אורות - כי תשא

					לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א
					לע"נ ידי"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל

 

להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080

מחצית השקל - נשים במוסף

בתשובת מהר"ם שי"ק ז"ל אוח סי' צ' כתב דלדברי המג"א [רצ"ו סקי"א] דהיכי דהמצוה היא הברכה עצמה, אין הנשים מברכות, א"כ למה נשים מתפללין מוסף? ועוד הוסיף להקשות דהא נשים אינן חייבות בשקלים והא דחייבין בתפלת שחרית ומנחה היינו משום דרחמי נינהו אבל מוסף דלאו רחמי נינהו אלא משום ונשלמה פרים [וכמש"כ המג"א סי ק"ח סק"ט] א"כ נשים פטורות, וקשה דאיך נשים מתפללות הרי קיי"ל [בשו"ע או"ח סי' ק"ז ס"א] דבשבת ויו"ט אין מתפללין תפלת נדבה וכש"כ תפלת מוסף, והניח בצריך עיון ע"ש.

אולם ביסוד הערת המהר"ם שי"ק דנשים פטורות ממוסף משום שאינן חייבות בשקלים, כבר הביא בהגהות הגרע"א [לאו"ח סי' ק"ו] בשם הספר בשמים ראש [סי' פ"ט] דנשים פטורות מתפלת מוספין דאינה באה אלא לזכר חיוב קרבנות ואשה לא היתה שוקלת ואין לה חלק צבור אלא דכבר נהגו להתפלל כל דבר וחייבו עצמן בכל המצוות עכ"ד. וכן הובא בשו"ת הגרע"א [ח"א סי' ט']. גם בשו"ת שואל ומשיב [מהדורא תנינא ח"ב סי' נ"ה] הביא להבשמים ראש אלא שכתב על דלאו גושפנקא דהרא"ש חתים עלה. ועיין בזה בתשובת פרשת מרדכי [או"ח סי' ה'] ובתשובות חת"ס [או"ח קנ"ד] שקראו כזבי הראש עיי"ש. ברם עכ"פ הדברים מצד עצמם צריכים ישוב, דכיוןן דנשים פטורות משקלים ממילא פטורות ממוסף וכמו שהקשה הגאון מהר"מ שיק ז"ל. ואכן הגאון רבי עובדיה יוסף זצ"ל פסק [יבי"א ח"ב סי' ו'] שאין לנשים ספרדיות להתפלל מוסף אלא לצאת ע"י השליח צבור עיי"ש שכדרכו הפליג בבקיאות מבהילה.  

והאריכו האחרונים ליישב מנהג הנשים להתפלל מוסף, למרות הבעיות האמורות. בשו"ת עמודי אור [סי' ז'] הוכיח מגמ' שבועות [ח.] דשעיר מכפר גם על נשים. דפריך התם אימא יולדת עיי"ש ומוכח דקרבנות ציבור מכפרין גם על נשים ולכן שייכין גם בתפלת מוסף עיי"ש וכ"כ להוכיח בשו"ת זרע אברהם [סי' ד' אות כ'] עיי"ש. ועיין בחזו"א זבחים [סי' א' סוף ס"ק ב'], ובס' גור אריה יהודה [קונטרס המועדים הל' שקלים סי' כ' אות ה']. ועי' עוד בתשובתו הרמתה של הגאון הגדול בעל ה'להורות נתן' [ח"ג סי' י"ד] שהאריך להוכיח שנשים שייכות בקרבנות צבור.

ובקשר לטענת השוללים מכך שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ואין נשים חייבות ואין מתפללים תפילת נדבה בשבת – עי' בסוכה נ"ג, תניא, אמר ר' יהושע בן חנני' כשהיינו שמחים בשמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד, שעה ראשונה תמיד של שחר, משם לתפלה, משם לקרבן מוסף, משם לתפלת המוספין, משם לבית המדרש, משם לאכילה ושתיה, משם לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך לשמחת בית השואבה ע"כ. הרי מפורש כי בזמן שהמקדש קיים היו מתפללים תפלת מוסף כדאמר ר' יהושע בן חנני' "משם לקרבן מוסף משם לתפלת המוספין". והקשה בס' היקר לחם חקי [להרב הגאון ר' זאב הוברמן ז"ל ח"ג סי' י"ג] שהגמרא מעוררת תמיהה, שהואיל ותפלת מוסף לא נתקנה לרחמי ולבקשה אלא במקום הקרבן ומשום ונשלמה פרים שפתינו, ועל כן עבר ולא התפלל תפלת מוסף בזמנה, עבר זמנו בטל קרבנו ואין לה תשלומין, למה היו מתפללים תפלת מוסף בזמן שהיו מקריבין קרבן מוסף, מי היו צריכים לשלם פרים בשפתותיהם אחר שהקריבו פרים למזבח ממש וצע"ג [ועיי"ש מה שנדחק לתרץ].

והביאור הוא עפ"י מה שמצאתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו [סי' י"ד] וז"ל עוד ידוע ומפורסם כי יחס התפלות הללו שתקנו לנו אבות העולם כנגד התמידין, דהא והא איתא עם סדור ההנהגה הכוללת הצריכה פיוס בטעם היה לך לעזרני, הוא יחס התמידין עצמה והתפלה שהיתה נלוית אליהם בפני הבית לצורך פיוס הנז' שהקרבן היה מעורר בעולם מדת שעתו, וראוי להתפלל בעת רצון כפי האפשר תמיד ודבר בעתו מה טוב. לפיכך פירש רבי יהושע בברייתא פרק החליל שהיו נוהגים בבית המקדש להקריב תחלה תמיד של שחר ואח"כ מתפללים תפלת השחר וכן קרבן מוסף קודם לתפלת מוםף וכו' עכ"ל. וכן עי' מש"כ שם לעיל מיניה וז"ל ואחריה הזהירונו נמי בתפלת שחרית שאז הוא עת רצון ויש סיוע וכו' והדבר ידוע שתפילת מוסף בכלל שחרית והרמז בקר דאברהם ובקר דיוסף הנדרש בזוהר פ' מקץ עכ"ל. נמצא לנו מבואר מכל זה, דגדר תפלת המוספין אינה באה רק במקום ולזכר הקרבן מוסף עצמו אלא דיש בו גם הענין דהשלמה ותוספת על הקרבן וענינו כשאר התפלות שתקנו אנשי כנסת הגדולה. ועי' מה שכתב בזה בס' היקר מפז 'אור אברהם' [עמ"ס ברכות סי' מ"ו-מ"ז].

מוסף לבחור מתחת לגיל עשרים

ובס' ברכת אהרן [לג"ר אהרן לוין זצ"ל הי"ד מאמר ר'] כתב להעיר לטעם הזה דנשים פטורות מתפלת המוסף משום שלא היו מחוייבות לשקול, א"כ לדעת הרע"ב בשקלים [פ"א מ"ג] דהחיוב לשקול מתחיל משנת עשרים ולמעלה אבל בפחות מזה אפילו הביא שתי שערות דינו כקטן ופטור מלשקול [וכ"ה דעת הירושלמי עיין שעה"מ פ"א משקלים], לא יהיה גם החיוב להתפלל תפלת מוסף רק משנת עשרים ולא שמענו לשום א' מהפוסקים שיאמר כן, דמי שהגיע לחיוב מצות יהיה פטור להתפלל תפלת המוסף עד שיהא בן עשרים.

ואולי יש לחלק בין אשה לבין פחות מבן עשרים, דאשה ל"ה כלל בגדר החיוב לשקול ולכן לא חייבו אותה להתפלל התפלה שנתקנה לזכר הקרבנות משא"כ פחות מבן עשרים דהוה עכ"פ בגדר החיוב לשקול, לכן כיון שחייב בכל המצות חייב ג"כ בתפלת המוסף וכעין מ"ש התוס' בר"ה [ל"ג ד"ה הא] דאשה ל"ה מינא דבר חיובא משא"כ סומא אף דהוא פטור מן המצות מ"מ מקרי מינא דבר חיובא יע"ש. ובב"מ [ע"ב] ישראל אתי לכלל שליחות, עכו"ם לא אתי לכלל שליחות ע"ש, וא"כ הה"נ י"ל דפחות מבן עשרים אתי לכלל חיוב שקלים משא"כ אשה לא אתי לידי חיוב שקלים וע"כ לא חייבוה בתפלת מוסף. והביא סמוכין לזה ממה שהעיר השעה"מ פ"א בה' שקלים לשיטת הרע"ב הנ"ל, דפחות מבן עשרים אינו מחוייב לשקול, א"כ מה זה דאמרינן בערכין ד' הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים, פשיטא? אמר רבא, לא נצרכא אלא לבן בוכרי וכו' סד"א הואיל וכתיב וכל ערכך יהיה בשקל הקודש, כל דאיתי' בשקלים איתי' בערוכין, והני כהנים הואיל וליתנייהו בשקלים ליתנייהו בערכין קמ"ל. ואם איתא דבפחות מבן עשרים ליכא חיוב שקלים, איך נוכל לומר כל דליתי' בשקלים ליתי' בעירוכין, הרי פחות מבן עשרים יוכיח דליתי' בשקלים ואיתי' בערכין, דאיש כי יפליא כתיב בפרשת ערכין. ותי' דפחות מבן עשרים כיון דאתי לכלל חיוב כישגיע לשנת עשרים שפיר קרינן בי' איתנייהו בשקלים משא"כ כהנים דלעולם ליתנייהו בשקלים ע"ש. ויש עוד להאריך בעניינים אלו וכבר הלכו בהם הנמושות ואסתגר בזה.

בחורב טענו בחורב פרקו

שבת פ"ח. - אמר רב חנא בר חנינא - בחורב טענו [את הכתרים] בחורב פרקו. בחורב טענו כדאמרינן, בחורב פרקו דכתיב "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב" עכ"ד הגמרא. מה באה ללמדנו העובדה שבאותו מקום – חורב - שקיבלו את התכשיטים, גם איבדו אותם? משל למה הדבר דומה: אדם טיפס על הר גבוה. התגבר על מגבלות גופו ועלה מתוך מאמצים מרובים. כשהגיע לפסגת ההר, החליק ונפל מטה מטה. כגובה העלייה – כך עומק הנפילה. אותיות חור"ב הן גם חבו"ר וגם בור"ח. כלל ישראל התחברו לנועם העליון שאח"כ ברח מהם [עפ"י בן יהוידע ועוד]. ועיין ברמב"ן בתחילת ספר ויקרא על המילה "ישא" שאם יזכו, יעלו לגדולה כמו שנאמר "ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך". ואם לא יזכו ימותו כולם, כמו שנאמר "ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ".  

עם ישראל עלו בחורב לפסגות רוחניות גבוהות ורמות. הופיעה עליהם אורה רוחנית בהירה ועוצמתית. אחרי שחטאו בעגל, המחשכים התגברו, ואותם אורות הפכו להיות לחושך מעובה. "בחורב טענו" – בחורב עמדו על פסגת ההישג האנושי העליונה, וכבר חרגו מעבר למגבלות האנושיות, ומחקו את המוות מהלקסיקון הטבעי שלהם "אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם" [תהילים פ"ב]. "ובחורב פרקו" היתרון עצמו גרם לפריקה, לריקנות, לחלל הנורא שנוצר בהעדר הקדושה.

אך, אלך להרגיעו ישראל. כי גם כאשר ההתעלות המופלאה הפכה להתדרדרות עצומה, לא נישאר במצב הזה לתמיד, כי לעתיד יזריח אור התשובה, כמו שאומרת הגמרא כאן "אמר ריש לקיש, ועתיד הקב"ה להחזירן לנו וכו'". "כי רגע באפו". העונש הוא זמני. "חיים ברצונו" – "חיים ארוכים יש בהרצותו ובהפייסו" [רש"י].

מכאן לומדים עד כמה צריכים זהירות דווקא בזמני הצלחה ושגשוג רוחני. מהאיגרא הכי רמה, אפשר ליפול לבירא הכי עמיקתא. "סרו מהר מן הדרך".     

נתעטף הקב"ה כשליח ציבור

 'ויעבור ה' על פניו ויקרא' אמר ר' יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראה לו למשה סדר תפלה. א"ל כל זמן שישראל חוטאין, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם. "הוי' הוי'" - אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. "אל רחום וחנון" - אמר רב יהודה ברית כרותה לשלש עשרה מדות שאינן חוזרות ריקם [ר"ה י"ז:] עכ"ל.

נדלה פנינים מדברי מרן הגר"י הוטנר [פ"י ר"ה מאמר ל"ג]: הנה בנוסח הסליחות שהתפשט מנהג אמירתן בישראל, הננו מוצאים השתדלות מיוחדת לדמותן לצורת התפלות הקבועות. הקדמת אשרי, נפילת אפים, קדיש של תתקבל, שלא מצינו דוגמת זה בשאר תחנונים על ענינים של בני חיי ומזוני, ובודאי שדבר זה מורה באצבע על תוכן פנימי מקופל בכאן.  

שני שמות הוי' הנמצאים בראש השלש עשרה מדות, נתבארו בחז"ל שהשם הראשון הוא לפני שיחטא האדם והשם השני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה. מה עומק הדבר?

גדרן של דברים הללו כך הוא: דהנה מהך מילתא דשם הוי' השני הוא משמש מקור לכחה של תשובה, חזינן דאין כחה של תשובה בא לידי ביטוי במימרא או בצירוף מילין שיש להם תרגום ויש להם מובן גם בשטחי חיים אחרים, כדרך שנתבטאו המדות של נצר חסד או ארך אפים אלא שכוחה של תשובה בא לכלל ביטוי דוקא ע"י שם שם הוי' שלא ניתן להתרגם ואינו משותף לשום ענין אחר בעולם בלתי לה' לבדו. ולמדים אנו מכאן, כי כחה של תשובה אינו כח בין שאר הכחות שהעולם מתנהג על ידיהן אלא שהיא הוי' חדשה מעיקרה, דכוונתו הפשוטה של שם הוי' היא המחיה ומהוה וממציא את כל המציאות כולה ומחדשה בכל רגע ורגע מאין המוחלט אל היש הגמור ומכיון שאין שום ביטוי למקורה של מדת התשובה מלבד שם הוי', הרי שהתשובה היא בריאת יש מאין במהדורא תנינא. וכזה מהלך הענינים: המהדורא קמא של הבריאה אין כחה מגיע אלא עד שעת החטא ושעת החטא שעת הקץ היא להוי' זו והיינו שם הוי' הראשון אשר בי"ג מדות, "ה' קודם שיחטא". אלא שכאן נוצר עולם חדש של תשובה אשר לזה בא שם הוי' השני ומכיון שנמצאים אנחנו כבר בתחומו של עולם התשובה תו חלה כאן המדה של ארך אפים, שעניינה הוא צפייה לתשובתו של החוטא, מאחר שיש כאן למה לצפות. ובודאי שבלעדיה של תשובה אין מקום למדה של ארך אפים, שאם אין מקום לשינוי המצב, הארכת האף למה היא. ברי אפוא, שמדת ארך אפים מתיחסת אל שם הוי' השני ולא אל שם הוי' הראשון והיא פועלת בתור כח בעולם התשובה הנוצר ע"י שם הוי' השני, וע"י מדה זו של צפייה לתשובתו של החוטא מתחדש ונוצר עולם התשובה תיכף בשעת החטא שהיא שעת חורבן העולם הקדום שלפני החטא באופן שכוחה של תשובה אינו המשך הכחות הפועלים בהתחלת הבריאה אלא שהוא נקודת בראשית חדשה השם קודם שיחטא השם לאחר שיחטא...

וממשיכים אנו בדרך זו גם בנוגע למקומה של התפלה בעולם התשובה. הרי למדונו רבותינו שמשה רבינו נתבע על תפלתו בשעת קריעת ים סוף, ונאמרה לו תביעה זו בתמיה של 'מה תצעק אלי' שפירשו בו חכמים 'עלי הדבר תלוי ולא עליך' והיינו משום שקריעת ים סוף היה תנאי במעשה בראשית כדאמרינן "וישב הים לאיתנו" - לתנאו הראשון, וענינים השייכים לתחילת היצירה אינם נכנסים בתחום פעולתה של התפלה. וברור דלפי מה שנתבאר לנו לעיל, אי אפשר לנו לדון על כחה של תפלה בעניני תשובה מכחה של תפלה בשאר ענינים של בני חיי ומזוני, דתשובה שייכת למעשה בראשית ולהתחלת היצירה הרבה יותר מאשר קריעת ים סוף, שהרי לא הספיק שם הוי' הראשון ליצירת עולם התשובה אלא דקושטא דמילתא הכי הוי, דכשם דעצם הכחות של תשובה אינו המשך מן כחות הקיום של קודם החטא, כמו כן אין כח התפלה בעניני תשובה משתייך לכחה של תפלה בשטחים אחרים ומקורה של מלתא חדתא דא הוא במקרא מפורש בתורה שהרי על עבודת התפלה בכלל נצטוינו בכתוב "ועבדתם את ה' אלקיכם" זו תפלה, ואילו כשבא משה להתפלל אחר מעשה העגל כתוב "ויעבר ה' על פניו ויקרא" שהתעטף הקב"ה כש"ץ והראה לו סדר תפלה, ולמה לא למדו סדר תפלה בשעת הציווי על התפלה דהיינו בשעת אמירת הפסוק של ועבדתם. אלא שהם הם הדברים, מכיון שתפלה זו של משה היתה שייכת לתשובה, שהרי היא קשורה עם סליחת מעשה עגל, אין לתפלה זו שום שייכות עם ענין תפלה הכללי אלא שחידשו לו למשה סדר תפלה גם בעולם התשובה, ונתגלה לו דכשם שיש תפלה הפועלת בתוך עולמו של שם הוי' הראשון כמו כן יש סדר תפלה הפועל גם בתוך עולמו של שם הוי' השני. וחידוש זה של פעולת התפלה בעולם התשובה הוא כ"כ עמוק עד שלא יספיק הציווי ע"ז. חידוש זה צריך להתגלות דוקא במחזה 'וירד ה' בענן' - מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ, אלמלא מקרא כתבו, אי אפשר לאומרו. אנחנו מתפללים על סיוע בעבודת התשובה כדרך שאנו מבקשים בתפלה על צרכים אחרים וזה מפני שבנפשנו אינה חיה ההרגשה בהרבותא הגדולה של תשובה. לאמתן של דברים, כחה של תשובה היא הרבותא היותר גדולה אחרי הפלא של בריאת שמים וארץ, ועל כן כשם שאין מקום לתפלה במעשה ובראשית של שמים וארץ כמו כן היה מן הדין שהתמיה של מה תצעק אלי תחול על ראשו של כל מתפלל בעניני תשובה. אלא שהתעטף הקב"ה כש"ץ והראה סדר תפלה מיוחד לעניני תשובה. ולכן נמצא במנהג ישראל של אמירת סליחות גוון מיוחד דומה לתפלות הקבוע: אשרי תחנון תתקבל המייחד תפלה זו לסליחה לסוג בפני עצמו ומבדילה משאר התפלות והבקשות בעניני בני חיי ומזוני. ומכאן הוא הבליטה בעילוי אופי התפלה של ימי התשובה, מפני שבימי התשובה יש לנו לכל עניננו גישה של בעלי תשובה. ולקושטא דמילתא, תפלת התשובה נגדרה בגדר מיוחד וממילא יש לה גוון וצורה מסוימת משל עצמה עכ"ד וש"י ודפח"ח.

והנה דייקו עוד במאמר חז"ל 'א"ל כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם'. למה כתוב "כל זמן שישראל חוטאין" לשון הווה, משמע שהם עכשיו בעיצומו של חטא. מתאים יותר היה לכתוב "כשיחטאו". כשיחטאו בעתיד, אחרי שיגמרו לחטוא, יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם.

ונראה לבאר על פי הנ"ל, שלפעמים יש אדם או ציבור שעכשיו הם כל כך מושרשים בחטא עד שאין הם מוצאים פתח מילוט מהבוץ והרפש שבתוכם הם טבעו. באה הגמרא ומבשרת, שגם במציאות כזאת יש תקווה ואין שום יאוש בעולם כלל. אמנם, בעולם הנתון אי אפשר להיחלץ מרשת החטא בה נלכדו, אבל אפשר ליצור מציאות של עולם חדש שבו האדם נקי מחטא וכל אביזרייהו. אפילו כש"חוטאין" בעת הזאת, בכוח התשובה לרומם אותם משפל מצבם.

גם דייקו במה שכתוב 'אני הוא קודם שיחטא האדם' בשביל מה צריך שם של רחמים קודם שיחטא? ולאור האמור מובן היטב, שהשם הראשון יצר את ה'מהדורה קמא' של הבריאה שאף היא נוצרה ברחמים.

 חז"ל דייקו והדגישו שלא רק שהקב"ה קרא כש"צ אלא שהתעטף כש"צ, ומה בא ללמדנו ענין העיטוף? מבאר המהר"ל [באר הגולה באר ד'] שהאדם בעת תפילתו מתעטף בטלית ומכסה את ראשו כדי שלא יביט לצדדים ויפריע לו להתרכז ולכוון כראוי. נמצא שהעיטוף מסמל ריכוז מלא בכוונת התפילה. את זה בא השי"ת ללמדנו בכך שנתעטף שבאמירת הי"ג מידות נתרכז בכוונה שלימה ובפניה אליו ית', וכמש"כ המהר"ל שם 'ואם האדם מעיין בתפילתו ואינו פונה מהשי"ת כך השי"ת נמצא אליו ג"כ לגמרי. כי כאשר האדם מכוון לגמרי להשי"ת מבלי פנות ימין ושמאל כמתעטף בטלית ג"כ השי"ת נמצא אליו ואז האדם דבוק בו ית' במדת טובו וכאן ר"ל שיקרב האדם אל ה' מבלי פנות אל שום דבר ואז נמצא ה' אליו ג"כ עד שהאדם דבוק בו ית' ע"כ. וביאר בספר שפתי חיים [ח"א עמ' קצ"ז] דהיינו האדם צריך ללמוד את מידותיו ית' ולהתחזק בהכרתו שרק מידות הרחמים של השי"ת יכולות להושיע אותו ואין שום דרך ועצה אחרת להיעזר אלא על ידי רחמי השי"ת כאשר יזכיר את הי"ג מידות בתפילתו יסמוך רק עליהן וכפי מדרגת הכוונה בתפילה והבטחון במידותיו ית', באותה מידה יענהו השי"ת ע"כ.

"הראה למשה סדר התפילה", "כל זמן שיעשו לפני כסדר הזה" – יש פה הדגשה מיוחדת על סדר. למה חשוב הסדר וכאן בדייקא? נסתכל על בריאת העולם כפי שמסופר בתורה. העולם התחיל במצב של תוהו ובהו, חוסר סדר מוחלט. ששת ימי בראשית יצרו עולם מסודר להפליא. כל הבריאה כולו זועקת "סדר". כל חוקי הטבע מגלים סדר אלוקי נפלא. גם עצם הבריאה היה לפי הסדר. ביום הראשון – שמים וארץ, חושך ואור. ביום השני – רקיע בתוך המים. ביום השלישי – יבשה, דשא, עץ פרי וכו' וכו'. אם אנחנו רוצים להיכנס למהדורה תנינא של הבריאה ולברוא עולם חדש, צריך לעשות לפני "כסדר הזה" [עי' ספר מכתב מאליהו על ענייני ר"ה עמ' רל"ז].    

עוד יש לבאר את ענין העיטוף עפ"י הפסוק "תפילה לעני כי יעטוף". בסדר תפילה הרגיל אין גילוי שצריך להתעטף בטלית. לעומת זאת, בתפילה המחודשת של בעלי תשובה מתאים ביותר העיטוף, כי בעל תשובה צריך להסתובב עם הרגשת שפלות [עי' רבינו יונה שער א' אות כ"ט ובשו"ת מהרי"ט ח"ב סי' ט' בענין חובת הבעל תשובה להתנהג בשפלות].

 

חטא העגל

אמרה לפניו  (כנסת ישראל) רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה, 'גם אלה תשכחנה'. אמרה לפניו, רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני? אמר לה, ואנכי לא אשכחך והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' זה מעשה העגל, 'ואנכי לא אשכחך', זה מעשה סיני.

רבים ראו גם תמהו על האיפה ואיפה המתגלה כאן. למה השם ישכח את מעשה העגל בעוד שיזכור מעשה סיני? התשובה טמונה במילים. "אלה" מסמל ריבוי. "אנכי" לעומתו מסמל את האחדות האלקית והכלל-ישראלית בבריאה. "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". השאלה היא מה המהות ומה הן השכבות החיצוניות. המהות אינה נשכחת לעולם בעוד שמעשים חיצוניים יכולים להישכח, שביחס לאלקות פירושו שנשאר טפל ולא עיקר [וכך דרך האדם לשכוח דברים שהם טפלים ולא עיקריים]. המהות האמיתית של עם ישראל היא ה"אנכי" שהוטבע בעמקי נשמתם בסיני. מה שקרה אחר כך במעשה העגל הייתה מעידה מצערת וטרגית אבל לא שינה את המהות. "אנכי" של השם הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו "כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו". העבירות הן שכבות חיצוניות שצריכים לקלף כדי להגיע לעיקר. אכן, "אנכי" לא נשכח אבל ה"אלה אלהיך ישראל" ה"איוו להם אלהות הרבה" (רש"י) אחת דינו להדחק לפריפריה של הזכרון האלקי [כביכול].

 

מה הוא – אף אתה. עם בת הזוג ועם הילדים. לזכור תמיד את ה"אנכי" שלהם, המהות-הפנימית-האלקית, הטוב התום והטוהר. בודאי שיש להם מעידות רבות, כשלונות, מדברים דיבורים לא ראויים וכו' וכו' [ואנחנו לא?]. השאלה היא מה נזכור. מה נשים במרכז התודעה שלנו? הצדדים הבלתי מלוטשים מספיק או שמא הפנימיות הזוהרת? הקב"ה, במבטו אלינו מעדיף את ה"אנכי" שלנו ומתעלם מה"אלה" הכל-כך נורא. אם נלך בדרכו, נזכה תמיד לחיות עם הזולת מתוך אהבה ואחווה, ונזכה ל....

שבת שלום ואורות אין סוף!!

	מכון אהבת נצח- טיפול זוגי ואינדיבידואלי טלפון:02-5870080