האם מצוה הבאה בעבירה מונעת חלות - הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א האדמו"ר מדז'יקוב

בס"ד

בפרשתינו ציונו הבורא ית"ש 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם', ע"כ אמרתי אכתוב בעז"ה ענין כללי הנוגע להקדש ותרומה וכדו'.

אמרי' בסוכה ל' א' דמצוה הבאה בעבירה לא יצא ידי"ח, וצריך לחזור ולקיים המצוה. והנה דעת רוב הראשונים ז"ל דהוא פסול דאורייתא, ודעת ר"ת ז"ל בסוכה ט' א' ד"ה דפסול רק מדרבנן.

ונסתפקתי ספק גדול בגדר מצוה הבאה בעבירה דאינו יוצא, האם גם בדבר של 'חלות' אמרי' הכי, וכגון המפריש תרומה באיסור האם נימא דמשום מצוה הבאה בעבירה לא חלה ההפרשה, או דילמא ע"כ לא שמענו אלא גבי חיוב הגברא, וכגון לולב גזול דמשום מצוה הבאה בעבירה אמרי' לי' חזור וטול לולב דלא יצאת ידי חובתך משום מהבב"ע, אבל בדבר של 'חלות', דמלבד המצוה איכא נמי קדושה שחל על החפץ נהי דלא קיים המצוה מ"מ אין העבירה מבטלת מה שחל.

ובדומה לזה יש להסתפק למאי דכ' הרמב"ן ז"ל בחולין ל"א ב' דטעמא דשחיטה וטבילה לא בעי כונה היינו משום דהוי מתיר, ולפי"ז באחד שהפריש תרומה שלא בכונה או בכונה הפוכה, האם נימא דעכ"פ איסור טבל פקע דלגבי האיסור הוי ההפרשה בגדר מתיר, או דילמא כיון דלא יצא ידי המצוה לא פקע הטבל, ומסברא נראה דהאיסור טבל ודאי פקע, ולפי"ז ה"ה מצוה הבאה בעבירה דלא קיים המצוה מ"מ האיסור טבל פקע.

וליכא להוכיח מהא דמצינו בתמורה ד' א' דדינא דאי עביד לא מהני שפיר איכא בדבר של 'חלות', מדבעי' למימר התם דהתורם מן הרע על היפה לא תחול התרומה משום אי עביד לא מהני ונימא דה"ה מהבב"ע נמי לא מהניא, דשאני דינא דאי עביד לא מהני, דזה גופא אמרה התורה שאם עבר אמימרא דרחמנא אין במעשיו כלום, אבל מצוה הבאה בעבירה לא מצינו אלא דקיום המצוה לא נחשב מצוה משום דבא לו ע"י עבירה.

וליכא להוכיח מיני' ובי' מהא דאמרי' התם בתמורה ה' א' דהתורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה בדיעבד, ותיקשי אמאי לא נימא דאין תרומתו תרומה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, וכן בתורם ממין על שאינו מינו דאמרי' התם דבדיעבד מהני, הא ליתא, דהא התם אייתינן ילפותא לכל אחד מהם דמהני. וליכא להק' א"כ נילף מהנך קראי דמצוה הבאה בעבירה אין מקלקלת המצוה, הא נמי ליתא, דכי היכי דלענין 'אי עביד לא מהני' לא ילפי' מהנך קראי דאי עביד מהני, ה"ה לענין מצוה הבאה בעבירה דליכא למילף.

ועלה בדעתי לומר דבספק הנ"ל נחלקו רבנן קמאי ז"ל.

דהנה בגיטין נ"ה א' קאמר עולא דחטאת גזולה אינה מכפרת מדאורייתא. ודעת ר"ת ז"ל שם בתוד"ה מאי, דאין הטעם משום דס"ל לעולא דיאוש כדי לא קני, אלא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה. וז"ל התוס', "ותדע דבסמוך פריך לעולא מגנב והקדיש ואח"כ מכר וטבח כו' ולא פריך מגופה אמאי פטר מד' וה' והא לאו דהקדש קטבח אי יאוש לא קני אלא ודאי יאוש לכל מילי קני רק לענין הקרבה", וכ"כ התוס' בב"ק ס"ז א' ד"ה מאי.

ולמדנו מדבריו ז"ל דאע"ג דפסלינן הקרבן להקרבה משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, מ"מ ההקדש שפיר חל אע"ג דהוי מצוה הבאה בעבירה.

אמנם הרמב"ן ז"ל בגיטין שם כתב וז"ל "קשיא לן מגופה דמתני' ש"מ דקתני אינו משלם ד' וה', ואי יאוש כדי לא קני, הקדש מאי עבידתיה, חולין גמורין הם וחייב בתשלומי ד' וה'. ואומר ר"ת ז"ל דכי אמרינן יאוש כדי לא קני, לא אמרו אלא בקרבן משום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה ולא חל עליה הקדש שאינו ראוי למזבח כלל אבל לשאר מילי יאוש כדי קני. ומשום הכי לא קשיא לי' מתני' גופה משום דהוה מוקי לה בבעלי מומין דלא קיימו למזבח והו"ל כהדיוט וקסבר עולא דלהדיוט יאוש כדי קני".

ונראה דפליגי בב' הצדדים הנ"ל, דלהתוס' דבר שיש בו ענין 'חלות' לא מצינן לבטל החלות משום מצוה הבאה בעבירה ולהכי ההקדש חל אלא דפסול להקרבה. ודעת הרמב"ן ז"ל דגם בדבר של 'חלות' מבטלינן החלות משום מהבב"ע, ומשו"ה כתב דההקדש לא חל.

מיהו י"ל דמדברי הרמב"ן ז"ל ליכא ראי' די"ל דכיון דכל ההקדש היינו לשם קרבן, א"כ כיון דהתורה הקפידה שיהי' קרבנו ולא הגזול, א"כ כל שאינו עולה לו לקרבן ממילא לא חל ההקדש, וכן מוכח מדכ' הרמב"ן ז"ל שם דאם הקדיש לבדק הבית שפיר חל ההקדש ולא מבטלי' ההקדש משום מצוה הבאה בעבירה, ותיקשי הא גם הקדש לבדק הבית הוי מצוה אלא מוכח דגם להרמב"ן ז"ל לא מבטלינן דבר שיש בו 'חלות' משום מההב"ע.

ונלע"ד בעז"ה להביא ד' מקורות לפשוט הספק הנ"ל.

א] אמרי' בברכות ט"ו א', "תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה. מאן תנא חרש המדבר ואינו שומע – דיעבד אין לכתחלה לא, אמר רב חסדא רבי יוסי היא וכו', עד כאן לא קאמר רבי יוסי לא יצא אלא גבי קריאת שמע דאורייתא אבל תרומה משום ברכה הוא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא.

וכ' התוס' הרא"ש ז"ל, "אבל אי הויא ברכת תרומה דאורייתא משמע דתרומתו אינה תרומה דהברכה מעכבת ההפרשה, אף על גב דברכות אינן מעכבות היינו משום דהויין מדרבנן אבל אי הויין דאורייתא מעכבות ולא הויא הפרשה", ולמדנו מדבריו ז"ל דחסרון ברכה מבטלת ההפרשה.

והשתא אי נימא דמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת חלות התרומה, צ"ע היאך נימא דחסרון ברכה תעכב חלות התרומה. ודוחק לחלק דשאני מצוה הבאה בעבירה דהוי סיבה חיצונית, אבל חסרון ברכה להצד דהוי חלק נצרך לגוף המצוה כל שחיסרו לא נתקיים המצוה.

ב] בב"ק ס"ז א' אמרי' "הגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה ומעשרותן מעשר". ובעינן התם להוכיח דיאוש כדי קני, ושנינן דשאני התם דאיכא שינוי השם דמעיקרא טיבלא והשתא תרומה יעו"ש. והנה הנתיבות המשפט ז"ל בסי' ל"ד סק"ה כתב דשינוי בגזילה, גוף השינוי הוי מעשה גזילה, דע"י השינוי הוא מוציא הגזילה מרשות בעליו, ויליף לה מדברי רש"י ז"ל בב"ק ס"ה א' ד"ה תברא, יעו"ש.

והשתא אי נימא דגם בתרומה מצוה הבאה בעבירה מעכב את חלות התרומה תיקשי טובא, דא"כ אמאי בגנב שהפריש תרומה חלה התרומה, הא כיון דע"י התרומה נשתנה שם הפירות מטבל לתרומה א"כ הוי לי' מצוה הבאה בעבירה, אלא בע"כ דס"ל להנתה"מ ז"ל דאע"פ שההפרשה נעשתה בעבירה שפיר חלה, וצ"ע מדברי תוהרא"ש ז"ל הנ"ל.

ונלע"ד בעז"ה חילוק נכון בזה. דגם למאי דהוכחנו דבתרומה דינא דמצוה הבאה בעבירה לא מעכב את החלות, מ"מ יש לחלק דכל זה היינו דוקא היכא דאיכא נמי זכות ממון לשני וכתרומה והקדש, דבזה י"ל דמצוה הבאה בעבירה אינה מבטלת מה שזכה הכהן או הקדש בממון. אמנם יש לומר דהיכא דליכא זכות ממון, וכגון כהן המפריש תרומה דהתרומה שלו, ואין כאן נדון ממוני, בזה שפיר דינא דמצוה הבאה בעבירה מעכב את החלות.

ומעתה י"ל דלהנתה"מ ז"ל נוקמא לברייתא דקתני דגזלן שהפריש הוי תרומה, בגזלן ישראל שהפריש תרומה, ודברי תוהרא"ש ז"ל נוקמא בכהן שהפריש תרומה, והיינו דהא דהוצרכו התם לומר דברכה דרבנן היינו משום כהן שהפריש תרומה דבזה היתה הברכה מעכבת.

ג] בב"ק צ"ד א' "תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חיטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ". והקשה הגר"ש לנדא ז"ל ברי' דהנודע ביהודה ז"ל בשו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח סי' קל"ד בד"ה ובזה, אמאי נקט חלה ולא תרומה, הא גם על הפרשת תרומה צריך לברך. ותי' וז"ל "א"כ בתרומה הוא פשיטא דהוה מנאץ, דהברכה הוי ברכה לבטלה דהפרשת תרומה לא מהני משום דהוה מצוה הבאה בעבירה דאפי' בדיעבד אינו יוצא. אמנם בחלה אף שמהני הך הפרשה דהא כבר קנה ביאוש ושנוי" וכו', הא קמן דגם בדבר 'של חלות' אמרי' דמשום מצוה הבאה בעבירה לא חלה התרומה.

ד] בפ"ג דתרומות מ"ה תנן, "האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו, רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו". וכ' הריבמ"ץ ז"ל שם לבאר טעמא דחכמים דפליגי עלי' דר"ש, וכ' וז"ל, "מאי טעמא דחכמים, דאמר ריש לקיש ונחשב לכם תרומתכם, מה מחשבה במסיים אף התורם במסיים. אבל אינו מסיים, החולין רבין עליהן ומתבטלין". והנה לפו"ר צ"ע טובא מה איכפת לן דהתרומה מתבטלת ברוב החולין, ואמאי אמרי' דמהאי טעמא לא חלה התרומה כלל, תיחול התרומה ותתבטל.

ולהנ"ל יש ליישב בעז"ה באופן נפלא. דהנה האבני מילואים ז"ל בשו"ת סי' י"ח לחדש יצא, דהמבטל תרומה ברוב חולין קעבר על איסור משמרת, דהתורה ציותה לשמר קדושת התרומה, וכשמבטל תרומה ברוב חולין הוי היפך משמירת הקדושה, והוא איסור תורה. [אמנם עי' בחי' הר"ן ז"ל בב"ב פ"ז ב' דהאיסור לבטל תרומה ברוב חולין הוי רק מדרבנן משום אין מבטלין איסור לכתחילה].

ומעתה לפי"ז, י"ל דכונת הריבמ"ץ ז"ל דכשאינו מסיים מקום לתרומה הרי גורם דמיד כשיחול התרומה תתבטל ברוב חולין, וא"כ בהפרשתו עובר מיד על איסור משמרת, וא"כ הוי מצוה הבאה בעבירה וממילא לא חלה התרומה.

ובאופן אחר נלע"ד בעז"ה לבאר דברי הריבמ"ץ ז"ל, לפמש"כ היעב"ץ ז"ל בתשו' שאילת יעב"ץ ח"א סי' קלה דתרומה שחזרה ונתערבה בחולין שנתקנו ע"י תרומה זו, נעקרת שם התרומה והחולין הדרי לטיבלייהו, יעו"ש דיליף כן מדברי הירושלמי בפ"ד דדמאי, והעתיקו החת"ס ז"ל בשו"ת או"ח סי' ע"ט ומדבריו ז"ל שם נראה דס"ל נמי הכי, ולפי"ז י"ל דזהו כונת הריבמ"ץ ז"ל דכיון דמתבטלת ברוב החולין נמצא דהחולין הדרי לטיבלייהו. וזה נראה לי נכון בעז"ה בדברי הריבמ"ץ ז"ל.

ה] בב"ב כ"ו ב' "אמר עולא אילן הסמוך למצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא ואין מביאין ממנו בכורים". והתוס' שם בד"ה גזלן כתבו בשם הר"ח ז"ל דהיינו טעמא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה, יעו"ש. וכ"כ המשנה ראשונה ז"ל בפ"א דביכורים מ"ב לבאר הא דגזלן אינו חייב בביכורים דמיירי לאחר יאוש ומ"מ לא חל הביכורים דהוי מצוה הבאה בעבירה יעו"ש.

והנה גבי ביכורים נמי חל קדושה על הפירות, וכמה הלכות שחלים על הפירות דאסור לטמאם וכדו' ומוכח דגם בזה איכא לדינא דמצוה הבאה בעבירה.

מיהו יש לדון, דכיון דמצות ביכורים אינה טובלת, א"כ תחילת הדין היינו מכח מצות הגברא להביא בכורים וגם אם לא הביא הפירות מותרים באכילה, א"כ דמיא טפי למצוה דרמי אקרקפתא דגברא וכנטילת לולב וכדו' דשפיר שייך בזה מצוה הבאה בעבירה, אבל תרומה דאיכא איסור טבל, אכתי י"ל דמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת תיקון הטבל.

שו"ר דאדרבא מדברי המשנה ראשונה ז"ל יש להוכיח איפכא דבתרומה ליכא חסרון דמצוה הבאה בעבירה, דהנה המשנ"ר ז"ל ז"ל שם רמי אנפשי' דא"כ אמאי תנן בפ"ב דביכורים מ"ג דגזלן פטור מביכורים וחייב בתרומה הא תרומה נמי הוי מצוה הבאה בעבירה ותי' וז"ל "והא דחייב בתרומה ולא הוי מצוה הבאה בעבירה דשאני תרומה דלתקן טבלו הוא עושה", ולהנ"ל הוא כו"פ דכונתו ז"ל דכיון דלתקן טבלו הוא עושה א"כ נהי דאינו מקיים המצוה מ"מ תיקון הטבל מיהא חל.

אלא דא"כ נמצינו למדים חידוש דין דהתם במתני' קתני דחייב בתרומה, והשתא להנ"ל נמצא דאע"ג דמשום מצות תרומה אינו חייב להפריש דלא ירויח קיום המצוה מ"מ חייב להפריש כדי לתקן הטבל אם רוצה לאכול מהטבל. וזה חידוש.

ו] נלע"ד בעז"ה להביא ראי' מחודדת ובהקדם ג' הקדמות.

א] התוס' ביבמות י' א' בד"ה לרבי יהודה, כתבו דאיכא איסור מדרבנן לקדש חייבי לאוין שמא יבעול.

ב] מדברי כמה ראשונים ז"ל מוכח דס"ל דמצוה הבאה בעבירה דרבנן נמי לא יצא ידי"ח, עי' בדברי רש"י ז"ל בפסחים ל"ה ב' ד"ה דמאי, והפמ"ג ז"ל בסי' תרכ"ח סק"ג נקט הכי להלכה יעו"ש.

ג] דעת הרמב"ם ז"ל בפ"א מאישות ה"ב דמצות עשה לקדש אשה, וכ"כ החינוך ז"ל במצוה תקנ"ב יע"ש.

והשתא אי נימא דגם בדבר של 'חלות' איכא חסרון דמצוה הבאה בעבירה, תיקשי היאך קידושין תופסין בחייבי לאוין הא הוי מצוה הבאה בעבירה. ואע"ג דהוי עבירה דרבנן, מ"מ הא גם בעבירה דרבנן איכא חסרון דמהבב"ע, ובע"כ לומר דנהי דלא קיים מצות קידושין מ"מ לא בטלו הקידושין.

שו"ר דיותר יש להק' לדעת החינוך ז"ל במצוה ר"ו דילפי' מהא דכתיב 'לא תקח' דאיכא איסור מדאורייתא לקדש חייבי כריתות אע"ג דהקידושין אינן תופסין יעו"ש, ומדברי התוס' הרא"ש ז"ל בקידושין ס"ז ב' ד"ה הא לכתחילה, מוכח דטעמא דלא תפסי קידושין בחייבי כריתות היינו משום האיסור יעו"ש. והנה בקידושין ס"ז ב' ילפי' מדרשא ד'והיתה לאיש אחר' דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות.

והשתא לדעת החינוך ז"ל גופי' דקידושין הוי מצוה וכנ"ל, תיקשי למאי בעי' קרא דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות, הא הוי מצוה הבאה בעבירה, אלא בע"כ דנהי דלא קיים מצות קידושין מ"מ קידושין מיהא חיילי.

ול"ל דנפק"מ בשוגג שלא ידע שהמקדשת היא מחייבי כריתות דליכא בזה משום מצוה הבאה בעבירה ולזה בעי' קרא, הא ליתא, למאי דהוכיח מהרי"ט אלגזי ז"ל בפ"ח דבכורות אות ס"ה [או"ק ו'] מדברי הרמב"ם ז"ל דגם בשוגג איכא חסרון דמהבב"ע. וכן הוכיח מדברי התוס' בסוכה ל' א' ד"ה משום, והפרי יצחק ז"ל בח"א סי' מ"ב הוכיח כן מהא דר"ה כ"ח א' דהתוקע בשופר של עולה יצא ידי"ח דכיון דמעל נפקי לחולין, והרי מעילה ליכא אלא בשוגג.

ובסגנון הזה יש להק' אהא דאמרי' בקידושין נ"ב ב' דהמקדש בהקדש מקודשת לדעת ר"מ דוקא במזיד ולדעת ר' יהודה דוקא בשוגג, ותיקשי הא כיון דהוי עבירה דמועל בהקדש אמאי מקודשת הא הוי מצוה הבאה בעבירה, והכא תיקשי לכו"ע דהא ר"מ קאמר דבמזיד קידש והרי במזיד לכו"ע הוי מהבב"ע, אלא בע"כ דבדבר של 'חלות' ליכא חסרון דמצוה הבאה בעבירה. [ויש להסתפק אם חייב לקדש אשה אחרת כדי לקיים מצות קידושין דהא באשה שקידש עתה עכ"פ לא קיים המצוה דהוי מהבב"ע].

תמצית העולה מהדברים.

א] יש להסתפק בדבר של 'חלות' וכגון תרומה והקדש האם איכא חסרון דמצוה הבאה בעבירה או דילמא נהי דלא קיים המצוה מ"מ לא נתבטל הקדושה שחל על החפץ.

ב] וכן יש להסתפק בתורם שלא בכונה לדעת הרמב"ן ז"ל דבמצוות שהוא בגדר מתיר לכו"ע לא בעי כונה, האם עכ"פ נפקע האיסור טבל דבזה ההפרשה הוי בגדר מתיר אע"ג דלא קיים המצוה.

ג] יש לתלותו בפלוגתת התוס' והרמב"ן ז"ל בגזל והקדיש האם פסול רק לקרבן או דההקדש נמי לא חל.

ד] יש להוכיח מהא דכ' הרא"ש ז"ל דאילו ברכת המצוות הוי דאורייתא אם הפריש בלא ברכה לא חל התרומה.

ה] יש להוכיח מהא דאמרי' דגזלן שתרם חל התרומה דהוי יאוש ושינוי השם, והנה לדעת הנתה"מ ז"ל דהשינוי גופא הוי מעשה גזילה תיקשי הא הוי מהבב"ע.

ו] יש לומר חילוק נכון דדוקא ישראל שמפריש תרומה דאיכא בהפרשה נמי זכות ממוני לכהן אין ההפרשה מתבטלת, אבל כהן שמפריש דאין כאן ענין ממוני גם ההפרשה מתבטלת.

ז] יש להוכיח מדברי הריבמ"ץ ז"ל דפי' דטעמא דהאומר תרומת מעשר זה בתוכו לא חל היינו משום דהתרומה מתבטלת, וי"ל דכונתו ז"ל דמה"ט הוי מהבב"ע, וכדעת האב"מ ז"ל דאסור מה"ת לבטל תרומה בחולין.

ח] יש להוכיח מהא דבביכורים מצינו חסרון במצוה הבאה בעבירה, ויש לדחות דביכורים אינה טובלת ויסוד החיוב הוי מצוה על הגברא.

ט] יש לבאר לפי"ז באופן נפלא דברי המשנה ראשונה ז"ל דגזלן חייב לתרום דלתקן טבלו הוא בא.

י] יש להביא ראי' מחודדת מהא דבעי' קרא דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות, ולדעת החינוך ז"ל דאיכא איסור דאורייתא לקדש ולדעת החינוך ז"ל דקידושין הוי מצוה חיובית, תיקשי תיפו"ל דלא חל משום מהבב"ע.

י"א] וכן יש להוכיח מהא דאמרי' בקידושין דהמקדש בהקדש מקודשת, ותיקשי הא הוי מהבב"ע דמועל בהקדש, אלא בע"כ דהקידושין אינם בטלים, ויש להסתפק אם עכ"פ חייב לחזור ולקדש כדי לקיים מצות קידושין.  

מראי מקומות ועיונים בדין נמצא אחד מהם קרוב או פסול בקידושין וגירושין

 לזכות רפואת אבי מורי ר' יצחק יונה בן מרת חנה

בתוך שח"י 

האם אפשר להתיר קידושין כשאחד מהעדים היה קרוב?

במשנה [מכות ו.] מבואר, שאם נמצא אחד מן העדים קרוב או פסול כל העדות פסולה. בשו"ת חת"ס [אבה"ע סי' ק'] נשאל מרב אחד אודות קידושין שנעשו ואחרי כמה שבועות גילו שאחד מהעדים היה קרוב. והרב מתבייש להורות לחתן לקדש אותה שנית ושואל אם יש אפשרות להכשיר את הקידושין. החתם סופר עונה שאין סיבה לא לעשות קידושין שניים בצנעה משום "מהיות טוב" אבל בכל זאת ענה כדי לברר את ההלכה לאמיתה של תורה.

והנה על המשנה במכות שאלו תוספות "קשה היאך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל" דהיינו אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול, כאשר בעל מגרש את אשתו בנוכחות קרוביו, ייפסלו הגירושין!? עיי"ש מה שתירצו. והקשה החת"ס על קושייתם, למה העמידו את הבעיה דווקא בגירושין ולא בקידושין??! גם בקידושין יש בעיה שהקרובים נוכחים בחופה [וזה יותר מצוי מנוכחות קרובים בנתינת הגט] וראייתם אמורה לפסול את הקידושין, ואיך מצאנו ידינו ורגלינו גם בקידושין. מאיזה טעם השמיטו זאת התוספות? ויש לציין שהרא"ש באמת העמיד את הקושיא גם על עדי קידושין, וכך הקשו התוספות בב"ב קי"ד, א. ועי' באחיעזר סי' כ"ה. 

וכתב החת"ס "ובתחלה עלה ברעיוני משו"ה לא הקשו אלא מגיטין משום דהתם כולהי לחזותי' אתי עכ"פ לראות סידור הגט והוה קשיא להו ליפסלו הכשרים ע"י הקרובים והוצרכו לתירוצם אבל בקידושין שהרוב אינם באים לראות כלל נתינת הטבעת ואמירת הרי את מקודשת לי אלא לשמוע הברכות ולכבוד ומצות הכנסת כלה וכדומה. אלא שמ"מ הם עדים ע"י עדות האומדנא כנ"ל א"כ שני מיני עדות הם ולא יצטרפו ב' מיני עדות כי אלו מעידים על הקידושין עצמם ואלו מעידין על האומדנא". דהיינו האורחים הקרובים שנוכחים החופה לא ממש רואים את הכלה ונתינת טבעת על אצבעה וכל מה שהם יודעים שהיא התקדשה הוא מתוך אומדנא ואילו העדים שרואים מקרוב יודעים בוודאות שהיא התקדשה. ומתוך כך מחדש החת"ס חידוש עצום, שעדות רגילה ועדות אומדנא אינן מצטרפות וממילא אין כאן פסול של נמצא אחד מהם קרוב או פסול, כי הכת של העדים [עדי ראייה ממש] לחוד, ושאר האורחים [עדי אומדנא] לחוד.

ושוב חזר ודחה זאת עפ"י דברי מורו בעל ספר המקנה שגם העדים לא ממש רואים את פני הכלה המכוסים, וא"כ גם עדותם היא ע"י אומדנא, ועומדים אנו שוב מול שוקת שבורה: "שוב הדרנא בי, כי נתעוררתי ע"י דברת מ"ו הגאון במקנה סי' למ"ד, שכל עדותנו בקידושין אינו אלא עפ"י אומדנא בעלמא שהרי מכסים פני הכלה ואין העד יכול להעיד שזאת היא הכלה אלא באומדנא שהשושבינים הושיבוה באפריון וכדומה וכו', מ"מ הדרא קושיא לדוכתיה כיון שהכל על אומדנא, א"כ יופסלו הכשרים ע"י הפסולים".

מכיוון נוסף החתם סופר ניסה לפתור את הבעיה, “מיהו בלאו הכי, נ"ל כל עדות שהוא ע"י אנן סהדי א"צ דין עדות ולא יופסל ע"י צירוף פסולים וקרובים דהרי כל אנן סהדי פסולין וכשרים מצורפים אלא כל אנן סהדי לא צריך כלל דין עדות וכמ"ש רמב"ם סוף הל' גירושין", דהיינו אם יש "אנן סהדי" שכולם יודעים על מציאות מסויימת, זה כבר נחשב עדות כשרה אבל בלי חשש פסול של "נמצא אחד מהם קרוב או פסול”.  והסיק החתם סופר לקולא שאין צריך קידושין שניים אלא "מהיות טוב" הדבר כדאי.

אלא שהחתם סופר בעצמו הביא את דברי הרא"ש שהעמיד את הקושיא גם על קידושין ולא רק על גירושין. מוכח שאינו מקבל את הסברא המחודשת של "אנן סהדי" בנידון דידן עיי"ש ובמש"כ בס' פניני סוגיות תנינא [שיעור ל"ו] ותמצא נחת. 

הסבר מבריק של רעק"א למה תוספות העמידו קושייתם בגיטין דווקא

בשו"ת רעק"א [צ"ד] ביאר את דברי התוספות [ונרחיב באר כדי שדברים יובנו כהלכה] שהעמידו קושייתם דווקא בקידושין ולא בגיטין עפ"י מה שמצינו בתשובת הרא"ם [ח"א סי' כ"ו] שהביא בשם תשובת הרשב"א [הנדפס כעת בתשובת הרשב"א ח"ג סי' קי"א] דחילק בין גיטין וקידושין, דגיטין דמי לדיני נפשות אבל אין קידושין דמי לדיני נפשות, שכתב הרשב"א לענין הא דלרבי עקיבא בשלהי יבמות בעדי נשים [שמת בעלה להתיר אשה] צריך דרישות וחקירות כמו דיני נפשות, דמ"מ בעדי קידושין לא צריך דו"ח.

וכתב לחלק דדוקא כשבאים להתירה לעלמא כדיני נפשות דמי, שבא להתירה בפועל להינשא לאחר עפ"י עדותן, והיינו שלא יתחייבו מיתה, משא"כ בעדי קידושין עכשיו עכ"פ אינם מעידים בענייני נפשות דהיינו שבפועל תלך ותזנה עם אחר להתחייב מיתה, רק שיתקדש לבעלה, שאינו ענין של מיתה, עיי"ש.

ומעתה י"ל שכל דברי התוספות במכות ודברי הרא"ש מדוקדקים. דהנה יוצא לנו שני טעמים שאפילו לפי ר' יוסי הסובר דדין נמצא אחד מהם קרוב ופסול כולם בטלים הוא רק בנפשות ולא בדיני ממונות [כמו שנאמר במכות ו.], שבגיטין ג"כ יודה דכולם בטלים הא'] דגיטין נמי דמי לנפשות דבאו להתירה לאחר שלא יתחייבו מיתה. והב'] דכבר ביארו התוס' הקודם בריש העמוד החילוק לר' יוסי בין ממון ונפשות דדוקא בנפשות שייך הדרשה דמה שנים אם נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה דא"א להתקיים העדות בלי שניהם, אף שלשה [אף דיש לקיים העדות בהשאר] עדותן בטלה [מכוח גזיה"כ זו], וזה שייך דוקא בנפשות דמה שנים עדותן בטלה, משא"כ בממון אף בשנים אין עדותן בטלה לגמרי, דיש לקיים עדות הכשר הא מיהת לשבועה עכ"ד התוס הנ"ל. ולפ"ז גם בגיטין נמי יש לבטל כל העדות בנמצא א' מהן קא"פ, דגם בגיטין שייך הדרשה דמה שנים, כיון דאין גט בפחות משנים. אכן בקידושין לא שייך ב' הטעמים כמו בגיטין, דדוקא טעם השני שייך בקידושין, דמה שנים עדותן בטלה אף שלשה עדותן בטלה משא"כ טעם הראשון דדומיא דנפשות באמת לא שייך בקידושין לפמש"כ הרשב"א דדוקא גיטין דמי לנפשות משא"כ קידושין וכמשנ"ת.

ומעתה י"ל דהתוס' הקשו מטעם הא'] דגיטין דומיא דנפשות וכמ"ש התוס' להדיא "והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן אשת איש שיש בה מיתת בית דין" עכ"ל [וגם הוסיפו להקשות מטעם הב' נמי כמש"כ "וטעם דפרישית לעיל (בתוד"ה א"ר יוסי) גבי עדות נפשות שייך נמי בגט"]. ולכן לא הקשו הקושיא אלא בגיטין שלא שייך טעם ראשון זה דדומיא דנפשות כמ"ש הרשב"א משא"כ הרא"ש שהק' מקידושין ג"כ דכוונתו רק לטעם השני דבגיטין וקידושין שייך נמי הדרשה דמה שנים וכו' כיון דאין גו"ק בפחות משנים, ע"כ דברי רעק"א [עפ"י הביאור "אחיזת עקב"].

האם בראייה לחוד עדותן בטלה?

והנה תוספות תירצו "לכן נראה לר"י דגם לר' יוסי לא אמרו דעדותן בטלה אלא דוקא באותן שמעידים בפני ב"ד אבל בשביל ראייה לחודה לא".

מבואר שסוברים התוס' שעדי קיום הם ג"כ כשאר עדים שבראיה לחוד לא הוי דין נמצא אחד מהן קא"פ, ולכן לא אכפ"ל מה שיש קרובים בשעת הגירושין [ולדעת הרא"ש זה יתרץ גם נוכחותם בשעת הקידושין]. אכן בריטב"א בקידושין דף מ"ג [הובא בקצוה"ח סי' ל"ו סק"א] כתב דאע"פ דבעדים דעלמא אין דין נמצא אחד מהן קא"פ בשעת ראיה אלא משעת הגדה, מ"מ בעדי קידושין, כיון דהוי עדי קיום, הוי שעת ראייתן כמו הגדת עדות, וממילא אם ישנם קרובים באותו מעמד אפילו לא נתכוונו להעיד, כולם פסולין, ולכן כתב דצריך דוקא לייחד עדים שיאמר אתם עדי ואז ליכא דין נמצא אחד מהן קרוב או פסול. וכנראה דכונת הריטב"א דכיון דעכ"פ הוי חלות קידושין עכשיו ע"י העדים ואפי' בלא כונה נמי הוי חלות על ידם, א"כ נעשו בעל כרחם עדים בלא כונה נמי, וממילא הרי נעשה הקידושין נמי על ידם. והיינו דמשו"ה סובר הריטב"א דבעדי קיום אפי' בראיה לחוד בלי כונה הוי דין נמצא אחד מהן קא"פ אם לא ייחד עדים, משום דכיון דחלות הקידושין נעשה ע"י עצם ראיית העדים אפי' בלא כונה, הרי נמצא דנעשו עדים גם בלא כונה וממילא נעשו הקידושין גם על ידי הפסולין, ומשו"ה פוסלין את כולם. אכן, הקשה בשיעורי הגר"ד פוברסקי [עמ' רט"ז-רי"ז] שאינו מובן, דהא ע"י הפסולים לא נעשה כלל חלות, וא"כ הרי מחמת החלות לא נצטרפו כלל, דעל ידם לא נעשה החלות, ורק דכיון דראו ביחד, הרי הם עדים על המעשה כמו כל עדים הרואים מעשה, ובזה הרי כיון שאין מתכוונים להעיד, אח"כ הרי אין פוסלין הכשרים, ומ"ט כתב הריטב"א דאפי' בלא כונה להעיד פוסלין?

ונראה לבאר עפ"י דברי שיעורי הגרש"ר [מכות עמ' רצ"א ועי' כעין זה בהרחבה גדולה בס' היקר 'דבר מלך' סי' י"ג ובשו"ת מנחת חן אבה"ע סי' י'], שביאר המחלוקת, דהתוס' ס"ל דליכא תורת עדות ראיה בפנ"ע לקיומי מילתא ואין העדים פועלים כלום בחלות הקדושין בעצם ראייתם אלא דהגדר בעדות לקיומי הוא דבעינן שיהיו בשעת מעשה עדים כאלו הראויים לברר הדבר אח"כ בפני ב"ד, ולעולם עיקר שם העדות בזה הוא עדות הגדה וככל עדות לברורי ולכך לענין קא"פ נמי דינם בזה כמו בכל עדות לברורי. אבל הריטב"א ס"ל שישנה תורת עדות ראייה בפנ"ע והם מקיימי דבר בעצם ראייתם, דכשם שההגדה פועלת בב"ד, כך הראייה כאן פועלת בקדושין ודו"ק.

אם מתבטלת העדות למפרע כשבאו להעיד?

ויש לחקור לשיטת התוס' באופן שבאו הפסולים אח"כ והעידו בפני ב"ד, האם נאמר שעכשיו נתבטלו להם הקדושין למפרע או לא. והנה בב"ש [סי' מ"ב סק"ח] מבואר בפשיטות דודאי הקדושין קיימין דבשעת ראיה היתה עדות מעליא רק דאח"כ נתבטלה והו"ל כהלכו העדים למדה"י. אך יש חולקין עליו בזה [עי' אחיעזר ח"א סכ"ה סק"י וביביע אומר ח"ח סי' ג']. וכתב ר' שמואל שהסברא נותנת כדעת הב"ש, שאף אם נאמר שההגדה אינה אלא תנאי כדי שיהיו בכלל מקיימי דבר ולעולם הראיה היא הפוסלת, מ"מ אין הביאור בזה דלמפרע נפסלו משעת ראיה אלא שמשעה שנשלם התנאי ונעשו מקיימי דבר, אזי הוא דנפסלים מכח הראיה דאתמול אבל לא מסתברא למימר דאיגלאי מילתא למפרע דמשעת ראיה נפסלו, וצ"ע סברת החולקים. ועוד הסבירו שיטת הבית שמואל שאף שצריך עדי קיום הראויים להעיד בב"ד וקדושין בפני עדים שאין ב"ד יכול לפסוק על פיהם אינם קידושין, כאן הוי קדושין בפני עדים שבעד יכולים לפסוק על פיהם שהרי אם יעידו בפני עצמם בלא הפסולים תהא עדותם כשרה ויפסקו על פיהם  [עי' בשו"ת בית יצחק אבה"ע סי' צ"ט אות ז', שערי יושר ז,ד ועוד].  

ייחוד העדים

הנה כתבו הראשונים והפוסקים דבשעת גיטין וקידושין יש לייחד עדים כשרים כדי שלא יפסלו ע"י כל הקרובים והפסולים הנמצאים בשעת הקידושין והגירושין וכיון שיחדו העדים אין הם נפסלים ע"י הפסולים. כ"כ הריטב"א במכות ובקידושין מ"ג והפוסקים בסי' מ"ב באה"ע. ולא הבנתי יסוד גדר זה, וכי יש ביד האדם להכשיר עדים ולפוסלן במאמר פיו ומה בכך שייחד העדים, מי שרואה יכול להעיד ואיך זה מועיל לייחד עדים מסויימים כדי לפסול את השאר?

ואולי אין גדר ייחוד עדים מצד בעל הדבר המייחד את העדים אלא מצד העדים עצמן, שאלה שנתייחדו להעיד יכונו להעיד ואלה שלא יוחדו אינם מתכוונים להעיד ולכן אין הם פוסלים את הכשרים. וכל עיקר הייחוד אין בו כח בעל הדין המייחד אלא שעל ידו מוכנים הכשרים להעיד ולא הפסולים וכתב כן הקצות [בסי' ל"ו סק"א עי"ש].

אמנם באבני מלואים [סי' מ"ב סק"ו] כתב ליישב קושית הראשונים איך מצינו ידינו ורגלינו בקדושין וגרושין שיש בהם קרובים ופסולים, דכיון דצריך לקדש בפני עדים כשרים ולכוין להם, אנן סהדי דקידש ע"ד עדים כשרים ואף אם לא ייחד עדים בפירוש הו"ל כאילו ייחדם. וכ"כ בקצוה"ח [סי' ל"ו ס"ק ו']. ובשו"ת חתם סופר אהע"ז [ח"א סי' ק'] הוסיף על דבריו דאף כאשר מסדר הקדושין ייחד עדים ונמצאו פסולים, חלו הקדושין, דלאו כל כמיניה למסדר הקדושין לפסול קדושי הבעל, דמסתמא קידש על דעת עדים כשרים ולא ע"ד העדים הפסולים שייחד הבעל עי"ש.

והנה משמע שאפילו אם העדים הכשרים לא התכוונו להעיד, הם נחשבים עדי הקידושין והקידושין חלין מכוחם. ומוכח שלמד האבני מילואים שלא בכוונת העדים תליא מילתא אלא בכוונת הבעל דין. אבל יש בדבריו חידוש גדול [מעבר לחידוש שגם אם עד מתכוון להעיד, אין עדותו חלה בלי רצון הבעל דין] שגם בלי כוונה מפורשת של הבעל דין, נחשב כאילו ייחד עדים. [עי' מש"כ בס' מנח"א מכות עמ' צ"ה].

והנה, נושא זה עמוק ורחב עד למאד מאד, ואנחנו בעניותנו הטעמנו טעימה קלה. ועי' עוד בשו"ת יביע אומר [ח"ח אבה"ע סי' ג'] שהאריך והרחיב בזה כיד ה' הטובה עליו בבקיאות עצומה ומדהימה, כדרכו בקודש עיי"ש וינעם לך. ועי' בשו"ת רעק"א סי' צ"ד ובביאור אחיזה בעקב שם, שו"ת אבני נזר [אבה"ע סי' קל"א], בשו"ת משיב דבר [אבן העזר י"א], אוצר מפרשי התלמוד [מכות ו.], בקובץ ישורון [כ"ב מעמ' תקצ"ח והלאה] ועוד ועוד.

האם אשה חייבת בתפילת מוסף ביו"ט

בס"ד

הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

האם אשה חייבת בתפילת מוסף ביו"ט  

בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה ויהי ביום הששי לקטו לחם משנה. ואמרי' בשבת קי"ז ב', "אמר ר' אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות דכתיב לחם משנה". וכ' הרמב"ן ז"ל שם וז"ל, "ואומר ר"ת ז"ל דנשים חייבות בג' סעודות שאף הן היו בנס המן וחייבות לבצוע על שתי ככרות מטעם זה, ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין".

והנה מש"כ הרמב"ן ז"ל דבכל מעשה שבת איש ואשה שוין, צ"ע כונתו ז"ל. והר"ן ז"ל [מד א מדפי הרי"ף] כתב וז"ל, וכתב ר"ת ז"ל וכו' ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובכלל זה הוו כל חיובי שבת".

והכפות תמרים ז"ל בסוכה ל"ח א' ד"ה הביא דברי הר"ן ז"ל, והק' וז"ל, "וק"ל דהך ילפותא דשמור וזכור אמרוה בפ' מי שמתו לענין קידוש היום, ומנ"ל למילף מהתם כל חיובי שבת. וא"ת דהכי ס"ל להר"ן ז"ל דמקידוש היום ילפינן כל חיובי שבת, קשה מ"ש בפרק ע"פ נשים חייבות בד' כוסות שאף הן כו', ול"ל הך טעמא, תיפוק ליה מהיקשא דמצה דדרשינן כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ובכלל זה הוו כל חיובי ליל פסח, אלא ודאי אין למדין זו מזו ולכך אצטריך טעמא דאף הן".

וליישב קושיתו ז"ל צ"ל דכונת הר"ן ז"ל דחיובי שבת של כבוד ועונג הוי נמי בכלל זכירת שבת, וכדאיתא בתנחומא פר' כי תצא "כך השבת כתיב בה (שמות כ) זכור את יום השבת לקדשו ולכבדו במאכל ובמשתה ובכסות נקייה", וכן איתא בילקוט שמעוני פר' ואתחנן רמז תת"ל "זכור את יום השבת לקדשו במה אתה מקדשו במקרא במשנה במאכל ובמשתה בכסות נקייה", הא קמן, דעונג וכבוד שבת נכלל בזכירת שבת, משא"כ חיוב מרור דאינה ענין למצה והוא חיוב בפנ"ע.

והנה הגרעק"א ז"ל בתשו' תליתאי סי' פ' [ורמז לזה בתוספותיו למשניות פ"ה דשבת אות ע"ד], כתב להסתפק האם נשים מצוות על שביתת בהמתן בשבת, או דילמא פטורות דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, וכ' הגרעק"א ז"ל דלמש"כ הר"ן ז"ל דהקישא דכל שישנו בשמור ישנו בזכור כולל כל חיובי שבת וכנ"ל, א"כ ה"ה מ"ע דשביתת בהמתה, וכ"כ הפמ"ג ז"ל באו"ח סי' ש"ה משב"ז סק"א.

ולמשנ"ת בדברי הר"ן ז"ל דכוונתו משום דמצינו דחיובי עונג וכיבוד שבת נכלל בזכירת שבת, הרי זה לא שייך בשביתת בהמה בשבת, דמה ענין זה לזכירת שבת, וצ"ע.

ומדברי הר"ן ז"ל גופי' יש להוכיח לכאו' דמצות שביתה בשבת אינה נכללת בהקישא דשמור וזכור. דהנה בקידושין [יד ב' מדפי הרי"ף] כתב הר"ן ז"ל דהא דנשים חייבות במצות עשה דשביתה בשבת אע"ג דהוי מ"ע שהזמן גרמא, היינו משום דחייבות בלא תעשה כל מלאכה והלאו והעשה כולהו בשב ואל תעשה וא"א לאפלוגינהו יעו"ש, ומדהוצרך להא דכולהו בשוא"ת וא"א לאפלוגינהו, הרי מוכח דדוקא שביתה ממלאכה שיש עליה ל"ת נשים חייבות, אבל במ"ע דשביתת בהמתה שאין עליה ל"ת נשים פטורות, וצ"ע.

ודע, דלפמש"כ הגרעק"א ז"ל דטעמא דנשים חייבות בשביתת בהמתה היינו משום הקישא דזכור ושמור, לפי"ז נראה דביו"ט נשים פטורות ממ"ע דשביתת בהמתה [והיינו לדעת מרן הב"י ז"ל בסי' תצ"ה דמצות שביתת בהמה נוהג גם ביו"ט]. דהנה הגרעק"א ז"ל בתשו' סי' א' העלה דהקישא דזכור ושמור קאתי רק לשבת, אבל ביו"ט ליכא הקישא דשמור וזכור, ומה"ט פטר שם נשים מחיוב אכילת פת ביו"ט יעו"ש. ומעתה כיון דשביתת בהמה היינו משום הקישא דשמור וזכור, א"כ ביו"ט דליכא הקישא נשים פטורות.

ונלע"ד בעז"ה לעורר בדבר החדש, ואע"ג דהדברים מחודשים מ"מ לא נמנעתי מלכותבם כי שמא יש בו דבר נכון וטוב.

איתא במדרש תנחומא פר' וירא אות ב' "והשבת נתנה לישראל לקדושה לענג ולמנוחה ולא לצער, לכך מתפלל ג' ברכות ראשונות וג' אחרונות והמנוחה באמצע. ולפיכך אמר דוד שבע ביום הללתיך אלו ז' ברכות שמתפללין בשבת, ואיזה זה יום המיוחד והמנוחה שאין כיוצא בו, שנא' זכור את יום השבת לקדשו בכל דבר אפילו ממצוא חפצך ודבר דבר". והנה מהא דכתב התנחומא דזכור את יום השבת לקדשו היינו גם ב'ודבר דבר', מבואר דתפילות של שבת הוי נמי בכלל זכור את יום השבת.

ויש לחדש בעז"ה לפי"ז ב' הלכות.

א] הנה נחלקו הרמב"ם והרמב"ן ז"ל האם תפילה הוי חיוב מדאורייתא או מדרבנן. דדעת הרמב"ם ז"ל בריש הל' תפילה, דהוי מ"ע מדאורייתא דכתיב ולעבדו בכלל לבבכם, ודעת הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לספר המצוות מ"ע ה' דהוי מצוה מדרבנן והדרשא דועבדו בכל לבבכם הוי אסמכתא.

והנה להנ"ל נמצא, דתפילה בשבת הוי חיוב תורה מדכתיב זכור את יום השבת. ואל תתמה על זה, דכבר כתב הפמ"ג ז"ל בסי' ק"ו בא"א סק"ג דגם להרמב"ן ז"ל דתפילה הוי מצוה מדרבנן, מ"מ בשבת הוי חיוב תורה דכתיב 'מקרא קודש' ורמז לזה בפתיחה הכוללת ח"ה אות ל"ד. ובסי' ת"צ במ"ז סק"ב כתב כן לגבי יו"ט דכתיב מקרא קודש הוי חובת תפילה מן התורה ויליף לה מדברי מרן הב"י ז"ל בסי' תפ"ז יעו"ש.

אלא דלטעמא דידי י"ל דרק בשבת הוי מצוה דאורייתא, אבל ביו"ט דלא כתיב בי' 'זכור' [דמה"ט לדעת הרבה ראשונים ז"ל הקידוש ביו"ט הוי רק מדרבנן, עי' בדרי המ"מ ז"ל פכ"ט משבת הי"ט] לא הוי התפילה מצוה דאורייתא.

מיהו להסוברים דקידוש ביו"ט הוי מצוה מדאורייתא, י"ל דה"ה תפילה. דהא המקור להא דקידוש ביו"ט הוי מדאורייתא הביא האליה רבא ז"ל סי' רע"א סק"ג בשם הבה"ג ז"ל וז"ל, "דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא שבת חג המצות מנין, ת"ל למען תזכור את יום צאתך, חג שבועות מנין ת"ל וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית, חג הסוכות מנין ת"ל וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך". והראבי"ה ז"ל בח"ב סי' תק"ח העתיק נמי דרשא זו יעו"ש, ולפי"ז מדכתיב זכירה גבי יו"ט א"כ גם התפילה הוי מצוה מדאורייתא.

והנה הברכי יוסף ז"ל באו"ח סי' רע"א סק"ב הביא דרשא מהמכילתא "לקדשו – בברכה. מכאן אמרו מקדשין על היין בכניסתו. אין לי אלא קדושה ליום קדושה ללילה מנין ת"ל ושמרתם את השבת, אין לי אלא שבת ימים טובים מנין ת"ל אלה מועדי ה' הרי דיליף קדוש לימים טובים מקרא". אמנם מדברי המכילתא נראה דקידוש נלמד מדכתיב 'לקדשו' ואין זה נלמד מדכתיב 'זכור', ולדברי המכילתא שוב לית לן מקור דחובת התפילה בשבת וביו"ט הוי מדאורייתא.

וגדולה מזו נלע"ד בעז"ה, דלא רק דתפילה בשבת הוי מצוה מדאורייתא, אלא דהוי מצוה מדאורייתא להזכיר את יום השבת בתפילה ולא סגי בבקשה כל דהו. ואע"ג דכ' המג"א ז"ל בסי' ק"ו סק"ב דלדעת הרמב"ם ז"ל דתפילה הוי מצוה מדאורייתא סגי בהזכרת איזה דבר בקשה יעו"ש, מ"מ מסתברא דבתפילות שבת דצריך לקיים בזה זכור את יום השבת צריך להזכיר שבת בתפילה מדאורייתא.

ונפק"מ בזה, להא דכתב מרן המחבר ז"ל בסי' רס"ח ס"ד דמי שהתפלל בשבת תפילה של חול ולא הזכיר שבת אינו יוצא ידי"ח, ובבית יוסף כתב דיש מי שמשבש לשון הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' תפילה ה"ז וס"ל דיצא ידי"ח וזה ודאי אינו יעו"ש. ומהר"א אלפאנדארי ז"ל בס' יד אהרן בסי' רס"ח בהגהות ב"י, כתב דבספרים המדויקים הגירסא ברמב"ם 'יצא' וכ"ה בספר סמ"ג המדויק, וביאר דשאני שבת דחשו לה לטירחא הילכך גם אם לא הזכיר של שבת יצא ידי"ח. ובפי' רבינו מנוח ז"ל על הרמב"ם [מהדורת רש"פ] איתא נמי הגירסא יצא והביא כן בשם רבינו שמואל הנגיד ז"ל.

והנה לדברינו הנ"ל בדברי התנחומא נמצא, דלא רק דלא יצא, אלא אפי' מדאורייתא לא יצא אם לא הזכיר של שבת עכ"פ בתפילה אחת.

ב] הצל"ח ז"ל בברכות כ"ו א' ד"ה ושל, כתב דנשים פטורות מתפילת מוסף בשבת ויו"ט, דלעיל כ' ב' אמרי' דטעמא דנשים חייבות בתפילה אע"ג דהוי מצות עשה שהזמן גרמא היינו משום דרחמי הוא. וכיון דכתבו תלמידי רבינו יונה ז"ל [י"ח א מדפי הרי"ף] דמוסף לא הוי רחמי אלא שבח, ומה"ט מי ששכח להתפלל מוסף אין לה תשלומין, שוב לית לן טעם לחייב נשים בתפילת מוסף, יעו"ש. והגרעק"א ז"ל בתשו' קמא סי' ט' כתב לפוטרם מטעם אחר כיון דנשים לא היו שוקלות דאין להם חלק בקרבנות ציבור, והעמודי אור ז"ל בסי' ז' הק' דאע"ג דאינם חייבות במחצית השקל מ"מ ודאי מתכפרות בקרבנות, והגרי"א ז"ל בבאר יצחק חאו"ח סי' כ' כתב דמוסף לא תליא בחיוב מחצית השקל וע"כ פסק דנשים חייבות בתפילת מוסף.

והנה לדברינו הנ"ל מהתנחומא, נראה דשפיר חייבות בתפילת מוסף, דלא שייך לפוטרם משום מצות עשה שהז"ג דכיון דאיכא הקישא דזכור ושמור, ובכלל זכור הוי הזכרת שבת בתפילה, ולגבי מוסף ביו"ט תליא בהנ"ל האם איכא ילפותא ד'זכור' ביו"ט.

מיהו גם לדברינו, אם כבר התפללה תפילה אחת של שבת כבר יצאה מדאורייתא ידי"ח זכירת שבת בתפילה, אלא דנפק"מ באשה שאינה יודעת להתפלל תפילות שבת אלא מוסף, דלהצל"ח והגרעק"א ז"ל אינה חייבת להתפלל מוסף, ולמה דהוצאנו מדברי התנחומא שפיר חייבת.

ומעתה, כיון דחייבת עכ"פ מדאורייתא בתפילה אחת בשבת משום הקישא דזכור ושמור, כבר חייבוה חז"ל בכל תפילות שבת וגם מוסף בכלל, דאין מקום לחלק בין מוסף לשאר תפילות שבת.

ושו"מ ת"ל בדברי השואל ומשיב ז"ל בתנינא ח"ב סי' נ"ה שכתב וז"ל "ולפענ"ד נראה כעת טעם נכון לזה דכיון דמוסף בא בשביל קדושת היום וכו' והרי נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה מטעם דכל דאיתנהו בשמירה אתנהו בזכירה, ואם כן הוא הדין בזה דכל מה שנתקן בשביל קדושת שבת ויום טוב פשיטא שגם הם מצווים ע"ז כמו אנשים".

וששתי על דבריו ז"ל כמוצא שלל רב, דהן הן הדברים אשר כתבתי, אלא דהשו"מ ז"ל כ"כ מסברא, ואנכי הבאתי מדברי התנחומא דמפורש כן דתפילת שבת הוא חלק מזכירת שבת, והנה מדברי השו"מ ז"ל נראה דלא סגי שהאשה תתפלל תפילה אחת ותזכיר בה של שבת, אלא חייבת בכל תפילות שבת וגם במוסף, וזה מדרבנן, וכדכתבנו בעז"ה.

תמצית העולה מהדברים.

א] כ' ר"ת ז"ל דנשים חייבות בלחם משנה דאף הן היו בנס המן, והר"ן ז"ל כתב דא"צ לטעם זה אלא כיון דאיתקש זכור לשמור ונשים שישנן בשמור ישנן בזכור, ו'זכור' הכונה לכל חיובי שבת.

ב] הכפו"ת ז"ל הק' דא"כ אמאי הוצרכו לחייב נשים בד' כוסות דאף הן היו באותו הנס, תיפו"ל מדאמרי' כל שישנו בב"ת חמץ ישנו באכול מצה ומרור נמי בכלל.

ג] ויש לתרץ דכונת הר"ן ז"ל דמצינו במדרש דעונג וכבוד שבת נכלל בזכור את יום השבת.

ד] וצ"ע דהגרעק"א ז"ל כתב דגם מצות שביתת בהמתו נשים חייבות דג"ז בכלל 'זכור'. והנה לדברי הגרעק"א ז"ל נשים פטורות ממצות שביתת בהמתן ביו"ט.

ה] בתנחומא איתא דהזכרת שבת בתפילה נלמד נמי מזכור את יום השבת לקדשו.

ו] לפי"ז נלע"ד בעז"ה לחדש דתפילות בשבת הוי חיוב תורה, והפמ"ג ז"ל כתב ג"כ הכי אלא דיליף לה מדכתיב מקראי קודש.

ז] ולפי"ז לגבי תפילות ביו"ט באנו למחלוקת הראשונים ז"ל האם ביו"ט איכא נמי מצוה ד'זכור'.

ח] תו נראה לחדש דנשים חייבות בתפילת מוסף דשבת דא"א לפטרם משום דהוי מעשהז"ג דהא איכא הקישא דזכור ושמור.

האם אפשר להביא חגיגת י"ד ביום י"ג ולאכול מבשרה בליל ט"ו

בס"ד 

הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א

בפרשתינו כתבה תורתינו הקדושה מצות קרבן פסח. והנה במתני' בפסחים ס"ט ב' אמרי' דמביאין קרבן חגיגה ביחד עם הקרבן פסח כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, והיא הנקראת חגיגת י"ד. וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מק"פ הי"ב וז"ל, "כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים ביום י"ד, מן הבקר או מן הצאן, גדולים או קטנים, זכרים או נקבות, ככל זבחי השלמים. וזו היא הנקראת חגיגת ארבעה עשר, ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר".

והנה במתני' בפסחים שם תנן, "ובזמן שהוא בא בשבת וכו' אין מביאין עמו חגיגה". ובגמ' קאמר רב אשי דהיינו טעמא דחגיגת י"ד אינה דוחה את השבת, משום דלאו חובה היא דאינה באה אלא כדי שהפסח יהא נאכל על השובע, ובזמן שמנויי הק"פ מועטים ונאכלת על השובע אינו מביא עמו חגיגת י"ד.

והנה הרא"ש ז"ל בפ"י דפסחים סי' כ"ה, כתב דבזה"ז שאנו מביאין ב' תבשילין בליל הסדר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה, אם חל ער"פ בשבת אין מביאין אלא תבשיל אחד זכר לפסח, ואין מביאין תבשיל זכר לחגיגה, דאין חגיגת י"ד דוחה שבת. ולהקריבה בער"ש אי אפשר, כיון דזמן אכילת החגיגה הוא ב' ימים ולילה אחד, ובמוצ"ש כבר עבר זמן אכילתו.

והביא שם חידוש גדול בשם הר"י מאורלינש ז"ל והר"י מקורביל ז"ל, דבי"ד ניסן שחל בשבת היו מקריבים חגיגת י"ד בע"ש והי' נאכל בליל הסדר, דאמרי' אוקי לילות לבהדי ימים והוי לי' שני לילות ויום אחד כנגד שני ימים ולילה אחד. וילפי לה, מהא דבפסחים ק"כ ב' הו"א דזמנו של ק"פ הוא ב' לילות ויום אחד דאוקי לילות לבהדי ימים, קמ"ל קרא דאינו נאכל אלא בלילה. וא"כ בחגיגה דלית לן מיעוטא, שפיר י"ל דזמנו ב' לילות ויום אחד. והא דתנן דבזמן שהוא בא בשבת אין מביאין עמו חגיגה, הכונה דאין מביאין אותו ביחד עם הפסח אלא מקריבין אותו כבר בער"ש, יעו"ש.

והנה השבות יעקב ז"ל בתשו' ח"א סי"ח הביא קושיא עצומה מבנו ז"ל, דהנה אמרי' בפסחים ע' א' סכין שנמצאה בי"ד שוחט בה מיד פירש"י ז"ל דאם היתה טמאה מסתמא הטבילוה בעליה בי"ג כדי שיהי' הערב שמש ותהא טהורה בי"ד, בי"ג שונה ומטביל. קופיץ, בין בזה בין בזה שונה ומטביל, מני אילימא רבנן מ"ש סכין דמטביל דחזיא לפסח, קופיץ נמי הא חזיא לחגיגה פרש"י ז"ל לחיתוך בשר ולשבירת עצמות, אלא לאו דבן תימא היא, ש"מ יש בה משום שבירת עצם, לא לעולם רבנן וכגון שבא בשבת, פרש"י ז"ל, שבא ערב פסח בשבת דאין חגיגה באה עמה ואין הבעלים צריכין לקופיץ ע"כ צריך להטבילו.

והשתא לדעת הר"י מאורלייניש והר"י מקורביל ז"ל דגם בער"פ שחל להיות בשבת מביאים חגיגת י"ד בער"ש ונאכל במוצ"ש למחרתו שהוא חג הפסח, קשיא טובא הא דתרצינן שבא בשבת, מה בכך, הא גם בזה צריך לקופיץ בשביל מוצ"ש, וא"כ מסתמא הטבילוה מאתמול, והיא קושיא עצומה [והק"נ ז"ל בפ"י דפסחים סי' כ"ה הביא כן בשם מקשין העולם].

והשבו"י ז"ל השיב לו, דהם ז"ל יסברו כדעת רש"י ז"ל בביצה י"ח א' דכלי שנטמא בולד הטומאה מותר להטבילו ביו"ט, ולא אסרי' משום מחזי כמתקן דולד הטומאה אינו מטמא כלים אלא מדרבנן, ולא הוי מתקן כולי האי, וכיון דהחשש בסכין ובקופיץ שנמצא אינו אלא מטומאה דרבנן וכדכ' הרמב"ם ז"ל בפי"ג מאה"ט ה"ד, "וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות אפילו במדברות שיהיו בחזקת טומאה, שמא בזב או במת נטמאו" [עי' שבו"י ח"ב סי"ט] א"כ כיון דחגיגת י"ד נאכלת במוצ"ש יכול להטביל הסכין בשבת לצורך יו"ט ויעריב שמשו וישתמש בו במוצ"ש, ולפיכך בקופיץ חיישינן שמא הניחו בעליו וסמך ע"ז שיטבילו בשבת. [ובשו"ת עטרת ישועה לזקיני הגה"ק זי"ע סי' קכ"ו בהגהה מזקיני הגה"ק מרן ר' חיים מנחם דוד הורוביץ זי"ע הי"ד, הק' קושיא עצומה, דלא יתכן להטבילו בשבת משום איסור הכנה דהא לשבת אינו ראוי דבעי הערב שמש וכדמוכח מדברי התוס' חגיגה כ"א א' בסופו דרק ביו"ט קודם השבת מותר לטבלו דיו"ט מכין לשבת, יעו"ש].

והנה בדברי השבו"י ז"ל קשיא לי קושיא עצומה.

הנה הרמב"ן ז"ל בפי' לתורה בפר' צו [ז טז] הביא דברי התורת כהנים בפ' צו פרשתא ז' פי"ב הי"א, "ביום הקריבו יאכל, מצוה להאכל ממנו יום ראשון. יכול כולו, ת"ל וממחרת. יכול מצוה לאכלו בשני ימים, ת"ל והנותר אם הותיר הותיר" [כ"ה גירסת הרמב"ן ז"ל, ולפנינו הגירסא בתו"כ שונה קצת].

וכ' הרמב"ן ז"ל "ולפי דעתי ענין הכתוב הזה, בעבור שאמר ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, והיה במשמע שתהא מצוה שיאכל בשני ימים, יאכל מקצתו ביום הראשון ויניח מקצתו למחר, ולפיכך חזר לבאר והנותר ממנו בראשון יאכל ממחרת, לא שישאיר ממנו בכונה, ולא שיהא רשאי להניח כלו ליום המחרת, אבל מצוה שיאכל ממנו בראשון, והנותר במקרה יאכל במחרת הנזכר. כתב דמצות אכילת השלמים לכתחילה הוא ביום הא' אלא דאם נשתייר יכול לאכלו למחר עד הלילה".

ומרהיטת לשונו ז"ל נראה, דעיקר הקפידא שלא יאכל כולו ביום השני, אלא יאכל ממנו גם מקצת ביום הראשון, וכ"כ הקרבן אהרן ז"ל שם בתו"כ, וכ"כ הרש"ש ז"ל בברכות ט' א' ד"ה גמרא, יעו"ש.

ועתה בואו חשבון, הנה לפי"ז, נלע"ד דחגיגת י"ד בגוונא דחל י"ד בשבת דמביאין אותו בער"ש לדעת הר"י מאורלינש והר"י מקורביל ז"ל הנ"ל, אע"ג דצריך נמי לאכלו במוצ"ש כדי שיהא הפסח נאכל על השובע, מ"מ צריך לאכול ממנו עכ"פ מקצת ביום הראשון כדי לקיים מצות אכילת שלמים, דהרי חגיגת י"ד הוי שלמים לכל דבר, וכל' הרמב"ם ז"ל בפ"י מק"פ הי"ב, "כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים וכו' ככל זבחי השלמים", וא"כ היכא דמצות השלמים שיאכל מקצתו ביום הראשון ה"ה בחגיגה, וכיון דזמן אכילת חגיגת י"ד כשבא בשבת מתחיל בליל שבת א"כ מצותו שיאכל ממנו מקצת בשבת.

והשתא קשיא טובא הא דתי' השבו"י ז"ל דהבעלים יכול לטבול הסכין בשבת לצורך מוצ"ש, ולדעת הקרבן אהרן והרש"ש ז"ל, הא ליתא, דכיון דצריך לאכול מהחגיגה בלילה הראשון שלאחר שחיטה דהיינו בליל שבת, א"כ הרי בלא"ה צריך הי' הבעלים להטביל הקופיץ בער"ש כדי שיוכל לאכול ממנו בליל השבת, וא"כ אמאי בקופיץ חייב המוצא לחזור ולטבלו, וצ"ע.

ונראה לתרץ, דהנה בפסחים ע"א ב' אמרי' "דתניא לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר, לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד. לימד על חגיגת ארבעה עשר שנאכלת לשני ימים ולילה אחד, או אינו אלא ליום ולילה, כשהוא אומר ביום הראשון (לבקר) הרי בקר שני אמור" וכו'.

ומעתה י"ל דדוקא שלמים דזמן אכילתו נלמד מדכתיב ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת, בזה הוא דאמרי' דמצותו שיאכל ממנו גם ביום הראשון. אבל חגיגת י"ד דנלמדת מדכתיב 'לא ילין מן הבשר' דמשמע דכל זמן אכילתו שוה, ליכא מצוה לקיים אכילתו ביום הראשון.

מיהו נראה דזה אינו, דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"י מק"פ הי"ג כתב וז"ל, "חגיגת ארבעה עשר רשות ואינה חובה, ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ככל זבחי שלמים. ואסור להניח מבשר חגיגת ארבעה עשר ליום השלישי שנאמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר, מפי השמועה למדו שזה אזהרה למניח בשר חגיגת ארבעה עשר ליום ששה עשר".

ולפו"ר צ"ע, דמדכתב 'ככל זבחי שלמים' משמע דטעמא דחגיגת י"ד נאכלת לשני ימים ולילה אחד היינו משום דהוי שלמים, ואח"כ הביא ילפותא הנ"ל דמשמע דלולי הילפותא לא הוי ידעי' זאת משלמים.

ולתרץ זאת נראה בעז"ה, דהנה כתב הראב"ד ז"ל בפי' לתו"כ בפ' צו פרשתא ז' פרק י"ב ה"ז דהא דבעי' קרא לחגיגת י"ד שנאכלת לשתי ימים ולילה אחד היינו משום דהו"א דכיון דבאה עם הפסח ומחמת הפסח קאתי תהוי כפסח לזמן אכילתה שנאכלת רק בלילה קמ"ל קרא וכ"כ הצל"ח ז"ל מדילי' בפסחים ע"א ב' ד"ה אלא, יעו"ש.

ולפי"ז י"ל דקרא אתי לגלויי דדינה כשאר השלמים, ולבתר קרא, טעם אכילת החגיגה לשתי ימים ולילה אחד היינו משום דדינה לכל דבר כשלמים ואין זה ילפותא חדשה לאכילת החגיגה. ומשו"ה כ' הרמב"ם ז"ל 'ככל זבחי שלמים' דלקושטא דמילתא זהו הטעם בחגיגה, ולפי"ז הדרי' למה שכתבנו דכי היכא דבשלמים עיקר מצות אכילתה שיאכל ממנו גם ביום הראשון ה"ה חגיגת י"ד, והדק"ל.

ונלע"ד בעז"ה לתרץ דברי השבות יעקב ז"ל באופן נכון ובהקדם ג' הקדמות.

א] הנה החכ"צ ז"ל בשו"ת סי' קנ"א לחדש יצא, דהא דקתני בתו"כ דמצות השלמים שיאכל ממנו מקצת ביום הראשון, הכונה דוקא ביום הראשון ולא אפי' בלילה שלאחריו, מדכתיב ביום זבחו. והנה אם כי לא בא מפורש בדבריו ז"ל דהמצוה שיאכל מקצת ממנו וכהקרבן אהרן ז"ל הנ"ל, מ"מ המעיין בדבריו ז"ל שם שכ' דשגורם שלא יוכלו לאכול ממנו ביום זבחו ה"ה ממעט בזמן אכילת שלמים, ולא כתב דמבטל מצות אכילת שלמים לכתחילה, מוכח דס"ל דסגי באכילת מקצתו ביום הראשון, דו"ק ותשכח.

ב] הנה הרא"ש ז"ל הנ"ל בראש המאמר הק' על דברי הר"י מאורלינש והר"י מקורביל ז"ל, מה הועילו במה שהחגיגה נאכל לב' לילות ויום אחד, הא כיון דהחגיגה נשחטת ביום בערב שבת הי' לן להתחיל מנין זמן אכילתו מלבתר שחיטה וכשאר שלמים.

ובספר אמבוהא דספרי על הספרי זוטא בפר' בהעלותך [עה"פ ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו] כתב הגאון המחבר ז"ל ליישב למאי דכ' המל"מ ז"ל בפ"ו מכלי המקדש ה"ט דחגיגת י"ד זמן שחיטתה אחר התמיד וכבר נמצא כן בדברי התורי"ד ז"ל בפסחים ע' א' [והמקד"ד ז"ל בקונ' מעניני קדשים ס"ה אות ד' הכריח דהחגיגה נשחטת אחר הפסח] ויכול להקטירו סמוך לחשיכה, וכיון דאסור לאכול מהבשר עד שיוקטרו האימורים וכדאמרי' בפסחים נ"ט א', א"כ נמצא דליכא אפשרות לאכול מהחגיגה קודם הלילה ולפיכך מתחיל זמן אכילתו בלילה יעו"ש, וא"כ גם כשחל י"ד בשבת ומביאים חגיגה בי"ג מתחיל זמן אכילתו בלילה, [ורמז לזה האו"ש ז"ל בפ"א מחומ"צ ה"א].

ג] והשתא לפי"ז נמצא דפעמים שחגיגה אינה באפשרות שתיאכל ביום זבחו וכגון שמקטיר האימורים סמוך לחשיכה, ומעתה כיון דהא דשלמים מצותו שתיאכל ביום הראשון נלמד מדכתיב 'ביום זבחו' וכיון דחגיגה בלא"ה אינה נאכלת ביום זבוח, שוב ליכא מצוה להקדים אכילת החגיגה, דבלא"ה לא יתקיים בזה מצותו לכתחילה, ויכול לכתחילה ליאכל כולו בלילו השני היינו ליל פסח.

ומדאתי' בעז"ה להכי, יובן היטב תי' דהשבות יעקב ז"ל הנ"ל, דכיון דבלא"ה ליכא מצוה לאכול מבשר החגיגה ביום הראשון מדאינו יכול ליאכל ביום זבחו וכנ"ל, א"כ אין צריך בעל הקופיץ לטהרו קודם השבת אלא יכול לטבלו בשבת, ולאחר הערב שמש יאכל עמו בשר החגיגה, ולפיכך גם בנמצא ביום י"ד שונה ומטביל.

ברם, כ"ז ניחא לדעת החכ"צ ז"ל ואכתי תיקשי לדעת הצל"ח ז"ל בפסחים פ"ח סוע"ב דהביא דברי החכ"צ ז"ל והק' עליו דודאי כונת התו"כ דמצות שלמים שיאכל ביום הראשון ובלילה שאחריו יעו"ש, ולדידי' הדק"ל, דא"כ גם בבשר חגיגת י"ד אפשר לקיים מצותו לכתחילה כשיאכל ממנו מעט בליל שבת, והדרי' למאי דכתיבנא דלפי"ז במצא קופיץ בי"ד כשער"פ חל בשבת ודאי הטבילו בעה"ב מאתמול כדי שיוכל לאכול החגיגה כמצותו בלילה הראשון.

ונראה לתרץ בעז"ה באופן נפלא דלהצל"ח ז"ל לשיטתו לק"מ.

דהנה הצל"ח ז"ל בריש ברכות כתב לתרץ קושית התוס' בזבחים נ"ז ב' אמאי לא הרחיקו חז"ל שיאכלו בשר השלמים רק עד חצות היום השני כמו שהרחיקו בתודה שלא לאכלו אחר חצות הלילה שמא יבאו לידי נותר. וכ' הצל"ח ז"ל לתרץ, דכיון דעיקר מצות אכילת השלמים לאכלו ביום הראשון, א"כ הוי מילתא דלא שכיחא שיותר ממנו ליום השני ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן יעו"ש.

נמצינו למדים מדבריו ז"ל דס"ל דלא כדעת הקרבן אהרן ז"ל הנ"ל דפי' כונת התו"כ שיאכל מקצת מבשר השלמים ביום הראשון, אלא ס"ל להצל"ח ז"ל דהמצוה הוא שיאכל כולו ביום הראשון ואם נותר יאכל ביום השני, והיינו דלכתחילה זמן אכילת שלמים הוא כזמן אכילת התודה אלא דהוסיפה התורה עליו בדיעבד עוד יום אחד [והמעיין בתו"כ לפי הגירסא שיש לפנינו יראה דמוכרח כן].

ומעתה לפי"ז ה"ז כמין חומר, דא"כ בחגיגת י"ד שבא בשבת הרי בלא"ה א"א לקיים מצותו שיאכל כולו ביום הראשון, דהא צריכין להשאיר ממנו ללילה השני היינו ליל פסח כדי לאכלו עם הפסח וזה עיקר מצותו, וא"כ יכול לכתחילה להניחו כולו ללילה השני, וא"כ יכול בעל הקופיץ להטבילו בשבת לצורך ליל פסח, ולפיכך מצא קופיץ בי"ד שונה ומטביל.

ונלע"ד בעז"ה נפק"מ נפלאה בין דעת החכ"צ ז"ל לדעת הצל"ח ז"ל.

דהנה נסתפקתי בהא דחידשו הר"י מאורלינש והר"י מקורביל ז"ל דחגיגת י"ד נאכל לב' לילות ויום אחד, האם הוא דוקא כשחל ער"פ בשבת, או דילמא אפי' כשחל פסח בחול מותר לשחוט החגיגה ביום י"ג ולאכול ממנו בליל ט"ו, ובפשוטו ה"ה בחול, דאטו איכא ילפותא להתיר כן רק בשבת, ולאידך גיסא מדלא השמיענו הני תרי אריוותא ז"ל חידוש גדול יותר דאפי' בחול מותר, הי' נראה דרק בשבת מותר, וטעמא בעי אמאי.

ולדעתי תליא בהנ"ל. דהנה לדעת החכ"צ ז"ל דמצות אכילת שלמים שיאכל ממנו מקצת ביום הראשון, א"כ בשאר ימות החול, אע"ג דחגיגה נשחטת אחר התמיד וכדכ' התורי"ד ז"ל בפסחים ע' א', דטעמא דחגיגה נשחטת אחר התמיד דאקשי' רחמנא לפסח ולפי"ז גם כששוחטין החגיגה בי"ג דינא הכי, [אמנם לטעמא דכ' המל"מ ז"ל הנ"ל דטעמא דחגיגה באה אחר התמיד היינו משום דבאה מחמת הפסח שתהא הפסח נאכלת על השבע ולפי"ז יש להסתפק האם טעם זה שייך גם כששוחטין החגיגה בי"ג] מ"מ כיון דבי"ג ליכא קרבן פסח יכול לשחוט החגיגה מיד אחר התמיד ולאכול ממנו מקצת ביום זבחו ולקיים מצות אכילת שלמים כתיקונו.

אבל למאי דהוכחנו מדברי הצל"ח ז"ל דמצות אכילת שלמים שיאכל כולו ביום הראשון ובלילה שלאחריו, א"כ אם ישחט בי"ג הרי מבטל מצות אכילת השלמים דהא חייב להותיר ממנו לליל ט"ו כדי לאכלו עם הפסח, וא"כ דוקא בחל ער"פ בשבת דאי אפשר בענין אחר, שרינן לי' לשחוט בי"ג, אבל בחל פסח בחול לאו כל כמיני' לשחוט החגיגה בי"ג ולבטל מצות אכילתו לכתחילה.

תמצית העולה מהדברים.

א] אמרי' בפסחים ס"ט ב' דחגיגת י"ד הבאה עם הפסח אינה באה כשחל י"ד בשבת, דא"א לשוחטו בשבת, ובער"ש נמי א"א דזמן אכילתו ב' מים ולילה אחד ולא יוכל לאכול ממנו בליל ט"ו.

ב] הרא"ש ז"ל הביא חידוש גדול בשם הר"י מאורלינש והר"י מקורביל ז"ל, דכשחל י"ד בשבת, שוחטין החגיגה הבאה עם הפסח בי"ג, ונאכל לב' לילות ויום אחד, וא"כ יוכל לאכול ממנו בליל ט"ו.

ג] השבו"י ז"ל הביא קושיא מבנו ז"ל, אהא דאמרי' דמצא קופיץ בער"פ שחל בשבת, צריך לטבלו, דכיון דבכה"ג ליכא חגיגה, לא הי' צריך בעל הקופיץ לטבלו, ומוכח דבער"פ שחל בשבת ליכא חגיגה, ותיקשי על דברי הני תרי אריוותא ז"ל

ד] השבו"י ז"ל תי' דהם ז"ל יסברו כרש"י ז"ל דכלי שנטמא בטומאה דרבנן מותר לטבלו בשבת, וקופיץ שנמצא טמא רק מדרבנן, וא"כ לצורך החגיגה יכול בעליו לטבלו בשבת.

ה] צ"ע למאי דקתני בתו"כ דמצות שלמים שיאכל ממנו מקצת ביום הראשון, א"כ כיון דחגיגת י"ד הוי שלמים הרי מצותו שיאכל ממנו קצת בליל י"ד, וממילא הוצרך בעליו לטבלו קודם השבת.

ו] יש לתרץ בעז"ה, למאי דכ' החכ"צ ז"ל דעיקר המצוה שיאכל ביום הראשון ולא בלילה שלאחריו, ובחגיגת י"ד א"א לאכלו ביום זבחו, וא"כ שוב מותר להניחו כולו ללילה השני.

ז] ולדעת הצל"ח ז"ל דפליג וס"ל דעיקר המצוה שיאכל ביום ובלילה שלאחריו, נמי לא קשיא, די"ל דלטעמי' ז"ל אזיל דהמצוה שיאכל כולו ביום הראשון ולא מקצתו ודלא כהק"א ז"ל, וכיון דבחגיגת י"ד א"א שיאכל כולו ביןם הראשון, שוב מותר להניח כולו ללילה השני.

ח] י"ל נפק"מ נלאה בין החכ"צ להצל"ח ז"ל, האם מותר גם בפסח שחל בחול, לשחוט החגיגה בי"ג, דלהצל"ח ז"ל אסור ולהחכ"צ ז"ל מותר.

התמודדות עם אבדון

הרב ויקטור עטיה, שליח חב"ד בחברון שאיבד את בתו חיה מושקא בשבוע שעבר בשיחה ראשונה ל'שטורעם': על קבלת הבשורה וההתמודדות (ראיון(

יאיר בורכוב

הטרגדיה הקשה שפקדה, כרעם ביום בהיר, את משפחת השליח הרב ויקטור שי' עטיה, שליח הרבי בקריית ארבע, עם היקטף בתו בת השבע בשריפה איומה - מיקדה את תשומת הלב לתעצומות הנפש שבהן קיבל הוא את האסון הכבד.

לנגד עיני כל מי שעקב אחר האסון הנורא ופרטיו נגלתה דמות מופת בלתי נתפסת של קבלת ייסורים באהבה ואמונת אומן בדבר ה', מתוך החלטה טהורה ואיתנה להתמיד ביתר שאת בשליחות הקודש שהוא נושא בעוז בעיר האבות.

"אני חייב ללכת קדימה, להקרין אופטימיות ואמונה. אוי ואבוי לנו אם לא היינו אנשים מאמינים. אני באופן טבעי שמח ואוהב לשמח אחרים, וזה נותן לנו את הכח להמשיך", אומר הרב עטיה בשיחה מיוחדת ל'שטורעם', עם מלאות ימי ה'שבעה'.

השיחה עם הרב עטיה הופכת למסמך נדיר, מרגש ומצמרר של אמונה ובטחון בה'.

איך קיבלת את הבשורה?

"הייתי בניחום אבלים אצל משפחה שאני מכיר. הבן הגדול נהרג במלחמה האחרונה בלבנון. האבא לקח את זה מאד מאד קשה, וניסיתי לדבר איתם על גלגולי נשמות, על כך שלא תמיד אנחנו מבינים את הכל, על קידוש ה', ונצחיות הנשמה, אמרתי להם שאני כל כך מצטער וחש את הצער שלהם, אבל מצד שני מוכרחים להתחזק ולהתעודד, ולהבין שזה ניסיון מאת ה'.

האבא היה במצב קשה ואמר לי בהתרסה: אני כועס על ה'. השבתי לו שכואב אז צועקים, ולכן אולי מותר לו לכעוס. כנראה שמשמיים שלחו לי ניסיון כמי שאומרים לי: בא נראה כיצד אתה עומד בניסיון הזה.

במהלך הפגישה קיבלתי טלפון מהשליח הרב דני כהן שדיווח לי שיש שריפה ליד הבית. אמרתי לו שאני מחוץ לעיר, ושיעדכן אותי אם יש התפתחויות. חשתי תחושה לא נוחה, ולא עבר זמן רב ואני רואה על צג הפלאפון את המספר של רעייתי. הרמתי את הטלפון ושמעתי שאגה: ויקטור תבוא הבייתה מיד, מושקא נשרפה".

השמיים נפלו עלי

"באותו רגע הרגשתי  שהשמים פשוט נפלו עלי. זו תחושה שאי אפשר לתאר ולהאמין. באותו רגע אזרתי כח ואמרתי לעצמי שהמוח חייב להיות שליט על הלב. הייתי מאד נסער, אמרתי לבני המשפחה שאני נאלץ לעזוב אותם כי בתי נלחמת על חייה ברגע זה.

במהלך הנסיעה הביתה ביקשתי כל הזמן מהקב"ה שיתן לי כח להחזיק מעמד, וניסיתי להתחזק במחשבות חיוביות. התחלתי להגיד תהילים יחד עם בני שניאור שהיה עמי ברכב. לא ידענו באותם רגעים אם אנחנו אומרים תהילים לרפואתה אם לעילוי נשמתה...

במהלך הנסיעה עצרתי לאחד מידידי שהחליף אותו מול ההגה. במהלך הנסיעה הוא קיבל טלפון ובמקום לדבר בדיבורית הוא הצמיד את הטלפון חזק לאוזן. הבנתי שהוא מעלים ממני משהו ושאלתי אותו: הכל בסדר? והוא השיב לי: כן הכל בסדר.

באותו רגע נזכרתי כיצד לפני כמה שנים, כאשר ארע פיגוע באזור תרקומיה, וכמה מבני משפחת אופן נפגעו קשה, הייתי באותה שעה ליד אחד מבני המשפחה, וקיבלתי טלפון שבו עודכנתי על האירוע. אותו בן משפחה שאל אותי: האחים שלי בסדר? הם נפגעו, והשבתי לו שהכל בסדר. הסיטואציה הזו, כיצד אני מעלים ממנו את המידע הקשה עלתה לי.

הספיקות כרסמו ועלו, והמחשבות לא הפסיקו לרגע. אמרתי לעצמי: ה', אני לא יכול יותר, תן לי רמז להבין מה קרה. היה לי חת"ת ביד ופתחתי אותו באקראי, לנגד עיני התגלו המילים "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה...", מתוך פרקי אבות. הורדתי את הראש ומלמלתי: ה', הבנתי את הרמז.

כאשר הגעתי הביתה, ראיתי את אחד מחברי הטובים, ומיד שאלתי אותו: אברהם, נכון שלא הצליחו להציל אותה? הוא חיבק אותי ואמר: ויקטור, ברוך דיין האמת.

התחושה באותו רגע הייתה קשה מאד. הניסיון הזה כל כך קשה. כל כך חזק, כל כך בלתי נסבל, שאמרתי לקב"ה: או שאתה לוקח אותי, או שאתה נותן לי כוחות להמשיך הלאה.

באותו רגע הרגשתי כיצד הקב"ה פשוט נותן לי כוחות שאי אפשר לתאר. בכלל, אני אדם מאד רגיש, ובפרט למשפחה הקרובה, אני אדם שלא נותן לילדים שלו לצאת החוצה לנסיעות בלילה, וכזה ניסיון היה פשוט דבר שלא מובן. הבנתי את משמעות המילים: ה' נתן, ה' לקח. לפני שה' לוקח משהו, הוא נותן לך כוחות לעמוד בזה.

התחילו באותו זמן דיבורים היכן לקבור את הילדה, והוחלט בסופו של דבר לקבור אותה בבית העלמין בחברון, בפרט שחמותי פתחה את בית העלמין הזה, לצערה, עם הסיפור המצער של הילד שלה".

לילה לפני: מושקא מנקה את הבית

זה נכון שבלילה שלפני האסון, הילדה רמזה על מה שעתיד לקרות?

"בלילה שלפני האסון, רעייתי התקשרה אלי ואמרה לי: ויקטור, תעודד את חיה מושקא, היא עשתה משהו מאד גדול היום ולא רגיל, היא ניקתה את כל הקומה הראשונה של הבית. ממש צחצחה והבריקה את הכל, חשוב מאד שתעודד אותה.

חשוב לציין שזה מעשה שהילדה מעולם לא עשתה לפני כן, וכאשר שאלו אותה מה קרה שהיא מנקה כל כך, היא השיבה: אני רוצה שלאמא יהיה טוב, ומחר צריכים להגיע הרבה אנשים, וחשוב שהבית יהיה נקי ומסודר...

אישתי מספרת שהיא קנתה לה ספרים חדשים לקראת שנת הלימודים, והילדה התעקשה שלא לעטוף אותם. כולם ניסו לשכנע אותה, אבל היא התעקשה ולא הסכימה. ממש בצורה שלא מובנת. כאילו היא הרגישה שהספרים מיועדים למישהו אחר, כמו שבאמת עשינו: תרמנו את הספרים לילד אחר".

מה התכונה או העניין שתזכור ממנה באופן הכי בולט?

"היה לה דברים רבים בולטים, אבל נושא אחד ועיקרי הוא עקשנות דקדושה. אם, לדוגמא, היא לקחה על עצמה נושא של תהילים של שבת, היא הייתה מסוגלת לעזוב באמצע סעודת שבת את הכל, העיקר כדי לארגן את התהילים עם ילדי השכונה שהיא לקחה על עצמה.

היא תמיד הייתה בתנועה של נתינה. בכל פעם שהיא קיבלה פרסים, היא לא השאירה כלום לעצמה. כל מה שהיא הייתה מקבלת, מיד הייתה נותנת הלאה. אחרי פטירתה חיפשנו אצלה בארון איזה חפץ, משהו, פריט, לא מצאנו כלום. היא פשוט לא השאירה כלום, את כל היא חילקה ונתנה.

היא הקפידה מאד, גם כן בעקשנות דקדושה, לומר קריאת שמע שעל המיטה ומתוך הסידור בדווקא. למרות שהיא הייתה מאד עייפה, והייתה מוכרחת לקום בבוקר, היינו מפצירים בה, לכי לישון, היא תמיד הייתה נעמדת לומר קריאת שמע מתוך הסידור.

היא הייתה ילדה מאד פיקחת. הגננות שלה מספרות שהיא תמיד הייתה מדברת עם העיניים, ומעולם לא מדברת לשון הרע. היא הייתה ילדה שקולטת מהר מאד דברים. הרבה פעמים היא הייתה רואה אותי עושה קסמים, כדי לשמח קצת יהודים, ומיד הייתה קולטת את הטריק. היא תמיד ראתה וקלטה מהר מכולם, והייתה מדברת רק מה שצריך.

אחד מילדי הצעירים, ישי (11), פשוט בוכה מאז האסון בלי הפסקה. כשאישתי שאלה אותו מדוע הוא לא נרגע, הוא סיפר שכל פעם שהיה עצוב לו בלב הוא היה הולך למושקא והיא הייתה מציירת לו ציור. וכן להיפך, כשהיא הייתה עצובה, הוא היה מצייר לה, וכך הם היו מרגיעים אחד את השני. "עכשיו שהיא למעלה, וכל כך עצוב לי, עם מי אני יכול לדבר?", הוא שאל".

רוצה להישאר צנועה

"מה שמעניין הוא שמושקא ע"ה תמיד חששה מאד מאש. תמיד שהדליקה נרות שבת, היא הייתה זורקת את הגפרור הצידה מיד. היא פשוט פחדה מאש, ובצורה ממש לא מובנת היא הלכה באותו יום עם אחיה הקטן יותר, לקצה החצר, הדליקה גפרור, וכנראה מרוב בהלה וחוסר אונים היא קפאה על מקומה והסתבכה עם האש.

הבן שלי ניסה לזרוק עליה חול, תוך כדי שהוא צועק לה: מושקא, השמלה נשרפת, תזרקי את השמלה ותברחי. אבל היא השיבה לו בתגובה, תוך כדי שהיא עולה בלהבות: אני לא אהיה צנועה...

אתה מתאר רגעים מאד קשים, מה אתה אומר לעצמך בכל זאת כדי לנסות להמשיך הלאה?

"אני מדבר הרבה עם עצמי ועם הקב"ה. אני משתדל לא לקחת את החיים כמובן מאליהם, אני כל הזמן מנתב את המחשבות על מה שה' כן נתן לי, אשה, ילדים, הורים, אני משתדל לחשוב חיובי ורק טוב. זה מאד עוזר להתמודד עם המצב הזה. אני מרגיש שאני מוכרח להתמלא בעשייה. אם עד היום עשינו הרבה, אני מרגיש שצריך להמשיך הלאה ולעשות".

קיבלתם וודאי עשרות טלפונים, מכתבים, אימיילים וכמובן ביקורים, כיצד והאם זה עודד אתכם?

"הגיעו  אלפי פניות, ממש מכל מקום בעולם. אם בתחילה חשבתי שזה אסון פרטי שלי, קלטתי לאחר מכן שאמנם הגוף שלה קטן, אבל הנשמה כל כך גדולה, שהיא חדרה לכל כך הרבה לבבות".

מה הדבר שהכי עודד אותך מכל התנחומים ששמעת?

"הדבר שהכי עודד אותי, בגדול, היה עצם העובדה שכל כך הרבה אנשים באו לחבק, לדבר, וגם אלה שלא באו, אני מרגיש שהרבה רצו להגיד לי דברים ולעודד, ולחבק, אבל התביישו ולא היה להם מה להגיד, כי באמת אין מה להגיד בסיטואציה כזו, ואני משער שאני במקומם גם הייתי מרגיש כך. בכל זאת, זו סיטואציה בלתי נתפסת שאבא קובר ילדים. על כן בנוסף לאלו שבאו לחזק ולעודד, אני מתמלא עידוד גם מאלו שלא באו אבל הזדהו עם הכאב.

חשתי באמת כיצד כולנו בחב"ד משפחה אחת, לא רק בדיבורים אלא באמת באמת. הרגשתי את הצער של הקרובים אלי, וכמעט שלא יצא לי לחשוב על הצער שלי אלא רק לעודד אותם ולהוציא אותם מהכאב.

מאד עודדו אותי דבריו של הרב משה קוטלרסקי שסיפר לי על האח שלו שנפטר, כיצד הרבי עודד אותו ואמר שהרבי הקודם יושב איתו כעת והם לומדים יחד חסידות למעלה. הרב בערל לאזאר, סיפר לי שגם הוא איבד את בתו חיה מושקא ע"ה בגיל שבע, ודווקא מהכאב הזה הוא יצא הלאה להפצה ופעילות שלא בערך. קיבלתי שיחת טלפון מהרב שבתי סלבטיצקי מבלגיה, שעבר גם הוא סיטואציה לא קלה לאחר שהוא איבד ילד, הוא פרץ בבכי באמצע השיחה ואמר לי שבא לעודד ויצא מעודד.

הבנתי למעשה שכמה שאכניס בעצמי מחשבות של אמונה, כך הדברים יבואו לידי פועל".

סיפורים שמימיים וחלומות מופלאים

רצף של סיפורים שמיימים, כך מספר לנו הרב עטיה, וחלומות מופלאים לאחר האסון, הביאו את בני המשפחה להכרה כי האסון הגדול שהכה בהם הוא עניין שמיימי, מעין ביטול גזירה שהייתה צריכה ל"ע לבוא.

"זמן קצר לאחר האסון, גיסתי מספרת שהיא חלמה חלום, בו ראתה את הסבתא ע"ה מחזיקה בידה את מושקא ואומרת: היא כבר שלנו. גיסתי החזירה לה: לא, היא שלנו, והסבתא שוב: לא, היא שלנו. כך התנהל מאבק, עד שלבסוף הסבתא "ניצחה", תוך כדי שהיא אומרת לה שהייתה גזירה, ומושקא ע"ה ברצונה, בחרה ללכת מהעולם הזה על מנת לבטל את הגזירה.

אין מי שיודע חשבונות שמיא, אך באותו יום של האסון, התברר שמספר מחבלים רצו לעשות פיגוע שיכוון כנגד ילדים, והייתה להם תאונת עבודה והם התפוצצו תוך כדי הכנת המטען.

למחרת הקבורה סיפר לנו איש החברא קדישא, שתמיד לאחר 'טהרה', בגלל ההרגשה הלא טובה, והריח הלא טוב שהוא חווה, הוא אינו מגיע לבית המשפחה לנחם במשך יום שלם. במקרה של מושקא ע"ה הוא מספר שלמרות שהיה מדובר באסון של שריפה, היה במקום ריח מאד טוב, בצורה בלתי מוסברת. הוא המשיך וסיפר לנו כי בלילה חלם חלום ובו הוא ראה את מושקא כשאור גדול סביבה. הוא התקשר בבוקר לרבו (הרב יקותיאל אבוחצירא) שאמר לו שמדובר בילדה עם נשמה מאד גדולה".

ממשיכים הלאה ומנציחים את זכרה

כיצד אתם מתכוונים להנציח את זכרה?

"בזמן ההלוויה, הרב מנחם מענדל גלוכובסקי סיפר שלאחר פטירת הרבנית חיה מושקא ע"ה הרבי התבטא: בבניין ננוחם. החלטנו בעקבות הדברים להקים בית חיה מושקא לזכרה.

יאמר לזכותו של הרב דני כהן, שלאחר האסון הוא החליט לעזוב את הדברים המסוימים שרצה לפתח בדברים הקרובים אליו, והחליט להתגייס להנצחתה. הוא גייס לטובת העניין את שפתו העשירה באנגלית, וביחד עם ר' עמי פייקובסקי, הוא החל לשכנע אנשים להיות שותפים בהקמת בית חיה מושקא.

יש התעוררות רבה של אנשים ביישוב להתחיל בשיעורי תורה לזכרה, באמירת תהילים, בשיעורים קבועים. כשהייתי אצל הרב יצחק גינזבורג, הוא התרגש ממה ששמע ומיד תרם את כל ספריו הנדפסים לבית חב"ד.

מאז ומתמיד, בכל הנושא של גיוס הכספים לטובת הפעילות של בית חב"ד, מאד קשה לי לבקש באופן מסודר עזרה מהקהילה או מאנ"ש, אבל החלטתי כעת, למען הנצחת זכרה, שצריכים להתחזק בנתינת הצדקה, ולהמשיך בעשייה ובפעילות של בית חב"ד.

היו יהודים טובים שתרמו אלף ספרי תהילים לזכרה, קבוצה של נשים שהתעוררו מאד החליטו להתחזק וללמוד לעילוי נשמתה, ובכלל, ראיתי עד כמה הנושא של המודעות כל כך חזק, לעולם אתה לא יודע לאן הדברים יכולים להגיע".

מוכרחים להמשיך קדימה

הרב עטיה מסיים את השיחה המרגשת בדוק של אופטימיות הננסכת בו, כמו בעל כורחו הוא כופה את עצמו להמשיך הלאה.

...אני לא משקר את עצמי, לפעמים יש רגעים קשים. למשל בשבת, כשאתה יושב ביחד עם כל המשפחה, ואתה רגיל לשבת כשילד אחד על הברך והילדה על הברך השניה, ומסתובב סביב ולא רואה את הילדה. אתה מזהה את העיניים הדומעות של אמא, ופתאום יום שאמור להיות שמח, הופך לזמן של געגועים וזכרון קשה. אבל אתה מוכרח לזכור ששבת היום, וצריך לשמוח כדי להקרין אמונה ושמחה.

אבל אנחנו יודעים שאין ברירה, מוכרחים להמשיך הלאה".

ד' באלול תשס"ו