אורות הגבעה התשע"ד - פרשת תזריע

					לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א
					לע"נ ידי"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל

 

להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080

 

ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! אחרי שהייה ארוכה על אדמת נכר, זוכה אני הקטן הצעיר באלפי ישראל לשיר את שיר ה' בארצינו הקדושה. עקב טרדותיי הרבים בגוף ונפש בהיותי בחו"ל, נבצר ממני להוציא את העלון במשך התקופה הזו. עכשיו כולי תקווה שאזכה להמשיך בהוצאה קבועה של עלוננו היקר ושלא אצטרך לנדוד מעבר לגבולות הארץ המובטחת ושאשב על התורה והעבודה מתוך שמחת הלב ומנוחת הנפש יחד עם כל הלומדים היקרים וכל בית ישראל, אמן ואמן!

העלון נודב ע"י ידיד נפשי, אחד מאברכי הפאר של שכונתנו הקדושה, חריף ובקי טובא, בעל מדות תרומיות ולב זהב, כהן שדעתו יפה, הרוצה בעלום שמו. יה"ר שבזכות נדבת לבו וכספו, ה' יתן לו בריאות גופא ונהורא מעליא, ושפע אין סופי, לו, לביתו ולכל אשר לו.

השבוע נדון מפי ספרים וסופרים בדין נגעים בגר תושב והחילוק בין נגעי אדם לנגעי בתים ובגדים. לאחר מכן נפרוס קצת את היריעה בדין נגעים בזמן הזה. ויה"ר שבזכות הלימוד נזכה "להפוך את העין" [עי' פרק י"ג פסוק נ"ה] דהיינו לקחת את ה"עי"ן" שבסוף מילת "נגע" ולשים אותה בתחילת המילה, ומנגע נעשה ענג, וכדברי ספר היצירה, שאין למעלה מעונג ואין למטה מנגע. וההיפוך הזה פועלים ע"י "עי"ן טובה" שהרי שורש ומקור הלישנא בישא היוצרת את הנגע הוא עין רעה.

במשנה בנגעים [פרק ג' משנה א'] תנן "הכל מטמאין בנגעים חוץ מעכו"ם וגר ותושב". ובפרק י"א [משנה א'] איתא לגבי טומאת בגדים, "כל הבגדים מטמאים בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים" וכתב הר"ש, ואפי' גר תושב, והיינו מדלא תנן בבגדים "וגר תושב" ונקט רק עובדי כוכבים וכדתנן בפ"ג לגבי נגעי אדם. ולהלן [פרק י"ב משנה א'] תנן נמי לגבי בתים כל הבתים מיטמאים בנגעים חוץ משל עובדי כוכבים, וכתב התוי"ט שם וכ"כ המל"מ [פי"ד מטו"צ הי"א] דבזה נמי איכא הך דיוקא דלא תנן חוץ מגר תושב, ומוכח דבתים של גר תושב טמא בנגעים וכ"כ במהר"ם במתני'. ובדעת הרמב"ם נמי יש לדייק כן מדלא כתב חוץ מגר תושב רק בנגעי אדם. נמצינו למדים, שאין גר תושב נטמא בנגעי גופו אבל נטמא בנגעי בתים ונגעי בגדים. אמנם המל"מ שם צידד דאפשר דבנגעי בגדים ובתים סמיך עמש"כ לגבי אדם חוץ מן העכו"ם וגר תושב וצ"ע.

והנה בטעמא דמילתא דשאני גר תושב בנגעי אדם מנגעי בתים ובגדים, ביאר במהר"ם דנגעי הגוף לא מטהרים אלא בקרבן. ובמל"מ שם תמה בכוונתו, ממנ"פ, דאם הכוונה דבעי ציפרים הרי בבתים נמי איכא צפרים, ואם הכוונה קרבן, הרי אין טהרתו תלויה בקרבן ואינה מעכבת ובלא"ה הרי אינו נכנס למקדש ולקדשים. ובחזו"א [ס' א' ס"ק י"ד] נדחק דהכוונה דהוי חשש שמא יביא קרבנות דכיון דעכו"ם נודרין נדרים ונדבות כישראל, חיישינן דיביא גם קרבנות מצורע, ולכן אינו נטמא בנגעי גופו. ויש לבאר עוד כוונתו דכיון דגמר הטהרה בקרבנות, לא תיקנו רבנן אם אין יכול לגמור הטהרה.

ובס' זכרון בנימין [עמ' מ"ז במאמרו של הג"ר אברהם גרבוז] כתב דרך נוספת לחלק בין גר תושב בנגעי אדם לבגדים ובתים, בהקדם מה דעמד הר"ש [בפי"א] על הא דתנן שם, בהיה נגע בבגד עכו"ם ומכרו לישראל, טמא, וכן בבתים, ומ"ש מאדם דהיה לו קודם שנתגייר ונתגייר טהור דכתיב כי יהיה. וע' מל"מ [פ"ט מטו"צ] דודאי בבגד ובית אם היה לעכו"ם ונתגייר נמי טמא, ומאי שנא? וכתב הר"ש, דהתם בגופו וגר שנתגייר כקטן שנולד והאי רשות עכו"ם מעכב. והביאור, דבבגד הרי א"צ שינוי בבגד כדי להיות בגד שראוי לקבל טומאת נגעים לכן חשיב 'כי יהיה' בטומאה, משא"כ אדם, הרי צריך גירות, וגר שנתגייר כקטן שנולד לא חשיב כי יהיה ודו"ק.

ובהר אפרים [הוריות ס' ט'] ביאר דהחילוק הוא דאצל אדם הוי הלכה דרק אצל ישראל חשיב נגע ואצל עכו"ם לא הוי נגע ולכן לא חשיב כי יהיה נגע בטומאה משא"כ בבתים ובגדים הוי רק דין דאצל העכו"ם אין טומאת נגעים אבל חשיב נגעי בגדים ובתים, דלא חסר בשם בית ובגד, משא"כ כאן לא חשיב נגעי אדם אצל עכו"ם דנגעי אדם הוא בישראל. ועפ"ז כ' דבפי"ב תנן דבבית אם היה הנגע קודם שיהיה בו עצים ואבנים ל"ה נגע גם אם אח"כ הוסיפו, לא יטמא, דקודם שיש בו עצים ואבנים לא הוי בית. וכן ביאר שם, דנגע קודם הדיבור טהור נמי בבתים, והביאור דקודם הדיבור גם בבית ל"ה נגע. וביאור החילוק בין נגעי בגדים ונגעי בתים לבין נגעי אדם הוא פשוט, דהשם נגע קיים אצל בגדים ובתים אלא שיש גזירת הכתוב שאין דין נגעים נוגע לעכו"ם משא"כ נגעי אדם ילפינן שאצל עכו"ם אין הם נחשבים נגעים כמו אצל בהמה וכמו שנראה להלן.

וכתב בס' זכרון בנימין שנראה דיסוד הך מילתא תליא מהיכן נלמד דבעכו"ם אין טומאת נגעים, דהר"ש [בפי"ב] הביא דרשא לגבי בתים ובגדים מ'אחוזתכם' ובר"ש שם מבואר דיליף אדם מבתים, א"כ הוי אותו גדר דילפינן דאצל עכו"ם ליכא טומאת נגעים אבל ל"ה מיעוט בשם אדם והוי אותו הלכה כמו נגעי בתים ובגדים ולכן נתקשה מאי שנא אדם מבתים לגבי היה נגע קודם שנתגייר וחילק בזה וכש"נ לעיל ביאור דבריו [דהתם בגופו וגר שנתגייר כקטן שנולד והאי רשות עכו"ם מעכב. והביאור, דבבגד הרי א"צ שינוי בבגד כדי להיות בגד שראוי לקבל טומאת נגעים לכן חשיב 'כי יהיה' בטומאה, משא"כ אדם, הרי צריך גירות, וגר שנתגייר כקטן שנולד לא חשיב 'כי יהיה'].

אבל במל"מ [פ"ט מט"צ] כ' דיש למעט מקרא דאדם, דאתם קרוים אדם [אלא דנתקשה דהא רבנן חולקים על רשב"י וס"ל דעכו"ם מטמא באהל. אמנם הרמב"ם בתשובה כתב דרבנן אין חולקים על רשב"י וליכא מ"ד דחולק וכו"ע ס"ל דעכו"ם אין מטמא באהל ועי' תוס' ב"ק דל"ח א'. ועי' בלשון הרמב"ם פ"א מט"מ]. ומבואר דהגדר הוא דעכו"ם נתמעט משום שאינו כלול בגדר אדם. וא"כ חלוק טובא מיעוט דנגעי אדם מנגעי בתים ובגדים דשם הוי מיעוט דאין טומאת נגעים אצל בגדי ובתי עכו"ם ולכן חשיב שפיר 'הויה של נגע' משא"כ באדם, הרי לא חשיב אדם, א"כ ל"ה כלל נגעי אדם. אמנם הר"ש לשיטתו בפי"ב דגם אדם יליף מבתים שפיר נתקשה אבל לשאר הטעמים שפיר מובן היטב החילוק שכ' בהר אפרים דבאדם ל"ה נגעי אדם ובבתים ובגדים חשיב נגעי בתים ובגדים אלא דאין מטמא.

ונפ"מ גדולה י"ל במה שדן המנ"ח מצוה תקפ"ד אם איכא איסור קציצה בנגעי עכו"ם, ולהנ"ל יש לחלק בין אדם לבתים ובגדים, דבאדם לא חשיב כנגעים טהורים דלא חשיב כלל נגע אבל בבתים ונגעים הוי נגע ורק נתמעט דאין טמא והרי מטמא לאחר שיתגייר א"כ ודאי חשיב נגע.  

ולפ"ז י"ל דזה החילוק נמי לגבי גר תושב בין נגעי אדם דאין מטמא לנגעי בגדים ובתים דמטמא, דלגבי בגדים ובתים דהוי הלכה דאיכא טהרה ברשות עכו"ם גזרו בג"ת אבל בנגעי אדם דהוי הלכה דל"ה נגעי אדם הרי גם גר תושב ל"ה אדם. לכך ל"ש לגזור טומאה דאינו כלל נגע דאדם. והמהר"ם נתקשה דס"ל כר"ש רפי"א דמיעוט דאדם הוי כמיעוט דבגדים ובתים דאין טומאת נגעים בעכו"ם עכ"ד בס' זכרון בנימין. ושו"ר שכ"כ הגה"צ רבי יהושע בוראק זצ"ל [בס' ויחזק יהושע עמ' י"ז]. ועי' גם מה שהאריך בספר צבא הלוי [ח"א סי' מ"ג].

והנה במו"ק ט"ו ב' מצורע מהו שישלח קרבנותיו? ת"ש דתניא כו' ר' שמעון אומר 'בבאו יקריב' - בזמן שראוי לביאה, ראוי להקרבה, בזמן שאינו ראוי לביאה, אינו ראוי להקרבה [ומצורע שאינו ראוי לביאה, אינו ראוי גם להקרבה]. וכתב בתוד"ה ואחרי כו' וקשה בפ' תמיד נשחט מ"ב א' דקאמרינן כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן כו' [אע"פ שאינם ראויים לביאה]? ומתרצים תוספות שהפסוק בא לומר שדוקא מצורע לא יכול לשלח קרבנותיו עד שיטהר אחרי ימי ספירו ויכנס לעזרה אז יקריב חטאתו או שאר קרבנותיו עכת"ד עיי"ש.

מבואר דשיטת התוס' דרק מצורע אינו משלח קרבנותיו כ"ז שאסור לו להכנס לעזרה והיינו עד אחר שיביא קרבנות מצורע שהן המתירות לו להכנס לעזרה ולאכול קדשים, ועפ"ד האיר בס' משנת חיים [סי' ע"ב לגר"ח שטיינברג שליט"א] דאילו היה גר תושב נטמא בטומאת נגעי גופו מדרבנן כמו שגזרו בהן דנגעי בתים יטמאו, נמצא דלא היה יכול להטהר לגמרי הואיל ואין הוא מביא קרבנות המצורע. וכ"ז שלא נטהר ע"י קרבנות מצורע, אינו יכול לבוא לעזרה ואינו יכול להביא קרבנות נדרים ונדבות שלו. וי"ל דמהאי טעמא [כדי שיוכל להביא נדרים ונדבות] כתב המהר"מ דלא טימאו מדרבנן גר תושב בנגעי גופו עכ"ד המשנת חיים וע"ע מה שהאריך בזה. 

ואשקוטה ואביטה בס' שמועה טובה [להרה"ג ר' שמואל גפן שליט"א בעמ' ר"ב] שכתב בביאור החילוק בזה, דהלא בנגעי עור בשר נאמרו על המצורע דינים היאך הוא מצווה לנהוג בטומאתו, דאיכא ביה דין פריעה ופרימה ובדד ישב וכו' ומשו"ה לא שייך זה בגר תושב, דרבנן לא באו לצוות על הגוי להיות חייב לנהוג בעצמו דינים אלו ועל כן לא גזרו עליו טומאת נגעי עור בשר משא"כ בנגעי בגדים ובתים הרי לא נאמרו בהם דינים מסוימים על הגברא שיהיה מצווה לעשות בזה איזה דבר ורק דדין טומאה היא על החפצא, אשר הכהן מחיל דין טומאה על הבגד או על הבית, ומעתה דין הבגד והבית ככל האמור בפרשה ולזה שפיר גזרו רבנן טומאה זו אף בבגדים ובתים של גר תושב מאחר שאין בהם איזה מצוות שיצטוה הגוי לעשותם בעצמו, ודוק ע"כ. וע"ע בס' פאת הים [עמ"ס נגעים עמ' קס"א].

נגעים בזמן הזה

כתב הרמב"ם [בפי"א מהלכות טומאת צרעת ה"ו] דטהרת מצורע נוהגת בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. וכן כתב החינוך [במצוה קס"ט] שדיני צרעת נוהגים גם שלא בזמן הבית ואפילו שאי אפשר להביא קרבן עכשיו, לכשיבנה בית המקדש ויהיה אפשר להביא קרבנות יביא המצורע שהתרפא קרבן. וקשה מדוע א"כ אין נוהגים בזמן הזה להראות לכהן, אדם בתים ובגדים שנראים בהם סימנים, שיש להסתפק אם אכן הם סימני צרעת והרי מצוה וחובה היא להראות לכהן את הדבר החשוד כמנוגע. והרבה כתבו שאין אנו בקיאים במראות נגעים [עי' בס' להורות נתן בפרשתן אריכות נפלאה ועוד ספרים]. והנה התפארת ישראל על המשניות [בסוף הקדמתו למסכת נגעים הנקרא מראה כהן בס"ק ל"ט] כתב 'ומימי תמהתי על הא דאין אנו נוהגים טהרת מצורע בזמן הזה, וזכרתי ימים מקדם שבילדותי הצעתי תמיהתי זו להגאון רע"א זצוק"ל, והשבני שגם הוא תמה על דבר זה ושאין לו תירוץ המתקבל על הדעת. ומסיק שם התפארת ישראל כיון שלטהרת מצורע בעינן העברת תער על כל בשרו כולל זקנו, וכיון שאין אנו בקיאין ביחוסי כהונה כפי שכתב המג"א [באו"ח סימן ר"א] להכי לא נוכל לסמוך על חזקת כהונה כדי לעבור על כמה לאוין בהעברת תער על זקנו ופאת ראשו שבהעדר כהן ודאי יתכן שהוא שלא במקום מצוה.

ובנגעי בגדים ובתים, י"ל כיון שמוציאים ממון, שהרי שורפים את הבגד המנוגע ונותצים את הבית, א"כ לא ניתן לאפוקי ממונא עפ"י כהנים שבזמן הזה שאינם כהנים מיוחסים. וכן לא ניתן להפקיע את חובת העונה שחייב הבעל לאשתו עפ"י כהנים שבזה"ז [ובס' יקרא דאורייתא הוסיף, וכן כיון שלבעל חזקת הגוף של טהרה]. ועי' בס' חבצלת השרון בפרשת תזריע שהאריך בענין ייחוסו כהונה בזמה"ז באופן נפלא, עיי"ש וינעם לך.

ובשו"ת בית דוד כתב לתרץ משום דלראות נגעים בעינן בגדי כהונה דבר שאין לנו כיום. והאור שמח [בפי"א מהלכות טומאת צרעת] כתב דכיון שאין אנו בקיאין במראה השני תולעת הנצרך לטהרת המצורע ולטהרת הבית המנוגע להכי אינו נוהג בזמן הזה. והרמב"ם בפירוש המשניות סוף נגעים כתב דאם ננהג בטהרת מצורע בזהמ"ז נצטרך לדחות ללא תעשה דהקפת הראש, ודבר זה לא עבדינן אלא רק כשהמצוה יכולה להתקיים בשלמות וכיון שהיום לא ניתן להביא קרבנות ונהי דהקרבן אינו מעכב את הטהרה מ"מ המצוה אינה בשלמות [והוסיף בס' יקרא דאורייתא שתירוצים אלה של הרמב"ם והאור שמח אינם מישבים מדוע אין נגעי בגדים נוהגים בזמן הזה הרי בנגעי בגדים אין צורך לשני תולעת כתירוצו של האור שמח וגם לא לקרבנות כתירוצו של הרמב"ם בפיהמ"ש].

ובס' אגרא לישרים [לגאון ר' חיים צימרמן ז"ל] העיר שלעולם ישאר הדבר בספק שאולי זה הכהן המטמאו הוא כהן מיוחס וכהן המטהר אינו כהן מיוחס, וא"כ לעולם תלוי הוא בכהן אחד. ויצא מזה חורבא גדולה שהרי גם כהן עם הארץ יכול לראות נגעים וכשיכעוס על אדם, יטמא אותו מספק, ואי אפשר לו ליטהר לעולם רק על ידי כהן זה. וגם מה יעשה כעובדא שהיה מצורע ונתרפא ואח"כ אין הכהן כבר כעולם.

ונראה עוד כיון שאי אפשר לטהרו אח"כ על ידי כהן אחר אם יטמאנו הכהן, אולי אינו מחויב לילך אל הכהן דהלא קיי"ל המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ובודאי שנעשה גופו טמא זהו שוה אצלו יותר מחומש. ובשלמא כשאפשר לקיים דיני נגעים כשלימות הלא זהו עצם המצוה, בהכי חייבה רחמנא, אבל הכא הלא אי אפשר לו ליטהר אח"כ דאין כהן מיוחס שיטהרנו, אפשר אינו מחוייב להכניס עצמו בטומאה. ודוגמא לדבר מש"כ באב"נ יו"ד שכ"א: שאלה ילד הנולד ברגל עקום ורופא מומחה אומר שיש אופן ליישר הרגל ע"י ניתוח כל עוד שהעצמות של הילד רכים, ואם ימולו אותו קודם, יתקשו העצמות ולא יהיה אפשר אח"כ ליישר הרגל. אך אם יעשו הניתוח עכשיו קודם יום השמיני יוחלש עי"ז הילד ולא נוכל למולו ביום ח', אם מותר לעשות הניצוח לדחות המילה בזמנה או למולו אף שעי"ז ישאר הילד בעל מום. וכתב באבני נזר וז"ל "תשובה - אם האמת כדברי הרופאים הדבר ברור דמותר לעשות הניתוח דמ"ע אינו מחויב לבזבז עליו הון רב, כדאיתא באו"ח [סי' תרנ"ו בהג"ה] כ"ש שלא יהיה הולד בעל מום" עכ"ד האגרא לישרים.

חלות נגע בלי דיניו  

והנה אי' בברכות [ה.] א"ר יוחנן נגעים ובנים [שנפטרים] אינן יסורין של אהבה. ונגעים לא? והתניא כל מי שיש בו אחד מארבעה מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה? מזבח כפרה הוו, יסורין של אהבה לא הוו. ואב"א הא לן והא להו ע"כ. וכתב רש"י וז"ל הא לן והא להו - בא"י שערי חומה מקודשות בה ומצורע טעון שילוח חוצה להן, אינן יסורין של אהבה. בבבל שאין טעונין שילוח והן מזבח כפרה הוו יסורין של אהבה ע"כ. והקשו התוס', ותימא דשילוח מחנות לא היה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ובתי ערי חומה ובימי האמוראין לא היה היובל נוהג כדאמרינן במסכת גיטין [ל"ו] והיאך היה מדבר רבי יוחנן מדבר שלא היה נוהג בימיו? וי"מ הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרין בא"י ולא בבבל ע"כ. ומבואר מדברי התוס' דס"ל דרק דין שילוח מצורע אינו נוהג בזמן הזה כיון דאין היובל נוהג ובתי ערי חומה אבל עיקר טומאת נגעים שפיר נוהג אף בזמן הזה, דאל"כ למה לא הקשו התוס' בפשטות על עיקר טומאת נגעים שאינו נוהג בזמן הזה.

הנה איתא בתורת כהנים תזריע [פר' ב' פיסקא י'] וטימא אותו - אותו הוא מטמא ואינו מטמא את התולש סימני טומאה מתוך נגעו עד שלא בא אצל הכהן. רבי עקיבא שאלתי את רבי ישמעאל ואת רבי יהושע בהולכים לנדבת תוך הסגירו מהו? אמרו לו, לא שמענו אבל שמענו עד שלא בא אצל הכהן טהור לאחר חלוטו טמא. התחלתי להביא להם ראיות, מפני מה עד שלא בא אצל כהן טהור לא מפני שלא ראה כהן סימני טומאה, אף בתוך הסגרו טהור עד שיטמאנו הכהן ע"כ. ביאור, אדם שנולד בו סימני טומאה וכיון שלא ראהו הכהן עדיין לא הוחלט בטומאתו והלך ותלש סימני טומאה מתוך הנגע קודם שראהו הכהן טהור עד שיטמאנו הכהן. אמר רבי עקיבא, דמזה אנו למדין אדם שנולד בו נגע, והראהו לכהן והסגירו ונולדו בו סימני טומאה בתוך ימי הסגירו והלך ותלש סימני טומאה טהור עד שיטמאנו הכהן. ולכאורה צריך תלמוד, דמאי שייטא דין תולש סיני טומאה עד שלא ראהו הכהן דאז לא הוי בו חלות שם נגע כלל, לדין תולש סימני טומאה בתוך ימי הסגירו, דאז הרי איכא בו חלות שם נגע ממש דהרי טעון שילוח ומטמא אדם וכלים וכלי חרס באויר אלא מבואר מזה דאף קודם ראיית הכהן הוי על הנגע חלות שם נגע וכל עיקר ראיית הכהן הוא רק כדי שיחול על הנגע דיני טומאה וממילא דכשם בתולש סימני טוטאה עד שלא ראהו הכהן אע"פ דאיכא על הנגע חלות שם נגע בכ"ז טהור עד שיטמאנו הכהן כמו"כ בתולש סימני טומאה בתוך ימי הסגירו טהור עד שיטמאנו הכהן, ועיין בהל' טומאת צרעת [פ"י ה"א] דפסק הרמב"ם הקוצץ את הנגע קודם שיבא הכהן עובר בלא תעשה וכו'. והטעם מפני שיש חלות שם נגע אף קודם שבא הכהן ועי' רש"י בשבת קל"ב ובתוספות שבועות ד. ובמשנה למלך על הרמב"ם שם. לאור האמור, כתב בס' ביכורי ארץ [לגרא"י טוקר ברכות סי' כ"ו] שזה הביאור בדברי התוספות, שאע"פ שאין דיני טומאה בזמן הזה מ"מ יש חלות שם נגע. ולכן הקשו התוס' על רש"י שאין בזמן הזה דין שילוח מצורע ולא הקשה שאין בכלל טומאת נגעים.

דבר נפלא נמצא במדרש לקח טוב המכונה פסיקתא זוטרתא בפרשת שמות על הפסוק 'הבא נא ידך בחיקך' שנאמר שם בזה"ל ידו של משה רבינו לא נטמאת, לפי שאין טומאת נגע אלא עפ"י כהן, וכן אמר ר' יוחנן משחרב בית המקדש אין טומאה ממצורע ע"כ. הנה אנהיר לן במילתא חדתא דטומאת נגעים אינה נוהגת רק בפני הבית אבל משחרב הבית אין טומאת נגעים נוהגת וזה להיפוך ממה שכתב בתו"כ כאן שדיני נגעים נוהגין גם בזה"ז וכן פסק הרמב"ם ואחריו כל גדולי המורים ורק שטרחו למצוא חשבון מדוע באמת אין נוהגין בדיני נגעים כיון שנוהגין גם בזה"ז, ולדברי המדרש לקח טוב אין דיני נגעים נוגעים כלל בזמן הזה אחרי שחרב הבית. ובס' הדרש והעיון [עמ' ק"צ לג"ר אהרן לוין זצ"ל הי"ד] דקדק בלשון המדרש שכתב שאין טומאת נגע אלא על פי כהן, וכן אמר ר' יוחנן, משחרב בית המקדש אין טומאה ממצורע. מהי לשון "וכן אמר ר' יוחנן", משמע שנסמך על מה שכתוב קודם שאין טומאת נגע אלא על פי כהן. איזה יחס וקשר יש בין שני המאמרים? האם משחרב הבית אין כהנים? מה התכוון המדרש 'וכן אמר ר' יוחנן משחרב הבית אין טומאה ממצורע' אחרי שאמר שאין טומאת נגע אלא על פי כהן? וכי אין כהנים אחרי החורבן? ותירץ בברכת אהרן שכוונת המדרש שלאחר שחרב בית המקדש, במשך הזמן פסקו כהנים מיוחסים, ולכן למעשה לא נוהגים דיני מוצרע אע"פ שבעצם עדיין יש חלות נגע אף בזמן הזה [וכדלעיל] אבל בהעדר כהנים מיוחסים א"א ליישם דיני נגעים למעשה.

ולסיום – הארה עפ"י מאור עינינו ה'שפת אמת' [תזריע תרל"א] שתיכון לעד... במדרש אי' אחור וקדם צרתני, אם זכה אדם נוחל שני עולמות, הזה והבא. הד"א אחור וקדם צרתני. פירוש, שממשיך נחל וחיבור משורש החיות אל ההסתר וההעלם שיש בעולם הזה. כלומר, "נוחל" שני עולמות ע"י שיוצר נחל וחיבור מהעולם העליון אל תוך עולמנו השפל. החידוש המרעיש העולה מפירוש זה הוא שכאן בעולם הזה כבר אפשר לטעום מאורו של עולם הבא. ואור חדש נשפך על מאמרם ז"ל: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – אין צורך לחכות עד אחרי מאה ועשרים שנה להתענג מזיו עליון! כאן ועכשיו בכל מעשה גשמי הנעשה ע"י כל יהודי באשר הוא, יש בו "חלק" מאור הצפון לצדיקים לעתיד לבוא. וזו כוונת בריאת העולם, להוריד את האור העליון לתוך עולמנו החשוך.

ומעתה מובן הכתוב "אחור וקדם צרתני", שאדם הראשון היה אחרון למעשה וראשון במחשבה [כדאיתא בזוה"ק] שבכל מעשיו שנעשים במחשבה ודביקות בשורש החיים, הוא מזכה כל הבריאה, ולכך נברא בסוף שהוא השלמת הכל. נמצא שהאדם השלם כולל הכל. הוא היה ראשון למחשבה ואחרון למעשה בבריאת העולם, ומכח תכונה זו ביכולתו להקיף להעלות את כל היקום. בהימצאו בעולם הפיזי-קונקרטי, מוטל על האדם להתחבר בכוח מחשבתו לשורש כל הבריאה ולזכות ולרומם את הכל עיי"ש בדברי השפ"א בעומק לפנים מעומק.

לדרכינו למדנו, התפקיד הרם והרף הגבוה שמציבים לכל אחד מאתנו אשר בשם ישראל יכונה. חיבור תחילה וסוף והעלאת כל הבריאה כולה.

 

מכון אהבת נצח- טיפול זוגי ואינדיבידואלי טלפון:02-5870080

שבת שלום ואורות אין סוף!!!