יש לעיין מה דינו של ספיקא דאורייתא בבני נח. ראשון לציון יש להתחקות לאחר שורש מקור ויסוד דין ספקד"א ומשם יתד ומשם פינה לנד"ד.
הרשב"א הביא [בחידושיו לקידושין עג] דעת הרמב"ם בתשובה, שספיקות מותרים מן התורה כדאמרינן בקידושין ממזר ודאי לא יבוא הא ספק יבא. המשנה למלך [איסורי ביאה טו יא] נקט בדעת הרמב"ם שמסברא היה ראוי להחמיר בדין ספיקות אך שגילתה תורה אצל ממזר שספק ממזר יבא בקהל. ואם כנים דבריו, בבני נח לא נאמר ספיקא לקולא, כי התורה לא ניתנה להם והם ילכו בתר הסברא להחמיר בספיקות. לפי החוות דעת (ק''י ריש בית הספק) שדברי הכתוב מתפרשים על דרך הודאי ולא מתייחס בכלל לספק א''כ נראה דגם בן נח מותר.
עוד נראה שלפי שיטות האחרונים [הגרש"ש ועוד שהארכנו בהם במק"א] שפירשו שבמקרה של ספק, עדיין יש כאן איסור בעצם אלא שהתורה נתנה רשות לאדם להסתכן, פשוט שלבן נח אין רשות כזאת ומהיכי תיתי שיקל. ואם נאמר שבמקרה של ספק הוסר כל האיסור [כדברי החת"ס ועוד], יש מקום לדון שלבן נח יהיה מותר להקל, שאולי המשמעות היא שהתורה גילתה שבמצב של ספק יש כאן ודאי היתר.
והנה כתב הרמב"ם [מלכים פ"י ז ח] פסק בזה"ל "המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך לדורותם יצא זרעו של ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ויצא עשיו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם המחזיק בדתו ודרכו הישרה והם המחוייבים במילה אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבאו אחרי ישמעאל ויצחק חייבין במילה והואיל ונתערבו היום בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני ואין נהרגין עליה". וכתב על כך במנ"ח [מצוה ב' אות יב] שאף שהרמב"ם סובר ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן לחומרא ובב"נ לא שייך לחייבו מדרבנן מ"מ חייבים למול עצמם מספק דבאיקבע איסורא גם הרמב"ם מודה דספיקא לחומרא מהתורה וכיון דבני קטורה ודאי מעורבים בהם הוי איקבע איסורא.
והעיר בס' נחמת אמרתך שמה שכתב המנ"ח שבב"נ לא שייך לחייבו מדרבנן לא נראה כן מדברי התוספות כתובות י"א ע"א שכתבו שגר קטן שמטבילין אותו על דעת בי"ד אינו גר אלא מדרבנן משום דמדאורייתא אין זכיה לקטן. שמצינו גזירת חכמים גם קודם מתן תורה דעכו"ם הבא על בת ישראל הוא מגזירת בי"ד של שם במעשה דיהודה ותמר ומאיזה טעם היו חייבים אז לשמוע לדברי חכמים דלא היו מצווים רק על שבע מצוות ב"נ ע"כ חייבים לומר דכל מה שצוו חכמים זהו גם רצון ה' ודבר זה לעשות רצונו יתברך כל באי עולם מצווים ועומדים מתחילת ברייתם דכל הנמצאים נבראו לעשות רצון קונם דכל פעל ה' למענהו ויש שלושה חלקים בתורה. א] הנקרא צווי. ב] הנקרא דיבור. ג] שאין עליו לא צווי ולא דיבור אלא רצון ה' בלבד והם כל המצוות מדרבנן וזה מפורש בפסוק [ירמיהו יט ה] "ובנו את במות הבעל לשרף את בניהם באש עלות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" ופירש בתרגום דלא פקדית באורייתי ודלא שלחית ביד עבדיי נבייא ולא רעוא קדמי. אך מ"מ צודק המנ"ח שאין כוונת הרמב"ם שבני קטורה וישמעאל חייבים במילה מדרבנן ולא מטעמיה אלא דאם חיובם היה מדרבנן לא היה הרמב"ם מוסיף שאין נהרגים עליה דפשיטא דעל מצוה דרבנן אין נהרגים וע"כ דחיובם מהתורה דבאיקבע איסורא גם הרמב"ם מודה דספיקא לחומרא עכ"ד.
ולי הקטן לא מובנת הפשיטות של המנ"ח שמכיון שלדעת הרמב"ם ספקד"א לחומרא באיקבע איסורא גם ב"נ חייבים להחמיר. ואפשר לומר שגם בדלא איקבע איסורא חייבים להחמיר, וכמו שיתבאר.
והנה הפמ"ג בס' תיבת גומא בפרשת נח כתב אי ספק איסור מותר לב"נ או אסור תלוי בפלוגתא דלהרמכ"ם ז"ל שס"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא גבי ישראל ס"ל דגבי ב"נ אמרינן לחומרא ולהרשב"א ז"ל שס"ל דספיקא מה"ת לחומרא גבי ישראל ס"ל דגבי ב"נ אמרינן לקולא והטעם לזה כתב משום דשניהם ממקור אחד למדו דהרמב"ם סובר דסברא חיצונה הוא דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא וגלי קרא בממזר דספק מותר מה"ת כמו דאיתא במסכת קידושין דף ע"ג ע"ש וא"כ ילפינן מיני' דבכ"מ אמרינן ספיקא דאורייתא מה"ת מותר וא"כ בב"נ נשאר שפיר הסברא חיצונה דספיקא אסור מה"ת דדוקא גבי ישראל גלי קרא דספיקא אסור מה"ת דדוקא גבי ישראל גלי קרא דספיקא מותר ולא לב"נ משום דממזר לישראל נאמר ולא לב"נ אבל הרשב"א סובר דהסברא חיצונה הוא דספק מותר מה"ת וא"כ כיון דגלי קרא גבי ממזר דספק מותר ע"כ ילפינן מיני' דבכ"מ ספיקא אסור דאל"כ למה לי קרא גבי ממזר דספר מותר הלא בלאו קרא נמי ידעינן זה מטעם דהסברא חיצונה הוא כן אלא ש"מ דמש"ה גלי רחמנא גבי ממזר דספק מותר למילף מיני' דדוקא גבי ממזר ספק מותר הא בעלמא ספק אסור וא"כ בב"נ שפיר נשאר הסברא חיצונה דספיקא מותר מה"ת כיון דממזר לישראל נאמר ולא לבן נח.
וכתב שם עוד דליכא למימר דגם לדעת הרמב"ם גם בב"נ ספד"א מה"ת לקולא דכיון דבישראל מותר א"כ גם בב"נ ספק מותר דליכא מידי דלישראל שרי ולב"נ אסור, דז"א דהא קיימי' השתא לשי' הרמב"ם ואיהו הא פסק גבי מפרכסת דלישראל שרי ולב"נ אסור דלית לי' מי איכא מידי ע"ש.
נמצינו למדין מזה דלשיטת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא דילפי' מספק ממזר דזה דוקא בישראל אבל בספק איסור בב"נ אמרי' להיפוך דספד״א מה"ת לחומרא משום דלגבי בן נח ליכא למילף מספק ממזר ואיהו לא ס"ל מי איכא מידי דשרי לב"נ ולישראל אסור. וזה דלא כהמנ"ח שנקט בפשטות שלדעת הרמב"ם ב"נ צריכים להחמיר דוקא בדאיקבע איסורא. ועי' פלפול נאה בס' אהבת אברהם [סי' ג'].
אחרי כתבי כל זה מצאתי מה שכתב הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א ביביע אומר [ח"י יו"ד סי' א] וכדרכו בקודש השאיר אותי פעור פה לנוכח בקיאותו העצומה ע"ש ותרוה צמאונך. ועי' עוד בס' נעם שיח [עמ' ריג].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה