ידועה דעת הרמב"ן החיוב תפילה היא מדרבנן. וראיתי מקשים שאם כן למה מצאנו חומרות בתפילה שלא מצאנו בק"ש [שהיא דאורייתא], כגון האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך מה שאין רשאין לעשות כן בתפילה [ברכות פ"ב מ"ד] ופרש"י דצלותא רחמי היא ובעי כוונה הלכך אין מתפללין בראש האילן ובראש הנדבך דמסתפי דלמא נפלי וכו' ומחמת ביעתותא לא מצי מכווני ע"ש לשונו. ואם ק"ש יותר חמורה למה יש לה קולא שאין בתפילה?
והתשובה פשוטה - קריאת שמע בלי כוונה היא עדיין קריאת שמע [חוץ מפסוק ראשון], תפילה בלי כוונה היא בכלל איננה תפילה, דעבודה שבלב בעינא וליכא. א"כ נהי דק"ש יותר חמורה מבחינת שורש חיובה, אבל בתחום של כוונת הלב, יש יותר הקפדה בתפילה, ופשוט.
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק