לזכות שמואל אלכסנדר בן נעכא גיטל שיאיר את כל העולמות בצדקותו, בתורתו ובמעשיו הטובים
הקדמה
א] מתן תורה – נסיון בהכרת הטוב
ב] הכרת הטוב – שיעבוד
ג] הכרת הטוב מחייבת תחיית המתים ובקיעת נהר
ד] המארח חייב להכיר טובה לאורח
ה] תשלום על נתינת צדקה
הקדמה
אחת מאבני היסוד של עבודת השם היא מידת הכרת הטוב. מושכל ראשון של כל בן אדם מתורבת הוא שצריך להכיר טובה למיטיבו אבל למרות זאת העולם מלא כפויי טובה. בין להורים שגידלום, בין לרבותיו שלימדום בין לכל שאר האנשים הרבים שהתקבל מהם טובה. כבר אדם הראשון נכשל באמרו אחר החטא 'האשה שנתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל' וכפה בטובתו של הקב"ה שנתן לו אשה. ומאז ועד ימינו כפיות טובה משחיתה כל חלקה טובה.
שומה עלינו לעיין
במידה למען נשריש לעצמינו את חשיבותה ויסודותה. להקיף את הנושא מכל צד ידרוש הרבה מעבר
למה שהזמן מאפשר אשר על כן נסתפק במיעוטא שבמיעוטא וישמע חכם ויוסיף לקח. ויהא השם
הטוב בעזרינו.
פתח דבריך יאיר!
א] מתן תורה – ניסיון בהכרת הטוב
חידוש נפלא חידש הרמב"ן בענין מעמד הר סיני ומתן תורה וזה לשונו על הפסוק 'כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים' [שמות פר' כ' פס' י"ג]: ויתכן שיהיה הניסיון הזה בטובה כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו ופעם ייטיב עימו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עימו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד. ולכך אמר הכתוב הטיב לכם האלקים להראותכם את כבודו אשר לא עשה כן לכל גוי לנסותכם אם תגמלו לפניו כטובה אשר עשה עמכם להיות לו לעם נחלה וכו' כענין שנאמר הלה' תגמלו זאת עכ"ד.
הרי
אילפנו הרמב"ן דעת ויסוד גדול בעבודת השם. כל מתן תורה היווה ניסיון לבדוק את
עם ישראל אם ננהג במדת הכרת הטוב כלפי הקב"ה על שבחר בנו להיות לו לעם נחלה.
'כי לבעבור נסות אתכם' – הניסיון הוא הכרת הטוב, ומובן, איפוא, שכל חסרון בהכרת
הטוב יפגם בעצם מתן תורה.
והנה
על הפסוק 'עם נבל ולא חכם' [שהוא סוף
הפסוק שהרמב"ן ציטט 'הלה' תגמלו זאת'] פירש הרמב"ן: 'העושה טובה חינם ייקרא
נדיב ומשלם רעה למי שהיטיב עימו ייקרא נבל. אמרו על נבל הכרמלי [שמואל א כה כה] כשמו
כן הוא, נבל שמו, ונבלה עמו, כי דוד עשה עימו טובה גדולה והוא לא רצה לשלם לו גמול'.
ובתרגום אונקלוס על
הפסוק כתוב "עם דקבילו אורייתא ולא חכימו". והדברים מאירים – מטרת מתן
תורה היתה לנסות אותנו במדת הכרת הטוב, ואומר הפסוק שנכשלנו, קבלנו תורה אבל היינו
'נבלים' שלא החכמנו להכיר טובה על כך.
וצא
וראה דבריו הנפלאים של מרן הגר"י הוטנר זצ"ל [פחד יצחק שבועות מאמר ז']
שהביא דברי המהר"ל מפראג בביאור הגמרא נדרים פ"א ע"א דסיבת החורבן היתה
מפני שלא ברכו בתורה תחלה דבאמת היה החורבן בשביל העבירות החמורות שהוזכרו בדברי הנביאים
ובדברי חכמים אלא שענין חסרון ברכת התורה בא לבאר מפני מה לא החזיר אותם המאור שבתורה
למוטב לפי שלא ברכו תחלה, דהיינו שלמדו התורה מבלי החזקת טובה עבורה וזה פגם בעצם קליטת
התורה והפגם מגיע עד כדי החשכת מאור שבתורה. ועיי"ש עוד שביאר שהעמדת עצמנו
בדוגמה של מעלה שהיא תנאי קדום למתן תורה היא רק דרך הכרת הטוב.
ומתאימים
הדברים עם מה שכתב הרמב"ן במנין המצות עשה ששכח הרמב"ם [מצוה טו] שגדרה של ברכת התורה היא הודאה, וכלשונו: שנצטוינו להודות על הטובה הגדולה שעשה
לנו בתתו תורתו אלינו עכ"ל הרמב"ן. הרי שברכת התורה יסודה מדין הודאה.
נמשיך
בקו מחשבה זו. כשיצאו עם ישראל ממצרים שלח הקב"ה את משה רבינו עליו השלום להושיע את
ישראל מיד מצרים וגילה לנו הכתוב [פרק ד' י"ח] כי משה רבינו שב למדין בטרם הלך
למצרים. 'וילך משה וישב יתר חתנו, ויאמר לו אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה
העודם חיים. ויאמר יתרו למשה לך לשלום'.
והוסיפו
חז"ל לבאר את פשר הליכת משה אל יתרו וזה לשונם [שמו"ר פרשה ד' אותיות א'
ב']: 'וילך משה וישב אל יתר חתנו'. 'ולא נשבע למרמה' זה משה כשהלך אצל יתרו נשבע לו
שלא ילך חוץ מדעתו וכשהלך בשליחותו של הקב"ה הלך אצל יתרו והתיר שבועתו.
ובאות
ב' הוסיפו: דבר אחר וילך משה הדא הוא דכתיב [משלי י"ג] בכל עת אהב מרע ואח לצרה
יולד. מי היה אהב הרע זה יתרו שקבל למשה שהיה בורח מפני פרעה. ובשעה שאמר לו הקב"ה
ועתה לכה ואשלחך אל פרעה אמר לו ריבון העולם איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו
ואני עימו כבן ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו. לכך אמר משה לפני הקב"ה
קבלני יתרו ונהג בי כבוד איני הולך אלא ברשותו, לכך כתיב 'וילך משה וישב אל יתר תתנו'
עכ"ל המדרש.
ונשגבו
דברי המדרש מהדעה השגרתית! הכיצד דחה משה רבינו את ציווי הקב"ה לגאול את עם
ישראל ממצרים והלך לבקש רשות מיתרו?
אולם,
בעזרת היסוד האמור הקושיה מתורצת מאליה. בפסוק נאמר "בהוציאך את העם ממצרים
תעבדון את האלקים על ההר הזה". יצאנו ממצרים במגמה ברורה לקבל תורה. התורה
ניתנה כדי לנסותנו במדת הכרת הטוב. אם משה רבינו היה מתעלם ממדה זו והיה נמנע
מלבקש ממיטיבו יתרו רשות ללכת, מתן תורה היה בנוי מיסודו על חוסר הכרת הטוב,
ואפוכי מטרתא למה לי. אשר על כן, הבין משה רבינו שרצון השם הוא שייגש קודם ליתרו
ויבקש רשות [ואכן, לא מצאנו שנמתח עליו ביקורת על מעשה זה].
ב]
הכרת הטוב – שיעבוד
התורה מצוה 'לעולם בהם תעבודו' [ויקרא פר' כ"ה
פס' מ"ו] אסור לשחרר בחינם עבד או שפחה כנעניים ומצוה להורישם לבנים. אולם יתכנו
מצבים בהם מותר לשחררם כגון שאין זה בחינם. לדוגמא במקרה שהשחרור מונע מבעל הבית הנאה
ממונית מסוימת לא אסרה התורה לשחרר עבד כנעני אפילו ללא תשלום ממון עבור העבד. וחידש
הר"ן דאף על גב דאסור לשחרר עבד כנעני אי עביד ליה העבד לאדון ניחותא טובה שלא
היה מחוייב לעשותה שפיר דמי ומותר לשחררו כי בכהאי גוונא לא חשיב כלל תשלום ממון. וזהו
חידוש, דסלקא דעתך דללא תשלום אסור לשחררו דאין לו הנאה חיצונית לעצם השחרור, קא משמע
לן דכיוון דעביד ליה ניחותא וחייב לעבד משום הכרת הטוב זוהי גופא סיבה לפרוע לעבד בעד
הניחותא, ולכן רשאי לשחררו.
ומכאן
מתבאר, שגדרה של הכרת הטוב הוא שיעבוד ופירושו של שיעבוד זה הוא שהמקבל זכה לדבר מה
שאיננו שלו ומרגיש את עצמו בעל חוב לנותן וכיוון שבעל חוב על פרוטה דינו כבעל חוב על
מאה הרי שתכונה זו של הכרת הטוב משעבדת את המקבל לנותן. וממילא מבוארים דברי הר"ן
דכיוון שהוא משועבד לעבדו וע"י שחרור העבד פוקע השיעבוד לא חשיב שחרור בחינם וכיוון
שכן מותר לאדון לשחררו.
ולאור
האמור יובהרו דברי הגמרא בכתובות שמספרת על כמה אמוראים שפסלו עצמם מלדון בגלל
טובת הנאה מועטת שקיבלו. ולכאורה למה אדם יהיה משוחד תמורת טובה פעוטה? אלא שמכאן
למדו בעלי המסור על גדלות הנפש של האמוראים שהרגישו בנפשם שיעבוד אפילו על טובה
קטנה ודעו אינם יכולים להיות אובייקטיביים אחרי שנהנו מהזולת [עי' בכל זה בספר
דולה ומשקה מאמר 'רגש הכרת הטוב'].
ג] הכרת
הטוב מחייבת תחיית המתים ובקיעת נהר
בהמשך
המדרש הנ"ל [שמות ד, ב] כתוב 'אתה מוצא בעת שנלקח אליהו מאלישע וזכה פי שניים
ברוחו כמה דתימא 'ויהי נא פי שנים ברוחך' היה לו לילך אצל אביו ואמו להחיותם כמו שהחיה
בן אכסניא שלו. וכן אליהו היה לו להחיות אבותיו כמו בן הצרפית אלא שמסר נפשו על אכסניא
שלו'.
וביאר
בזה רבי חיים שמואלביץ זצ"ל שיחות מוסר [תשל"ג מאמר ל"ב] שהכח הגדול
שהיה להם להחיות מתים היה להם מחמת הרגש החזק של הכרת הטוב. והביאור בזה הוא ע"פ
הנ"ל שקבלת טובה יוצרת מציאות של חיוב ושיעבוד כלפי הזולת ומכח חיוב זה ובכח גדלותם
הצליחו להחיות מתים [כ"כ בס' דברות
צבי ח"ו עמ' ר"פ]. [אלא שלא הבנתי למה גרע שיעבוד הכרת הטוב כלפי אביו
ואמו שעל עצם מציאותו הבן חייב להכיר טובה, וצל"ע].
על דרך זו בין נבין גם
דברי הגמרא בחולין שפינחס בן יאיר קרע את הנהר לשנים עבור הטייעא שהתלווה אליו
אחרי שקרע אותו לעצמו, בנימוק "דלא לימא כך עושים לבני לויה?!". כך גם
כאן, רגש הכרת הטוב ושיעבוד על הליווי היה כ"כ עמוק עד שהרגיש חובה לחולל נס
כזה פלאי [עי' בס' אור המאיר ח"א עמ' קצ, שיחותיו של הגר"מ חדש
זצ"ל מה שהרחיב בזה].
וראיתי לפרש בס' תפארת
אלימלך [עמ' עג] את לשון
הברכה באלקי נשמה וכו' כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי רבון
כל המעשים אדון כל הנשמות. ולכאורה חסר ההמשך שאינו אומר מה הוא הודאתו שמודה לפני
השי"ת אבל הענין שכ"כ חזק עליו הכרת הטוב להשי"ת שנעשה כל עצמותו לבחי'
מודה ור"ל 'מודה אני לפניך', אני מציאות של מודה לפניך.
ד] המארח חייב להכיר
טובה לאורח
והבעיר הג"ר ירוחם
הלוי [דעת תורה בראשית עמ' קכו] ברעיון שצריך לשנות לנו את כל התפיסה הפלא
ופלא.
'במקרא
קודש נאמר, 'הנה נא אדני' [יט ב], וברש"י - הנה נא אתם אדונים לי אחר שעברתם עלי.
והנה לפי פירוש זה פסוק זה של הנה נא אדוני אינו שייך להמשך הענין של סורו נא אלא הוא
פסוק בפני עצמו שאמר להם לוט שהם אדונים לו. ולמדנו מכאן יסוד גדול בדיני הכנסת אורחים
כי בעל הבית נעשה עבד לאורח הבא אצלו והאורח אדון לו. והטעם הוא אחר שעברתם עליו והוא
כמו שכתב רש"י לעיל [יח ה] אצל אברהם 'כי על כן עברתם' מאחר שעברתם עלי לכבודי
וע"ש בדברינו, והיינו שבזה שהאורח בא לבעל הבית הוא מכבד את בעה"ב כי אין
לך כבוד יותר גדול מזה שאדם צלם אלהים בא אליו. ומזה נובע כל דיני הכנסת אורחים אשר
חיובם הוא כדין עבד לאדון והוא משום הכרת הטוב שמקבל בעל הבית מהאורח שבא לכבודו נעשה
הבעל הבית כעבד משועבד לאורח והוא חיוב ממש הוא כמו חיובי עבד לאדון. והנה לכאורה לפי"ז
היה צריך להיות חיוב של הכנסת אורחים רק בעשיר שביאתו הוא לכבוד בעל הבית אבל בעני
אשר כונתו לצורך עצמו לא יהיה בו משום חיוב זה של הכנסת אורחים אבל זהו שיבוש אשר נשתבשנו
בו. חז"ל אומרים [עיין ויק"ר לד י] עני אומר מאן זכי בי והיינו כיון שמחויבים
אנו לרוץ לקראת אורח ולהכניסו לתוך ביתנו, הנה אין
חילוק כלל בין עני לעשיר דגם לקראת עני צריך לרוץ וכיון שרץ לקראתו נעשה עבד לו אצלנו.
נתהפכו המושגים אצלנו העני הוא עבד להעשיר אבל האמת הוא להיפך התורה מגלה לנו בזה כי
אדרבה הוא הבעל הבית נעשה עבד ומשועבד לאורח הבא העני הוא המזכה את העשיר ועל כן הוא
האדון. זהו הפירוש בהפסוק שלוט אמר להם שאתם אדונים לי לימוד גדול יוצא לנו מזה להיפך
מכל המושגים המורגלים אצלנו
עכ"ד.
הרי מהפכה של ממש
בלבנו, בהסתכלותנו המחודשת על האורח - והגם שהוא עני - כאדון לבעל הבית וחייב בעל הבית
בהכרת הטוב כלפיו. וכמובן שכדי לקיים את מצות הכנסת אורחים בשלימות חייבים להעניק לעני
הרגשה זו של אדנות.
ה] תשלום על נתינת
צדקה
וברור
שיש גם שיעבוד של הכרת הטוב מהעני לנותן היוצר חובת הכרת הטוב הדדית. ואשקוטה
ואביטה באגרות מרן הפחד יצחק [עמ' כד] שכתב דברים עמוקים ונפלאים כדרכו בקודש
במענה על אגרת מתלמיד: והנני בזה לרשום את אשר עם לבבי בנוגע להערתו. בפוסקים מבואר
כי נתינת צדקה באופן שאין המקבל יודע ממי ניטלה נחשבת אמנם למעלה אבל אין בה חובה מצד
עיקר הדין. ועל זה העיר כת"ר דלמה לא יתחייב מעיקר הדין להתנהג כך כי מאחר שאיננו
אנוס במצות צדקה מה הוא ההיתר לבייש את המקבל כי הלא מכיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות
כידוע. והנה הגם שאף מצד הסברא גרידא קשה טובא כדברי כת"ר עדיין תגדל התמיהה מעובדא
דמר עוקבא בכתובות ס"ז שלהדיא מפורש שם בגמ' שבזמן שהיה חשש כי יוודע להמקבל מי
הוא הנותן קיים מר עוקבא בעצמו מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין יעו"ש. ולפ"ז
בודאי תקשה על ששנו הפוסקים דבריהם בענין זה בלשון מעלה ולא בלשון מניעת חטא.
והנראה
בהקדם ההנחה כי אין החזקת טובה ענין של שיפור המדות אלא שהוא פשוט השתעבדות גמורה של
מקבל הטובה לנותנה, ונתבררו הדברים היטב מצד ההלכה [עי' בר"ן שהבאנו לעיל] ועל
כן כשם שאין חיוב לתת חפץ לעשיר מבלי תשלומין אע"פ שהעשיר מצטער מזה, כמו כן אין
חיוב בנתינת צדקה לעני מבלי חליפין של החזקת טובה כי לגבי החזקת טובה גם העני עשיר
הוא. ואע"פ שהחזקת טובה של העני כרוכה היא בצערו אין בכך כלום שזה ממש כמו שהעשיר
היה מצטער מזה שהוא מוכרת לשלם ובפרט שגוף שינוי הפנים של אדם הנצרך לבריות הוא דוקא
מצד שקבלת הטובה משעבדתו לנותן, ואלמלא לא היה בעולם ענין
של החזקת טובה כל עיקר לא היו פניו של הנצרך לבריות משתנות ועצם
השינוי פנים של הנצרך לבריות בא הוא מפני שכבודו של אדם הוא בחרותו. ומכיון שקבלת הטובה
מטילה עליו שעבוד של החזקת טובה חרותו נגרעת וגרעון חרות זה משנה פניו.
ועל כן אין מעיקר הדין חובה למנוע שינוי פנים זה מאחר שעצם הצער כרוך הוא בחובתו של
המקבל כלפי הנותן.
אמנם
כל זה הוא מעיקר הדין אבל מצד רדיפת המעלה יש להנותן למחול על שעבוד החזקת הטובה של
המקבלו מאחר שסוף סוף פתיך ביה ענין של צער. ומכאן שאחרי המחילה הזו שוב ההלבנה של
המקבל נידונים ככל הלבנת פנים דעלמא ועל כן בעובדא דמר עוקבא ששם איירי כי המקבל היה
עומד להוודע מי הוא הנותן בצדקה שקבלה מכבר ונמצא דעל צדקה ישנה זו מחל כבר מר עוקבא
על השעבוד של החזקת טובה וממילא אין כאן אלא הלבנת פנים גרידא. ועל כן קיים מר עוקבא
בנפשו לעולם יפיל עצמו לכבשן האש אבל הפוסקים המבארים דין צדקה לפני הנתינה שפיר נקטו
בזה לשון מעלה גרידא.
ועיין
עוד מהר"ל גור אריה על פסוק ואדם אין אסור לעשות טובה למי שאין מכיר בטובה מובן
שאין דברי המהר"ל נוגעים באופן ישר לנידון דידן מ"מ מצאתי לנכון לציינו ודי
בזה לחכם דכוותיה, וישמע חכם ויוסף לקח.
[רבו הספרים שמדברים
על מדה זו ואציין כמה מהם: בס' דולה ומשקה מאמר 'רגש הכרת הטוב' שבחלק מהמאמר התבססתי
עליו, מכתב מאליהו תחילת ח"ד כמה יסודות חשובים בהכרת הטוב, מאור שבתורה עמ' קצה,
מאיר נתיבות עמ' קלח, מאמר מרדכי שוואב עמ' מב, שפתי חיים מדות ועבודת השם עמ' רצא,
זהב מרדכי פרשת בראשית עמ' א שביאר שבנוסף לחיוב כלפי הקב"ה או חברו להכיר
טובה יש גם חיוב לסגל לעצמו מדה זו ולהשרישה בנפשו עיי"ש ותמצא נחת]
סיימתי י"ג חשון תשע"ג פה ניו יורק [וחלקו כתבתי בטיסה לכאן]
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה