידבר עכשיו על הענין המיוחד שנמצא בקבוץ בני אדם. הקבוץ יותר אינסטינקטיבי מהיחידים. האינדיבידואלים נתונים יותר לבחירה חופשית, והקבוציות/חברתיות/לאומיות יותר טבעית, ממילא יותר אינסטינקטיבית.



ב. "הטבע מוצא את רדיתו בקבוץ האנושי יותר מאשר בפרטיו",



אנחנו יוצאים מאופל אירופה ונכנסים לתחיית ישראל. החידוש הרוחני הוא ה"סמפתיה", והחידוש המסגרתי, מציאותי ועובדתי בעם ישראל הוא שאנו חוזרים להיות קבוץ. הרב צריך לברר לנו מהו החידוש היותינו "קבוץ", מה נשתנה.



ב. ההגנה האינסטינקטיבית של ע"ז מפני ישראל



"הפרטים הנם יותר חפשים, והטפוס של החופש המיוחד לאדם מתגלה בהם יותר. אבל החברה, האנושית והלאומית, עומדת ביותר תחת השפעת הטבע, וההופעה האינסטינקטיבית מתגלה בה יותר.

דרכי-השמירה המכוונות לשמירת המין והאיש, המתראות בבעלי-חיים הטבעיים יותר מבאדם התרבותי, הנן מתגלות בכלליות האנושיות באפנים יותר קרובים לטבע החי. ההכרה הפנימית, הכוללת בקרבה את הנטיות להשמר מכל מזיק ולהכיר את האויב, בלי כל צורך לחכמה ונסיון, מתגלית בחיי העמים ביחוסם זה לזה, עם לעם, דת לדת, גזע לגזע",



אצל היחידים היכולת לאבחן ולהכיר אויב מסוכן ומזיק באופן אינסטינקטיבי תהיה פחותה. ממילא דרכי השמירה אצלם יהיו יותר מופקרים.



"האלילוּת הרגישה בישראל, ביהדות, את אויבתה היותר גדולה, את הכח, אשר לפי מדת הגלותו יצר לה העולם, ותצא שנאה אינסטינקטיבית עזה לישראל מכל הגוים",



פה אנחנו פוגשים את אחת הסיבות של האנטישמיות. (בספר יש הרבה סיבות). לפי הרב יוצא שיש נטיות אליליות לכל הגוים.



"המינות", הנצרות, "אע"פ שהשתדלה להנזר מן האליליות הרשמית, מ"מ נוסדה על בסיסים קרובים לאליליים",



הנצרות באמת נחשבת לעבודה זרה [רמב"ם הל' ע"ז ט ד (צנזורה!)], דהיינו, אם אונסים אדם להתנצר, הדין הוא "להרג ולא לעבור". כך פסק הרמב"ם. לגבי איסלם "לעבור ולא להרג". בזמן התחלת הנצרות האליליות היתה פגנית, והנצרות הכניסה שם יותר התקדמות ועידון והוציאה כל הפולחנים הברבריים של שריפת בנים ושל קדשה, כל מיני התנהגויות פרימיטיביות לגמרי. להפך, היא דברה בנוגע למושגים וערכים שמצאה ביהדות, ואמנם האלילה אותם והפכה אותם לעבודה זרה, אבל בכל זאת היא התנזרה מהאליליות הרשמית במידה מה. זה לא אותה הגסות.



עכשיו הרב מסביר, למה בכל זאת היא הכניסה במערכת שלה הרבה אליליות, כי



"לא היתה יכולה להתפלש בתוך אומות אליליות, אשר האליליות חדרה בתוכיות נשמתן, דמן ובשרן, כ"א בקחתה לה סגנון אלילי לרפידתה והשטחת סגנונה. יודעת היא יפה, שאם באפס יד יתמסמס ויכלה הסגנון האלילי, הרפוד לה, לא תמצא עוד מעמד בחיים למטבעה המיוחדת",



כי לא יראו הבדל בינה ובין שרידי היהדות, פרטי פרטים ודברים שוליים ביהדות.



"ותוכרח להבלע בליעה רוחנית ביהדות, מקורה, ע"כ עומדת היא ג"כ על נפשה, ותמלא שנאת מות ליהדות ולישראל מחזיקיה",



היא יודעת שאין לה מעמד ותקומה.



"ישראל ותחיתו" ה. ["שמונה קבצים" ה(לב); ק': תוספת בקובץ; בלי ק': אין בקובץ] (עמ' כב-כג): "...בטול המצות המעשיות אשר יצא [מהמינות] [ק' מהנוצריות] וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסד בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, - מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת-העולם האלהית העליונה בכל זהרה, שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה", לכל זה האליליות אינה מסוגלת, "עוה"ז ועוה"ב, הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם, רוממות [עולמי עד] [ק' העולמים], שמחת שמים וארץ וכל [צבאם] [ק' היקום], במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים. - והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. השתוף הוא להם לעת-עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל"; הרב לא נכנס לשאלה אם "שתוף" מותר לגוים או לא. יש פוסקים שכותבים מפורש ש"שתוף" מותר לבני נח. יש תוספות [בכורות (ב:) ד"ה שמא] שמתיר לבן נח בעניני שבועה בשם השיתוף, ויש הרבה פוסקים שאומרים שהתוס' הקל רק בתחום זה, אבל לא התיר את השתוף באופן כללי. "אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשע והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת למבחר מאוייו. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר: ראו שאני טהור".



אם כן עוד הסבר של האנטישמיות, והסבר נאה לכל הפוליטיקה של היום. הגוים פשוט רוצים שלא נחסל אותם. לגיטימי, לא? הבעיה היא רק שהם לא לגיטימיים. אין לאליליות מקום, מפני שהקב"ה לא בה. דבר כזה לא יכול להתקיים. לכן אין להם שום תקוה. אליליות היא המונים המונים, שקיימים ומרגישים שלאט לאט הם מחוסלים על ידי הציונות. רק תלך לדבר קצת עם ערפט - הוא כל הזמן בוכה, כל הזמן מבקש עזרה בינלאומית. מאד, מאד מסכן, מפחד מאד. הוא צודק. הוא בכלל לא דואג אלא לדולרים שלו. לא אכפת לו משום דבר. הקיום שלו! הוא מחוסל לאט לאט בעצם שאנחנו מופיעים. "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ולא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור" [יחזקאל כו ב, רש"י; רש"י על בראשית כה כג; מגילה (ו.)].



ג. האינסטינקט הקיומי לפני השכל האידיאולוגי



"וכן הדבר הולך בכל השדרות ובכל המצבים. מלחמת הקיום עושה את דרכה כבעולם החמרי גם בעולם הרוחני, בעולם הדעות והרעיונות. בכל תוקף והכרה פנימית מלמדת היא [=מלחמת הקיום] קבוצים רבים, המון בלתי מלומד, לעמוד על נפשם בבחינתם הרוחנית, כשם שהיא מלמדת את התורה הזאת את פרטי בעלי החיים ואת הקבוצים האנושיים בבחינתם החמרית",



לא צריך להיות מלומד, לא צריך פרטים-דוקטורים, כדי לעמוד על תורתם ותרבותם. ההמון חש באופן אינסטינקטיבי את הסכנה של התרבות החדשה. להפך: אחרי שהחברה כבר עמדה יפה, יבאו חוקרים למיניהם ויאמרו "ממה אתם מפחדים?!". לכן צריך לסדר את כל המהלך של הקדושה שתחזור בדרך הנכונה, אבל קודם כל ההמון; אחר כך יבאו המלומדים. הם אמנם יסבירו מה הם הסדרים. אבל קודם כל המהלך הפנימי הנשמתי.



"רק אחרי אשר הנטיות הללו יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים פלוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיב חייו.

המדע יבסם" -



זה הכל, המדע רק מבסם, יש קודם כל הפרימיטיביות הטבעית;



"המדע יבסם את הנטיות הטבעיות וכפי האפשרי יתן להן צורה תרבותית ומוסרית",



זה כל מה שהמדע יכול לעשות,



"אבל לא יעקרן ממקומן, כי עצומות הן ממנו, וגם המשפט והצדק על ימינן",



כי הן החיים, ואילו המדע רק מדבר על החיים. המדע רק בא לתת את חוקי החיים ולסדר את החיים. המדע עושה את האנשים יותר שכליים ויותר עדינים, ואז הם מפתחים את כל הכוחות היותר מעולים שבאדם. ממילא אדם יותר שכלי הוא גם יותר מוסרי. אדם לא שפוי הולך עם בגדים קרועים ומלוכלכים, מסריח; אדם הגיוני שכלי יש לו מוסר חילוני ויושר. הקיצור, בן-עמי צריך לתת יד לשרון, וכל הפרופסרים סביב ראש ממשלתנו ילכו הביתה ויתנו לליכוד ה"פרימיטיבי" ולספרדים ה"פרימיטיבים" לעבוד כמו שצריך. הגיע הזמן, הגיע הזמן מזמן. יש וכוח גדול בין המדע ובין הפרימיטיבים. אריק שרון הוא בריא, הוא ישר. הוא לא פרופסור, מה אפשר לעשות, הוא איש צבא [שנת תשס"א]. הנה, הרב מסביר למה הם צודקים:



"כי הלא הן הן מעמידי החיים הקבוציים",



העם הבריא מרגיש, יודע מה לעשות,



"וכל זמן שיש זכות קיום לקבוץ לאומי וחברתי" - אם יש לו זכות קיום - "באיזו צורה שתהיה יש לו המשפט להגן על קיומו", גם נגד אנשי המדע, "מכל דבר אשר יבלעהו, ובתחבולות יעשה לו מלחמה";



המדע אמנם קצת מעדן, אבל זה מדריגה ב', איזה מין איפור, בוסם, לא מעבר לזה.



"היהדות מכרת את עצמה גם היא בהכרה טבעית", זה לא שונה מהגוים, "קודם שיבארו לה כל פלוסופיה וכל הגיון מה היא", לא צריך לא פרופסור (אל)[בן]-עמי, לא פרופסור ביילין, "לההארה של האלהות בצורה היותר טהורה ומאירה בקרבה פנימה ובעולם ובחיים בכלל, והשלמת טפוסה הלאומי הזה ע"פ רוחה העצמי בארצה ההיסתורית, זאת היא כל מגמתה", צורה בריאה: הציונות חוזרת לארצה. "הכונניות המעשיות שלה באות למלאות את מלאכת הצנורות, שעל ידם ימלא דבר היחש של הזלת שפע טל החיים מהאידיאה האלהית הטהורה אל האידיאה הלאומית שלה, ברוח בשכל ובמעשה, לא רק בחיי כל יחיד כ"א גם וביחוד בחיי הלאום כולו.

ישנם בעולם חסידים, פלוסופים, אנשי קודש ואנשי אלהים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כ"א ע"פ המגמה של האידיאה האלהית העליונה בעולם, כ"א ישראל",



בהמשך הרב ידבר על מהותו של רוח ישראל, אבל קודם כל הוא בנה לנו תשתית שיש דבר כזה, חברה שקודמת ליחיד, שיש פסיכולוגיה חברתית שקודמת לפסיכולוגיה אישית, שהיא יותר בריאה וקודמת מאשר המדברים עליה. האמת של סדרי חיים וקיום חיים נמצאת בחברה. אחר כך הרב העלה דבר חדש, המהלך האידיאות בישראל ומסיים שרק בעם ישראל נמצא "עם שנוהג על פי המוסר". אצל הגוים נמצאים "יחידי סגולה" שנוהגים על פי המוסר, אבל לא עם שלם.



מקורות: אורות ישראל, כל פרק א. וכנרשם בשעור הקודם.



סיכום:

1. כמו שיש לבעלי חיים דרכי הגנה אינסטיקטיביות על קיומם, כך קבוץ בני אדם, שיש לו זכות קיום, הוא קרוב לאינסטינקט הזה מהיחיד, שיותר נתון לבחירתו החופשית.

2. הנצרות יודעת, כי בעוזבה את האליליות שלה, שעל ידה פלשה לתוך עמים אליליים, לא נשאר לה הבדל למקורותיה שביהדות, ולכן היא לוחמת על נפשה בשנאתה ליהדות.

3. כל הגוים הם אליליים, עולמם מורכב ולא מאוחד. איחוד שמים וארץ, נשמה וגוף יש רק אצל ישראל, ולכן הם מפחדים על קיומם כנגד ישראל.

4. קודם כל החיים האינסטינקטיבים, הפרימיטיבים יוצאים לפועל, אחר כך בא המדע כדי לבסם אותם, לעדן אותם בשכל. אבל האמת של סדרי חיים וקיום חיים נמצאת בחברה.

5. גם היהדות מכירה את עצמה קודם כל באופן טבעי אינסטינקטיבי, ואחר כך יבואו כל המבארים אותה בפילוסופיה והגיון.

[kimitzion]