המוסר האמיתי

"מתוך המוסר החפשי, המוסר האנושי, נקח מוסדות להקמת האמונה, אמונת ישראל, הדרושה כ"כ לנו ולעולם כולו. נבאר את חזיונותינו הפנימיים, את עומק קורת נפשנו, בדבקות בד', דוקא כשאנו מציירים, קוראים ומכוונים בשם ד' אלהי ישראל. הכוונה הזאת, נבאר כמה היא משקטת את רוחֵנו, כמה היא נותנת נופש לנשמתנו ומכשרת אותנו אל החיים הטהורים, שיש בהם גם חיל וחוסן, גם קדושה וטהרה. המוסר אינינו מתרכז רק במעשים טובים לבד, הטובים רק במובנם החברותי. המוסר הוא ראשית הכל תכונה פנימית עדינה, שוכנת בנשמה לבקש את הטוב, את הטוב המוחלט, להיות בעצמו טוב, להיות דבק אל הטוב. רוח קודש זה, אינו נמצא לנו כ"א בתוכן הדבקות האלהית, הבאה לנו מתוך אמונת ישראל המעשית והעיונית. אנו מוכרחים הכרח רוחני, פנימי, מוסרי, להיות מובלעים בתוך האומה, אומתנו, האומה שמכללה, מכלל כל דורותיה, יש לנו כל אוצר החיים שהם חיים באמת, שאנו חשים בקרב רוחנו פנימה, אנו מרגישים כשאנו עומדים במצב טהור זה, אנו אוהבים את שם ד', את אור ד' השוכן בנו, השורה באומה כולה, אנו אוהבים את התורה, את המצות, את חוקי ד' ומשפטיו על ישראל. הדעה הולכת ומתרחבת בקרבנו פנימה, הולכת היא רטובה מטל של חזיונות נעלים ושל הרגשות נעימות. יש לנו אהבה, יש לנו מה לאהוב, מה לכבד, מה לקוות, במה למלא את תוכן החיים. מלאים אנו כל, מלאים דבר, דבר שיש לו עמנו שייכות עצמית פנימית, כבירה ונצחית. אנו נקראים מקרבנו, מעצמנו, לצמצם את מבטנו אל תוכיותנו. נוכל אח"כ להרחיב את הרעיון, לפשט את המחשבה, על פני מרחב כל. אבל בתחילה אנו מוכרחים להתקשר לחיים האמיתים שלנו, לחיים פנימה, לתוכיות נשמת נשמתנו, בנחת רוח, בנעימה, בחסד, בגבורה, באהבה ורעננות החיים".

לכבד כל חק ודין

"אנו צריכים לגלות מה שאנו מרגישים מהפעולות הטובות שהמצות פועלות עלינו, איך הן בונות את עולמנו, העולם היחידי והעולם הציבורי הלאומי שלנו. התפילין הם משכללים את ציורנו. יש להם סגולה לחקוק בנפש המניח אותם את התמצית של אותם הדברים הנאמרים בהם. האותיות פועלות את פעלם על החקיקה הנפשית, התמצית הרוחני הפנימי, שהוא תכלית הדברים של הפרשיות הללו. בונה היא בכל יום את הנשמה הישראלית, בונה היא את כח הציור המיוחד אשר לישראל, שהוא נותן צביון סגנוני לכל תכונות החיים, לכל חיי הרוח והמוסר, לכל המהות הישראלית. ודוקא ע"י הוספה של מזון רוחני זה, שהלך הוא מידי יום ביומו ובסם את הנשמה של כל בן ישראל, הקיץ הרוח העברי והיה תמיד נעור וחי, מוכן לסגולה הפרטית. יסוד גדול הוא בחינוכה של האומה הישראלית, חקיקת רוחה על פי מצבה המיוחד. המאכלים - מאכלים שלה, מתאימים הם לרוחה פנימה, האסורים לה מטשטשים הם את הרוח. אין אנו צריכים למצא את הטשטוש הזה בסגולת המוסר הכללי. המוסר הכללי של האדם הולך הוא בדרכים אחרים, אינינו נזקק כ"כ לצירוף הנפש בהתחלות נטיותיה. דבר זה מיוחד לישראל. המאכלות האסורות מטמטמות את הלב, מאבדות את הרושם של ציור החיים המיוחדים לישראל, הקדושה הישראלית מטשטשת על ידם, ושוב אין כחות הנפש מתקשרים בתכונה ישראלית. והיחידים הללו נעשים כמו אברים, שתוכן החיים הפנימיים של האומה בעומק הרגשותיה אינינו נכנס בתוכן, נשמתם נפגמת. אין ליחיד שבישראל נשמה, כ"א לקוחה מכללות האומה, זאת היא הסגולה של גוי אחד בארץ. הוי מי יגלה את פני הלוט, יראו ויכירו כמה צריך לכבד כל חק ודין".

המעשים צריכים להתאים לאידיאל - כל נסיגה מחשיכה אע"פ שבסוף האידיאל ינצח

"החיים המאושרים, בין של היחיד, בין של ציבור, הם הולכים ונמשכים כפי אותה המדה שהם דורכים בפועל את ההדרכה המעשית, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם. כל עליה מעשית בפרטי הדייקנות של התנועות, שעל פי המשך ההגיון היותר נשגב ורחב - ההגיון העולה מכל חוג הצמצום האנושי הן המשכות של הגשמת האידיאלים המרוממים. והצידוד כלפי התפתחות ועילוי כל עליה כזאת, גוררת היא אחריה ברכה כמוסה במעמקי החיים, מחוללת היא כח רוחני גדול, וממשכת איתנות לתוקף האידיאלים ונצחונם, בעולם הפנימי של היחיד ובעולם החיצוני הכללי. ולהיפך, כל נסיגה, כל הבלעה ואי הקפדה של הסדר המעשי, שהאידיאלים היותר נשגבים הם מחייבים אותם בכללותם, אע"פ שמצד אותה הנסיגה בעצמה לא תוכל השלשלת האידיאלית להיות נפסקת בפועל - הולכת היא עדיין בנצחונה את מסלולה, ע"י כחות רבים שהיא מוצאת לפניה - מ"מ אותה הנפש הנסוגה, היא מחשכת לה את עולמה. וכשהנסיגה המעשית מתפשטת, הזוהר האידיאלי מוכרח להיות נחשך, ונרו הולך ודועך, עד שמתפרץ מאיזה סוגר כח אחד אדיר, צפון במעמקים, שמוחה בכל תקפו על הרמיסה האידיאלית, וגובה את הדקיון של העלבון הרוחני מהעולם המתדלדל ומתרשל. הולך לו כח איתן זה ובונה את הפרצות, מקומם את הנכשלים ומעודד את החלשים, עד שהשכינה האידיאלית שבה לשכון בכבוד בנשמותיהם של בני אדם, הראויים לקלוט אל קרבם את אוצר החיים האמיתיים בכל תוקפו ועשרו".

לא נרפה מלומר את דברינו ולהפיץ את האידאלים שלנו - בסוף יבינו ויקלטו

"לרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר החל. לחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עמו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות. ההרגשה הפנימית, שהיא אדירה בקרבנו להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה, ביחד עם גויתה ואדמתה, נובעת היא מההכרה הכללית של הציבור שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החילונו. התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן לא את ארחות חיינו הלאומיים ולא את שאיפותינו המופשטות, העולים מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקותנו לשוב להבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם. לא נוכל לעזוב את כל אלה. האידיאלים המחיים את הכלל, אינם מכרים כ"כ איך הם תופסים מקום בחיים, אבל הם הם הנם המחיים את החיים כולם. כשהם מסתלקים נשמת החיים מסתלקת. לא נבהל ג"כ משום מה שאנו מגמגמים כ"כ במבטאנו כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמתתו. האמת בקרבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיונינו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים את אשר אנו מבקשים בהוייתנו השלמה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו, המעשית והרוחנית".

פעם החיים היו בריאים יותר

"מהמקורות הראשיים של דורות קדומים נשאב את החזיונות הרוחניים, שהם צריכים בעז טהרתם להתגלות בנפשנו. ודוקא מהעתים שהחיים היו פשוטים ובריאים, בהם היה התוכן הרוחני מתנוצץ בנשמותיהם של יחידי הסגולה במילוי וטוהר נשגב. בימי ההשכלה, ביחוד המעשית והחברתית, נתפזר הכח הרוחני של האדם כלפי חוץ, כלפי העבודות הטכניות וסגנונות החיצונים של החיים, ובזה נחלש הרבה הכח לקלוט את הצד הפנימי של החיים, שאנו צריכים להעזר ע"י הירושה הגדולה אשר נשארה לנו מימי עולם - תורת ד' בכל הקיפה".

ועל אחת כמה וכמה  בדורנו, שהטכנולוגיה התקדמה בצעדים ענקיים, כמה קשה לקלוט את הצד הפנימי שבעולם,  וד"ל

   

המדעים לעומת תורת הנסתר - שני תחומים מוגדרים

"אמת הדבר, שבימים הקדמונים היו הפילוסופים יותר עסוקים בעניני האצילות והרוחניות, והמדעים עמדו אז בשפל המצב, ולעומת זה בימים האחרונים, כאשר שמו פניהם החוקרים את המדעים המעשיים גדלו והצליחו וגלו חדשות רבות. אבל מזה אין אנו למדים כלל, שאנו צריכים להתרשל בההתעסקות של הענינים הרוחניים והאצילים, כי אם שלא נכון הדבר לגשת אל הידיעות התלויות בחושים והשייכות לעולם המעשה, ע"י חקירות מופשטות והשערות רוחניות. על כן כל האנשים אשר חלקם בחכמה הוא החלק המוחשי, צריכים הם להתרחק במחקר זה מכל השערה רוחנית, ולשום פניהם אל החיפוש המחקרי. אבל עצמיות הרוחניות בעצמותה, עד האלהות והנפש מצד רוחניותה, עד המוסר והצדק וכל התכונות הרוחניות שבהם, אפשר להצליח דוקא ע"י שיקוע רוחני. אלה הענינים, גם אחרי כל ההצלחה של החוקרים היותר חדשים, עומדים הם בעינם, וכל המוצאים את עצמם מוכנים להם, צריכים להתיחד בעיונים הללו, כדי להביא אור וחיים בעולם".

הפנימיות עוטפת את המחשבות המעשיות

"מההזרחה הכללית של השיטה הרוחנית העליונה, שאין עמה מצד גבהה ועליוניותה, לא רעיונות קצובים ולא מחשבות ברורות, לא אותיות מיוחדות ולא ענינים מסודרים. אבל יש בה גודל ויפעה פנימית, ממנה מתעטפות בהוד והדר כל המחשבות המעשיות, והן מתמלאות עז וגבורה. וכל מה שהן נפרטות יותר בדייקניותם, הרי הן נעשות כלים טובים להחזיק בהם את האור הטוב של הקדושה העליונה, החבויה מכל עין".