עיונים בשמעתתא - ש"ו פט"ו אם עד אחד נאמן לפסול אשה לכהונה

כתב התוס' רי"ד להוכיח מסוגיית הגמ' בקידושין דהמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ופסולה לכהונה הרי זה חשיב עדות בדבר שבערוה ואין ע"א נאמן בה משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. והתוספות רי"ד סתם דבריו ולא פירש היאך מוכח כן מתוך הסוגיא. ומפרש הש"ש ראייתו מדאמרינן בקידושין שם [סו.] אמר רבא מנא אמינא לה - מהיכן אני לומד דעד אחד המעיד על אשה שזינתה אע"פ שהבעל שותק אין העד נאמן אני. דתנן בתוספתא דמקואות מעשה במגורה - כמין בריכת מים, של דיסקים - שם אדם או שם מקום שביבנה. והיתה המגורה עומדת בחזקת שלימה דהיינו שהיו בה ארבעים סאה מים. פעם אחת מדדו אותה ונמצאת חסירה מארבעים סאה ונחלקו חכמים לענין אדם שטבל בה קודם שנמצאת חסרה, רבי טרפון מטהר ורבי עקיבא מטמא. אמר רבי טרפון משל למה הדבר דומה לכהן שהיה עומד ומקריב על גבי המזבח [ולאחר שגמר להקריב] נודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה [בדיעבד כדילפינן התם בסוגיא ובעל הקרבן יצא ידי חובתו. והנמשל הוא דהכהן המקריב הרי הוא כהמקוה ובעל הקרבן הרי הוא כאדם הטמא וכי היכי דגבי כהן שנמצא חלל מכשירין עבודתו למפרע ובעל הקרבן יצא ידי חובתו הוא הדין לענין מקוה שנמצא חסר מטהרינן טהרות שנעשו על גביו למפרע ואדם שטבל בו טהור].

השיב ר' עקיבא לר' טרפון דאין המשל דומה לנמשל אלא כך יש לך למשול, משל לעומד ומקריב על גבי המזבח ונודע לו לאחר גמר עבודתו שהוא בעל מום דהדין הוא שעבודתו פסולה ובעל הקרבן לא יצא ידי חובתו. וא"כ הוא הדין לענין מקוה שנמצא חסר מטמאינן כל טהרות שנעשו על גביו למפרע ואדם שטבל בו טמא.

אמר רבי טרפון לרבי עקיבא אתה דימית את המקוה שנמצא חסר לבעל מום ואני דימיתיו לבן גרושה ובן חלוצה נראה למי דומה. התחיל ר' עקיבא לדון מקוה פסולו ביחיד [שאם בא אחד ואומר אני מדדתי את המקוה ונמצא חסר הרי זה נאמן דקיי"ל ע"א נאמן באיסורין], ובעל מום פסולו ביחיד [אם העיד ע"א על כהן שהוא בעל מום הרי זה נאמן כמו שיתבאר בסמוך ולהכי יש לדמות מקוה לבעל מום כיון דשניהם שוים דשניהם פסולן ביחיד] ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים [שאין ע"א נאמן להעיד על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה]. ומסיק רבא ראייתו [דע"א אינו נאמן להעיד על אשה שזינתה אפילו אם הבעל שותק, שכן מוכח ממה שאמר ר' עקיבא דבעל מום פסולו ביחיד], היכי דמי דפסולו ביחיד אי דקמכחיש ליה מי מהימן [אם מדובר באופן שהכהן מכחיש את העד וכי העד נאמן לפוסלו והלא אין ע"א נאמן במקום הכחשה] אלא דשתק [ואינו מכחישו ומש"ה נאמן העד לפוסלו] ודכוותה [וא"כ הכי נמי במה שאמר רבי עקיבא אח"כ] ואל יוכיח בן גרושה ובן חלוצה שפסולו בשנים דשתק ואעפ"כ אמר ר' עקיבא דפסולו בשנים וא"כ מוכח כדברי רבא דע"א אינו נאמן על דבר שבערוה אע"פ שבעל הדין שותק ואינו מכחישו.

ומבואר דבן גרושה ובן חלוצה הו"ל דבר שבערוה ובעי שנים. וזו היא כוונת התוס' רי"ד שכתב דמתוך הסוגיא הנ"ל מוכח דהמעיד על אשה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה.

כתב הרמב"ם בפרק ט"ז מהל' סנהדרין ה"ו וז"ל אין צריך שני עדים אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, כלאי הכרם הם פירות אלו, גרושה או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד עכ"ל וכיון דמוכח מש"ס דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים ע"כ צ"ל דפסולי כהונה כדבר שבערוה יחשב וכדמוכח לה בתוס' רי"ד דמעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה וחלוצה לפוסלה לכהונה בעי שנים והוי דבר שבערוה, וא"כ היכי כתב הרמב"ם דגרושה או זונה, עד אחד נאמן בה לאוסרה לכהונה?

ותירץ הש"ש שנראה דהרמב"ם ס"ל במעיד על אשה שנשבית לאו דבר שבערוה הוא [דלא כהתוס' רי"ד] דאפילו מעיד זונה אשה זו ע"א נאמן לפוסלה לכהונה ומעיד על אשה שנשבית הו"ל כמעיד זונה אשה זו ואפילו אתחזק היתירא ע"א נאמן נגד חזקה לדעת הרמב"ם לפמ"ש הש"ך [ביו"ד ס" קכ"ז סקט"ז] לדעתו ע"ש. והא דבן גרושה ובן חלוצה פסולו בשנים נראה דלאו משום דבר שבערוה דא"כ הו"ל אשה זונה או גרושה נמי דבר שבערוה וכמ"ש בתוס' רי"ד, והנה לפנינו דעת הרמב"ם דגרושה או זונה לאו דבר שבערוה הוא וע"א נאמן בה וכמו שאר איסורין הוא. אלא דבן גרושה ובן חלוצה כיון דפסולו בגופו והוא מפסולי כהונה וכיון דהוא מפסולי קהל כהונה לזה הוא דבעי שנים. וכמו להעיד על אחד שהוא ממזר דודאי בעי שנים לפוסלו לקהל ישראל, דהא האב דנאמן לומר בני זה ממזר יליף לה מדכתיב יכיר וכמו כן להעיד שהוא בן גרושה וחלוצה יליף לה מדכתיב יכיר כדאיתא בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ד.] וא"כ מוכח דלית ביה משום נאמנות ע"א באיסורין דלא אמרו ע"א נאמן באיסורין אלא להעיד על דבר שנתהוה במקרה כמו להעיד אשה זו נעשית גרושה או זונה דזה הו"ל כמו נתנסך יינך אבל להעיד על פסולי קהל בתולדה הן להעיד ממזר או בן גרושה וחלוצה דהוא חלל בתולדה ולפוסלו מקהל כהונה או קהל ישראל בזה אין עד אחד נאמן אלא האב מדכתיב ביה יכיר יכירנו לאחרים כדאיתא פרק עשרה יוחסין.

והקשה הש"ש ממה שרבא הביא ראיה שאינו נאמן עד אחד על אשה שזינתה ממה שבן גרושה פסולו בשנים, הרי אשה שזינתה ודאי הוא מקרה של דבר שבערוה בניגוד לעדות על בן גרושה דפסולו בשנים משום דהוי דבר שבתולדה.

ומיישב הש"ש דמ"מ שפיר מביא רבא ראיה לדבריו מהא דבן גרושה פסולו בשנים אע"פ שאינו חשיב דבר שבערוה. שכן אע"פ שהמחלוקת בין רבא לאביי התם אי ע"א נאמן לומר על אשה שזינתה היכא דהבעל שותק איירי בדבר שבערוה זהו לאו דוקא אלא ה"ה דפליגי נמי בשאר עדויות, דיסוד ושורש מחלוקתם היא לגבי כל עדות הצריכה ב' עדים ואין שם אלא עד אחד והבעל דין שותק, דאביי ס"ל דאע"ג דבעינן ב' עדים מ"מ כל שהבעל דין שותק מהני נמי עד אחד ורבא ס"ל דכל היכא דבעינן שני עדים לעולם לא מהני ע"א אפילו אם הבעל דין שותק. וא"כ שפיר הביא רבא ראיה לדבריו מהך ברייתא דבן גרושה פסולו בשנים, דמוכח מינה דכל היכא דבעי שני עדים לא מהני עד אחד אע"פ שהבעל דין שותק וא"כ ה"ה גבי אשתך זינתה דהו"ל דבר שבערוה ובעי שני עדים לא יועיל בו עד אחד אע"פ שהבעל שותק.

ומסיק הש"ש, דלפי מה שנתבאר נמצא דעת הרמב"ם דעד אחד נאמן להעיד על אשה שהיא גרושה או זונה ולפוסלה לכהונה כיון דלא חשיב דבר שבערוה אבל להעיד על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה אין ע"א נאמן ולאו משום דהוי דבר שבערוה אלא משום דהו"ל פסול הגוף בתולדה כמו שנתבאר.

ועפ"ז חידש הש"ש שזו כוונת הרמב"ם בלשונו שכתב 'גרושה או זונה אשה זו' ושבק חללה ולא כתב גרושה זונה וחללה אשה זו. אלא כיון דחללה היינו בת גרושה או בת חלוצה וזה הו"ל פסולי הגוף מפסולי כהונה וזה ודאי בעי שנים וכדהוכחנו מהך דר' יהודה דאמר יכיר דנאמן לומר בני זה בן גרושה או בן חלוצה ומשמע דאחר אינו נאמן אלא דוקא להעיד על גרושה או זונה שהוא פסול שנתהוה במקרה בזה הוא דעד אחד נאמן בה והוא דקדוק נאות ומכוון ודוק היטב.

ותמה בס' עקבי חיים על מה שכתב דחללה היינו בת גרושה וכו' דוקא ולכך שביק הרמב"ם חללה הרי כהן הבא על פסולי כהונה נתחללה [עי' אינצ. תלמודית חט"ז עמ' ו'].

והנה האחרונים נתקשו בדברי הש"ש לחלק בין פסול הגוף לפסול שבא במקרה ובמעשה. יעוין בחזו"א אה"ע סי' כ' סקט"ז שכתב שגוף החילוק אינו מובן מסברא ויעוין גם באמרי בינה יו"ד שחיטה סי' ד'.

והביאור בדבריו נפתח במשנתו של הריטב"א [בר"ה כב] וזה לשונו, בעלמא גבי מקום חשודין לענין עדות צריך ב' עדים על האדם להעידו שלא אמרינן עד אחד נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם כדאיתא במשניות זרעים [עי' דמאי פ"ד מ"ו] וכו' והעיר במה דאיתא שם דלהכשיר עד לעדות החודש שהוא כשר סגי בעד אחד יעוי"ש. הרי שחילק בין כשרות בעניני איסור, שבזה סגי בעד אחד, לבין כשרות להעיד על גברא, על מהותו של אדם, שבזה בעינן שני עדים [דבריו הובאו באבני נזר הל' שחיטה סי' ט'].

וכעין זה כתב המחנה אפרים בדיני מלוה ולוה הל' עדות סי' י"ג וז"ל היכא דמעיד על הדבר לאוסרו לאחרים כגון חלב הוא זה או גרושה היא זו שמעיד על הדבר כדי שלא יוכלו אחרים לאוכלו או לבעול אותה אבל להעיד על האדם כדי לפסלו אין ע"א נאמן דלאכשורי גברא או לפוסלו בעינן שנים כיון שאין זה מעיד לומר זה הוא דבר האסור עכ"ל. הרי מבואר דגם הוא נקט שלהעיד על גברא זקוקים אנו לשני עדים כשרים משא"כ להעיד על איסור סגי באחד.

ומעתה לא רחוקה הדרך לומר כמו שכתב בס' חבצלת השרון [במדבר עמ' י"א] שזה גם הפירוש ברמב"ם, שעד אחד נאמן להעיד על איסור ולא על גברא. ומכאן ההבחנה בין פסול במקרה [דסגי בעד אחד] לבין פסול בתולדה [דבעינן שנים]. (איברא בסוכת דוד כתובות עמ' ר' העיר שהסבר זה בדברי הש"ש שכוונתו לחלק בין איסור לבין גברא אינו מונח כ"כ בלשונו). ועי' אבני נזר אבה"ע סי' כא אותיות כב-כד וס' עזר מציון עמ' קלד.

ויש להוסיף שגם מדברי הרמב"ם עצמו חזינן דבעינן שנים להעיד על אדם דז"ל [פ"י מהל' מעשר ה"א]: "המקבל עליו להיות נאמן על המעשרות וכו׳ ״וכשיבואו עדים״ נאמנים שקיבל דברים אלו ברבים ושהוא רגיל בהם תמיד הרי זה נאמן על פירותיו לומר מעושרין הן עכ״ל הרי מבואר דלהעיד על סתם אדם שקיבל עליו חבירות ונאמן על המעשרות בעינן לזה שני עדים. וכן מורה לשון הרמב״ם בהלכות עדות (פי״א ה״ג וה״ד) וז״ל: נמצאת אומר על תלמיד חכם בחזקת כשר עד שיפסל, כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים וכל מי שיקבל עדות עם הארץ טרם שתהיה לו חזקה או קודם שיבואו עדים ױעידו שהוא נוהג במצוות ובדרך ארץ וכו׳ עכ״ל. ועי' גם ברמב"ם הלכות קידוש החודש פ"ג ה"ג וע"ע בקובץ באר יצחק [סי' ד' ענף י"ב שדן בכמה סתירות לכלל זה], ובס' באר ציון [קידושין סו] בספר עדות באיסורין עמ' קמ"ד וקמ"ה, שו"ת להורות נתן ח"ב עמ' ק"מ.

והנה ראינו שהקשה הש"ש ממה שרבא הביא ראיה שאינו נאמן עד אחד על אשה שזינתה ממה שבן גרושה פסולו בשנים, הרי אשה שזינתה ודאי הוא מקרה של דבר שבערוה בניגוד לעדות על בן גרושה דפסולו בשנים משום דהוי דבר שבתולדה. ולעיל הבאנו את תירוצו. אבל נראה שניתן לתרץ את קושייתו באופן נוסף: אפשר לומר שכל הגדרת "דבר שבערוה" היא כאשר פוסלים את הגוף, או בניסוח הש"ש – כשיש פסול בתולדה. וא"כ כמה נפלא הוא שהביא ראיה דבעינן שנים לפסול בתולדה של בן גרושה ובן חלוצה מפסול של דבר שבערוה. ואפרש את שיחתי:

מצאנו [לפחות] שני מקורות שעד אחד נאמן בדבר שבערוה אם לא אתחזיק איסורא. תנן בקידושין [סג] קדשתי את בתי ואיני יודע למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן. והר"ן כתב שם (כז. בדפי הרי"ף ד"ה ורב אסי אמר) "ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים וכו' התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן". הרי שמפורש בהר"ן שע"א נאמן בדבר שבערוה בדלא איתחזק איסורא.

איתא בקידושין [עג] נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר. וכתב הפני יהושע "הא דנאמנת אע"ג דאין דבר בערוה פחות משנים היינו דוקא לאפוקי מחזקה משא"כ הכא דליכא חזקה לחד מינייהו והוי כמאן דלא איתחזק התירא ולא איסורא דעד אחד מהימן" הרי שגם נאמנות חיה בנויה על יסוד נאמנות עד אחד בדבר שבערוה שאינו נגד חזקה.

והאיר הגרי"ד סולובייצ'יק [שיעורי הרב עמ"ס גיטין עמ' כ"ג] שיש הבדל יסודי בין שני ציורים האלו, דהא דעד אחד נאמן בציור הב' הוא יותר מחודש מבציור הא'. והטעם לזה הוא על פי מה שנראה בהגדרת דבר שבערוה שאין פירושו עדות הנוגעת לאיסור ערוה אלא עדות שבא לברר מצב הגברא. וכל עדות שבא לברר מצב הגברא היא בכלל דבר שבערוה ובעי ב' עדים ולכן בציור הא' של האומר אני קידשתיה אין העדות על דבר שבערוה שאין תוכן העדות על מצב הגברא דהא בכל אופן ודאי מקודשת היא משא"כ בציור הב' שחיה נאמנת על הולד ששם תוכן העדות הוא בירור מצב הגברא והוי דבר שבערוה והיא נאמנת משום שעדותה אינה נגד חזקה.

ועל פי דברינו שגדר דבר שבערוה הוא עדות על מצב הגברא יש להבין למה הצריך הרמב"ם ב' עדים בכמה מקומות שהצד השוה בהם הוא שהעדות באה לברר מצב הגברא שהרמב"ם הצריך שני עדים. א) להעיד על גדלות [פ"ב מאישות הכ"ב] שהרמב"ם סובר שנאמנות האב להעיד על גדלות הוא דין מיוחד באב משום יכיר ואין עד אחד אחר נאמן. ושיטת הרמב"ם בזה הוא דלא כהתוספות קידושין [סד ד"ה נאמן] שכתבו שנאמנות אב להעיד על גדלות הוא משום שעד אחד נאמן באיסורין שלדבריהם לאו דוקא אב אלא כל עד אחד נאמן להעיד על גדלות. ב) להעיד על אדם שעשה עבירה לפסולו לעדות [פי"ב ה"א מעדות]. ג) להעיד שהוא כהן מיוחס להאכילו תרומה של תורה [פ"כ ה"ב מאיסורי ביאה שהר"ן כתובות י: בדפי הרי"ף ד"ה גרסי' עלה בגמרא ת"ר) הקשה על הרמב"ם למה בעינן שני עדים הא איסור אכילת תרומה לזר הוא בכלל איסורים דעד אחד נאמן בהם. ולדברינו ניחא שעדות שהוא כהן הוי עדות על מצב הגברא. ועל פי דברינו יש לבאר סוגית הגמרא בקידושין (סו) דשם איתא איבעיא להו אשתו זינתה בעד אחד ושותק מהו אמר אביי נאמן רבא אמר אינו נאמן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ולדברינו סברת רבא היא שעדות שאשתו זנתה היא דבר שבערוה משום שהיא עדות על מצב האשה דהיינו על חלות שם סוטה עליה, עכ"ד הגרי"ד. ושוב כתב להוכיח כדבריו שגדר דבר שבערוה אינו עדות הנוגעת לאיסור ערוה אלא עדות שבאה לברר מצב הגברא, מראיית רבא שם (סו) שעדות שאשתו זנתה הויא דבר שבערוה מהא דבעינן שני עדים לפסול בן גרושה ובן חלוצה לעבודה, ואם דבר שבערוה הוא עדות הנוגעת לאיסור ערוה קשה, מה ענין פסול חלל שהוא איסורין לדבר שבערוה. ולאור הנ"ל ניחא, שהיותו חלל הוא נוגע למצב הגברא ולכן הוא דבר שבערוה ע"כ. וראיתי שכיוונתי לדעתו הגדולה ותעלוזנה כליותי. וכאמור קושיית הש"ש מתורצת בדרך נוספת. [וסיים שם הנה בגמרא שם איתא שעד אחד נאמן להעיד שהוא בעל מום ונראה שהטעם שבעל מום שונה בזה מחלל הוא שהיותו בעל מום אינו נוגע למצב הגברא שבעל מום אינו חלות שם בהגברא אלא איסור עבודה שחל עליו שבעל מום הוא כהן לכל מילי שהרי הוא חולק ואוכל בקרבנות ולכן עדות שהוא בעל מום הוא עדות איסורין שעד אחד נאמן בהם. ועי' בבאר ציון הנ"ל.] ןעי' שערי טהר ח"ז סי' כח.

איברא, בפשטות אין כוונת הש"ש לומר דכיון דבאין בעדותן לפוסלו בגופו מודה הרמב"ם דבכה"ג חשיב כדבשב"ע ובעי ב' דאין מסתבר כן אלא דאף דהויא עדות באיסורים כיון שבאין לקבוע פסול בגופו צריך ב' וכדחזינן ג"כ דין ב' עדים בשאר איסורים לענין מלקות בכל איסור שהוחזק דאין לוקה רק ע"פ ב' ה"נ הכא בעי ב' גם לעצם החזקת האיסור כיון שהוחזק להיתר והם באין לקבוע פסול בגופו בעי ב', כך כתב הגרד"ב שוורצמן זצ"ל בס' בית התלמוד עמ"ס מכות [עמ' ב'].

והנה, במש"כ הש"ש שנחלקו הרמב"ם והתוס' רי"ד [שהרמב"ם סובר דעד אחד נאמן לפסול אשה לכהונה והתוס' רי"ד סובר שאינו נאמן דהו"ל דבר שבערוה ואין דבשב"ע פחות משנים], בשערי יושר ש"ו פי"ג כתב דבאמת לא פליגי הרמב"ם והתורי"ד דהתורי"ד שכתב דהוי דבר שבערוה מיירי באופן שהוחזקה האשה בכשרות ומעידים שגרושה היא נגד החזקה וכל דאיכא השתנות בגוף האדם חשיב דבר שבערוה אבל בלא הוחזקה לפנינו נאמן עד אחד לומר גרושה או זונה. וכן לענין בן גרושה אם הוחזק לנו באביו שהוא כהן כשר גם הבן בחזקה זו והוי דבר שבערוה עיי"ש.

גם הג"ר ירוחם ווארהפטיג [בית ירוחם עמ' נב] כתב שלא נחלקו הרמב"ם והתוס' רי"ד והצעתו היא כדלהלן: הרמב''ם בפרק כ"ד מה' אישות פוסק כרבא דאמר לו אשתו זינתה אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים, ומאי שנא אשה זו זונה נאמן עד אחד, הרי לכאורה פשוט דגבי אשתו זינתה הרי בא הע"א לאסור לבעלה דזהו דבר שבערוה משא''כ אשה זו זונה דאין לה בעל אלא בא לפוסלה לכהונה אשר זה לא הוה דבר שבערוה כמו שאמר הש"ש דפליג על הרי"ד בהכי. אולם הרי יש לפרש דברי הרמב"ם אשה זו זונה בגוונא דאמר שהיו שני עדים שאשה זו זינתה דהרי ע"י שני עדים הללו נעשית זונה והשתא הע"א מסהיד כמו על חתיכא דאיסורא בעלמא דהא לאו ע"י עד אחד זה נעשית זונה אלא ע"י שני עדים שראו שזינתה דבהכי אין שום קפידא הא דאין דבר שבערוה פחות משנים דהא באמת הרי נעשית זונה ע''י שני עדים רק הע"א בא לגלות שהיא חתיכא דאיסורא, כלומר זונה אשר באמת גם הרשב"א ס"ל דבהאי גוונא נאמן עד אחד אף בדבר שבערוה כיון דמעיד שנעשה מעשה זו ע"י שני עדים רק שאינם עכשיו, דז"ל במס' קידושין ס"ה ד"ה א"ל רב אשי הכא אי אמרה נתקדשתי בפני שנים והלכו להם למדינת הים או מתו נאמנת דאנן לא קפדינן אלא שתתקדש באפי סהדי וכיון דאמרה דהכי הוה נאמנת וכו' ומיהו עיקר מילתא לא מקיימא אלא במקיימי דבר והודאתה כמו שאינה אעפ''י שהיא נאמנת שנתקדשה לו עכ''ל, הרי בהאי גוונא ע"י אמירה שלה נאמנת, כל שכן אם ע''א אומר שנתקדשה עפ"י שנים דנאמן. ואם נימא הכי הרי אפשר דלא פליג הרמב"ם על התוס' רי"ד כי גם הוא סובר דלפסול לכהונה הוה דבר שבערוה אלא איירי שהע"א העיד שנעשית זונה ע"י שני עדים שראו שזינתה, דבהאי גוונא לא איכפת לן שהוא עד אחד ודבר שבערוה בעי שני עדים דהא מתקיים בהכי שהיו שני עדים שראו בזנותה ונעשית זונה, והא דאמר התורי"ד בהאי לישנא במעיד על אשה שנשבית או שהיא גרושה ורוצה לפוסלה לכהונה הוה דבר שבערוה מיירי שהוא בעצמו מעיד שהיא נשבית או שהיא נתגרשה וכדמשמע מלישנא של התורי"ד שהוא רוצה לפוסלה ולא שמעיד שכבר נפסלה או שהיא שבויה או גרושה כי אם הוא העד היחידי המעיד בהכי שנשבית, הוא המעיד שבפניו ועוד עד אחד נתגרשה דבהכי שפיר אין דבר שבערוה פחות משנים. לפיכך יש לפרש דאין שום פלוגתא בין התורי"ד להרמב''ם והא דמסיק הרמב"ם בלישניה בהל' סנהדרין אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק וכו' אע"פ שעיקר האיסור בעד אחד אין כוונתו שהוא העיד בעצמו שזינתה כי אם דהיו שני עדים שזינתה והא דקרי ליה עיקר האיסור בעד אחד דעל ידו נתגלה האיסור דהא השני עדים לגמרי לא באו להעיד ודוק, עכ"ד הגר"י ווארהפטיג.

וברוח דומה כתב בספר דבר מלך [עמ"ס מכות עמ' קט"ז] דלעולם אימא לך דהא דבעינן שנים לפסול בן גרושה ובן חלוצה היינו טעמא משום דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים ולפ''ז י"ל דרבא הביא ראי' מדבר שבערוה על דבר שבערוה דכי היכי דבבן גרושה וחלוצה לא מהני עד אחד אפי' כששותק כן נמי בשאר דבר שבערוה. ומה שכתב הרמב"ם דע"א נאמן לומר על אשה שהיא גרושה או זונה היינו משום דס"ל דהא דאמרינן דאין דבר שבערוה בפחות משנים היינו דוקא להעיד על עיקר הדבר כגון להעיד שנתגרשה או שנעשית זונה דאין דבר שבערוה נגמר אלא ע"י שני עדים אבל להעיד שכבר הוחזקה ע"י עדים גרושה או זונה בזה סגי בעד אחד דכיון דמעיד שכבר נגמר הדבר שבערוה נמצא דהוא אינו גומר הדבר שבערוה וכדברינו משמע בלשון הרמב"ם שכתב דנאמן לומר גרושה או זונה אשה זו ולא כתב דנאמן לומר שנתגרשה או שזינתה דדוקא להעיד שהיא גרושה או זונה דהיינו שהוחזקה לגרושה או לזונה ע"י שנים נאמן אבל להעיד שנתגרשה או שזינתה אינו נאמן דהוי דבר שבערוה ואין דבר נגמר ע"י עד אחד, עכ"ד הדבר המלך ועי' גם מש"כ בהלכות איסורי ביאה [פ"א הל' כ"ב].

ואשקוטה ואביטה בקובץ הדרום [אלול תש"ך במאמרו של הג"ר יעקב רודרמן זצ"ל] שחידש שבפסולי כהונה יש שני מיני פסולים הא' פסולי קהל והב' פסולי גוף. פסולי קהל פסולים הם ובניהם אחריהם עד סוף כל הדורות כגון בן חלוצה ובן גרושה הם נפסלים מן הכהונה וגם צאצאיהם אחריהם כמותם לפיכך זהו דבר שבערוה וצריך שנים אבל אשה שהיא זונה או גרושה אין זה כי אם פסול הגוף הפוסל אותה מן הכהונה אבל אם נשאת לזר הכשר לה הרי בנותיה כשרות אף לכהונה. נמצא לפי זה שאין כאן הגדה אלא על גופה היא וזהו ממש כמו בכל איסורים וגם עד אחד נאמן עכ"ד ע"ש. ולפ"ז מיושבת קו' הש"ש על הרמב"ם מהגמרא שאמרה דבבן גרושה ובן חלוצה בעינן שני עדים, דהרמב"ם מודה בזה, ושאני האומר שאשה זו גרושה או זונה דאוסר גופה ממש והוי כשאר איסורים דעד אחד נאמן.

ותבט עיני בס' זכרון צבי מאיר [סי' כ"ה] שכתב לחלק בין פסול ב"ג וב"ח דהוי בכהן לגרע ממנו מעלתו שאינו כהן אלא חלל כישראל ועוד גרוע מישראל שפוסל אשה בביאתו וישראל אינו פוסל משא"כ בגרושה או זונה דהוי בהאשה והאשה אין לה מעלת כהונה כלל וכל דין גרושה וזונה בישראלית הוא שהיא חפצא דאיסורא לכהן ואין שום גרעון בדיניה לגבי עצמה רק שכהן מוזהר עליה (ואע"ג דהיא נמי לוקה אם נבעלת לכהן סו"ס היא נקראת החפצא לכהן כמבואר בבירור בענין איסור כולל ומוסיף גבי אשת אח ואחות אשה יבמות ל"ג ושאר מקומות) וכיון דכל גדר צורך ב' עדים בב"ג וב"ח הוי משום לא יקום ע"א באיש זה, לא מקרי ע"א נגד האשה שאינו מגרע יחוסה וזכותה, ולפ"ז נצמח חידוש דין לשיטת הרמב"ם דאם בא ע"א נגד כהנת שנתחללה ע"י ביאת חלל מודה הרמב"ם דצריך שני עדים לגרע זכותה ויחוסה. ועי' בקובץ ישורון ח"ח עמ' קכ"ח.

והנה כתב הרמב"ם פי"ב מגירושין הי"ט עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא והרמב"ן והרשב"א ביבמות דף קי"ז ע"ב חולקין עליו בזה משום דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והוי ליה כמאן דליתא ואם נשאת לאחד מעדיה תצא.

והקשה המוהרח"ש בקונטרס עגונות דף ע"ו ע"ב לדעת הרמב"ן והרשב"א מהא דאיתא פרק האשה דאמר רב דבשתי כיתי עדים המכחישות זו את זו והיא אומרת ברי לי שמת, אם נישאת האשה לאחד מעדיה הרי זו לא תצא. ופריך ליה רבא מדקתני בברייתא מניין שאם לא רצה דפנו, פירוש מניין שאם לא רצה הכהן להתקדש ולהיבדל מן הטומאה ומנשים פסולות אזי "דפנו" כלומר הכהו וקדשהו כלומר הפרישהו בעל כרחו, תלמוד לומר "וקדשתו" דמשמע קדשהו בעל כרחו. ומדקדק רבא היכי דמי, דהא ודאי לא איירי באיסור ידוע ומפורסם דא"כ פשיטא שכופין אותו ולא היה צריך פסוק ללמד על כך אלא על כרחך איירי כגון שהיו שתי כיתי עדים מכחישות זו את זו, כת אחת אומרת מת בעלה וכת אחת אומרת לא מת ונישאת לכהן דבכגון זה הוצרך הכתוב ללמדנו שכופין את הכהן להוציא. אלא שעדיין יש לדקדק באיזה אופן איירי, אילימא דלא נישאת לאחד מעדיה, [כלומר אם הכהן שנישאת לו הוא לא היה אחד מעדיה ולא קאמרה ברי לי שהאשה עצמה גם כן לא ידעה בבירור שמת בעלה] צריכא למימר דפנו [בתמיה דכיון שיש כאן ספק איסור תורה א"כ פשיטא שכופין אותו להוציא ומאי קמ"ל קרא] אלא לאו דניסת לאחד מעדיה וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינן לה מיניה [שגם האשה עצמה אומרת שיודעת בבירור שמת בעלה וקמ"ל קרא דאפילו בכה"ג כופין אותו להוציא] וא"כ קשה על רב דאמר שאין כופין אותו להוציא.

ומתרצת הגמרא איסור כהונה שאני [שהחמירה תורה מפני קדושתם אבל בשאר אדם שאינו כהן לעולם לא תצא]. ואבע"א לעולם אין נפ"מ לענין זה בין כהן לישראל ואפילו אם נישאת לכהן לא תצא והך ברייתא דקתני שכופין אותו להוציא איירי באופן שבאו עדים ואח"כ נישאת היינו שכבר באו עדים והכחישו את העדים הראשונים שאמרו מת בעלה ואעפ"כ הלכה ונישאת לאחד מעדיה הראשונים, ובכה"ג גם רב מודה שכופין אותו להוציא כיון שעשה שלא כהוגן שנשאה לכתחילה בספק איסור דאורייתא ורק היכא דנישאת ואחר כך באו עדי הכחשה הוא דקאמר רב דלא תצא. ובגמרא שם מביאה מחלוקת תנאים בזה, דחכמים אומרים בכל גוונא לא תצא ור' מנחם בר' יוסי אומר אם באו עדים ואח"כ נישאת תצא. והך ברייתא דקתני "קדשהו בעל כרחו" אזלא אליבא דר' מנחם בר' יוסי ורב נמי ס"ל כוותיה אליבא דר' מנחם בר' יוסי ורב נמי ס"ל כוותיה להך לישנא ע"ש בסוגיא.
ומסיק מוהרח"ש הקושיא דלשיטת הרמב"ן והרשב"א דסבירא להו דבחד נגד חד אם נישאת תצא אם כן אמאי לא משני הגמרא שם דהך ברייתא דקתני "דפנו" איירי בחד נגד חד דלא מהני ברי דידה ומש"ה כופין אותו לגרשה.

ומיישב הש"ש קושיית מוהרח"ש עפ"י מה שכתב לעיל דלהעיד על אשה שהיא גרושה וזונה ולפוסלה מן הכהונה לא מיקרי דבר שבערוה ועד אחד נאמן, אך ראשית מדקדק רבינו בכוונת קושיית מוהרח"ש באיזה אופן הקשה דלשיטת הרמב"ן נוכל להעמיד את הברייתא הנ"ל. דהא ודאי אי אפשר לומר דאיירי כשבאו העדים בזה אחר זה דהיינו שבתחילה בא עד אחד ואמר מת בעלה והיא נישאת לאותו העד ואח"כ בא העד השני ואומר שלא מת בעלה דאי מיירי בכה"ג א"כ פשיטא שאין כופין את הראשון להוציאה שהרי קי"ל כל מקום שמאמינים עד אחד אזי אחר שנתקבלה עדותו הרי זה כאילו העידו שני עדים בדבר ושוב אין ע"א נאמן להכחישו שאין דבריו של אחד במקום שנים, וא"כ ודאי ליכא לאוקמי ברייתא בכה"ג. אלא על כרחך צריך לפרש כוונת קושיית מוהרח"ש שנעמיד את הברייתא באופן שהעדים באו לבית דין בבת אחת זה אומר מת בעלה וזה אומר לא מת והיא נישאת לעד שאומר מת. וכמו כן על כרחך צריך לפרש דהך ברייתא לא מיירי שהעדים מכחישים זה את זה אם הבעל חי או מת באותה השעה שמעידים עליו אלא מיירי שכבר נודע לנו בודאי שמת בעלה אלא שהעדים מכחישין זה את זה אימתי מת אחד אומר שמת אחר שנישאת לכהן וממילא נמצא שנעשתה זונה בביאתו וצריך לגרשה משום איסור זונה והעד השני שהוא הכהן שנשאה אומר שמת בעלה קודם שנישאת לו ואין כאן שום איסור.

ומוכיח רבינו דודאי לא מיירי שהספק הוא אם עדיין חי הבעל עכשיו שהרי בברייתא יליף דכופין אותו לגרשה מדכתיב גבי איסורי כהונה "וקדשתו" ואי נימא דמיירי שהספק הוא אם הבעל חי עכשיו א"כ אין זה שייך גבי איסור כהונה דוקא אלא גבי איסור אשת איש דהו"ל איסור השוה בכל ישראל אלא על כרחך צריך לומר כמש"כ לעיל דמיירי באופן שידוע לנו בודאי שכבר מת בעלה אלא שהעד האוסר מעיד שבשעה שנישאת עדיין היה בעלה חי וכן פירש רש"י שם דאיירי בכה"ג וקמ"ל קרא דכופין אותו להוציאה משום ספק זונה.

העולה מהנ"ל דקושית מוהרח"ש היא דהוה לן לאוקמיה לברייתא דקתני "דפנו" באופן שנישאת קודם שבאו העדים ואחר כך באו שני העדים בבת אחת והכחישו זה את זה אימתי מת אם קודם שנישאת או לאחר שנישאת.

והנה לפי מה שנתבאר לעיל בשיטת הרמב"ם דפסול גרושה או זונה לכהונה לא חשיב דבר שבערוה אלא הו"ל כדין שאר איסורין דעד אחד נאמן, א"כ יש לומר דכשם שבשאר איסורים אפילו אם מעיד עד אחד שזהו איסור כגון שאומר חתיכה זו של חלב מ"מ אם בא אדם אחר ואומר ברי לי שזה שומן הרי הוא מותר לאוכלו כיון שידוע לו בודאי שהוא מותר וכל שכן אם יש עד אחד המסייעו ואומר שזה שומן דודאי מותר לאכלו כמו כן בנדון דידן דמיירי לענין פסול זונה לכהן כל שהאשה והכהן שנשאה שניהם יודעים בבירור שמת בעלה קודם שנישאת לו ואין כאן איסור זונה הרי זו מותרת לו כדין שאר איסורין דהבעל דבר נאמן לעצמו אף על פי שיש עד אחד המכחישו.

ועד כאן לא אמרו הרמב"ן והרשב"א דבחד נגד חד תצא אלא דוקא בדבר שבערוה דכיון דמן הדין צריך שני עדים הלכך אע"פ שהאשה והעד שנישאת לו שניהם יודעים בנפשם בבירור שמת בעלה אעפ"כ מחוייבים הב"ד להפרישם שאין דבר שבערוה אלא על פי שני עדים דוקא ואין אדם נאמן על עצמו ואפילו במקום שהאמינו חכמים עד אחד בדבר שבערוה כגון בנידון הרמב"ן והרשב"א שחכמים האמינו עד אחד לומר שמת הבעל התם נמי צריך שתהא עכ"פ עדות עד אחד אבל היכא שהעד מוכחש הרי זה כמאן דליכא עדות כלל דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. והלכך אע"פ שהאשה והעד שנישאת לו שניהם יודעים בבירור שמת הבעל אעפ"כ מחוייבים הב"ד להפרישם שהרי בדבר שבערוה אין אדם נאמן על עצמו אלא רק על פי עדות גמורה אבל משא"כ בנידון הברייתא הנ"ל במסכת יבמות דמיירי שידוע לנו בודאי שכבר מת בעלה [כמו שהוכיח הש"ש לעיל] אלא שנסתפק לנו אם נעשתה זונה או לאו א"כ כיון דאין כאן איסור ערוה אלא רק איסור כהונה דהו"ל כשאר איסורין דעלמא דע"א נאמן לפיכך כל שהאשה והעד יודעים בודאות שמותרת לכהונה הרי אלו נאמנים על עצמם אע"פ שעד אחד מכחישם.
והגם שעדות העד שמעיד שלא נעשתה זונה שאומר שהבעל מת קודם שנישאת הו"ל עדות נגד חזקה שהרי מעיקרא היתה בחזקת אשת איש אעפ"כ לדעת כמה מן הראשונים קיי"ל דע"א נאמן אפילו כנגד חזקה וכמו שכתב הש"ך ביו"ד בדעת הרמב"ם.

ומסיק הש"ש התירוץ על קושיית מוהרח"ש דמש"ה לא משני הגמרא דהברייתא איירי בחד נגד חד משום דמיירי באיסורי כהונה דהו"ל כשאר איסורין והלכך כיון שהאיש והאשה יודעים בודאות שאין כאן איסור הרי הם נאמנים על עצמם אע"פ שעד אחד מכחישם ולפיכך לא מצי הגמרא להעמיד את הברייתא בעד נגד עד דבכה"ג פשיטא דלא כפינן ליה לגרשה.


מקשה הש"ש על דברי הרמב"ם דס"ל דע"א נאמן לפסול אשה לכהונה מהא דתנן בקידושין האומר קידשתי את בתי או שאמר קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא קטנה - כלומר ועכשיו בשעה שמעיד עליה הרי היא עדיין קטנה לפנינו הרי זה נאמן לפוסלה מן הכהונה משום גרושה. אבל אם אומר קדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה והרי היא גדולה שעכשיו בשעה שמעיד עליה הרי היא בוגרת לפנינו אינו נאמן לא על הגירושין ואף לא על הקידושין שלא האמינה תורה לאב על הקידושין אלא כשהיא קטנה או נערה שבידו לקדשה ואם מעיד האב על בתו נשבית ופדיתיה והרי היא פסולה לכהונה משום ספק זונה בין כשהיא קטנה בין כשהיא גדולה אינו נאמן, שהתורה לא האמינה לאב על בתו אלא על אודות קידושיה ולא על שאר דברים.

ומכאן מקשה הש"ש דלפי דברי הרמב"ם דעד אחד נאמן לפסול אשה לכהונה א"כ קשה אמאי אין האב נאמן להעיד על בתו שנשבית דאע"פ שהתורה לא האמינה לאב כי אם על קידושי בתו ולא על שאר דברים זהו דוקא בשאר עדויות שצריכים שני עדים אבל הכא דמעיד עליה לפוסלה לכהונה דלענין זה סגי בעד אחד הא ודאי לא גרע האב מעד אחד בעלמא שהרי בעדות עד אחד באיסורין מהימנינן אפילו לפסולי עדות ואפילו אשה ואפילו קרוב נאמנים וא"כ קשה אמאי אין האב נאמן לפסול את בתו לכהונה?

ואין לתרץ דהך משנה דאין האב נאמן להעיד על בתו שנשבית איירי באופן שהבת מכחישתו ומש"ה אינו נאמן עליה כיון דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. שהרי בהך משנה איירי בין בבתו גדולה ובין בבתו קטנה וא"כ בשלמא בבתו גדולה אתי שפיר דאינו נאמן לומר שנשבית כיון שהבת מכחישתו וע"א בהכחשה לאו כלום הוא אבל אכתי תיקשי לדעת הרמב"ם אמאי אינו נאמן על בתו קטנה דאע"פ שמכחישתו ואומרת שלא נשבית הרי אין הכחשתה חשובה הכחשה כלל כיון דקטנה היא ואינה יכולה לידע אם נשבתה בת ג' או ד' שנים ואין בדבריו של קטן כלום וצ"ע עכ"ד.

ותבט עיני בס' הערות [לגאון ר' יצחק ברנשטיין] שהקשה על דבריו אלו דהלא במסכת כתובות דף כ"ג ע"ב ברשי ד"ה הכי גרסינן כתב וז"ל ואעדי שבויה קאי דעד אחד בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה עכ"ל עי"ש הרי חזינן מכאן שאפילו מעיד הע"א דנטמאה אינו כלום וכש"כ כשמעיד שהיתה שבויה שאין בדבריו כלום. וכן כ' הרמב"ם בפי"ח מאיסורי ביאה הל' כ"א וז"ל האשה שאמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר אפילו היה שם עד אחד שמעיד שהיא שבויה עכ"ל עי"ש וכן מפרש שם המ"מ שאין מחזיקין אותה בשבויה ע"פ עד אחד ואין פוסלין אותה בפחות משנים עי"ש ואף דלשיטת הרמב"ם שהביא הש"ש דע"א נאמן לומר על אשה שהיא זונה נצטרך לומר דדוקא כשהיא מכחישה אמרינן דע"א בטומאה אינו כלום אבל זה דוקא בע"א בטומאה אבל ע"א שמעיד שהיא שבויה אפילו אם היא לא מכחישתו [כמו בקטנה וכדומה] אין מחזיקין אותה בשבויה ע"פ עד אחד דמדאורייתא שבויה לא הוי בחזקת בעולה [עיין בתוס' כתובות ל"ו ע"ב ד"ה ואלו] ורבנן הוא דאסרוה ואימתי אסורה אלא כשלכהפ"ח יש גם שני עדים המעידים שהיתה שבויה או בעיר שהיתה במצור וכדומה (בכתובות דף כ"ז עי"ש) אבל ע"פ ע"א אין מחזיקין אותה בשבויה ושפיר אמרינן דאין אביה נאמן לאוסרה כשאומר נשבית ופדיתיה, דלא כנישואין, אביה ככל עד אחד הוו ואינו נאמן, ומיושבת קושית הש"ש בטו"ט בעזהשי"ת, עכ"ד וע"ע בספר זכרון לגר"ח שמואלביץ [עמ' 175] מה שתירץ קושיית הש"ש.