|
|
להארות וכן לתרומות והנצחות נא לפנות לטלפון:
02-5870080
הנני משגר בזה כסא דברכתא לכבוד הגאון
המופלא והמופלג, סיני ועוקר הרים, המסור בלב ונפש לצרכי הכלל והפרט, מורנו ורבינו
הגה"ח ר' חיים מאיר הורוויץ שליט"א מנהיג
ומורה צדק בקהילתנו הקדושה וראש הכולל "אמרי נועם", לרגל השמחה הגדולה
השרויה במעונו שהיא שמחת כולנו, בהגיע בנו היקר בנש"ק יניק וחכים משה נ"י לגיל המצוות. יה"ר
שרבינו שליט"א ירווה רב נחת דקדושה אמיתית מכל יוצאי חלציו יחד עם הרבנית
תליט"א ויזכה להמשיך לשמש בקודש במאור פניו עוד שנים רבות, בבריאות הגוף,
בשמחת הלב, ובמנוחת הנפש, וככל שתגדל האוכלוסייה של השכונה, חברי קהילתו ושומעי
לקחו, כך באותה מידה יגדלו ויתרבו האמצעים הגשמיים והרוחניים להמשך הנהגתו בקודש.
הגליון הנוכחי נודב על ידי מורנו הרב שליט"א לכבוד השמחה.
בדי הארון
האם הסרת בדי הארון לצורך חרישה שייכת למעשה החרישה?
אי' במתניתין מכות
[כ"א.] יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין וכו' ונזיר בבית הטומאה,
חנניה בן חכינאי אומר אף הלובש כלאים, אמרו לו אינו השם, אומר להם אף הנזיר אינו
מן השם. ופי' הרמב"ן - אינו השם, אין לאו שלו בא עליו משום חרישה אלא משום
כניסה שנכנס למקום הטומאה. מבואר מזה דדעת הת"ק שבמשנה מנו רק הלאוין שמעשה
החרישה גורם להלאו. והנה לקמן [כ"ב.] איתא, וליחשב נמי המזיח חושן מעל האפוד
והמסיר בדי הארון דאזהרתיה משום לא יסורו לא יזח החשן? ופי' הריטב"א - פי'
ומשכחת לה בחרישה זו כגון שהסיר בדי הארון לחרוש בהם וכל שעה שחורש בהם ואינו
מחזירן לארון עובר משום לא יסורו ממנו, עכ"ד.
בירחון מוריה [קובץ
קי"ב עמ' קכ"ב] הקשה הכותב, דהא לכאורה לאו זה אינו מן השם, דהא אף אם
יסיר ולא יחרוש עובר בכל רגע שאינו בארון, ואין להסרה שום שייכות עם מעשה החרישה
[ומדברי הריטב"א נראה שדיבר אף אליבא דת"ק], ע"כ הערתו.
הבדים מעיקר צורת הארון
ויש לתרץ בהקדם דברי
המשך חכמה דמה שאסרה תורה להסיר בדי הארון הוא כדי להורות שאינם כדי לשאת אותו,
שהרי הארון נושא את נושאיו ולא איפכא. ומשום כך אמרה תורה לא יסורו ממנו אף בשעה
שהוא עומד על מקומו, כדי שיתברר שגם כשמחזיקים הלויים את הבדים אינם נושאים אותו
בהם אלא הוא נושא את נושאיו. וא"כ מבואר שהבדים הם מגוף עשיית הארון, ושימשו
להורות יסוד זה שהארון נושא את נושאיו.
ובס' מנחת אהרן
[לג"ר אהרן מיאסניק שליט"א] כתב שלפי זה מובנים היטב דברי הריטב"א
שעובר בכל רגע שאינו מחזיר את הבדים, דס"ל שאין האיסור מעשה הסרת הבדים אלא
שהתורה אסרה הסרת הבדים כדי שלא יטעו שהבדים הם רק לשאת את הארון כמש"כ המשך
חכמה, והארון בלי בדים הוא עיוות צורתו האמיתית של הארון, ומשום כך כל רגע שהארון
עומד בלא בדים עובר באיסור.
האיסור הוא כאשר דעתו להשתמש לשימוש אחר
וב'מנחת אהרן' דייק
בדברי הריטב"א שכתב שהסיר בדי הארון "כדי לחרוש בהם" [והוסיף
"וכל שעה שחורש בהם ואינו מחזירם לארון עובר וכו'"] דאם האיסור הוא במה
שאינו מחזירם, למה כתב שעובר רק אם הסיר כדי לחרוש בהם? וביאר בדעת הריטב"א,
שדוקא אם מסיר כדי להשתמש בהם כבדים של חפץ אחר עובר על הלאו. דשורש האיסור הוא
שמשנה את צורתו של הארון, דהבדים הם חלק ממנו כדי להורות שאינם כדי לשאת אותו
כמבואר במש"ח, ומשום כך האיסור להסיר אותם הוא דוקא כשדעתו להשתמש בהם בשימוש
שמוכיח שהם בדים שנושאים חפץ אחר. ולפי"ז מבואר שהחרישה היא מגוף מעשה
האיסור, היינו שמשתמש בבדים כדי למשוך ולשאת את המחרישה. אולם מ"מ בעינן גם
למש"כ הריטב"א שהאיסור הוא בכל שעה שאינו מחזירם וכמו שמדוייק מלשון
הפסוק "לא יסורו" ולא כתוב "לא יסירו", דעובר בכל שעה שיש
שינוי בצורת הארון, שהבדים מוסרים ממנו ומשמשים כבדים לשאת חפץ אחר.
ולפי דברי ה'מנחת אהרן'
מיושבת היטב ההערה על הריטב"א שהבאנו, שאם האיסור הוא כל שעה שאינו מחזירם, אין
לו שייכות עם החרישה, אבל באמת מדוייקים דברי הריטב"א שכתב "כדי לחרוש
בהם" שיש להסרה זו שייכות עם החרישה, שרק כשהסיר לצורך חרישה מוכיח שהבדים
משמשים לצורך נשיאת הארון, וזה האיסור, וככל החיזיון הנ"ל.
ספר החינוך – איסור ההסרה כדי "שלא תפסד אותה צורה"
ונראה שיסוד זה של המשך
חכמה שהבדים הם מעיקר צורת הארון יש לו בית אב בראשונים. יעויין בס' החינוך [מצוה
צו] שכתב לפרש בטעם המצוה "ועוד טעם אחר שכל כלי המקדש צורתן מחוייבת לרמז
עניינים עליונים, כדי שיהיה האדם נפעל לטובה מתוך מחשבתו בהן, ורצה הא-ל לטובתנו
שלא תפסד אותה צורה אפילו לפי שעה", הרי שפירש שיסוד האיסור שלא תפסד הצורה,
ומבואר דבדי הארון אינו דין נוסף שישים בארון בדים אלא דנכלל בעיקר צורת ותבנית
הארון, ונהי שבפסוק כתוב "והבאת את הבדים וכו' לשאת את הארון בהם" אבל
אין זה דבר נוסף על הארון כ"א כלול בעיקר צורת הארון.
וראייה זו מהחינוך
הובאה ע"י הג"ר רפאל הכהן קונסטלר שליט"א [בס' דרישת פקודיך
ח"א עמ' רנ"ט] וכן ע"י הג"ר בנימין סורוצקין שליט"א [בס'
נחלת בנימין בפרשת תרומה]. ועוד הוסיפו השניים להוכיח שהבדים הם מעיקר צורת הארון
מתוס' ביומא [ע"ב.] שכתבו וז"ל: ואי לאו דמיסתפינא מחברייא הוי אמינא
דח' טבעות היו בארון וכו' בד' מהם היו הבדים קבועים לא יסורו ובארבעה מהם שהיו
למטה או למעלה מאותן טבעות היו משימין בדים בשעת סילוק המסעות לשאת את הארון בהם
וכו'. ונראה לי דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים שהרי אותם בדים
שאינם קבועים, מה הוצרך להזכירן כאן לומר והבאת, והלא לא היו מכניסים אותם אלא
אהרן ובניו בשעת המסעות עכ"ד.
והעולה מדברי התוס'
שהבדים שעליהם נאמר 'לא יסורו' לא היו הבדים שבעזרתם נשאו את הארון אלא הכוונה לאותם
בדים שהיו קבועים בארון תמיד. נמצא שבשונה מכל שאר בדי כלי המקדש שלא נועדו אלא
לשאת את הכלי ותו לא, בדי הארון היו מעיקר צורת ותבנית הכלי. ובזה פירש ה'נחלת
בנימין' את דברי רש"י על הפסוק "לא יסורו ממנו – לעולם". שהרי
אפילו לאחר שאין כבר צורך לשאת את הארון יהיה נוהג איסור זה. ועי' בס' זבחי צדק
[להרה"ג ר' יצחק זאב דיסקין פרשת תרומה עמ' קכ"ח] שכתב פירוש אחר בדברי
רש"י.
שני דינים במצות נשיאת הארון
והנה הגרי"ז
[במכתבים בסוף ספרו] כתב דחלוק דין נשיאת הארון מנשיאת שאר כלי המקדש, דשאר כלי
המקדש לא היה דין נשיאה על הכלי מצד עצמו, כ"א דנאמר דין נשיאה על המשכן והנך
כלים שהויין חלק מהמשכן איכללו בדין נשיאת המשכן. משא"כ בארון אף דיש בו דין
נשיאה משום דהויא מכלל המשכן, עוד נוסף לזה יש דין נשיאה בארון בפני עצמו שאינו
תלוי כלל בנשיאת הארון ורק בשם ארון לבד. והנה דין נשיאת המשכן לא היה לדורות אלא
מצוה לשעה עד בואם לבית עולמים ואז פקע לגמרי מצות נשיאת המשכן, משא"כ בארון
מצות נשיאת הארון הוי מצוה לדורות, עכ"ד.
בס' רנת יצחק [לגאון ר'
אברהם יצחק סורוצקין שליט"א פ' תרומה עמ' שנ"ט] כתב שלפי דברי הגרי"ז
מובן מדוע בקשר למזבח כתוב [כ"ו ז'], "והיו הבדים .. בשאת אותו"
וכן בשלחן [כ"ה ח'] המצוה של הבדים היא דוקא כשנושאים אותו, דדין נשיאתו תלוי
בשם ארון והי' מצוה לישא הארון לדורות, חשיב הבדים מגוף הארון והיו קבועים בו תמיד
ולכן הי' לאו שלא להסיר הבדים מהארון אפילו שלא בשעת המסעות.
המסיר בד אחד
והנה ביומא [ע"ב:]
איתא אמר ר' אלעזר המסיר בדי הארון לוקה שנאמר לא יסורו. והרמב"ם בהלכות כלי
המקדש [ב' י"ג] כתב שהמסיר אחד מן הבדים לוקה. אולם החינוך כתב שלא להוציא
בדי הארון מתוך הטבעות. ובמנחת חינוך כתב דבודאי לאו דוקא שני הבדים אלא אפילו אחד
מן הבדים כמש"כ הרמב"ם. וב'רנת יצחק' העיר שיתכן שאם הסיר אחד מן הבדים
אין איסור אח"כ להסיר את הבד השני מן הארון, דאם הבדים הם חלק מגוף הארון,
כשהוציא בד אחד אולי פקע מיניה שם ארון ושוב ליכא איסור להוציא את הבד השני.
ובליקוטי הלכות [מכות כ"ב.] כתב שכשמסיר הבד השני עובר בלאו דלא יסורו,
וצ"ע.
הארון לצורך הלוחות
בפרשת פקודי [מ,כ] כתוב
'ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון'. וכבר תמהו דהלא בפרשת
ויקהל [לז,ה] כתיב כבר 'ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון' ולמה כתוב
פעמיים? והגרי"ז ביאר שהפסוק השני בפ' פקודי נצרך ללמד שעיקר הארון רק נעשה
לצורך הלוחות, והיכא דליכא לוחות אין צורך לארון. והוסיף, דבלי לוחות לא חל עליה
שם ארון כלל, וכדפירש רש"י [בפסוק כ"א] ואל ארון תתן את העדות – לא
ידעתי למה נכפל שהרי כבר נאמר ונתת אל הארון את העדות. וי"ל שבא ללמד שבעודו
ארון לבדו בלי כפורת יתן תחילה העדות לתוכו ואח"כ יתן את הכפורת עליו. וביאור
דבריו, שבפסוק כתוב "ונתת את הכפורת על הארון", וא"כ בעינן שיחול
עליה שם ארון ובלי הלוחות בתוכו לא חל עליה שם ארון כלל, וע"כ צריך
להשים הלוחות בתחילה שיחול עליה שם ארון ושוב יכול להתקיים ונתת את הכפורת על
הארון.
לפ"ז נראה דכל שלא
שמו את הלוחות בתוך הארון ליכא איסור להסיר את בדיו ממנו כיון דאכתי לא חל עליה שם
ארון. והנה בצלאל לא שם הלוחות בתוך הארון דרק גבי משה כתיב ויתן את העדות אל
הארון, וכיון דבצלאל לא שם הלוחות בתוך הארון לא היה איסור להוציא בדיו ולכן
הוציאו בדיו. ושוב כשנתן משה את העדות אל הארון וחל עליה שם ארון, שם משה את בדיו
ואז חל האיסור דלא יסורו, עכ"ד ה'רנת יצחק'.
ויש להוסיף לחזק דבריו
- יעויין בס' כלי חמדה [פ' תרומה] דכתב ליישב קושיית הרמב"ן שם, ואומר דעשיית
הארון היא מצוה מיוחדת, ואינו בכלל כלי המקדש כגון המנורה והשלחן, אלא הארון עיקרו
נעשה להכניס לתוכו הלוחות, ועי' מנ"ח [מצוה צ"ה] דכ"ש דעיקר עשיית
הארון כדי שיהיה הלוחות מונחים בתוכו, כמבואר בקרא 'ונתת אל הארון את העדות',
ובפסוק במלכים 'אין בארון רק שני לוחות העדות', ובבית ראשון שנגנז הארון עם העדות
בימי יאשיה המלך עליו השלום לא עשו עוד ארון, ובבית שני לא היה ארון, כי למה צריך
ארון כיון שנגנזו הלוחות עיי"ש. וכתב לפי הנ"ל בקובץ הפרדס [חוברת ב שנה
מ], דאם ליכא לוחות בארון אינו מוזהר בלאו דלא יסורו הבדים.
יוצא לנו בינתיים, שבלי
בד אחד כבר פקע שם ארון [וק"ו שניהם] כי הבדים הם מגוף הארון, וגם למדנו שבלי
הלוחות אין שם ארון.
ועינא דשפיר חזי בקובץ
'קול מהיכל' [בין המצרים תשס"ה עמ' שס"ד] שכשמסיר את הטבעות יחד עם
הבדים אינו עובר על איסור הסרת הבדים, כי הסרת הטבעות מפקיעה שם 'ארון' ועל איסור
הסרת הבדים עובר רק כשיש שם ארון. ועפ"י יסוד זה תירץ חבילה של קושיות
עיי"ש.
והוכיח שהטבעות הן חלק
מחלקי הארון ומעכבות בו – דהנה יעויין ברש"י [שהבאנו לעיל] שהקשה מדוע כתוב
פעמיים לתת את לוחות העדות בארון. ותירץ שבא הכתוב ללמד שבעודו ארון לבדו בלא
כפורת יתן תחילה את העדות לתוכו ואח"כ יתן את הכפורת עליו.
והק' האור החיים שם
"משמע מדבריו שהיה מקום לטעות בזה שיתן את העדות על הארון [היינו אחר שכבר
נסגר הארון], ואין דעתי נוחה לומר שיש מקום לטעות בזה". והיינו דפשיטא הוא
שא"א לתת העדות לאחר שסגר כבר הארון עם הכפורת [ועי' ב'מנחת אשר' מה שכתב בזה
בשם רבו הקדוש מקלויזנברג זצ"ל].
ובס' בד קודש [לגאון ר'
ברוך דב פוברסקי שליט"א פ' תרומה, ובבדים איירינן...] תירץ על קושיית
האוה"ח דהפשט ברש"י הוא אחר, דהנה הציווי היה להניח את העדות בתוך
ה"ארון", היינו אחר שכבר חל עליו שם ארון. והנה פשוט הוא שאם למשל עשה
מקודם רק את הדף של תחתית הארון, ויניח שם העדות ואח"כ יחבר את דפנות הארון,
דודאי לא מהני שהרי לא הניח ב'ארון'. ומעתה ה"ה הכא, ס"ד דשם ותורת ארון
חל ע"ז רק לאחר שהונח עליו גם כיסויו, דהיינו הכפורת, וע"כ יניח את
העדות רק לאחר נתינת הכפורת, וזו כוונת רש"י דהפסוק אתא לאשמעינן דאף קודם
שהונח הכפורת על הארון כלל, ג"כ נשלם עליו שם ארון ויש בו מעתה קדושת ארון
ויכול להניח העדות בתוכו.
ותשים עין מבטך עוד ב'בד
קודש' שהוכיח עפי"ז שהבדים אינם חלק מהארון עצמו, מהפסוק בפ' פקודי [מ,כ]
"ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון וגו'" שבפסוק
מבואר שהניחו את העדות בארון לפני הבדים, ואם צריך את הבדים כדי שיחשב 'ארון' כיצד
נתנו את העדות לפני הבדים, אלא ע"כ הבדים אינם חלק מהארון עצמו.
וב"קול
מהיכל" כתב דנראה דדוקא הבדים אינם נחשבים לחלק מחלקי הארון אך הטבעות כן
נחשבות כחלק מהארון ובלעדיהם אין לו שם וקדושת ארון, ראשית דכן מבואר מסדר
הפסוקים, שאת הטבעות יצקו בארון עוד לפני נתינת העדות בארון, ומיד עם עשיית הארון
יצקו אותם, ורק את הבדים והכפורת כתוב בפר' פקודי ששמו אותם אחרי נתינת העדות,
מכיון שהם אינם חלק מהארון ואינם מעכבים בשם ארון, אך הטבעות שנעשו מיד עם עשיית
הארון מעכבות בשמו, דאל"ה אמאי עשו אותן מיד ולא המתינו עד נתינת הבדים
הארון, והרי מטרת הטבעות לכאורה היתה רק לשאת בהם את הבדים, אלא ע"כ שהם ממש
חלק מחלקי הארון ומעכבות בו, ובפרט שהם יצוקות וקבועות בו לעולם ולכן הם גוף אחד
עם הארון, ורק הכפורת שהוא חלק נבדל אינו מעכב בשם ארון, אך הטבעות מעכבות.
הכפורת והכרובים הם חלק מהארון
ושוב הביא שם ראיות נגד
ה'בד קודש' דאף הכפורת היא מחלקי הארון ומעכבת בשם ארון.
ראשית, הוכיח
מהתורא"ש [ר"ה כ"ד:] באיסור עשיית שמשין, בית תבנית היכל וכו' שכתב
"דלא מיקרי שמשין אא"כ עשה כלי כמו שולחן ומנורה וכן הארון עם הכפורת
וכרובים". ומבואר להדיא דאין עוברים על הלאו בעשיית ארון אא"כ בונה גם
את הכפורת והכרובים, וע"כ דגם הם נחשבים לחלק מחלקי הארון ומבלעדיהם אין לו
שם ארון. [אגב, בגמרא ראש השנה לא מוזכר איסור עשיית ארון עיי"ש].
ועוד ראיה מספר הר
אפרים עמ"ס הוריות [סי' י"ד ד"ה ודע] שהביא להרמב"ן בס' המצות
[מ"ע ל"ג] שכתב "מצוה לעשות ארון וכפורת" ודייק מדבריו בהר
אפרים, דכפורת מעכבת בארון, דתרווייהו הם כלי אחד. והוסיף שם, שלכאורה נראה דגם
הכרובים בכלל הכפורת, דהיו מקשה אחת עם הכפורת.
עוד דייק כן ההר אפרים
מרש"י [יומא כ"א:], ששם הגמ' מחשיבה חמשה דברים שחסרו במקדש שני, ארון
כפורת וכרובים אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים, ופרש"י ארון וכפורת
וכרובים כולא חדא מילתא היא.
ולפ"ז, שהכפורת
ואולי גם הכרובים הם חלק מהארון ומעכבים בו למרות שהם אינם מחוברים ממש לארון,
ק"ו שהטבעות שהן חלק ממנו וגוף אחד, שהרי הן יצוקות ונתונות בו מתחילת עשייתו
ולעולם. ועפ"ז אתי שפיר היטב, שהמסיר את הבדים יחד עם הטבעות אינו לוקה, כיון
שבהסרה זו הוא מבטל את שם הארון, ובכה"ג ליכא לאו, עכ"ד. נמצינו למדים
למסקנה, שהטבעות, הבדים והכרובים הם כולם חלק מהותי מהארון ובלעדיהם חסר שם ארון.
[ולפי ה'בד קודש' הבדים וכן הכפורת אינם חלק מהותי מהארון].
ועוד לאלוק מילין, דהחינוך כתב עוד טעם [מלבד שלא תיפגם צורתו]
לאיסור הסרת הבדים: "לפי שהארון משכן התורה וכו', אולי מתוך הטירדה והחפזון
לא נבדוק יפה שיהיו הבדים חזקים כל הצורך ושמא ח"ו יפול מידם אבל בהיותם בו
מוכנים לעולם ולא יסורו ממנו יעשו אותם חזקים הרבה".
ונפ"מ בין שני
הטעמים כתב הגאון ר' מרדכי אליפנט [זהב מרדכי עמ' של"א] דלטעם שלא יפול
האיסור אינו שייך אלא בשעת נשיאת הארון, משא"כ לטעם שלא תיפגם צורתו האיסור
שייך גם שלא בשעת נשיאה בכתף.
הרמב"ם [כלי מקדש
ב,יג] כתב: "כשנושאים אותו על הכתף וכו', ונזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות,
שהמסיר אחד מן הבדים מן הטבעות לוקה, שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו
ממנו" ומשמע שלאו זה נאמר רק בשעת נשיאת הארון, [וכ"כ להדיא הסמ"ג
במצוה רצ"ו].
וב'זהב מרדכי' כתב
שהרמב"ם לשיטתו לפי מה שהוכיח שם שבניגוד לשאר הכלים, הארון אינו חלק מהבנין
אלא הוא כלי נפרד, ועפי"ז אין בו דין תבנית וצורה מסויימת, עיי"ש.
ומעניין לציין,
שהרמב"ם עצמו בספר המורה דיליה [ח"ג פ' מ"ה] כתב שהאיסור הוא משום
שמפסיד צורתו, שלא כדבריו בספר הי"ד.
כשתימצי לומר, החקירה
אם הבדים נחשבים לחלק מהותי מהארון או תוספת עליו, תלויה בשני הטעמים שהובאו
החינוך [וכן בשני המקורות ברמב"ם, בי"ד ו'במורה'], שאם נאמר שהאיסור הוא
שמפסיד צורתו, מוכרחים לומר שהם חלק מהותי מהארון. אבל אם נאמר שהטעם הוא שלא יפול
הארון, אין צורך לומר שהם חלק מהותי מהארון אלא הם תוספת עליו [ואתיין שפיר לפי
טעם זה דברי ה'בד קודש' וראייתו כאמור מהפסוק].
וכאן ישבות קולמוסי,
ואפשר להאריך עוד בזה, וע"ע בס' משנת חיים [שמות סי' ע"א], דגל ראובן
[ח"א סי' י' ד"ה ונ"ל], ספק זכרון חסד לאברהם [עמ' צ"א], נזר
התורה [לג"ר ניסן גולדברג עמ' ר"ה], בית ועד לחכמים עמ' 14, קובץ הנאמן
[גליון ל"ד שנה י"ח עמ' 18], קובץ תורה ודעת [אדר א' תשס"ה] ועוד
ועוד וחדל לספור כי אין מספר....
וה' הטוב יצילנו
משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות, ונזכה בקרוב לארון טבעת בדים וכפורת בבנין בית
שלישי בב"א.
פנינים מהספר הקדוש עטרת ישועה ז'יקוב
"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר
ידבנו לבו תקחו את תרומתי". ודקדקו מפרשי
התורה מה דפתח בלשון יחיד "דבר אל בני ישראל" שהוא משה רבינו לבדו,
וסיים "תקחו" בלשון רבים. ונראה לפי מה שפירש המסורה בפ' תצוה על ג'
פעמים ונשמע עיי"ש. היוצא משם אשר גם אם האדם הוא ירא שמים בסתר לבבו,
עכ"ז צריך להיות בגלוי ולהראות למסתופפים בצלו גודל בהירות התפילה כדי שילמדו
ממנו דרכי העבדות עיי"ש. וזהו כוונת הפסוק ויקחו לי תרומה רומז על התפילה כי תרומ"ה
גימטריא קו"ל תפל"ה רומז שצריך להתפלל ובדביקות להיות ירא שמים
בגלוי, "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – רומז הגם שהוא י"ש בסתר לבבו.
וזהו ידבנו לבו, שהלב מידב דייב מגודל קדושתו. עכ"ז צריך להתפלל להש"י
גם בגלוי. ומפרש הכתוב תקחו את תרומתי בל' רבים כי צריכים ללמוד ממנו רבים
וע"כ צריך להתפלל בקול רם ובדביקות נפלא כדי שרבים ילמדו ממנו וזה א"א
אלא כשרואים תנועת אברים בשעת תפילה וע"כ פרש"י ל"י לשמ"י
גימ' פנימ"י מקי"ף רומז על י"ש בסתר ובפנימיות לבבו וגם בגלוי
כנ"ל.
"ועשית שנים כרובים זהב מקשה
תעשה אותם וכו' ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה".
נראה כי צריך לקשר ימי הבחרות בימי
הזקנה וימי זקנה בימי הבחרות וכמ"ש וכימיך דבאך כי בימי הבחרות האדם בכח
ויוכל לעבוד הבורא בחשק נמרץ, אך לעומת זה בעת ההוא מתגבר עליו היצה"ר וצריך
ללחום נגדו ובימי הזקנה שכבר פסק ממנו כח התאוה אך גם המעשים טובים שעושה הם בלא
כח וצריך להתאמץ מאד לעבוד הבורא בעת זקנתו בכח כמו בימי בחרותו וע"ז ביקש
דוד המלך ע"ה "אל תשליכנו לעת זקנה ככלות כחי אל תעזבני" ונודע
ששנות האדם נחלקים על ג' זמנים ערב מועיל טוב, וזה "ועשית שנים כרובים
מקש"ה" עולה ער"ב מועי"ל טו"ב. "ועשה כרוב אחד מקצה
מזה" היינו בימי בחרות יתחזק כנער לעבוד הבורא וללחום מלחמת היצר "וכרוב
אחד מקצה מזה" היינו גם בימי זקנתו יתאמץ כנער לעבוד ה' יתברך בחשק והתלהבות
נמרץ בלי עצלות. ותיבת כרוב הוא כרביא לשון נער כמו שפירשו חז"ל.
שבת שלום וחודש שממחחח ואורות אין
סוף!!
 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה