אורות הגבעה - ויקהל

					לזכות כ"ק מרן עט"ר הגה"צ אדמו"ר מטאלנא שליט"א
					לע"נ ידי"נ ר' יואל בן ר' פנחס הלוי ז"ל

 

להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון: 02-5870080

"...וביום השביעי יהיה לכם קדש..."[לה,ב] - ענייני שבת

שבת עפ"י תורתו של הרוגוצ'ובר זצ"ל

מצות שבת מהי? מצוה "שלילית" של העדר מלאכה או שמא יש בה גם פן חיובי. מחדש הגאון הרוגוצ'ובר זצ"ל, שמצות "תשבות" היא ציווי על מנוחה חיובית. כותב הרמב"ם [שבת כ"א א'] נאמר בתורה תשבות אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ועיין מגיד משנה שם שכתב 'כוונת רבינו היא שהתורה אסרה פרטי המלאכות המבוארות על פי הדרך שנתבארו עניניהן ושיעוריהן ועדיין היה אדם יכול להיות עמל בדברים שאינן מלאכות כל היום לכך אמרה תורה תשבות. וכך כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו, ע"כ.

ועוד כתב הרמב"ם [הל' שבת כ"ד י"ב] אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול. מפני מה נגעו באיסור זה, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח.  

על פי זה אב חייב לחנך את בנו במצות 'תשבות' – מנוחת שבת [תוס' נזיר כ"ח] 'דחינוך לא שייך אלא להזהירו לעשות ולקיים מצוה אבל להזהיר מלעבור אין זה חינוך'. ויש להאריך ואכ"מ.

מכאן אי' במכילתא 'כל המשמר את השבת כאילו עשה השבת שנאמר לעשות את השבת'. ובלשון הרוגוצ'ובר "שבת לא הוה בגדר העדר רק פועל מנוחה וזה הגדר דשומרי שבת שיראו לעשות פעולות שלא יהא חילול שבת ולא מחמת האדם שלא יעבור רק שלא יהא השבת מחולל וזה ר"ל כאילו עשאו לשבת" ע"כ [שו"ת צ"פ ח"ב עמ' י"ח]. וזה הפירוש "חילול שבת" שלכאורה מתאים יותר לומר 'מחלל עצמו' ע"י שאינו שומר שבת. מה נגע ופגע בשבת? הרי השבת קיימת ועומדת בכל תקפה למרות החילול?! אלא שבכוח האדם "לחלל שבת" שפירושו לרוקן [מלש' חלול] את שבת מתוכנה הרוחני. ומחלליה מות ימות – מידה כנגד מידה גופו נעשה חלל [של"ה הקדוש]. וכאשר דואג לשמירתה, הוא שומר כפשוטה על מציאותה הרוחנית. הרי שהאדם משפיע על מציאות השבת. נפלא.  

במשנה בשבת אי' שלא יצא החייט במחטו בע"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא כך בשבת. בתוס' [שבת י"א בד"ה שמא ישכח ויצא] כתבו דאליבא דרבא דלא גזרינן גזירה לגזירה אין לפרש "שמא ישכח" שהכוונה למחט התחובה לו בבגדו, דהא אפילו ישכח, ליכא איסורא דאורייתא. וכתב על זה בתשובת רע"א [סימן ח'] דמבואר מדבריהם, דלאביי דגזר גזירה לגזירה הוי ניחא דמתעסק הוא עכ"פ דרבנן. ובפשיטתו תמוה, איך שייך דאסרו חז"ל מתעסק הא לא ידע שעושה כן ולאיזה ענין יאסרו חכמים לעשות כן כיון דלא ידע כלל שעושה מלאכה זו, הא לא ידע כלל שיש עליו איסור דרבנן.

ובקובץ אוצרות ירושלים [חלק רצ"ח סי' תר"ס] תירץ קושיתו על פי מה שהעלה הגאון האדיר בשו"ת צפנת פענח דווינסק ח"ב סימן כ"ב ובצ"פ עה"ת כי תשא על המכילתא דכל המשמר את השבת כאילו עשה את השבת, דבשבת י"ב איתא תניא חנניא אומר חייב אדם למשמש בגדיו ע"ש עם חשיכה שמא ישכח ויצא דאם לא משמש ומצא לא הוה גדר מתעסק רק עבר בשוגג ובכ"מ שנאמר שמירה צריך לעשות כל הפעולות שהדבר יתקיים. וכמו כן גבי חמץ שנאמר 'ושמרתם', אם לא בדק, עבר בשוגג. וזה הגדר דשומרי שבת, שיראו לעשות פעולות שלא יהא חילול שבת ולא מחמת האדם שלא יעבור רק שלא יהא השבת מחולל וזה כאילו עשאו לשבת ע"כ ע"ש. ולפי"ז שפיר מתורצת תמיהת הגרע"א ז"ל דלאחר שתקנו חכמים דלא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה ושכח ויצא אינו מתעסק אלא שוגג עכ"ד.

וראיתי מבארים ששתי הפנים של שבת, הפן השלילי [מניעה ממלאכה] והפן החיובי [שביתה] באים לידי ביטוי בשתי פרשיות שבתורה. א] במעשה בראשית 'וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו" מה שביום זה היתה השביתה והעדר המלאכה ב] במתן תורה בהמשך ל'זכור את יום השבת לקדשו' נאמר 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו'. הבדלתה של השבת אינה רק בזה שאז נגמרו המעשה בראשית זה ש'ששת ימים עשה ה' וכו' וישבות מכל מלאכתו' אלא עוד יותר מחמת כי 'וינח ביום השביעי'. ובהתאם לזה הוא גם החידוש ד'זכור את יום השבת'. זכירת השבת גדרה וענינה הוא הענין החיובי של השבת, לא רק לזכור שיום זה שונה מימים אחרים בזה שהוא משולל ממלאכה אלא שהוא שונה מהם גם בזה שיש בו ענין חיובי 'וינח ביום השביעי' וכמאמר רז"ל 'שהיה העולם חסר מנוחה, באת שבת באת מנוחה' וזה מתבטא בזכירת השבת ובלשון הרמב"ם 'זכרהו זכירת שבח וקידוש'.

והנה עוד חידש הרוגוצ'ובר, שבמלאכה שהחויב הוא על הנפעל ולא על הפועל, החיוב הוא לא על מה שעושה אלא על מה שגורם למלאכה שתיעשה, אזי אע"פ שהוא חייב על המלאכה שעשה אין הוא עובר על העשה כי בפועל הוא לא טרח אלא רק גרם למלאכה שתיעשה, וז"ל: "היכא דהוא רק גרם [ולא עשה בעצמו] – אף היכא דהמלאכה היא כן, כמו זורה [שהרוח עושה המלאכה והוא רק גורם], עי' בב"ק ס' ובב"ב כ"ו, ורוח מסייעתו [ומ"מ חייב], וחורש ע"י שור [שהאדם רק גורם שהמלאכה תיעשה] ... שם ליכא העשה עכ"ד.

והנה, הקשתה הגמרא ביבמות [ו.] שנלמד מכך שהעשה של 'ועשו לי מקדש' אינו דוחה הלאו דמחמר שעשה אינו דוחה לא תעשה. והקשו תוס' [ד"ה ד"ה וניגמר] "דילמא שאני הכא, דהוה עשה ולא תעשה דהא כתיב 'למען ינוח שורך וחמורך'", כלומר מכיון שיש בו עשה של 'למען ינוח' בנוסף ללאו, אינו נדחה, אבל במקרה שיש רק לאו אפשר שידחה. ותירץ הרשב"א "ומורי ז"ל תירץ דבמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו עשה אלא אאבות מלאכות". נמצא דלא כהרוגוצ'ובר [שאין תשבות כשאין טירחה מצד האדם] ו'תשבות' הוא עשה על כל אבות המלאכות, אפילו כשהחיוב הוא על הנפעל ולא על הפועל [ודומה לדברי הרשב"א בריטב"א עיי"ש]. ועיין מנחת חינוך [מצוה כ"ד אות א'] שכתב דלפי"ז אף בתחומין ליכא עשה כיון שאינו אב. ומדברי התוספות רצה הרוגוצ'ובר להוכיח כשיטתו, וכנראה שכוונתו שמכוח קושיית התוספות חייבים לומר שבאמת אין עשה במחמר אלא לאו בלבד, והפסוק 'למען ינוח' מתייחס לבהמה ולא לאדם כי האדם הוא פאסיבי. אבל תוספות בתירוצם לא דרכו בדרך זו אלא נשארו עם ההנחה שמחמר הוא עשה עיי"ש.     

יש גם להעיר על הנחת היסוד של הרוגוצ'ובר שב"חורש" האדם הוא רק גורם שהמלאכה תיעשה אבל אינו פעולה ישירה של האדם, מדברי הרמב"ן שחילק בין חורש למחמר שהראשון הוא אב מלאכה ולא השני, ומה חומרתו? וז"ל והחורש בבהמה בשבת הוא חייב משום מלאכת עצמו וכו' אלא שמ"מ צריך טעם בדבר וכו' שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול, והוא כובש אותה תחת ידו, וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא, ובו היא תלויה, ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן, ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר עכ"ל. היינו דלאחר שנתן על הבהמה את העול זה רק מעשה אדם ולא מעשה בהמה כלל ולבהמה כבר אין עצמיות [וכבר האריכו רבים מאד בדבריו ואכ"מ]. ויש להוסיף שגם הרמב"ן נקט שבמחמר עיקר המלאכה נעשה ע"י הבהמה ולא האדם אבל השאג"א [בסוף סי' ע"ג] נקט שבמחמר עיקר הפועל הוא האדם עיי"ש.  

אסופי בשבת

המנ"ח בסוף מלאכת הוצאה כתב דאסופי שהוא מחצה על מחצה והוי ספק ישראל ספק בן נח אם עשה עבירה שישראל נהרג עליו כגון שחילל שבת, הורגים אותו, כיון דלצד שהוא ישראל הרי הוא חייב מיתה. ואע"ג דשמא בן נח הוא ופטור, מ"מ לא שייך בזה ספק נפשות להקל דדוקא בישראל אמרינן ספק נפשות להקל ולא בבן נח ועל כן מספק ענשינן כיון דמצד ישראל הוא חייב עיי"ש.

איך הורגים אותו מספק – אסור להרוג עכו"ם

והעיר בס' טל נתן [לגר"נ געשטטנר זצ"ל בפרק על ספק ישראל] שנראה למאי שכתב הכסף משנה [פ"ב מרוצח הי"א] בשם המכילתא [משפטים כ"א י"ד] 'וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות', רעהו להוציא את האחרים [היינו עכו"ם - זית רענן על המכילתא שם]. איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים, לאחר מתן תורה, שהוחמרו הוקלו? באמת אמרו פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים עיי"ש. ומבואר, דההורג נכרי דינו מסור לשמים וא"כ בספק ישראל וספק נכרי שעשה איסור שישראל חייב עליו מיתה איך יכולין להרגו דניחוש שמא נכרי הוא ופטור ממיתה, וא"כ ההורגו שלא כדין, הרי דינו מסור לשמים. ואף אם נימא דבנכרי ליכא דינא דספק נפשות להקל, מ"מ הא הישראל שבא להורגו יש עליו ספק איסור דהא ישראל אסור להרוג נכרי מדין שמים, וא"כ כשהורגו מספק, הרי הוא עושה איסור מספק ואיך רשאי ישראל לעבור איסור מספק. ועיין ס' בית מאיר [אהע"ז סי' י"ז סוף סעיף ג'] דמהרמב"ם הלכות רוצח שם משמע דאף איסור תורה איכא בהורג לעכו"ם. ועיין טו"ז יר"ד סי' קנ"ח סק"א ונקודת הכסף שם.

הרי מותר לו לחלל שבת מספק ולמה נהרג

והוסיף להעיר לשיטת הרמב"ם, דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא, נמצא דהך אסופי שהוא ספק ישראל ספק נכרי, מותר לו לחלל שבת, דאע"ג דהוי ספק ישראל, מ"מ הא ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא וא"כ מותר לו לכתחלה לחלל שבת מן התורה כיון דהוי רק ספק ישראל. ואף אם נימא דבנכרי אמרינן דספיקו לחומרא מן התורה, והיינו להרמב"ם שכתב דהא דספק מן התורה לקולא הוא משום דילפינן מספק טומאה ברשות הרבים דספיקו טהור [ועיין שב שמעתתא שמעתא א' סימן א'], וא"כ יש לומר דבעכו"ם דליכא למילף מספק טומאה, אמרינן דספק איסור לחומרא מן התורה. מ"מ בנדון דידן, נימא ממה נפשך, אם תדינהו כישראל א"כ אמרינן ביה ספק איסור לקולא מן התורה וניחוש שמא היא עכו"ם ומותר לו לחלל שבת, ואם תדינהו כעכו"ם א"כ ודאי דמותר לו לחלל שבת ואיך תהרגהו וצ"ע [ועיין זאב יטרף שבת ח"ב סי' כ"א].

ועל פי זה העיר גם במה שכתב המנחת חינוך לקמן בהמשך דבריו, שבספק ישראל אם אנסו אותו לעבור על אחת מן המצוות שישראל צריך למסור נפשו עליו ובן נח אינו מצווה למסור נפשו, מ"מ ספק זה חייב למסור נפשו כי הוא ספק מצווה ולא שייך ספק נפשות להקל כי על צד שהוא בן נח לא שייך ספק נפשות להקל ומצד ישראל הרי הוא חייב למסור נפשו עכ"ד. ובאמת יש לומר דכיון דספק דאורייתא מן התורה לקולא וא"כ באנסו אותו לעבור על אחת מן המצוות אם הוא מצוה שאין בן נח מצוה עליו וכגון באנסוהו לעבור על ערקתא דמסאני אין צריך למסור נפשו דהא מן התורה אין עליו איסור כלל דהא ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ושמא הוא נכרי ומותר לו לעבור על העבירה הזאת מספק ולמה ימסור נפשו וצ"ע עכ"ד הטל נתן.

אמנם, עיין אריכות נפלאה בס' אהבת אברהם [לגר"א קולטונובסקי ראב"ד בווידאווא בפולין שחסה בצלו של השפת אמת] בספרו אהבת אברהם [סי' כ"ו] שיסד שגם לשיטת הרמב"ם שסד"א לקולא מה"ת, היכא שהאיסור ודאי והספק הוא על הגברא – לא אזלינן לקולא – עיי"ש מילתא בטעמא. עוד יסד דע"כ לא אמרי' ספד"א מה"ת לקולא כ"א דוקא באיסור פרטי בין במאכלות אסורות וכו' דבכל הני הספק על דבר פרטי האם מאכל זה אסור או מותר, וכן אשה זו האם היא אסירה או מותרת, וכן במלאכה בשבת מלאכה זו אסורה אבל בספק כותי או ישראל דבאם נימא דאזלינן לקולא, הא אין הספק על איסור פרטי אלא על כלל כל התורה כולה הוי ספק האם הוא מצווה כלל כל התורה כולה או לא, בזה לא אמרינן דספק מה"ת לקולא. וזה יוצדק שפיר גם באם דילפי' דספד"א מותר מה"ת מספק ממזר א"כ ע"כ לא מוכח כ"א דוקא באיסור פרטי כמו איסורא דממזר שהיא מיוחד בתירה אבל דנילף משם גם לספק כותי ספק שהספק הוא על כלל כל התורה כולה, זו מניין לנו?

עבירה בחצי שיעור לספק ישראל

וכתב שם במנ"ח שספק ישראל ספק נכרי יעשה חצי שיעור מלאכה דשיעורים לא נאמרו לבן נח כמו שכתב הרמב"ם הלכות מלכים, ולא הוי עכו"ם ששבת, ולגבי דיני ישראל יש סוברים דחצי שיעור אינו אסור מהתורה גבי הלכות שבת וכו' וע"ש מה שכתב בזה.

ובס' אבני זכרון [עמ' פ"א] כתב לדון בתירוצו של המנחת חינוך, דיש לומר דעכו"ם ששבת חייב מיתה הוא כל ששבת כדיני שבת של ישראל ואם בדיני ישראל חצי שיעור לא הוי מלאכה, שוב חשיב ששבת.

וכתב שם בישוב קושית המנחת חינוך, דכל האיסור של עכו"ם ששבת הוא רק בכהאי גוונא ששובת בתור שביתת שבת אבל היכא ששובת כיון דלא יודע אם צריך לשבות או צריך לעבוד אין זה נחשב לשובת, והרי הוא כמו אדם הכלוא בבית הסהר, ולא יכול לעשות כלום, ויתכן דבכהאי גוונא אין איסור דבן נח ששבת.

והגרי"ש אלישיב זצ"ל הסכים ואמר שאפשר ליישב על פי דברי הרמב"ם פרק י' ממלכים הלכה ט' וז"ל הרמב"ם שם "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד. וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוה לעצמן מדעתן וכו' עכ"ל הרמב"ם.  

וחזינן דכל האיסור של עכו"ם רק אם עשאהו מועד לעצמו אבל לא עושה מלאכה כיון דלא יודע מה דינו בכה"ג ליכא איסור ודו"ק עכ"ד הס' אבני זכרון.

ואגב, תימה גדולה על רבינו הכס"מ שם שהביא על דברי הרמב"ם אלו דברי רש"י דסנהדרין על הא דאמר רבינא אפי' שני בשבת שפירש"י לא תימא שביתה לשום חובה קאמר ריש לקיש דלא ליכוין לשבות כגון בשבת שהוא יום שביתה לישראל או א' בשבת ששובתים בו הנוצרים אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה אפי' יום שאינו בר שביתה וכו' ע"ש. ומבואר מדברי הכס"מ דס"ל דדברי רש"י אלו דברים אחדים הם עם דברי הרמב"ם. ולפי מה שנתבאר לנו מדברי הרמב"ם רחוקים הם דברי הרמב"ם מדברי רש"י כרחוק מזרח ממערב, כי מדברי הרמב"ם מבואר דדוקא כששבת בתורת שבת וחידוש דת הוא דחייב מיתה וכמ"ש בהדיא אם עשאוהו לעצמו כמו שבת וכו' וכן ממ"ש כללו של דבר אין מניחין אוחן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן וכנ"ל, מכ"ז מבואר דרק דוקא כששבת בתורת מצות שבת הוא דחייב מיתה אבל כשאינו בתורת מצוה אלא שרצה לנוח וכדומה אינו חייב מיתה. אבל מדברי רש"י שכתב לא תימא שביתה לשום חובה קאמר ר"ל דלא ליכוין לשבות וכו' אלא מנוחה בעלמא קא אסר להו שלא יבטלו ממלאכה וכו' משמע בהדיא דס"ל לרש"י שאפי' שלא בתורת מצוה אסור להו להיות להם מנוחה ולבטל ממלאכה ודברי הכס"מ צע"ג. והעיר בזה בספר אהבת אברהם [סי' כ"ו].

ושו"ר בס' מנחת אשר [בראשית עמ' ע"ב] שדן בשאלה מה יעשה ספק ישראל בשבת וכתב שאפילו לשיטת רש"י בסנהדרין מותר לו לשבות כשאינו עושה כך בתורת גוי אלא בתורת [ספק] ישראל עיי"ש ובשיעורי הגר"ד פוברסקי [סנהדרין נ"ה:].

והנה הקשה הכסף משנה על הרמב"ם, למה צריך הפסוק "לא יאכל" על איסור ח"ש בחמץ, הלא ח"ש אסור מן התורה בכל האיסורים ותי' הצל"ח [פסחים מ"ד ע"א וכן בספרו נודע ביהודה שו"ת או"ח תניינא סי' ג"ן] דבאיסור התלוי בזמן, כגון חמץ ויום הכיפורים וכיוצא בהן אם אכל בסוף הזמן שאין פנאי להשלים השיעור ולא חזו לאיצטרופי, אז אין חצי שיעור אסור מן התורה ולכן צריכים הפסוק "לא יאכל" לאסור חצי שיעור אף אם אכל ברגעים אחרונים של אחרון של פסח. וכן כ' רע"א [בשו"ת סי' קנ"ד ע"ש]. ובקובץ קול התורה [נ, ע' נ"ו] כתב דלפי דברי הצל"ח והרע"א יש לומר דהספק ישראל יעשה מלאכת חצי שיעור בסוף השבת דלא שייך אז חזי לאיצטרופי ואתי שפיר גם להסוברים דמלאכת חצי שיעור בשבת אסורה מן התורה.

ל"ט מלאכות

יתיב רבי יונתן בן עכינאי ור' יונתן בר"א וקמיבעיא להו, הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי? [שבת מ"ט:]. מהי שאלת הגמרא? למה ל"ט המלאכות צריכות להיות "כנגד" משהו? אולי יש מלאכות אסורות, ואחר שמחשבנים את כולם מגיעים למספר ארבעים חסר אחת, אבל אין משמעות מיוחדת למספר הזה בדייקא? משאלת הגמרא רואים שהגמרא הבינה כדבר פשוט  שיש משמעות למספר, ומנין לה הנחה זו? [עי' תוס' ד"ה ארבעים].

המהר"ל יסד שדברים גדולים אינם במקרה. שבת היא מהדברים הגדולים ביותר בעולמנו. אם מוצאים מספר של ארבעים חסר אחת בחשבון המלאכות, מחקר מעמיק בודאי יגלה שיש מקביל במציאות לרעיון הנשגב של שבת שגם הוא מספרו שלשים ותשע.

עונה הגמרא "כנגד עבודות המשכן" [אותן המנויות שם בפ' כלל גדול היו צריכין למשכן, ופ' שבת נסמכה לפ' מלאכת המשכן ללמוד הימנה – רש"י]. מה הקשר בין מלאכת המשכן לשביתת השבת? יש שבת בזמן ויש שבת במקום. המשכן הוא "שבת במקום", מקום של קדושה עליונה, תעודת כל המציאות כולה. באופן אידיאלי, אין צורך בשום הכנות או מלאכות כדי להגיע לתכלית. ירידת האדם והעולם גרמו לכך, שהכלל לא יוכל לבוא למגמתו בלי "הכנה דרבה" של מלאכות רבות והתגברות על מכשולים. אמנם, שבת היא בספירה אחרת, המקבילה ליום שכולו שבת, "שלא ילמדו איש את אחיו ואיש את רעהו לדעת את ה' כי כולם ידעו אותו מקטנם עד גדלם" [ירמיהו ל"א ל"ג]. בשבת עצמה אין צורך במלאכות והכנות אלא הכל כבר מוכן ועומד, כפי שמרומז בפסוק "כי כולם ידעו אותי מקטנם עד גדלם" ללא הכנות. א"כ, מובן לכל משכיל על דבר אמת, ההקבלה בין שביתת השבת למלאכות המשכן. מלאכות המשכן בונות מרכז קדושה המסמל את השבת [מקום לעומת זמן] ע"י עמל והכנה. בשבת שובתים מאותן הכנות שנצרכו לבניית המשכן ונהנים מעולם מוכן של קדושה נשגבה ועליונה, עולם של יום שכולו שבת. [וכלשון אחד מרבותי בצעירותי "שבת היא שגרירות העולם הבא, בעולם הזה".]

ממשיכה הגמרא "...כנגד 'מלאכה', 'מלאכתו', ו'מלאכת' שבתורה ארבעים חסר אחת ע"כ. מסביר רש"י שאסור לעשות כל המלאכות הכתובות בתורה, וה"ק קרא "לא תעשה כל מלאכה" כמנין כל "מלאכה" שבתורה ע"כ. נחלקו הראשונים אם דעה זו חולקת על הקודמת וסוברת שאין לומדים המלאכות מהמשכן [עי' תוס' רמב"ן ורשב"א]. אם נלך בכיוון התוספות שסוברים שדעה זו אמנם חולקת על הקודמת, ואפשר לבאר דעתו שאין שבת מכוונת כנגד מרכז המשכן של המשכן בלבד אלא היא חורגת הרבה מעל ומעבר למרכז מצומצם ומקדשת את כל פינות המציאות ומפציעה קרני אורה על כל פני תבל, גם על הטבע והעולם התעשייתי. לפי דעה זו, כל סוגי המלאכות מתקדשות בקדושת שבת וכל הענפים שבמציאות מתרוממים. המנוחה מכוונת כנגד 'מלאכה', 'מלאכתו', ו'מלאכת' שבתורה, ארבעים חסר אחת.

[כל זה כתבתי עפ"י הבנתי הדלה במה שכתוב בספרים הקדושים].

ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת, במראות הצבאת אשר צבאו פתח אהל מועד [לח ח]. בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותו לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע. אמר לו הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו' [רש"י]. הגם שאף משה ידע ממפעלות הנשים במצרים, בכל זאת חשש שמא היתה מעורבת בזה התעוררות חמרית, וזה עלול להביא לידי קלקול. ולזאת הודיע לו הקב"ה, יודע הנסתרות, כי כל כוונתן של הנשים בקישוטן לפני בעליהן היתה כולה קדש לד' בלי שום עירוב של התעוררות חמרית. ומזה יש לראות נוראות צדקות הנשים במצרים שגם על ענין זה שנאמר עליו "ובחטא יחמתני אמי' [תהלים נא ז] היו הן מזוככות בתכלית הזיכוך, והיו ראויות שישראל יגאלו בזכותן, שנאמר, בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלנו. [מי מרום]

מכון אהבת נצח- טיפול זוגי ואינדיבידואלי טלפון:02-5870080

שבת שלום ואורות אין סוף!!!