האוכל
טבל האם עובר על איסור משמרת
בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש על
ענין הפרשת תרומה גדולה, וכתבה תורתינו הק' "ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית
גז צאנך תתן לו", והנה בפסחים ל"ג א' ילפי' מפסוק זה דדגן שהחמיץ בעודו
מחובר ולאחר שנתלש עשאו תרומה לא חל התרומה.
ונחלקו התם אמוראי בטעם הדבר,
דעת רב נחמן בר יצחק דה"ט מדכתיב 'תתן לו' וילפי' תתן לו ולא לאורו דבעי'
דיתן דבר הראוי לכהן לאכילה וחמץ כיון דדינו בשריפה לא הוי 'תתן לו' ואקשי' עלי'
מהא דתנן דתרם מן הטמא על הטהור בדיעבד תרומתו תרומה ואע"ג דתרומה טמאה אינה
ראוי' לו לאכילה ותרצי' דשאני התם דקודם שנטמא הי' לו שעת הכושר דהי' ראוי לחול
עליו שם תרומה, אבל אחמיץ במחובר לא הי' לו שעת הכושר.
ודעת רב הונא ברי' דרב יהושע
דה"ט מדכתיב 'ראשית דגנך' וילפי' ראשית ששיריה ניכרין שהפרשת התרומה מתירה
השיריים לישראל, וחמץ בפסח כיון דגם השיריים אסורים באכילה אין שיריה ניכרים, והנה
לפי טעם זה גם באחמיץ בתלוש א"א להפריש ממנו תרומה דבשעת הפרשה תליא מילתא
וכל שבשעת הפרשה אין שיריה ניכרים לא חל התרומה.
והנה בדברי הגמרא קשיא לי
קושיא עצומה, דהנה מרהיטת הסוגיא נראה דדגן שהחמיץ במחובר ונתלש ומירחוהו אינו
מופקע אלא מחלות תרומה ומ"מ חל עליו איסור טבל. וכ"כ השאגת ארי'
ז"ל בשו"ת סי' צ"ז.
וקשיא לי היאך חל איסור טבל
על איסור חמץ הא איסור טבל על איסור חמץ לא הוי לא איסור מוסיף ולא איסור כולל,
וגם להסוברים דאיסור חמור על איסור קל מצי חייל גם בלא כולל ומוסיף [עי' בדברי
השיטמ"ק ז"ל בכריתות י"ד א' ד"ה אקדשי' ועי' בדברי
החזו"א ז"ל אהע"ז סי' קל"ד בחי' ליבמות י"ג א'], הא טבל
לא הוי איסור חמור, דאדרבא חמץ דהוא בכרת הוי איסור חמור יותר מאיסור טבל דהוי
מיתה בידי שמים, וכדמוכח מדברי הגמ' בשבת כ"ה ב' ובפסחים ל"ב ב'
יעו"ש ועי' ריש יבמות תוד"ה אשת. והנה קושיא זו היינו רק לטעמא דתתן לו
ולא לאורו דלפי"ז מיירי בהכרח בהחמיץ במחובר אבל לטעמא דאין שיריה ניכרים
לק"מ די"ל דבשעת מירוח לא החמיץ אלא קודם שעת ההפרשה החמיץ.
וליכא לתרץ דאיסור טבל הוי
איסור מוסיף לענין לאחר הפסח דמשום איסור חמץ הא דעת ר"ש בפסחים כ"ח א'
דמותר מדאורייתא, ומשום איסור טבל הרי אסור נמי לאחר הפסח, הא ליתא, לא מבעיא לדעת
הרמב"ם ז"ל בפ"ד משבועות ה"י דמה שנוסף איסור לאחר זמן לא
מיקרי מוסיף וכדביאר הפמ"ג ז"ל ביור"ד סוף סי' ק"י בכללי
אאחע"א ד"ה עמדתי, אלא אפי' לדעת הראב"ד ז"ל שם דמה שנוסף
איסור לאחר זמן הוי איסור מוסיף, הא כבר כתב השאג"א ז"ל בשו"ת סי'
צ"ז דבהכרח דהסוגיא בפסחים אתיא כר' יהודה דחמץ לאחר הפסח אסור מדאורייתא
דאל"כ הא שפיר הוי שיריה ניכרים לאחר הפסח, וטעמא דתתן לו ולא לאורו נמי ליתא
דהא לאחר הפסח מותר באכילה יעו"ש, וא"כ לדעת ר' יהודה ליכא למימר דאיסור
טבל הוי איסור מוסיף לענין אחר הפסח דהא גם משום חמץ אסור לאחר הפסח.
וליכא לתרץ דמיירי בשעשה
מירוח בדגן שחלק ממנו החמיץ וחלק לא החמיץ ומיגו דחל איסור טבל על מה שלא החמיץ חל
נמי בכולל על מה שהחמיץ, דזה אינו, דאיסור כולל לא חל באיסור קל על החמור, וכדכ'
התוס' ביבמות ל"ג ב' ד"ה אמר, ובשבועות כ"ד ב' ד"ה מיגו.
[והנה הגבורת ארי ז"ל
ביומא ח' ב' ד"ה אלא [השלישי] כתב דאחמיץ במחובר לא חל שם טבל עלי'
יעו"ש וכ"כ העונג יו"ט ז"ל סי' קי"ד והגרא"ו
ז"ל בקוב"ש פסחים אות קנ"ב, אלא דהם ז"ל לא קאתי עלה משום אין
איסור חל על איסור, אלא משום דמה שאינו יכול לחול ע"ז שם תרומה לא נעשה טבל].
ונלע"ד ליישב בעז"ה
בג' אופנים.
א] קיי"ל דאסור
לטמאות את התרומה, וילפי' לה בבכורות ל"ד א' מדכתיב 'משמרת' תרומותי אמר
רחמנא עביד לה שימור, והמטמא תרומה עובר בעשה, והנה בתוספתא חלה פ"א
הי"א איתא [והובא בע"ז נ"ו א' תוד"ה שמותר] דכשם שאסור לטמאות
את התרומה כך אסור לטמאות את הטבל, וכ"כ רש"י ז"ל בנדה ו' ב'
ד"ה תעשה. [אבל הרמב"ן ז"ל בע"ז נ"ו א' ד"ה ואין,
הביא דעת הראב"ד ז"ל דלטמאות הטבל הוי רק איסור דרבנן].
ומעתה לפי"ז יש לתרץ
בע"ה באופן נפלא דכיון דבאיסור טבל נוסף איסור לטמאותה משא"כ בחמץ, שפיר
חל איסור טבל על איסור חמץ דהוי איסור מוסיף משום איסור לטמאותה.
ברם, תירוצינו לאו ככולי עלמא
אתיא, דהנה למאי דכ' התוס' הרא"ש ז"ל בחולין ק"א א' וכ"כ
השיטמ"ק ז"ל שם דאיסור שאינו מוסיף איסור לאדם אחר אינו נקרא 'מוסיף'
ומה"ט איסור הנאה לא הוי איסור מוסיף יעו"ש [ועי' בדברי הפמ"ג
ז"ל בשושנת העמקים כלל ט' ובדברי הבית הלוי ז"ל ח"א סי' מ"ו],
ולפי"ז ליתא לתירוצינו דהא האיסור לטמאות הטבל אינו מוסיף איסור לאנשים אחרים,
דהא כל ישראל היו אסורים בה בלא"ה משום חמץ.
תו יש לגמגם בתירוצינו, דהנה
הלחם משנה ז"ל בפ"ט ממאכלות אסורות ה"ו כתב אהא דכ' הרמב"ם
ז"ל דאיסור בשר בחלב לא חל על נבילה ותיקשי הא איכא מוסיף דהבשר נאסר בהנאה
משום איסור בשר בחלב, ותי' הלח"מ ז"ל "דהכא באיסור הנאה ליכא לאו
כדכתיבנא לעיל ולא לקי עליה אלא איסורא בעלמא כיון דאפקיה רחמנא באם אינו ענין
וא"כ לא אמרינן מיגו דאיתוסף ביה איסור הנאה נוסיף עליו איסור אכילה דבשר
בחלב דהוי לאו גמור ואיכא מלקות", וכ"כ המל"מ ז"ל בפ"ה
מיסוה"ת ה"ו ד"ה והנה אף שלכאורה, להוכיח מזה כשי' הרמב"ם
ז"ל דאין לוקין על הנאה יעו"ש.
והשתא לפי"ז ליתא
לתירוצינו, דהא האיסור לטמאות התרומה משום משמרת אינה אלא איסור עשה ואין בכחה
לגרור איסור אכילת טבל דהוי לאו גמור ולוקין עליו וממילא לא הוי איסור מוסיף,
ואע"ג דמדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ב מתרומות ה"א מוכח דלטמאות
תרומה הוי איסור ל"ת דבכל קדש לא תגע וכר' יוחנן ביבמות ע"ה א'
וכ"כ המל"מ ז"ל שם, מ"מ ליכא מלקות בזה וכדכ' התוס' במכות
י"ד ב' ד"ה ההוא, בשם הר"ש מדרוייש ז"ל, [והמל"מ
ז"ל שם כתב דמדברי התוס' בזבחים ל"ג ב' מוכח דאיכא נמי מלקות במטמא
התרומה].
ב] נלע"ד
בע"ה ליישב הקושיא הנ"ל באופן נכון ובהקדם ד' הקדמות.
א] הגרעק"א ז"ל בשו"ת וחי'
רע"א [שי"ל ע"י הגרד"ג] סי' מ' דייק מדברי הר"ן ז"ל
בחי' לנדה ל"ב ב' דלהאכיל תרומה לזר, לבד מאיסור זרות בתרומה איכא נמי ביטול
מצות משמרת, דבמה שמאכילו לזר הרי מחלל קדושת התרומה. וכ"כ העונג יו"ט
ז"ל סי' צ"ו והאבני נזר ז"ל אהע"ז סי' ר"ד-ר"ה
יעו"ש.
ב] דברי התוספתא
והראשונים ז"ל הנ"ל דגם בטבל איכא מצות משמרת. ולפי"ז האוכל טבל,
לבד מהאיסור לאכול טבל הנלמד מקרא ד'ולא יחללו' עי' סנהדרין פ"ג א', קעבר נמי
אמצות משמרת.
ג] הפמ"ג ז"ל
בפתיחה להל' שחיטה השורש הב' כתב וז"ל "משא"כ אי הוה עשה וזבחת
ודאי דעשה חייב על כל שהוא דלא כתיב ביה אכילה ואי דכתיב וזבחת ואכלת האי אכילת
רשות הוא וע"כ לא אמרינן כל מקום שנאמר אכילה בכזית (אלא) במניעה או בציווי
כמו בערב תאכלו מצות מה שא"כ באכילת רשות".
ד] ויש להוציא
בע"ה מדברי הפמ"ג ז"ל, דבמצות 'משמרת' לאסור אכילת תרומה לזר
אע"ג דיסודה שלא לבטל אכילת תרומה מהכהנים מ"מ כיון דלא כתיב בה אכילה
בלשון ציווי או מניעה, הוי השיעור בכל שהוא, ולהיוצא מדברי הגרעק"א ז"ל
דזר האוכל תרומה עובר על איסור משמרת, יהי' הדין דעובר אפי' על כל שהוא שאוכל,
ולהנ"ל דגם בטבל איכא מצות משמרת, יהי' הדין דהאוכל טבל עובר על איסור משמרת
אפי' בכל שהוא. אמנם על איסור ל"ת דאכילת טבל אינו עובר אלא בכזית.
ומדאתי' בע"ה להכי, שפיר
יש ליישב קושיתינו הנ"ל היאך חל איסור טבל על איסור חמץ, ולהנ"ל ניחא
מאד, די"ל דאיסור ל"ת דאכילת טבל הוי איסור מוסיף דנוסף איסור משמרת
לענין פחות מכזית, דהרי איסור משמרת שפיר חל על איסור חמץ דמוסיף איסור אכילה גם
פחות מכזית משא"כ איסור חמץ שאינו אסור אלא בכזית, ואע"ג דגם בפחות
מכזית חמץ איכא איסורא דחצי שיעור, מ"מ הא איסור חל על חצי שיעור וכדכ' התוס'
בשבועות כ"ב ב' ד"ה אהתירא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה
מהל' שבועות ה"ז, ועי' בדברי הר"ן ז"ל בחי' לשבועות כ"ג ב'.
ומיגו דחל איסור משמרת חל נמי איסור ל"ת דאכילת טבל.
איברא, גם תירוץ זה לאו ככולי
עלמא אתיא, דהנה דעת התוס' ישנים בכריתות י"ד ב' ד"ה מודה, דאיסור קל על
חמור לא חל אפי' באיסור מוסיף יעו"ש וכ"כ הרמב"ן ז"ל ביבמות
ל"ג ב' ד"ה אי משמי' דהר"ת ז"ל, אבל דעת הרמב"ם ז"ל
בפ"ד משגגות ה"ב דבאיסור מוסיף שפיר חל אפי' בקל על החמור, והשתא לדעת
התו"י והר"ת ז"ל ליתא לתירוצינו, דהא טבל הוי איסור קל דאין בה אלא
מיתה בידי שמים, אבל איסור חמץ יש בה כרת, וכרת חמור ממיתה ביד"ש וכנ"ל.
וסברת הלח"מ ז"ל
הנ"ל נמי נוגדת תירוצינו, דכיון דאיסור משמרת באכילת טבל לזר הוי רק איסור
עשה, אין בכחה לגרור איסור ל"ת דאכילת טבל, וכנ"ל.
ובעיקר הדבר שכתבנו דבטבל של
חמץ איכא מצות משמרת, הנה לאחר העיון נראה דזה אינו, דהנה הרמב"ן ז"ל
בע"ז שם והר"ש ז"ל בפ"ג דחלה מ"ב הביאו דברי הירושלמי
פ"ג דחלה ה"ב "רבי יוסי בשם רבי הילא בדין היה שיטמא אדם טבלו דבר
תורה דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי תרומה צריכה שימור אין הטבל צריכה
שימור מה אני מקיים ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, עשה שינתן לו לאהרן הכהן
בכהונתו. וכאן הואיל ואין את יכול ליתנו לכהן בכהונתו רשאי את לטמותו".
ונראה בע"ה להוציא מדברי
הירושלמי דדוקא טבל שראוי לכהן אסור לטמאותו, ולפי"ז בטבל של חמץ דמצותו
בשריפה ואסור לכהן ליהנות ממנו כלל מותר לטמאותו, ובתרומה גופא מצינו כן דהשורף
תרומת חמץ מותר לשרפו עם תרומה טמאה אע"ג דעי"ז נטמאת התרומה הטהורה
כיון דבלא"ה הולך לאיבוד וכדאמר ר' יוחנן בפסחים ט"ו ב' דבשעה שביעית
לכו"ע שורפין הטהורה עם הטמאה יעו"ש.
ולפי"ז יש לדון
בתירוצינו הנ"ל, דמסתברא דכי היכא דליכא מצות שימור לטבל שהולך לאיבוד ושרי
לטמאותו, ה"ה דליכא איסור אכילת טבל לזר משום משמרת, דנהי דאיסור ל"ת
דאכילת טבל איכא איסור אפי' בטבל שהולך לאיבוד, מ"מ איסור אכילת טבל הנובע
מדין משמרת ליתא בטבל שהולך לאיבוד, ודו"ק.
ג] נלע"ד
בע"ה לתרץ הקושיא באופן נכון, ובהקדם ג' הקדמות.
א] קיי"ל דטבל
אסור להאכיל לבהמה, והתוס' בפסחים ט' א' ד"ה כדי, ושם ל"ד א' ד"ה
מחמין וביבמות ס"ו ב' ד"ה לא יאכילנה כתבו דה"ט כיון דהוי הנאה של
כילוי וס"ל דגם בטבל טהור איכא איסור הנאה של כילוי.
אולם מדברי הרמב"ם
ז"ל בפ"ג ממעשר ה"כ דכתב דמותר להאכיל טבל לבהמתו אכילת עראי
יעו"ש מוכח דהא דאסור להאכיל לבהמה אכילת קבע אין זה משום דהוי הנאה של כילוי
דא"כ גם עראי ליתסר וכדהוכיח הקרן אורה ז"ל במנחות ס"ז ב' ד"ה
כדי, והשפ"א ז"ל בפסחים ט' א' ד"ה כדי, והאור שמח ז"ל בהל'
מעשר שם. ובע"כ דהא דאסור להאכיל לבהמה אכילת קבע היינו או משום גזל השבט
כדכ' המאירי ז"ל בברכות ל"א א', או משום דכיון דהפירות נתחייבו במעשר
אסור לו להאכיל מהם לבהמה כשם שאסור להפקיר עד שיעשר וכדכ' השפ"א ז"ל שם
והגרי"ז ז"ל על הרמב"ם בהל' מעשר יעוש"ה.
ב] מרן המחבר ז"ל באו"ח סי' תמ"ח
ס"ו פסק דאסור להאכיל חמץ אפי' לבהמה של הפקר וכתב הלבוש ז"ל וז"ל
"דעל כל פנים יש לו הנאה ממה שמאכיל ומשביע את הבהמה ואפילו היא הפקר"
וכ"כ המג"א ז"ל בסי' תמ"ח סק"ט יעו"ש. ולפי"ז
לדעת ר' יוסי הגלילי דחמץ מותר בהנאה מותר להאכילו לכלבים, ובפסחים ל"ב א'
אמרי' דתרומת חמץ בפסח, לדעת ר"א חסמא, האוכל תרומת חמץ בפסח חייב בתשלומים
דאם רצה הכהן מריצה לפני כלבו, וכתבו הראשונים ז"ל דטעמא דר"א חסמא
היינו משום דס"ל כריה"ג דחמץ מותר בהנאה ומשו"ה מותר להאכיל החמץ
לכלבו.
ג] התוס' בפסחים
ל"ג א' ד"ה תתן, כתבו דהסוגיא דתרומת חמץ דלא חל שם תרומה משום תתן לו
ולא לאורו ומשום דבעי' שיריה ניכרים, אתיא בהכרח כדעת ר' יוסי הגלילי דחמץ מותר
בהנאה להסוברים דחמץ אסור בהנאה בלא"ה א"א ליתן תרומת חמץ לכהן דבעי'
דבר הראוי להיות קודש ובעי' נמי שיהי' מותר בהנאה דאל"כ לא הוי נתינה
יעו"ש.
ומדאתי' בע"ה להכי יש
ליישב בע"ה קושיתינו היאך חל איסור טבל על איסור חמץ באופן נפלא, די"ל דכיון
דהסוגיא התם אתיא כדעת ריה"ג דחמץ מותר בהנאה וממילא מותר להאכיל החמץ
לכלבים, וא"כ טבל הוי איסור מוסיף משום האיסור להאכיל לבהמה, דמיד כשנעשה טבל
חל האיסור להוציאו מידי השבט וכנ"ל וכן חל האיסור להפקיעו מידי מעשר, אבל משום
איסור חמץ מותר להאכיל לבהמתו.
איברא, יש לדון דכיון דתרומת
חמץ לשריפה אזלא לא שייך בזה גזל השבט וא"כ י"ל דמותר נמי להאכילו
לכלבים דבלא"ה אין התרומה שיופרש מהטבל מיועד לשבט, וסברא דומה לזו הביא
המנח"ח ז"ל במצוה רפ"ד אות ב' בשם הגנזי יוסף ז"ל דגם
להסוברים דהנאה של כילוי אסור אפי' בתרומה טהורה מ"מ בתרומת חמץ שבלא"ה
הולכת לאיבוד מותר ליהנות, אך המנח"ח ז"ל גופי' שדא בה נרגא.
ותו דכ"ז אי נימא דהא
דאסור להאכיל לבהמתו הוי משום גזל השבט, אבל להטעם דכ' השפ"א והגרי"ז
ז"ל דכיון דחל עליו חובת מעשר אסור להפקיעו ע"י האכלתו לכלבים, הנה
לפי"ז גם בחמץ שעומד לשריפה דחייב לעשר לדעת הט"ז ז"ל ביור"ד
סי' א' סקי"ז וכ"ה דעת הגר"א ז"ל בביאורו או"ח סי' ח'
ממילא אסור להאכילו לכלבים, אבל לדעת המג"א ז"ל באו"ח ס"ח
סק"ב וכ"ה דעת הגרעק"א ז"ל בגליון לשו"ע יור"ד
ס"א דכשאינו רוצה לאכול אינו חייב לעשר לפי"ז יש לדון בטבל חמץ שהולך
לשריפה דליכא חיוב עליו לעשר שמא מותר להאכילו לכלבים, או דילמא נהי דלא רמיא
חיובא על הגברא, מ"מ סגי בהא דרמיא חיובא על הפירות לעשרם וממילא אסור להפקיע
חיובם ע"י האכלתם לכלבים.
תמצית העולה מהדברים.
א] בפסחים ל"ג מבואר
דא"א להפריש תרומה מדגן שהחמיץ במחובר ואיכא ב' טעמים א] משום דכתיב תתן לו
ולא לאורו וחמץ לשריפה אזלא, ב] משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרים ובדגן חמץ אין
השירים ניכרים דאסורים משום חמץ
ב] צ"ע טובא, דמשמע
דעכ"פ חל עליו איסור טבל, ותיקשי היאך איסור טבל חל על איסור חמץ הא אין כאן
לא כולל ולא מוסיף.
ג] ואין לתרץ דמיירי בשחלק
מהדגן לא החמיץ וממילא חל בכולל גם על מה שהחמיץ דהא באיסור קל על חמור לא חל
בכולל וטבל הוי איסור קל מאיסור חמץ דחמץ בכרת וטבל הוי מיתה ביד"ש.
ד] ויש ליישב דטבל הוי מוסיף
משום איסור משמרת דאסור לטמאות הטבל, ויש לגמגם בתי' זה להסוברים דבאיסור מוסיף בעי'
שיתוסף איסור על אדם אחר, וכן מדברי הלח"מ ז"ל דאם מוסיף איסור קל אין
בכוחה לגרור איסור חמור.
ה] יש לתרץ דזר שאוכל טבל
עובר אאיסור משמרת ואיסור זה הוי אפי' בכל שהוא, וא"כ איסור טבל שפיר הוי
מוסיף לענין איסור משמרת בפחות מכזית.
ו] יש להוכיח מדברי הירושלמי
דבטבל שהולך לאיבוד ליכא כלל מצות משמרת.
ז] יש לתרץ, דהתוס' כתבו
דהסוגיא דתרומת חמץ אתיא כריה"ג דחמץ מותר בהנאה, וא"כ לדידי' מותר
להאכיל חמץ לכלבים, אבל טבל גם להשיטות דהנאה של כילוי מותר מ"מ להאכיל
לכלבים אסור, וא"כ הוי טבל איסור מוסיף על חמץ להאכילו לכלבים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה