הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי - קובץ הערות
ר"מ בישיבה
בלקו"ש חל"ו פ' בא ב' הביא לשון רש"י (בא יג, יג) על הפסוק "וכל פטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו", ובד"ה וערפתו כתב רש"י: "עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו. הוא הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו" ובסעי' ה' כתב דצע"ק בלשון רש"י "הוא הפסיד ממונו של כהן", דלכאורה אין כאן הפסד ממונו של כהן אלא רק מניעת ריוח, שהי' צריך לתת שה לכהן ולא נתנו, אבל לא הפסיד ממונו (שיש לו מכבר) כלום? וממשיך לבאר דלדעת רש"י בפשוטו של מקרא זכותו של הכהן אינה רק בפדיון הפטר חמור, אלא בפטר חמור עצמו, וא"כ אין כוונת רש"י ב"הפסיד ממונו של כהן" על מניעת הריווח של השה אלא על הפטר חמור עצמו, ונמצא שגדר פדיון פטר חמור הוא - פדיית החמור מיד הכהן, דבעצם תיכף משנולד "לך יהי'" שייך לכהנים, אלא שהתורה ציותה לישראל לפדותו מהכהן. ובההערות שם שקו"ט אם אפשר לומר כן גם ע"ד ההלכה, ובהע' 39 כתב דאולי יש לדייק דזהו גם שיטת הרמב"ם עיי"ש, ועי' גם בשיחת קודש פ' תבוא תשמ"א שנתבאר כנ"ל, דמוכח דסב"ל לרש"י דאף קודם נתינה ה"ז "ממונו של כהן", כי בהדין דמתנות כהונה י"ל בב' אופנים: א) דזהו"ע של איסור והיתר, היינו שיש רק מצות נתינה ואם אינו נותן מבטל המצוה כו'. ב) שהוא ג"כ דין ממוני. דגם לפני הנתינה יש כאן ממון ששייך לכהנים, ועי"ז שאינו נותן יש בזה גזל. ומבאר דשיטת רש"י (גם בדרך הלכה) שיש בזה דין ממון כהן, ואם אינו נותן יש בזה ענין של גזל, עכתה"ד. והנה אי נימא שזהו שיטת רש"י בכל מתנות כהונה יש לבאר עפ"ז שיטתו בכמה מקומות.
מכירי כהונה לדעת רש"י
דהנה מצינו בכ"מ בש"ס הענין ד"מכירי כהונה"1 (גיטין ל, א. ב"ב קכג, ב. חולין קלג, א) והתוס' בב"ב שם (בד"ה הכא) ביארו בזה וז"ל: "בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפרק כל הגט (גיטין דף ל, א) המלוה מעות את הכהן והלוי, והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפי' בדברים בעלמא, ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו, מכל מקום כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק", עכ"ל. אבל רש"י כתב בגיטין ל, א. ד"ה במכירי כהונה וז"ל: "הילכך כיון דמילתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחי שאר כהני דעתייהו והוה כמאן דמטי לידייהו דהני", עכ"ל. ומשמע מזה לכאורה דסב"ל לרש"י שהישראל אינו יכול לחזור בו כיון דהוה כמטי לידייהו, אלא דצריך ביאור, דמהו הפירוש דעי"ז ששאר כהנים התייאשו ה"ז כמטי לידייהו דהני, אף דלפועל אכתי לא נתן להם?
וי"ל בזה עפ"י הנ"ל, דרש"י לשיטתו במתנות כהונה דהוה ממון כהנים גם לפני הנתינה, דהנה בלקו"ש חי"ב פ' ויקרא (סעי' ד') הביא דברי המקנה לגבי קנין ד' אמות שכתב רש"י (ב"מ י, א) דאמרו חכמים דאין אחר שאינו בתוך ד"א רשאי לתופסו, וקשה למה אמר רש"י הדין בלשון שלילה ולא בלשון חיוב? וביאר שם דמעשה קנין בעינן רק כשיש אחר שיכול לזכות בו, אבל במקום דליכא אחר שיכול לזכות אי"צ זה לעשות שום קנין, כי בדרך ממילא ה"ז שלו, ולכן בהא שתיקנו חכמים בד"א דאין אחר רשאי לקנותו במילא ה"ז שלו, והביא ראי' מאדם הראשון דאמרינן (רש"י ויקרא א, ב ובמדרש שם). דהכל הי' שלו, ולכאורה איך שייך לומר שהכל הי' שלו וכי אדם הראשון עשה מעשה קנין בכל העולם? ומבאר המקנה לפי הנ"ל, דכיון שלא הי' אדם אחר בעולם שיכול לזכות לכן בדרך ממילא הי' הכל שלו עיי"ש, ובהשיחה שם כתב ע"ז, דדברי המקנה אפשר לומר רק אי נימא דהפקר הוה קנינו של כל העולם, דבמילא אפ"ל דכיון דאחרים אינם יכולים לזכות נשאר במילא קנינו של זה שיש לו בו קנין מעיקרא, אבל אי נימא דהפקר אינו שייך למי שהוא כלל, אינו מובן סברת המקנה כי אפילו אם אין אחר יכול לזכות סו"ס במה קנה הוא עיי"ש.
דלפי סברא זו (בשיטת רש"י) י"ל שזהו כוונתו בענין מכירי כהונה כנ"ל, דכיון שנתבאר דסבירא ליה דגם לפני הנתינה ה"ז ממון כהנים [דשייך לכל שבט כהונה] במילא מובן היטב דעי"ז דאסחי שאר עניים דעתייהו ה"ז במילא שלו כיון שיש לו קנין מעיקרא, משא"כ אי נימא דלפני הנתינה אין זה ממון כהנים כלל למה נימא במכירי כהונה דהוה כמטי לידייהו.
שינוי קונה במתנות כהונה
ובב"ק סו, א איתא: "אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא, כתיבא והשיב את הגזילה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי, תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה, א"נ לא הספיק ליתנו [לראשית הגז] עד שצבעו פטור אלמא שינוי קונה כו'".
והנה בהא דהביא רבה גם מתניתין דראשית הגז דלא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור דשינוי קונה, לכאורה אין זה אותו הדין ממש שבגזילה, דדין דשינוי קונה בגזילה הוא דין מיוחד בגזילה, משא"כ בראשית הגז דאין כאן דין גזילה, כיון דאכתי לא מטי ליד כהן, ואפילו אם הפרישו מבואר בתוס' (ד"ה עד שצבעו) דאינו כלום כ"ז שלא נתנו ליד כהן, ובפשטות יש לו רק "מצות נתינה" לכהן וע"י השינוי פקע מצוותו, כיון דנעשה כחפץ אחר. נמצא שהראי' מראשית הגז הוא רק דע"י שינוי נעשה חפץ אחר, ובמילא בראשית הגז נפקע דין נתינה ובגזילה ה"ה קונה החפץ, וכן כתב הגרי"ז בהל' גזילה ואבידה פ"ב הט"ו, ובחי' בסוכה ל, ב. עיי"ש.
אלא דממ"ש רש"י הכא "דקנייה בשינוי", וכ"כ שם בריש הגוזל עצים (צג, ב. בד"ה לא הספיק), לכאורה משמע קצת שהם דין אחד, אף די"ל שכוונת רש"י דלפועל דע"י השינוי נפקע ממנו דין נתינה נמצא שכל הגיזה היא שלו ושייך לומר בזה ד"קנייה בשינוי", ובפרט לפי מה שנתבאר בקובץ שיעורים (ב"ק שם) דשינוי פועל דנפקע ממנו חיוב השבה ובמילא ה"ז שלו, א"כ גם הכא שייך לומר עד"ז דעי"ז דנפקע חיוב נתינה נמצא דזהו שלו, אלא דמ"מ אין זה דמיון גמור כיון ששם ה"ז קונה זה עכשיו, משא"כ הכא הי' כל הזמן שלו.
ועי' גם רא"ש חולין פי"א סי' ב' וז"ל: "לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור, כיון שנתכוון לגוזלו מן הכהן ושינהו קנאו בשינוי וכמאן דליתנהו דמי...", עכ"ל. ומשמע ג"כ דסב"ל דהוה ממש כשינוי קונה שבגזילה, וי"ל דזה תלוי אם לפני הנתינה ה"ז ממון כהן ששייך לכל שבט כהונה, או שלפני הנתינה אין זה ממונם ורק יש על הישראל מצות נתינה בלבד, וסב"ל לרש"י והרא"ש שגם מקודם ה"ז ממון כהן ולכן שייך לומר דקונה בשינוי כמו בגזלן.
וזה מתאים למה שנת' לעיל דשיטת רש"י במתנות כהונה דגם לפני הנתינה לכהן יש בזה ממון כהן של שבט כהונה. ובמילא י"ל דגם הכא קאי רש"י לשיטתו ששייך דין שינוי קונה בראשית הגז כמו בגזילה, דאיירי באופן שרוצה לגוזלו משבט כהונה ולא ליתנו לכהן דלכן צובעו, ובמילא יש בזה דין גזל, אלא דכל זמן שלא צבעו אכתי קנוי הגיזה להכהנים כיון דהוה בעין, אבל ע"י השינוי ה"ה קונה זה [ובאופן שלא נתכוון לגזול באמת נימא שהשינוי פועל רק לבטל מצוות נתינה ולא קנין].
ועי' חולין קל, ב: "המזיק מתנות כהונה או אכלן פטור לשלם". ומביא שם ב' טעמים או משום דכתיב "זה" דמשמע שהחיוב הוא רק כשהם בעין, או משום דהוה ממון שאין לו תובעין, והתוס' שם בד"ה ואב"א כתבו נפק"מ לפי ב' הטעמים דלטעם הא' שיש גזה"כ ד"זה" פטור אפילו לצאת ידי שמים, משא"כ לטעם הב' משום דהוה ממון שאין לו תובעין חייב לצאת ידי שמים עיי"ש. אבל בחי' הר"ן שם חולק על התוס' וכתב וז"ל: "ומשמע לי דה"ק כיון דמתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא, נהי דכי איתנייהו בעינייהו חייב משום מצוה, כי ליתנייהו בעינייהו אין כאן מצוה ולא דין ממון, הילכך פטור לגמרי, ולפיכך נראה לי דאפילו לצאת ידי שמים פטור כו' דהכא אי לא מחייב משום מצוה משום מאי מחייב...", עכ"ל. וי"ל שהר"ן סב"ל דלפני נתינה אין שום דין שהוא ממון כהנים כלל ולכן אינו חייב אפילו לצאת ידי שמים.
ובב"ק שם כתב רש"י (בד"ה עד) דאם צבעו הישראל פטור מראשית הגז כיון דקנייה בשינוי, ואפילו דמים אינו משלם דאין כהן יכול להזמינו בדין דיכול לומר לאחר אתננו עיי"ש, דזהו טעם השני שבחולין משום דהוה ממון שאין לו תובעין, וכן י"ל הוא כוונת רש"י בריש הגוזל במ"ש "דאכתי לא מטא ליד כהן", דהיינו דאין כהן שיכול לתבוע ממנו, ולפי הנ"ל שנתבאר בשיטת רש"י דגם לפני הנתינה יש כאן ממון כהנים מסתבר לומר דגם לרש"י חייב עכ"פ לצאת ידי שמים לאחר שצבעו (וכמ"ש התוס' בחולין במזיק) ולא כשיטת הר"ן, ולפי"ז יש לבאר הטעם במ"ש רש"י דלפני שצבעו מי שחטפו זכה בו, וכבר שקו"ט בקו"ש שם בטעם הדבר, ולפי הנ"ל י"ל כיון דגם לפני הנתינה ה"ז ממון כהנים לכן מי שחטפו זכה בו. וא"ש ג"כ, דאי נימא דסב"ל לרש"י כהר"ן דהמזיק אינו חייב לצאת ידי שמים, למה הוצרך לומר כלל דקודם שצבעו מי שחטפו זכה, הלא אפ"ל בפשטות דלפני שצבעו יש עליו מצוות נתינה משא"כ אחר הצביעה פטור לגמרי, ולהנ"ל י"ל דכיון דגם אחר שצבעו חייב עכ"פ לצאת יד"ש, לכן ביאר רש"י הנפק"מ דמקודם אם חטפו זכה או לא משא"כ לאחר שצבעו, וי"ל דסב"ל לרש"י דרק בהגיזה עצמה כשהוא בעין שיש בזה עצמו דין ממון כהנים בכלל מועיל תפיסה, אבל לאחר שצבעו ויש עליו רק חיוב דמים ובמעות אלו שחטף אין לו שום בעלות לא מועיל תפיסה. ועי' לקו"ש חל"ח ע' 68 דשיטת רש"י (יבמות פו, א. וסנהדרין פג, א. ד"ה תרומה) שהאיסור הטבל הוא מחמת התרומה המעורב בו, וכן י"ל בנוגע תרומת מעשר עיי"ש, דזהו ג"כ ע"ד הנ"ל, שיש כבר חלקו של הכהן כשהוא עדיין אצל הישראל.
1) כמו איש מאת מכרו (מ"ב יב) שהם מכיריו ואוהביו דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה (לשון רש"י בגיטין שם).
