בין צדיק לרשע - הענווה השמחה והגבורה

בין צדיק לרשע

א

שנאת הרשעה כשהיא עמוקה וגדולה צריכה לבא בתחילת ברייתה יחד עם שנאת הרשעים, רק אח"כ היא מתמתקת ע"י כח הדעת ומתבררת, עד שהיא עומדת על  נקיונה האצילי, שאין כ"א שנאת הרשעה לבדה, והנושאים שלה שהם הרשעים

בעצמם מתמלאים עליהם רחמים, ויתמו חטאים ולא חוטאים. אבל אם מתחילת ברייתה תבא בצורתה האידיאלית לכוין מהותה רק על השנאה של הרשעה המופשטת, לעולם לא תצא אל הפועל בכחה אפילו בתור שנאת הרשעה, כי חסרון השנאה אל הרשעים יטשטש את השנאה של הרשעה עצמה, ואז כל אוצר הטוב מונח הוא בסכנה גדולה. וזה היה מקום המכשול של נפילים רבים, שנפלו מפני שהשתמשו בתחילת הוייתה של שנאת הרשעה במדה האצילית, והעדר שנאת הרשעים נתהפכה אח"כ לאהבתם, ומתוך אהבת הרשעים נפלו הם עצמם באהבת הרשעה עצמה. - ע"כ מוכרחת היא המחשבה הראשונה להיות בתכונת מדת הדין, ואח"כ מדת הרחמים באה וממתקת אותה בשיתופה.

ב

כשאוהבים את הרשעים מפני חולשתו של האדם, נמצא אוהב ג"כ את הרשעה, וע"כ הכרח הוא לשנא את הרשעים כדי לזכות לשנוא עי"ז ג"כ את הרשעה.

אמנם כ"ז הוא ברגש האופי של המידות, אבל בשורש הדעת האדם צריך להיות הולך בדרכי ד' שהוא טוב לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכל עומק פורענותם של רשעים איננו כ"א תוצאה מהאהבה העליונה. ושורש המתוק הזה של הדעת שכל המדות כולן גנוזות בו וכלולות בתוכו, ממתיק הוא את המדות גם בהתפרטותן הרגשית והמעשית, וגבורה עליונה כלולה בו המשמרת את בעליה מכל אהבת רשע, שומר נפשות חסידיו.

ג

כשהאורה הקדושה מתגברת בנשמתו של האדם, נעשה כל העולם כולו לפניו מלא

אור קודש, וכל המחשכים שבים להיות מלאי אורים, ואין חושך ואין צלמות, אין
רשעה ואין חטא ופשע, כי הכל מתמלא אור טוהר והכל מוכרע לזכות. ורוח של חן,
רוח של חסד, של מחילה סליחה וכפרה מתפשט על כל העולם וכל יצוריו כולם,
ואהבת עולם מתפשטת על כל היקום, על כל הבריות ועל כל החיים. והכל עולה
ומתורנן במלא פה של שירת עולמים.
ד
הצדקות האמיתית של צדיק יסוד עולם שנושא את קדושת העולם וקדושת החיים
תמיד בנשמתו, היא מעין שאינו פוסק, מתפרצת היא ועולה בשלהבת אש קודש מבעד חגוי הגויה, מראה היא כלבת אש נורא את הוד הנשמה. היא גדולה מכל הדרכה, מכל מערכת מחשבה, מכל חפץ פרטי, מכל בחירה מצומצמת, והיא צדקת ד', צדקתן של ישראל, שאינה פוסקת משטיפת שטפי פלגיה להחיות עולמי עד.
וההרגשה הזאת הצדקות העליונה מרגישה היא. ובכח חסדה הגדול היא מצדקת את
העולם כולו, ואפילו כשהבריות חייבות הרי היא מצדדתן לכף זכות. ומאירה היא על ידי בהירות מדעה את אור החסד ואת אור החיים בעולם, ומאירה היא אור גאולה וישועה, אור אהבה ושלום בעולם, והיא מתגדלת ומתרוממת מעל כל המעשים.

ה

כל מה שהנשמה יותר גבוהה היא ביסודה, היא מרגשת יותר את האחדות שיש בכל,

והפרידות והשינויים אינם גורמים לה לתן לכל דבר ערך מובדל ומופרד. וביחס
להמוסר, נשמות הללו מלאות הן אהבה וחסד עולם, וחפצם הוא מלא טוב. והם
מכירים ומרגישים את הצנורות ששפע אור החיים הולך על ידם מבריה לחברתה. וכל מה שהבריה היא יותר קרובה לחוגם הצינור הוא יותר מתרחב אצלם. ולפעמים מבהיק עליהם אור עליון המקיף באחדותו את היש כולו ממעל לכל הצינורות. וכח הדמיון הזה קודש קדשים הוא, וטובה וברכה הוא מביא בעולם.
וכשמהחשבה האחדותית מתגרת 1 היא, אור החסד והסליחה מופיע, ועונות ופשעים נמחקים. וכל מי שהוא מתקרב לחוגו של צדיק טוב כזה, הנקודות של הטוב הגנוזים במעמקי נשמתו מתנוצצים ובולטים, והרע הולך ונאפס לגמרי. והם הם הצדיקים יסודי עולם שהם דנים את כל העולם כולו לכף זכות, ומאירים את אור החסד על כל בריה, אוהבים לצדק את הבריות ושונאים לחייבם. והם הם תלמידיו האמיתיים של אברהם אבינו ההולכים בדרכיו.
ולפעמים יש שאור החסד הוא גדול כ"כ בקרבם עד שאי אפשר לו להשפיע במעשה, ומתוך שפעו הנם מרגישים חלישות בגופם, מפני שהחומר בטבעו מוכן הוא אל הדינים והגבורות, ומ"מ הם שואבים אור חיים ואומץ ממקור חסד עליון. ואע"פ שאין העולם
יכול לקבל את אורם כמו שהוא, כמו שאין העולם כדאי להשתמש באור של יום

הראשון, מ"מ מתולדותיו של אור זה מתבסם גם כעת. 

1) כפה"נ צ"ל: מתגברת.

ו 

הגופניות המגושמה דורשת את תביעותיה באיזה מדה, גם במקום שיש התעלות
עליונה לקודש וטוהר. וגם הרשעה בעצמה יש לה תפקיד בעולם, ולא נתנה להדחות.
זאת הסקירה הכללית אינה מניחה למחות נקודה אחת מאותיות היצירה כולם(כולה??), ואם נדחה איזה כח, יהיה גם הירוד, הרס וקטגוריא אנו עושים. באו השעירים לפיוס מדת הדין בקרבנות, והשעיר לעזאזל בתור חלק אדם רשע.
הצדק לא יסכים לעולם על הרשע, אבל ההשקפה העליונה פולשת את הכל
במשקלה, ומתוך הידיעה הכללית שיש לרשע ג"כ צורך בעולם מוכרח שורש מציאות
זה להיות נפקד בחשבון העבודה האלהית. אבל חלילה שיכנס בגבול המוסר, חלילה
שיוכר הרשע לצדק, וחלילה שיאמר לרשע צדיק אתה, אל ארץ גזירה משולח הוא
השעיר הנושא את העוונות, המדברה, מקום אשר לא יעבר בה איש ולא ישב אדם שם.
הישוב צריך להיות מתוקן באורח חיים של צדק ומשפט, והצדק והטהר הם יהיו
מכריעיו ומרוממי קרנו. 

הענוה השמחה והגבורה 

שלשה למודים כלליים נובעים מיסוד שלש מדות שרשיות מתגלים בעולם, כל אחד
בתקופה מיוחדת, ותיקון העולם תלוי בהתאחדותם התמימה. ואלו הם. הלמוד הראשון
הוא למוד הענוה, ויסודה העליון לאהבה אותה, ולעומתה הרחקת הגאוה. למוד זה
נתגלה בשרשן של קדושת ישראל, מנוחלת מאבותינו, והושרשה ביסודה של תורה
וביסוד מלכות ישראל. ואנכי עפר ואפר, ונחנו מה, ואנכי תולעת ולא איש.
מדה אלהית עליונה זו שהיא מקור לכל גדולה ולכל תפארת, לכל גבורה, ולכל
קדושה, מתעלמת היא ומסתתרת, ומפרק לפרק חזרה ונעורה. נתעוררה בפרקים
שונים והולידה טובה וברכה בכל עת הופעתה, בחיי היחיד ובחיי הציבור, כשהיא

לקוחה בכל אמיתתה, בכל הודה וזיוה, חינה וגבורתה, הדרה ותפארתה.

 

הלמוד השני הוא למוד השמחה בכל טהרה ובהירותה, ולעומתה הרחקת העצבון.
אור עולם זה נסתתר הרבה מאוד ביחוד ע"י חשכת הגלות, וחזר ונתעורר בלימודיו
היסודיים ע"י גילוי אליהו של האר"י ז"ל ותלמידיו, ונסתתם ע"י הרבה קטיגורים

ונבכי לב שבאו לזהם את המדה העליונה והקדושה הזאת, הנושאת בחובה את הסגולה העליונה של רוח הקודש. וחזרה ונעורה ע"י גדולי החסידות, ועדיין היא הולכת ומתעלמת מתוך המחשכים של הדיעות הרעות, הכפירות הבזויות, וכל ענני האופל של כל שקרני עולם, המביאים את החושך ואת העצבות בכל טומאתה, בכל מרירות ארסה המזוהם, לשקץ את הנשמות, הרוחות והנפשות, ולחבל גם את הגופות בקלקלתה.

 

הלמוד השלישי, הוא למוד הגבורה בכל יפעת הודה וסגולת תפארתה, ולעומתה

שנאת החלישות, והרחקת פעמיה מן החיים וכל סעיפיהם. 

אלה שלשת האבות של המוסר העליון, כשהם מתחברים חבור מתאים וממוזג יפה
מכל מדת הגודל, האורך, הרוחב, העומק והגובה שלהם, הרי הם מגלים את תפארת
האדם, תפארת ישראל ותפארת כל היקום, כל היצור מראשית עד אחרית, את תפארת
חי העולמים ברוך הוא לעדי עד, וכל הפאר והנוי של כל כשרון רוח הולך הוא
ומתעטר על ידם בעילוי אחר עילוי.
התקופה שאנו עומדים בה דורשת היא את גילוי הקדושה אשר לאהבת הגבורה
ושנאת החלישות, המתעטרת בכתרי הענוה והשמחה, הגדלת הכח והכחדת העיפות.
כח מלא מחויב להיות צבור בכל נשמה, בכל רוח, בכל נפש ובכל גויה. כח עודף אוצר
חיים גדול, שרק משפעת עושר שלמה יעשו כל הפעולות ויוצרו כל היצירות
החומריות והרוחניות. ואז ישוב האדם לרום גדלו להיות מעין דוגמא של מעלה, לא
בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. וכאן שרוי רז הגאולה וחותם התשובה
השלמה, שמפתחותיה של גאולת עולמים היא בידה, לגלות פאר אור חי העולמים,
אשר במקום שאתה מוצא גדולתו אתה מוצא ענותנותו, שהשמחה במעונו ועז וחדוה
במקומו, אתה גבור לעולם ה', ברכו ה' מלאכיו גבורי כח, עושי דברו לשמוע בקול
דברו, ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו, ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות
ממשלתו, ברכי נפשי את ה' הללוי'.
ואדם לעמל פה נברא, לזכות למדת הענוה והשמחה כדי שתעלה בידו מדת הגבורה
העליונה, לדמות צורה ליוצרה. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתך לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה, כמה דאנא במילולא דילי בראנא שמיא וארעא, אוף הכי את במילולא דילך עלמין יהן מתבריאן. ולא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, כ"א בשעשועי עולם, בהשקט ושאנן. באור הגנוז של קדושת שבת קודש, שבת מתנה טובה שיש לי בבית גנזי שאני מבקש ליתנה לישראל אמר ה' לנאמן ביתו, לך והודיעם, שנאמר לדעת כי אני ה' מקדישכם. ולולא החטא שגרם לא היה שום ... בעולם, והיה הכח הכמוס עומד במילואו וטובו, והעבודה של הגן אשר בעדן ושמירתו בלא זיעת אפיים, כ"א בחדות לב ושעשועי עולמים היתה נמשכת, שמקומה בעולם היא עבודת הקודש אשר בבית קדשנו ותפארתנו שאינה בכלל מלאכה ועבודה כלל, כ"א עונג ומשוש כל הארץ, ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל. ושאיפתנו התדירית הקבועה בנשמתנו הישראלית היא להביא לנו ולעולם מנוחת עולמים, יום שכולו שבת, אז תתענג על ה', ויתן לך משאלות לבך, והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ה' דבר.
גנזי ראי"ה
לקט מכתי"ק מרן
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל

ולא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו

בביאור עיקר האמונה בפיוט 'יגדל' מתוך ניסוחו של הרמב"ם "לא קם בשראל כמשה עוד נביא המביט את תמונתו" כותב מרן הרב זצ"ל: "השפע הזה של הנבואה, הוא בא מהארת המעשה הגדול, אשר הפליא ויפליא ד' לעשות בכל היצור כולו וסדרו, אשר כל אחד מהם, וקשר כולם יחד, מורה הוא גדולת אל ומלכותו ... אם כן תלוי הערך המרומם של עצמות הנבואה באותה המידה של ההתגלות של כל המעשים והיצורים, בקישורם ותכניתם, במהותם ומטרת הויתם, שהקשר הכללי זהו בית ד' כולו, המציאות" (סידור עולת ראיה א, עמ' נג). במילים אלו, הרב מסביר כי המציאות הנגלית לעינינו, היא רק חלק קטן מן המרחב שקיים באמת. המציאות עצמה, אשר היא מעבר לתפיסה שלנו, מכילה עוד מימדים וכוחות שאיננו מסוגלים לקלוט. אך ישנם מצבי התרוממות רוח, מול נוף מדברי עצום או שקיעה נוגה, שבהם האדם חש שיש במציאות מעין שלימות פנימית, הרמוניה אדירה, שירה שקטה וכיו"ב. 

באותה התעלות רוחנית ניתן לחוש שישנם כוחות גדולים בעלי הרמוניה ואחדות פנימית הפועלים במציאות, והם מעבר למה שאנו רואים, והם נובעים ממערך כוחות שלם הפועל באופן נסתר וגורם לחלקי המציאות להתאים זה לזה ולהשתלב זה בזה. המפגש הזה עם אותה שלימות פנימית הוא 'הנבואה'. פירוש המשפט "ולא קם בישראל כמשה עוד נביא, ומביט את תמונתו". כוונתו לומר כי משה הוא המביט בבהירות כל כך גדולה וברה, כל כך פנימית, וכל כך מקפת, את כל היצור כמעשה ד' הגדול... והיא הבטת רז התמונה האלהית וצחצחות הזוהר של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון, "ותמונת ד' – יביט!"

והרב ממשיך שם: "ולא עוד אלא שבההכרה הכוללת מונח גם כן הערך של הסדר הדרוש בחיי החפץ והדעה הבוחרת של האדם, בחוקי חייו שהם צריכים להיות ערוכים על פי סדר עליון כזה, המתאים ליושר האלהי של כל המצוי, של כל התוכן של בית ד', בסדרי החיים הרוחנים והמעשיים אשר לאדם". 

חוקי התורה אינם רק הוראות טכניות אלא הם מעין שירה גדולה, הנובעת מפתיחת התודעה של עם ישראל למציאות על כל מימדיה, כפי שהובנה בידי משה רבינו ושאר הנביאים. חכמי התורה הם שקלטו את הפן הנסתר של המציאות והם שהצליחו להתחבר לעומקם של הכוחות האלוקיים שבה, החוקים וההלכות הם ביטוי רוחני עשיר ואדיר, לתודעה שחשה שיש אחדות פנימית למציאות, שמעבר לקליטת האדם הרגילה. במעמד הר סיני ניתנה לנו סדרה של מעשים יום יומיים (המצוות!) שלא יתנו לאותה שלימות להישכח, שבתוך שגרת חיי האומה יפנימו בזכותן את הקשר אל נשמת המציאות והכח ההרמוני שבין כל חלקיה. 

אכן, רבות מן המצוות אינן מובנות די הצורך, דווקא בגלל שהן מדברות על חווית שלימות עליונה כל כך עד כדי כך שקשה לדמיין אותה במצבנו הנוכחי. לדוגמא היחס המוסרי והחומל על הצמחים ואפילו על הדומם שכביכול איננו מרגיש דבר. המצוות מחדירות בנו את המבט ההרמוני על המציאות, מבט המכבד כל כח ודואג לקיומו של כל נברא, קיום המצוות גורם לנו לשאוף לתיקון כל חלקי הבריאה. 

העקרונות המוסריים האלו אינם אמירה מופשטת בלבד, אלא נחקקים בנו דרך מעשים יום יומיים. בקשת שלימות מוסרית ורוחנית, המחלחלת אל הנפש באמצעות המעשים הטכנים לכאורה, גם בלא ידיעת משמעותם, תוך זיכוך המוסריות של החברה לאורך מאות ואלפי שנים.

[עלון לאורו] 

שמחת בית השואבה - שמחה בלי גבולות

שמחת חג-הסוכות גדולה מכל המועדים האחרים. שלוש פעמים הוזכרה בתורה המצווה לשמוח בחג-הסוכות, ודבר זה מלמד על הסגולה המיוחדת של החג הזה לעניין השמחה. אך עיקר השמחה היתה בשמחת בית-השואבה, עליה נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית-השואבה - לא ראה שמחה מימיו".

שמחת בית-השואבה היתה קשורה לניסוך המים שהיה מתקיים בחג, נוסף על ניסוך היין שהיה מתקיים במשך כל השנה. אלא שניסוך היין לא היה מלווה בשמחה מיוחדת, ודווקא ניסוך המים נעשה למקור של שמחה, ושמחה גדולה עד כדי-כך, שמי שלא ראה אותה - לא ראה שמחה מימיו.

יין ומים מסמלים שתי גישות כלליות בעבודת-ה'. היין, שיש בו טעם, מסמל עבודת-ה' שנעשית מתוך הבנה וידיעה. אפשר לעסוק בתורה ובמצוות מתוך ידיעת טעמיהן ומשמעויותיהן, כאשר הדברים נעשים על-פי מידת הידיעה וההכרה. מים, לעומת-זאת, שאין בהם טעם, מסמלים עבודת-ה' שבאה מתוך קבלת-עול, למעלה מכל שכל והבנה. היהודי מקיים את הדברים משום שכך ציווה ה', מתוך התבטלות לרצון העליון.

ההיגיון מגביל

לאור זאת נשאלת שאלה גדולה: מטבע הדברים, כשאדם פועל מתוך הבנה וידיעה, הוא מרגיש יותר שמחה והנאה ממעשיו, ואילו כשהוא עושה דברים בקבלת-עול, אין בזה שמחה מרובה כל-כך; למה אפוא היתה השמחה הגדולה של שמחת בית-השואבה קשורה דווקא בניסוך המים (שמסמלים קבלת-עול והתבטלות) ולא בניסוך היין(שמסמל הכרה והבנה)?!

כאן אנו מגיעים למהותה האמיתית של שמחת בית-השואבה. שמחה זו מאופיינת בכך, שהיא בלתי-מוגבלת ובלתי-מסוייגת. זו שמחה שפורצת את כל המסגרות והמגבלות וסוחפת את האדם לדרגות רמות ונעלות ביותר. להגיע לשמחה גדולה ונעלה כזאת, אי-אפשר על-ידי 'יין' אלא דווקא על-ידי 'מים'.

כל שמחה, מעצם מהותה, מהווה פריצה מסויימת של מגבלות. עובדה היא, שבעת השמחה עושה האדם דברים שבזמנים רגילים לא היה מעלה על הדעת לעשות. שתקן - מתחיל פתאום לדבר ולשיר; אדם שקול ומיושב - רוקד ומפזז כילד קטן; אפילו נכה עשוי לקרטע ולקפץ בשעה שלבו גואה משמחה.

למעלה מן הדעת

אולם כדי שהשמחה תהיה בלתי-מוגבלת באמת - צריכה גם סיבת השמחה להיות בלתי-מוגבלת, שהרי התוצאה תלויה בסיבה. ככל שמקור השמחה פחות מוגבל - כך גם השמחה עצמה מוגבלת פחות. שמחה אמיתית ובלתי-מוגבלת יכולה לפרוץ אפוא דווקא כאשר מתעלים מעל השכל וההבנה. כל עוד סיבת השמחה הינה שכלית והגיונית, נתונים הדברים עדיין תחת בקרת השכל, והשמחה אינה יכולה להיות בלתי-מוגבלת.

דבר זה מסביר למה דווקא ניסוך המים הביא את השמחה הגדולה ולא ניסוך היין. כל עוד עבודת-ה' היא בבחינת 'יין', מתוך ידיעה והבנה, גם השמחה שבאה בעקבותיה הינה מוגבלת על-פי מידת הידיעה וההבנה. ככל שעולה הידיעה וההבנה בגדולת-ה' - כן גדלה השמחה, אך תמיד היא מדודה על-פי רמת ההכרה וההבנה. אולם כאשר יהודי מתעלה מעל מגבלות שכלו ומגיע לעבודת-ה' בבחינת 'מים', בקבלת-עול שלמעלה מכל שכל והבנה - או-אז הוא מתקשר עם הקב"ה עצמו, ומגיע לשמחה בלתי-מוגבלת באמת.

אמנם השכל הוא ממעלותיו הגדולות של האדם, ובכך יתרונו על בעלי-החיים, אך גם השכל אינו סוף-פסוק, וגם הוא צריך להגיע לשלמותו - על-ידי התעלותו לדרגות שלמעלה מהשכל. אי-אפשר להגיע לדרגות אלה על-ידי שכל והיגיון, אלא רק על-ידי התבטלות וקבלת-עול מוחלטת לרצון-ה'. וכשיהודי מגיע להתבטלות כזאת ומתקשר עם הקב"ה - פורצת מלבו שמחה כשמחת בית-השואבה.

אם למדת תורה הרבה אל תחזק טובה לעצמך

רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר, אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת (פרק ב, משנה ח)

פירש רבינו עובדיה מברטנורא: אל תחזיק טובה לעצמך - לומר הרבה תורה למדתי. ולפי שהוא [רבי יוחנן בן זכאי] לא הניח לא מקרא ולא משנה הלכה ואגדה שלא למד [סוכה כ"ח ע"א ב"ב קל"ד ע"א], היה אומר כן.

פירש כ"ק אדמו"ר מחב"ד זצ"ל:

אנו רואים שרבן יוחנן בן זכאי אומר דבר אחד בלבד, ולעומתו, כל אחד מחמשת תלמידיו אמר [להלן במשניות הבאות] שלושה דברים. בטעם הדבר יש לומר, שאצל רבן יוחנן בן זכאי היו כל הדברים של כל תלמידיו (שקיבלום ממנו) בהתכללות, בנקודה אחת, ואצל חמשת תלמידיו נפרטו לחמשה דברים כלליים, וכל אחד כלול משלושה.

גם יש לומר, שבמאמר זה נרמזות שלוש הוראות נפרדות.

"אם למדת תורה הרבה" - הוראה זו מכוונת לבעל-עסק, שמצד מילי דחסידותא עליו להוסיף ולהרבות בלימוד התורה, יותר מכפי החיוב על-פי הלכות תלמוד-תורה. והוספה זו חייבת להיות בבחינת "בלי גבול", ללא הגבלות, שהרי ריבוי אמיתי ("הרבה") הוא - בלי גבול.

והעניין של "בלי גבול" שייך רק בתורה, ולא בקיום המצוות: החיוב של תלמוד תורה הוא בלי הגבלות, ובלשון הרמב"ם "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר כו'", וכמו כן (בזמן) החיוב הוא תמידי; מה-שאין-כן במצוות, כל מצווה יש לה הגבלה (לזמן או מקום מסויים, וכיוצא בזה).

"אל תחזיק טובה לעצמך" - מאחר שלמד תורה הרבה, ועל-ידי לימוד התורה מתאחד האדם עם התורה ב"יחוד נפלא", נהפכה כל מציאותו למציאות-של-תורה. ולכן אומר התנא שאף-על-פי-כן לא יתגאה בכך.

(גם יש לומר: אל יעלה על דעתך שביכולתך להצליח בלימוד בעצמך, ללא חבר. וכמאמר רז"ל: "הווי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך").

"כי לכך נוצרת" - מכיוון שהגיע אדם לדרגה זו (שכל מציאותו היא תורה) עלול הוא לחשוב שכבר מילא תפקידו בעולם, ואינו חייב להתייגע על כך בלימוד מכאן ולהבא. לכן אמר "כי לכך נוצרת" - היום נבראת ונוצרת (עם הבריאה כולה) מחדש, וניתן לך עוד יום לחיות, וכוונת הבריאה היא "בשביל התורה ובשביל ישראל", ואם כן עליך להמשיך בלימוד התורה ביתר שאת ויתר עוז, ולהתעלות בתורה בעילוי אחר עילוי.

ועניין זה שייך לבעל המאמר - רבן יוחנן בן זכאי: כל עניינו של רבן יוחנן בן זכאי (לאחר שנקרא "רבן") היה לימוד התורה. וכמאמר רז"ל "ארבעים שנה עסק בפרקמטיא, ארבעים שנה למד וארבעים שנה לימד", ו"לא הלך ארבע אמות בלי תורה כו'", ו"לא קדמו אדם בבית-המדרש", ובשעת החורבן דאג שתתקיים תורה בישראל ובקש "תן לי יבנה וחכמיה". ולכן לו נאה ולו יאה לתבוע להרבות בלימוד התורה.

(מהתוועדות שבת-קודש פרשת תזריע-מצורע תשל"ז - בלתי מוגה; ביאורים לפרקי-אבות חלק א (א-ה) עמ' 102-10)

הסדר בשבי הסורי

חודשיים לפני פרוץ מלחמת יום-הכיפורים השתחרר נח הרץ מחיל-האוויר, לאחר חמש שנות שירות כטייס קרבי. בעיצומו של היום הקדוש הוזעק לבסיס וכעבור שעות אחדות כבר היה באוויר, מסייע לכוחות הקרקע שהתקשו לעמוד מול המתקפה הסורית בגולן.

בחג-הסוכות, לאחר חמישה ימי קרבות קשים, פגע טיל סורי פגיעה ישירה במטוסו של נח. המטוס החל לצלול למטה. הכרתו של נח אבדה לכמה שניות. למזלו התעורר והספיק למשוך בידית ההפלטה. הוא נחת על הקרקע, בחבטה עזה, היישר לידי החיילים הסורים.

נח, שנפצע בצניחתו, נלקח לאשפוז. שם נקטעה רגלו הימנית, עד מעל לברך. כעבור ארבעה ימים נקשרו עיניו בבד שחור והוא נגרר החוצה – אל בית-הכלא אלמאזה הידוע בדמשק.

את החודשים הבאים בילה שם, בבדידות קשה, בתוך תא צינוק קטן, בלי מיטה וחלון, עם דלת ברזל הננעלת מבחוץ. את לילות החורף הקרים עשה על הרצפה, מנסה להתחמם בשתי שמיכות דקות. כל זאת כשרגלו קטועה והתחבושות המזוהמות מוחלפות לעיתים רחוקות בלבד.

לילה אחד נפתחה הדלת ונח הובל שוב, בעיניים מכוסות, לקומה אחרת בבית-הכלא. הושיבו אותו על הרצפה והסירו מעיניו את הכיסוי. להפתעתו גילה כי הוא נמצא בחדר גדול עם עוד עשרים ושניים שבויים ישראלים, רובם אנשי חיל-האוויר שהכיר. שם עשה את שארית ימי השבי.

בימי שבתו בכלא כתב יומן אישי מרגש. היומן כולל תיאור של חג-החירות בשבי. ביום שחרורו הסתיר את דפי היומן בתוך הרגל התותבת, וכך הצליח להבריחם ארצה (כדאי לזכור כי מדובר בחבורה שמתוכה רק אחד או שניים היו שומרי מסורת וחלק ניכר ממנה בני קיבוצים):

"17.3.74 (כ"ג באדר תשל"ד). עוד שלושה שבועות פסח. מתחילים לחשוב על מצות מהבית, ובכלל מה תהיה צורתו של החג. המצות הן נושא ראשון לוויכוח רציני בינינו. חלק טוענים שחייבים ללחוץ על הסורים בכל שיטה אפשרית לתת לנו מצות לפסח. אחת הסיבות לרצון ללחוץ עליהם היא לבחון את כוחנו נגדם. כמו-כן, יש בינינו הסבורים שהגיע הזמן להרים ראש ולהיות גאים יותר. מציעים להודיע לסורים שאם לא יהיו בפסח מצות, נשבות רעב. אחרים חושבים שעדיין מוקדם להילחם; ושנית, אם כבר לשבות רעב – יש דברים חשובים יותר.

"הוויכוחים סוערים ולא מסודרים. הצבעות נערכות. באופן כללי מורגש צורך בגוף מרכזי שיארגן את העסק. מחליטים להקים ועד, שתפקידו לרכז בעיות, להציגן או לפתור אותן במידת האפשר. כמו-כן, הוא יהיה אחראי למגע יום-יומי עם הסורים ולקשרים עם הצלב האדום.

"27.3.74 (ד' בניסן). הדלת נפתחת ומוכנס ארגז מלא מגבות. בהתחלה זה נראה לנו כשיפור תנאים רגיל, אך פתאום מגלה מישהו כתובת בעברית על המגבת. שמחה כללית. הגיעו חבילות מהבית! לא שכחו אותנו שם!

"באותו ערב נפתחה הדלת כמה פעמים וקיבלנו לבנים, נעלי-בית, מברשות-שיניים ומסרקים. קצת מזון ממותק מתוצרת 'עלית', והחשוב מכול - ציוד לפסח. בעיית המצות נפתרה מפני שפשוט קיבלנו מצות. כמו-כן הגיעו חרוסת, כיפות, טלית וסידור תפילה. למחרת הגיעה חבילה שבה שני ספרי תנ"ך קטנים. הרבנות הצבאית הייתה בסדר גמור.

"30.3.74 (ז' בניסן). פסח מתקרב ועדיין אין לנו הגדות. עמוס וגרבר נרתמים לעבודת החיבור. החומר נלקח מהתנ"ך ומהזיכרון. החברה מתחילים לשכפל בסתר את הכתוב. בכוונתנו לערוך סדר כמו שצריך. יש קצת ויכוחים בין הקיבוצניקים והמסורתיים על נוסח ההגדה ואופי ה'סדר'. הנטייה הכללית היא לעשות סדר מסורתי, על-פי ההלכה.

"שבוע ההכנות לפסח כלל כינוס מקהלה, שעבדה על כמה שירים ותפקידה להוביל את השירה בחג. כמו-כן צבירת מזון במשך השבוע, כדי לשפר את האוכל לחג.

"6.4.74 (שבת, י"ד בניסן). ליל-הסדר. פסח ראשון בשבי. לבשנו בגדים חגיגיים [חולצה לבנה מהבית]. מסובים ליד שולחן ערוך, עם מפית לכל אחד. מצב-הרוח, כבר בתחילת הערב, מרומם. הודעה מוקדמת נמסרה לסורים שהערב יהיה כאן שמח.

"בראש השולחן יושב לואי, האחראי לניהול הסדר. לידו עמוס, מתקן ובודק שהכול בסדר. מתחילים לקרוא בהגדה על-פי התכנית. גרבר, הצעיר שבינינו, שואל את הקושיות. המקהלה שרה נהדר והשירה סוחפת את כולם. מגיעה שעת הסעודה. אחרי האוכל ממשיכים בקריאת ההגדה עד סופה. ישבנו ליד השולחן כשלוש שעות, ובסיום הערב סידרנו קצת מקום וארגנו ריקודים. היה המון רעש ושמחה. הסורים פתחו את הדלת כמה פעמים במשך הערב, מתקשים להבין איך אפשר לשמוח בשבי.

"בהמשך הערב נאמרו שתי ברכות מיוחדות. אחת מהן חוברה על-ידי עמוס: 'הרחמן הוא יברך ויפדה במהרה בימינו את כל חיילי צה"ל הנתונים בשביה המרה והקשה והאכזרית, בבורות הכלא אשר בגלות דמשק, ויאחדם במהרה בימינו עם בני-משפחותיהם אשר בציון, השתא ובעגלא, בזמן קריב ובמהרה בימינו, פדויים לציון ברינה, אמן'".

כעשר שנים לאחר שחרורו מהשבי חולל נח הרץ שינוי בחייו וקיבל עליו עול תורה ומצוות.

ההקפה הארוכה

בחג-הסוכות ובשמחת-תורה עורכים הקפות: בהושענא-רבה – שבע הקפות עם הלולב, סביב ספרי-התורה שעל הבימה, ובשמחת-תורה מקיפים את הבימה עם כל ספרי-התורה שבהיכל.

רצוני לספר על הקפה אחת, שהחלה בהושענא-רבה והסתיימה בשמחת-תורה. כל זאת ללא לולב, ללא ערבות ובלי ספרי-תורה.

לפני שלושים שנה, בשנת תשל"ד, במלחמת יום-הכיפורים, התבשרנו כמו כל עם-ישראל על פרוץ המלחמה והוזעקנו כרבים אחרים לשדה הקרב.

שירתי כחייל מילואים ביחידת חרמש בגדוד 128 (חטיבה 14). היינו נעים ונדים במדבר, ללא מקום קבוע. הכל היה נייד. לא היה לנו צל של מושג היכן נהיה בעוד שעה.

התפקיד הקשה ביותר לחייל במלחמה הוא, כאשר מפרידים אותו מיחידתו ומספחים אותו ליחידה אחרת. מפקדי שלח אותי כמה פעמים לתפקידים כאלה, שחיילים אחרים יכלו למלאם. מעולם לא סירבתי או התווכחתי על מטלות כאלה.

הזחל"מים שלנו שימשו גם משאיות משוריינות להובלת מים, מזון, דלק ותחמושת לקו הלחימה הקדמי. בתפקיד כזה כל זחל"ם נסע עם נהגו ומלווה נוסף מצוות הזחל"ם. בליל הושענא-רבה נשלחתי שוב להיות מלווה בזחל"ם. העמסתי את תרמילי ויצאתי לדרך.

חבריי למחלקה זעמו על המפקד שאינו מחלק את התפקידים בשווה, אולם לא שמעתי להם. לנגד עיניי עמדו דברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ז, הלכה טו): "ומאחר שייכנס בקשרי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה. וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד. ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מליבו, ויפנה מכל דבר למלחמה… ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויים בצווארו".

נשלחתי לליווי הזחל"ם עם הנהג זאב. כל הזחל"מים של הפלוגה הצטרפו לשיירה. נסענו כשעתיים עד מרכז האספקה ושם העמיסו על כל זחל"ם ציוד לקו הראשון.

על הזחל"ם שלנו העמיסו שמונה חביות דלק ויצאנו לדרך.

עם שחר של הושענא-רבה החלה השיירה את דרכה לאורך ציר 'עכביש', לכיוון התעלה, לאחר שצוותים של המשטרה הצבאית פינו לנו דרך, בין כלי-רכב אזרחיים ומשאיות שחסמו את ציר 'עכביש'.

בכל הזמן הזה ישבתי במושב ליד זאב הנהג, והתפללתי שחרית והלל. מיד לאחר שנחלצנו מהפקק התחלתי לומר 'הושענות' – כמובן ללא לולב וערבות.

"הושענא למענך אלוקינו, הושענא", "למען אמיתך", "אבן שתייה"...

השיירה מתקדמת ואני ממשיך, "אום אני חומה", "אדון המושיע", "אדם ובהמה", "אדמה מארר". "הושענא למען דגלים נחית באור וענן אש, הושענא". והנה נפתחת לעבר השיירה התקפה מצרית של פגזים וטילי סאגר.

"הושענא למען כמה עד שקעה האש" – אנחנו מתחפרים בחול המדבר עד לסיום ההתקפה.

"הושענא למען קדושים מושלכים באש, הושענא" – זחל"ם אחד נפגע מטיל סאגר. ראובן אוחיון ומרדכי הרשקוביץ הי"ד חוטפים פגיעה ישירה ועולים במרכבת אש השמימה.

"הושענא למען ריבוא רבבן חז ונהרי אש, הושענא" – בשיירה שלנו מתפוצצים פגזים מתוך זחל"ם שנפגע מטיל. לפנינו הטנקים בקרבות ש' בש' ללא הפסקה. מצד צפון משרכים דרכם חיילים יחידים שחזרו מקרב קשה, ארוך ואכזר, ב'חווה הסינית', וכמובן גם אנו בתוך האש. איזו התאמה בין התחינות שנכתבו לפני שנים רבות כל-כך ובין המצב בשטח, אני מהרהר לעצמי.

לפתע נסתיימה ההתקפה עלינו. "תחזקנו אלוקי יעקב סלה... רחם-נא קהל עדת ישורון, סלח ומחל עוונם והושיענו אלוקי ישענו"... והשיירה ממשיכה במשימה.

רק בשעות אחר-הצהריים המאוחרות אנו מגיעים לטנקים שעל שפת התעלה. מצבם בכי-רע – כמעט ללא תחמושת, עם טיפות אחרונות של דלק במכלים ובלי מזון ומים, שאזלו מכבר.

אנחנו פורקים את האספקה שעל הזחל"מים, ולוחמי הטנקים מצטיידים ומודים לנו. רק אז אנו מתפנים לארוחת בוצ"ר – בוקר, צהריים וערב.

הנהג זאב לא היה מסוגל להכניס לפיו מאומה. הלחץ הנפשי והמאמץ של השעות הרבות שחלפו בנהיגה רצופה, בחלקה תחת אש, נתן בו את אותותיו. חששתי שלא יוכל לעמוד בנהיגה בחזרה ואני לא ידעתי לנהוג. נוסף על כך, הושענא-רבה הוא חג ואין לצום בו. פתחתי קופסת מלפפונים חמוצים וביקשתי ממנו שיאכל רק אחד. המלפפון השיב לו את תאבונו. אחריו אכלנו קופסת בשר וקופסת אפונה. בכוח האכילה ההיא נסענו עוד כעשרים שעות.

יצאנו לדרכנו חזרה, אך הכביש היה חסום על-ידי תגבורות של כוחות שנעו לכיוון התעלה. נסיעה של שישה-עשר קילומטרים בסך-הכול ארכה, כאמור, עשרים שעות. הגענו לגדוד שלנו בשמחת-תורה בצהריים והתקבלנו בשמחה על-ידי חברינו שחיכו בציפייה דרוכה לשובנו.

זאב טוען עד היום כי הצלחנו לנסוע ולחזור בשלום רק בזכות ה'הושענות' שאמרתי בנסיעה.

ה'הקפה' שהתחלנו בה בהושענא-רבה בבוקר הסתיימה רק בשמחת-תורה בצהריים. כשחבריי שמעו מפי על הנסיעה וה'הושענות', הגיב אחד מהם: זו ה'הקפה' הארוכה בהיסטוריה...

האינסטינקט הלאומי

"... הטבע מוצא את רדיתו בקבוץ האנושי יותר מאשר בפרטיו. הפרטים הנם יותר חפשים, והטפוס של החופש המיוחד לאדם מתגלה בהם יותר. אבל החברה, האנושית והלאומית, עומדת ביותר תחת השפעת הטבע, וההופעה האינסטינקטיבית מתגלה בה יותר.

דרכי-השמירה המכוונות לשמירת המין והאיש, המתראות בבעלי-חיים הטבעיים יותר מבאדם התרבותי, הנן מתגלות בכלליות האנושיות באפנים יותר קרובים לטבע החי. ההכרה הפנימית, הכוללת בקרבה את הנטיות להשמר מכל מזיק ולהכיר את האויב, בלי כל צורך לחכמה ונסיון, מתגלית בחיי העמים ביחוסם זה לזה, עם לעם, דת לדת, גזע לגזע.

האלילוּת הרגישה בישראל, ביהדות, את אויבתה היותר גדולה, את הכח, אשר לפי מדת הגלותו יצר לה העולם, ותצא שנאה אינסטינקטיבית עזה לישראל מכל הגוים. המינות, אע"פ שהשתדלה להנזר מן האליליות הרשמית, מ"מ נוסדה על בסיסים קרובים לאליליים. לא היתה יכולה להתפלש בתוך אומות אליליות, אשר האליליות חדרה בתוכיות נשמתן, דמן ובשרן, כ"א בקחתה לה סגנון אלילי לרפידתה והשטחת סגנונה. יודעת היא יפה, שאם באפס יד יתמסמס ויכלה הסגנון האלילי, הרפוד לה, לא תמצא עוד מעמד בחיים למטבעה המיוחדת ותוכרח להבלע בליעה רוחנית ביהדות, מקורה, ע"כ עומדת היא ג"כ על נפשה, ותמלא שנאת מות ליהדות ולישראל מחזיקיה.

וכן הדבר הולך בכל השדרות ובכל המצבים. מלחמת הקיום עושה את דרכה כבעולם החמרי גם בעולם הרוחני, בעולם הדעות והרעיונות. בכל תוקף והכרה פנימית מלמדת היא קבוצים רבים, המון בלתי מלומד, לעמוד על נפשם בבחינתם הרוחנית, כשם שהיא מלמדת את התורה הזאת את פרטי בעלי החיים ואת הקבוצים האנושיים בבחינתם החמרית. רק אחרי אשר הנטיות הללו יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים פלוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיב חייו.

"המדע יבסם את הנטיות הטבעיות וכפי האפשרי יתן להן צורה תרבותית ומוסרית, אבל לא יעקרן ממקומן, כי עצומות הן ממנו, וגם המשפט והצדק על ימינן. כי הלא הן הן מעמידי החיים הקבוציים, וכל זמן שיש זכות קיום לקבוץ לאומי וחברתי באיזו צורה שתהיה יש לו המשפט להגן על קיומו, מכל דבר אשר יבלעהו, ובתחבולות יעשה לו מלחמה.

היהדות מכרת את עצמה גם היא בהכרה טבעית - קודם שיבארו לה כל פלוסופיה וכל הגיון מה היא, - לההארה של האלהות בצורה היותר טהורה ומאירה בקרבה פנימה ובעולם ובחיים בכלל, והשלמת טפוסה הלאומי הזה ע"פ רוחה העצמי בארצה ההיסתורית, זאת היא כל מגמתה. הכונניות המעשיות שלה באות למלאות את מלאכת הצנורות, שעל ידם ימלא דבר היחש של הזלת שפע טל החיים מהאידיאה האלהית הטהורה אל האידיאה הלאומית שלה, ברוח בשכל ובמעשה, לא רק בחיי כל יחיד כ"א גם וביחוד בחיי הלאום כולו.

ישנם בעולם חסידים, פלוסופים, אנשי קודש ואנשי אלהים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כ"א ע"פ המגמה של האידיאה האלהית העליונה בעולם, כ"א ישראל. ...".




א. בדרך לקיבוץ



בסעיף א. הרב קבע שהתחיה תלך על פי המהלך של החזרת אהבת ה' בעולם, החזרת ה"סמפתיה" לאֵלהי -לעולם. זה המיוחד לעם ישראל.



יש ענין לא רק ללמוד את המחבר של "אורות התחיה", אלא גם את העורך, את כוונות הרב צבי יהודה בסידור הסעיפים. הרי הרב כתב את הסעיפים במפוזר, כשבא לו, והעורכים עשו מזה ספרים.



אחר ה"סמפתיה האלהית" הרב ידבר עכשיו על הענין המיוחד שנמצא בקבוץ בני אדם. הקבוץ יותר אינסטינקטיבי מהיחידים. האינדיבידואלים נתונים יותר לבחירה חופשית, והקבוציות/חברתיות/לאומיות יותר טבעית, ממילא יותר אינסטינקטיבית.



ב. "הטבע מוצא את רדיתו בקבוץ האנושי יותר מאשר בפרטיו",



אנחנו יוצאים מאופל אירופה ונכנסים לתחיית ישראל. החידוש הרוחני הוא ה"סמפתיה", והחידוש המסגרתי, מציאותי ועובדתי בעם ישראל הוא שאנו חוזרים להיות קבוץ. הרב צריך לברר לנו מהו החידוש היותינו "קבוץ", מה נשתנה.



ב. ההגנה האינסטינקטיבית של ע"ז מפני ישראל



"הפרטים הנם יותר חפשים, והטפוס של החופש המיוחד לאדם מתגלה בהם יותר. אבל החברה, האנושית והלאומית, עומדת ביותר תחת השפעת הטבע, וההופעה האינסטינקטיבית מתגלה בה יותר.

דרכי-השמירה המכוונות לשמירת המין והאיש, המתראות בבעלי-חיים הטבעיים יותר מבאדם התרבותי, הנן מתגלות בכלליות האנושיות באפנים יותר קרובים לטבע החי. ההכרה הפנימית, הכוללת בקרבה את הנטיות להשמר מכל מזיק ולהכיר את האויב, בלי כל צורך לחכמה ונסיון, מתגלית בחיי העמים ביחוסם זה לזה, עם לעם, דת לדת, גזע לגזע",



אצל היחידים היכולת לאבחן ולהכיר אויב מסוכן ומזיק באופן אינסטינקטיבי תהיה פחותה. ממילא דרכי השמירה אצלם יהיו יותר מופקרים.



"האלילוּת הרגישה בישראל, ביהדות, את אויבתה היותר גדולה, את הכח, אשר לפי מדת הגלותו יצר לה העולם, ותצא שנאה אינסטינקטיבית עזה לישראל מכל הגוים",



פה אנחנו פוגשים את אחת הסיבות של האנטישמיות. (בספר יש הרבה סיבות). לפי הרב יוצא שיש נטיות אליליות לכל הגוים.



"המינות", הנצרות, "אע"פ שהשתדלה להנזר מן האליליות הרשמית, מ"מ נוסדה על בסיסים קרובים לאליליים",



הנצרות באמת נחשבת לעבודה זרה [רמב"ם הל' ע"ז ט ד (צנזורה!)], דהיינו, אם אונסים אדם להתנצר, הדין הוא "להרג ולא לעבור". כך פסק הרמב"ם. לגבי איסלם "לעבור ולא להרג". בזמן התחלת הנצרות האליליות היתה פגנית, והנצרות הכניסה שם יותר התקדמות ועידון והוציאה כל הפולחנים הברבריים של שריפת בנים ושל קדשה, כל מיני התנהגויות פרימיטיביות לגמרי. להפך, היא דברה בנוגע למושגים וערכים שמצאה ביהדות, ואמנם האלילה אותם והפכה אותם לעבודה זרה, אבל בכל זאת היא התנזרה מהאליליות הרשמית במידה מה. זה לא אותה הגסות.



עכשיו הרב מסביר, למה בכל זאת היא הכניסה במערכת שלה הרבה אליליות, כי



"לא היתה יכולה להתפלש בתוך אומות אליליות, אשר האליליות חדרה בתוכיות נשמתן, דמן ובשרן, כ"א בקחתה לה סגנון אלילי לרפידתה והשטחת סגנונה. יודעת היא יפה, שאם באפס יד יתמסמס ויכלה הסגנון האלילי, הרפוד לה, לא תמצא עוד מעמד בחיים למטבעה המיוחדת",



כי לא יראו הבדל בינה ובין שרידי היהדות, פרטי פרטים ודברים שוליים ביהדות.



"ותוכרח להבלע בליעה רוחנית ביהדות, מקורה, ע"כ עומדת היא ג"כ על נפשה, ותמלא שנאת מות ליהדות ולישראל מחזיקיה",



היא יודעת שאין לה מעמד ותקומה.



"ישראל ותחיתו" ה. ["שמונה קבצים" ה(לב); ק': תוספת בקובץ; בלי ק': אין בקובץ] (עמ' כב-כג): "...בטול המצות המעשיות אשר יצא [מהמינות] [ק' מהנוצריות] וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסד בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, - מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת-העולם האלהית העליונה בכל זהרה, שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה", לכל זה האליליות אינה מסוגלת, "עוה"ז ועוה"ב, הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם, רוממות [עולמי עד] [ק' העולמים], שמחת שמים וארץ וכל [צבאם] [ק' היקום], במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים. - והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. השתוף הוא להם לעת-עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל"; הרב לא נכנס לשאלה אם "שתוף" מותר לגוים או לא. יש פוסקים שכותבים מפורש ש"שתוף" מותר לבני נח. יש תוספות [בכורות (ב:) ד"ה שמא] שמתיר לבן נח בעניני שבועה בשם השיתוף, ויש הרבה פוסקים שאומרים שהתוס' הקל רק בתחום זה, אבל לא התיר את השתוף באופן כללי. "אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשע והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת למבחר מאוייו. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר: ראו שאני טהור".



אם כן עוד הסבר של האנטישמיות, והסבר נאה לכל הפוליטיקה של היום. הגוים פשוט רוצים שלא נחסל אותם. לגיטימי, לא? הבעיה היא רק שהם לא לגיטימיים. אין לאליליות מקום, מפני שהקב"ה לא בה. דבר כזה לא יכול להתקיים. לכן אין להם שום תקוה. אליליות היא המונים המונים, שקיימים ומרגישים שלאט לאט הם מחוסלים על ידי הציונות. רק תלך לדבר קצת עם ערפט - הוא כל הזמן בוכה, כל הזמן מבקש עזרה בינלאומית. מאד, מאד מסכן, מפחד מאד. הוא צודק. הוא בכלל לא דואג אלא לדולרים שלו. לא אכפת לו משום דבר. הקיום שלו! הוא מחוסל לאט לאט בעצם שאנחנו מופיעים. "לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ולא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור" [יחזקאל כו ב, רש"י; רש"י על בראשית כה כג; מגילה (ו.)].



ג. האינסטינקט הקיומי לפני השכל האידיאולוגי



"וכן הדבר הולך בכל השדרות ובכל המצבים. מלחמת הקיום עושה את דרכה כבעולם החמרי גם בעולם הרוחני, בעולם הדעות והרעיונות. בכל תוקף והכרה פנימית מלמדת היא [=מלחמת הקיום] קבוצים רבים, המון בלתי מלומד, לעמוד על נפשם בבחינתם הרוחנית, כשם שהיא מלמדת את התורה הזאת את פרטי בעלי החיים ואת הקבוצים האנושיים בבחינתם החמרית",



לא צריך להיות מלומד, לא צריך פרטים-דוקטורים, כדי לעמוד על תורתם ותרבותם. ההמון חש באופן אינסטינקטיבי את הסכנה של התרבות החדשה. להפך: אחרי שהחברה כבר עמדה יפה, יבאו חוקרים למיניהם ויאמרו "ממה אתם מפחדים?!". לכן צריך לסדר את כל המהלך של הקדושה שתחזור בדרך הנכונה, אבל קודם כל ההמון; אחר כך יבאו המלומדים. הם אמנם יסבירו מה הם הסדרים. אבל קודם כל המהלך הפנימי הנשמתי.



"רק אחרי אשר הנטיות הללו יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים פלוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיב חייו.

המדע יבסם" -



זה הכל, המדע רק מבסם, יש קודם כל הפרימיטיביות הטבעית;



"המדע יבסם את הנטיות הטבעיות וכפי האפשרי יתן להן צורה תרבותית ומוסרית",



זה כל מה שהמדע יכול לעשות,



"אבל לא יעקרן ממקומן, כי עצומות הן ממנו, וגם המשפט והצדק על ימינן",



כי הן החיים, ואילו המדע רק מדבר על החיים. המדע רק בא לתת את חוקי החיים ולסדר את החיים. המדע עושה את האנשים יותר שכליים ויותר עדינים, ואז הם מפתחים את כל הכוחות היותר מעולים שבאדם. ממילא אדם יותר שכלי הוא גם יותר מוסרי. אדם לא שפוי הולך עם בגדים קרועים ומלוכלכים, מסריח; אדם הגיוני שכלי יש לו מוסר חילוני ויושר. הקיצור, בן-עמי צריך לתת יד לשרון, וכל הפרופסרים סביב ראש ממשלתנו ילכו הביתה ויתנו לליכוד ה"פרימיטיבי" ולספרדים ה"פרימיטיבים" לעבוד כמו שצריך. הגיע הזמן, הגיע הזמן מזמן. יש וכוח גדול בין המדע ובין הפרימיטיבים. אריק שרון הוא בריא, הוא ישר. הוא לא פרופסור, מה אפשר לעשות, הוא איש צבא [שנת תשס"א]. הנה, הרב מסביר למה הם צודקים:



"כי הלא הן הן מעמידי החיים הקבוציים",



העם הבריא מרגיש, יודע מה לעשות,



"וכל זמן שיש זכות קיום לקבוץ לאומי וחברתי" - אם יש לו זכות קיום - "באיזו צורה שתהיה יש לו המשפט להגן על קיומו", גם נגד אנשי המדע, "מכל דבר אשר יבלעהו, ובתחבולות יעשה לו מלחמה";



המדע אמנם קצת מעדן, אבל זה מדריגה ב', איזה מין איפור, בוסם, לא מעבר לזה.



"היהדות מכרת את עצמה גם היא בהכרה טבעית", זה לא שונה מהגוים, "קודם שיבארו לה כל פלוסופיה וכל הגיון מה היא", לא צריך לא פרופסור (אל)[בן]-עמי, לא פרופסור ביילין, "לההארה של האלהות בצורה היותר טהורה ומאירה בקרבה פנימה ובעולם ובחיים בכלל, והשלמת טפוסה הלאומי הזה ע"פ רוחה העצמי בארצה ההיסתורית, זאת היא כל מגמתה", צורה בריאה: הציונות חוזרת לארצה. "הכונניות המעשיות שלה באות למלאות את מלאכת הצנורות, שעל ידם ימלא דבר היחש של הזלת שפע טל החיים מהאידיאה האלהית הטהורה אל האידיאה הלאומית שלה, ברוח בשכל ובמעשה, לא רק בחיי כל יחיד כ"א גם וביחוד בחיי הלאום כולו.

ישנם בעולם חסידים, פלוסופים, אנשי קודש ואנשי אלהים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כ"א ע"פ המגמה של האידיאה האלהית העליונה בעולם, כ"א ישראל",



בהמשך הרב ידבר על מהותו של רוח ישראל, אבל קודם כל הוא בנה לנו תשתית שיש דבר כזה, חברה שקודמת ליחיד, שיש פסיכולוגיה חברתית שקודמת לפסיכולוגיה אישית, שהיא יותר בריאה וקודמת מאשר המדברים עליה. האמת של סדרי חיים וקיום חיים נמצאת בחברה. אחר כך הרב העלה דבר חדש, המהלך האידיאות בישראל ומסיים שרק בעם ישראל נמצא "עם שנוהג על פי המוסר". אצל הגוים נמצאים "יחידי סגולה" שנוהגים על פי המוסר, אבל לא עם שלם.



מקורות: אורות ישראל, כל פרק א. וכנרשם בשעור הקודם.



סיכום:

1. כמו שיש לבעלי חיים דרכי הגנה אינסטיקטיביות על קיומם, כך קבוץ בני אדם, שיש לו זכות קיום, הוא קרוב לאינסטינקט הזה מהיחיד, שיותר נתון לבחירתו החופשית.

2. הנצרות יודעת, כי בעוזבה את האליליות שלה, שעל ידה פלשה לתוך עמים אליליים, לא נשאר לה הבדל למקורותיה שביהדות, ולכן היא לוחמת על נפשה בשנאתה ליהדות.

3. כל הגוים הם אליליים, עולמם מורכב ולא מאוחד. איחוד שמים וארץ, נשמה וגוף יש רק אצל ישראל, ולכן הם מפחדים על קיומם כנגד ישראל.

4. קודם כל החיים האינסטינקטיבים, הפרימיטיבים יוצאים לפועל, אחר כך בא המדע כדי לבסם אותם, לעדן אותם בשכל. אבל האמת של סדרי חיים וקיום חיים נמצאת בחברה.

5. גם היהדות מכירה את עצמה קודם כל באופן טבעי אינסטינקטיבי, ואחר כך יבואו כל המבארים אותה בפילוסופיה והגיון.

[kimitzion]