במאירי ב"ב [ד.] כתב דבר חידוש: "כבר ידעת בהרבה עבירות שמדרכי השם בענשיהן שלא להספיק בידו לעשות תשובה כו', כל שנתברר לחכם או למוכיח או למנהיג על איזה שהוא מזה הכת, אין ראוי לו להשיאו עצה למרוק חטאיו ולהדריכו בדרכי תשובה אלא יתנהג בו במדת קונו והוא שאמרו לא נענש דניאל וכו' אלא מפני שהשיא עצה לנבוכדנצר".
הרי מבואר מדבריו שאין לסייע בחזרה בתשובה למי שעשה אחד מהדברים המעכבים את התשובה [עי' רמב"ם הל' תשובה פ"ד ה"א].
ועי' בספר בתשובת השנה [עמ' שא-שב] מש"כ בזה ובתוך דבריו הסביר סברתו שהחיוב לעזור לחבירו הוא משום והלכת בדרכיו, מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו' שכמו שהקב"ה אינו מספיק בידו לעשות תשובה כך אתה תאמץ את 'מדת קונך' ע"ש.
ויש להעיר שלא מצינו מצוה ללכת בדרכו ה' אלא בצד החסד ולא מצד הדין והמשפט, וכאן אין זה חסד להמנע מלעזור לחבירו.
שוב מצאתי שכוונתי לדברי מרן זצ"ל בפחד יצחק [ר"ה מאמר לא]. ושוב מצאתי מה שהעיר ע"ד מרן בספר זאת יטרף [ח"ב תהילים פרק כ"ג] ותירוצו לחלק בין מניעת טובה [שיש מצוה ללכת בדרך ה'] לבין עשיית רע בפועל [שאין מצוה] לא היתה משביעת רצון, שסוף סוף מצאנו מצוה ללכת בדרכי ה' רק בעשיית טובה בפועל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה