אורות הגבעה            

פורים

לזכות מו"ר ועט"ר הגה"צ האדמו"ר מטאלנא שליט"א

בדין ספק מוקף

במגילה [ה:] איתא שחזקיה קרי בטבריה בי"ד ובט"ו משום דמספקא לי' אי חשיב למוקפת חומה משום הים. וכן איתא שם שרב אסי קרי בהוצל בי"ד וט"ו משום דמספקא ליה אם הייתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון. ובר"ן שם כ' וז"ל ולענין עיירות המסופקות אם הן מוקפין חומה מימות יהושע בן נון או לא, הורו הגאונים ז"ל שהולכין בהן אחר רוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה מימות יהושע וקורין בהן בי"ד. ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק שקול הו"ל ספק של דבריהם ולקולא ונמצא פטורות בשניהם ומבטל ממנו בודאי מקרא מגילה, לפיכך קורא בראשון ופטור בשני. ודאמרינן בגמרא אטבריא והוצל שהיו קורין בהם בי"ד וט"ו במידת חסידות היו נוהגים כן עכ"ל.  

כתב הרמב"ם [פ"א ממגילה הל' י"א] עיר שהיא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון או אחר כך הוקפה, קוראין בשני הימים שהן י"ד וט"ו ובליליהם ומברכים על קריאתה בי"ד בלבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם עכ"ל.

מדברי הרמב"ם משמע שקוראים בשני הימים מעיקר הדין ולא ממדת חסידות. ואם כנים אנו, נמצינו למדים שנחלק על הגאונים שהורו שקורא בשני הימים ממדת חסידות. ונשאל את עצמנו – איזה פסיקה יותר מתקבלת על הדעת, הרמב"ם או הגאונים, וממילא הפחות מסתבר, תדרוש ביאור. נחזי אנן – אם קריאת המגילה היא דין דרבנן, יותר מסתבר שנלך לקולא ולא נחייב את העיירות המסופקות לקרוא בשני הימים כמו שכתוב מפורש בר"ן, בנוסף על הסברא שהולכים אחר רוב העיירות שקוראים בי"ד. וא"כ מוטל עלינו להבין דעת הרמב"ם, למה מיאן לקבל סברות אלו. ואולי למד פשט הגמרא שחזקיה ורב אסי קראו בשני הימים מעיקר הדין ולא מספק. ובאשר לכלל "ספק דרבנן לקולא" הרמב"ם יכול לסבור שקריאת המגילה היא חובה לא מדרבנן אלא מדברי קבלה. ומצינו כבר שכך סובר הרז"ה בפרק ראשון דתענית שפורים הוא מדברי קבלה [ונחלק על הר"ן שם דס"ל דהוי מדרבנן] ועפ"ז מפרש הפמ"ג [א"א סי' תרפ"ח סק"ד] שמה שקוראים מגילה בשני הימים בעיר שיש בה ספק, הוא משום דהוא מדברי קבלה והולכים לחומרא. ולא רחוקה, איפוא, לומר שכך היא דעת הרמב"ם. קושטא קאי, הנו"ב [מהדו"ת יו"ד סי' קמ"ו] כתב דספק דברי קבלה לקולא, ולפ"ז חזרנו לקושי להבין דעת הרמב"ם שקוראים בב' הימים.

וחמותי ראיתי אור בפירוש כוונת רבנו הרמב"ם ז"ל [בקובץ הדרום חוברת א' תשי"ז] כי יש מקום לפרש שאין בעצם פלוגתא בין הרמב"ם ובין הגאונים אלא שהרמב"ם מיירי בגוונא שבשעה זו העיר מוקפת חומה אלא שהספק הוא אם החומה היתה גם בימי יהושע בן נון כפי שמראה לשונו המדויקת של רבנו 'עיר שהיא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה בימות יהושע בן נון או אחר כך הוקפה', היינו שבשעה זו היא מוקפת חומה והספק רק על העבר ובספק כזה מחמירים גם בדרבנן כי כלל הוא בספקות שהולכים אחרי מציאותם בשעה זו ואמרינן 'כאן נמצאו כאן היו' [כפי שיתבאר להלן] אבל במקום שבשעה זו אין חומה לפנינו לא מחמרינן או בספיקא דדינא כמו גבי טבריא דמספקא לן אם הטעם הוא משום דלא מגליא או משום דלא מגניא אין להחמיר וקשה לומר דהרמב"ם מיירי שעכשיו אין חומה אלא ששמעו כי היתה חומה ולא ידעינן מאיזה זמן. וכעין חילוק זה אנו מוצאים בכמה מקומות ופירשוהו רבותינו הראשונים והאחרונים כי במקום שהמציאות עכשיו היא לצד המחייב והספק הוא אם כן היה המצב קודם, עלינו לחוש ולתלות שגם קודם לכן הי' כן ולהחמיר. אבל אם המצב העכשווי הוא לצד הפוטר אין להחמיר שמא קודם לכן הייתה סבה המחייבת. אכן אחרי שהפוסקים לא פירשו כן בדברי הרמב"ם ודאי שאין להכניס כוונה כזו לחלק בין אם עכשיו המקום מוקף חומה או לא. וגם המחבר שהעתיק דברי הרמב"ם [בסי' תרפ"ח] לא הביא מה שאמר או "אח"כ הוקפה" שלפי הצעתנו זהו מיסודות הדין להחמיר עכ"ד. ויש להעיר שחזקה דהשתא פועלת כאשר היא לא מתנגשת עם חזקה דמעיקרא [עי' בדין נערה שבגרה בקידושין ע"ט], אבל כאן יש חזקה דמעיקרא שכל העיירות אינן מוקפות חומה מבריאת העולם, וחזקה דמעיקרא גוברת על חזקה דהשתא [עי' ש"ש שמעתתא ג' פ' ט"ז]. ויש גם לדעת מה שייסד החזו"א [חזו"א אבה"ע סימן פ'] דלא אמרינן חזקה דהשתא אלא כגון בבוגרת לפניך שהיא אותה בוגרת בין אם בגרה בבוקר בין אם בגרה בצהרים [כלומר, צריך להיות מאותו סוג] ואז אפשר לומר מדהשתא בוגרת, גם בבוקר היתה בוגרת. מיהו, אם ע"י שנדון חזקה דהשתא נמצא שאי"ז באותו ענין שחזינן השתא כגון בעצם חתוך דאי נימא שהיה מכבר שבור אי"ז עצם שבור אלא בהמה טרפה, כל כי האי אין דנים חזקה דהשתא לומר דמדעכשיו העצם שבור כבר היה שבור כשהיה בתוך הבהמה. ועפ"ז העיר בקובץ ישמח לב [עמ' רי"ז] שאין כל משמעות הלכתית לחומה עכשיו, וכל הנדון הוא אם היתה קיימת בזמן יהושע, ובכה"ג אין דנים חזקה דהשתא [שאין ה"השתא" מאותו סוג של קודם לכן, שקודם היתה משמעות לחומה והשתא אין].    

ויתכן כי הרמב"ם לא פסק כדברי הגאונים כי לא הולכים אחר "רוב" עיירות שקוראים בי"ד שהרי המקומות קבועים במקומן וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואולי זוהי כוונת הר"ן "ואפילו תאמר שהוא ספק השקול וכו'" פירוש, מדין כל קבוע כמע"מ [פרמ"ג תרפ"ח ז']. ועדיין קשה למה לא הקיל בספק מדבריהם לקרוא רק בי"ד. הגר"א [תרפ"ח י'] פירש שאפשר לברך בי"ד לדעת הרמב"ם עפ"י דעת הירושלמי שביום י"ד כולם יוצאים י"ח – גם בני הכרכים [עי' מאמרו של הגרש"מ דיסקין בישורון ה' שביאר שיש חובה כללית לקרוא בי"ד ולבני הכרכים העתיקוה לט"ו. ועי' ב"ברכת מרדכי" לגרב"מ אזרחי על עניני פורים סימן יב]. אבל לא הבנתי איך יפרש את לשון הרמב"ם שנימק הברכה בי"ד "הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם". ועוד העיר בס' אורה ושמחה [הל' מגילה עמ' ס"א] שהרמב"ם לא הזכיר דינו של הירושלמי שבן כרך יוצא בי"ד. וגם ציין שלדעת הפר"ח [תרפ"ה א'] הבבלי חולק על זה. ועוד הקשו רבים, שאם כבר יצא בי"ד מעיקר הדין, למה לו לחזור ולקרוא בט"ו. [אפ"ל שמצאנו בכמה הלכות שאחרי שיוצאים מצוה בדיעבד אפשר לחזור ולקיימה לכתחילה, וכך גם כאן אחרי שקיימו את המצוה בדיעבד קוראים בט"ו לקיימה לכתחילה על הצד שהעיר היא מוקפת חומה מימות יב"נ. ויש עמי בכתובים מאמר ארוך בנושא, ופרסמתיו במק"א בס"ד ואין כאן מקומו].  ועי' בקובץ הפרדס [שנה ל' חוברת ו' עמ' 5] שכתב שסברת הרמב"ם לחייב הקריאה בשני הימים היא משום מאי חזית להעדיף י"ד על פני ט"ו ולכן קוראים בשניהם. לו יהא כדבריו, עדיין אינו מובן למה מברכים רק בי"ד ולא בט"ו, ומה פשר ניסוח הרמב"ם "ומברכים על קריאתה בי"ד בלבד הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם". [אגב, דנו הפוסקים אם אפשר לברך על סמך רוב או ספק ספיקא שדינו כרוב, ומהרמב"ם לכאורה ברור שאפשר וקשה על השוללים זאת. וגם בנקודה זו אפשר להאריך ולפלפל ומה שהלב חושק הזמן עושק. עי' בס' עקבי חיים עמ' שטז ובקיאות מבהילה ב'יביע אומר' ח"ו יו"ד סי' י"ב, ומה שתמה תמה קרא הגאון בעל ה'עקבי חיים' על הדובב מישרים למה לא הביא ראיה מברכות נ"ג יתורץ עפ"י דברי ה'יביע אומר' וסרה התמיהה]. ועי' תשובתו הרמה של בעל ה'הר צבי' [ח"ב סי' קכ"ו] שביאר שהקריאה בי"ד התאפשרה ע"י שאנשי כה"ג מסרו לשיקול דעתם של חכמי הדור להקדים קריאה בעת הצורך [כגון הקדמה ליום הכניסה], והם תיקנו שבספק מוקף קורא בי"ד. נמצא שהקריאה היא מעיקר הדין ולא מספק ולכן מברכים. ומה שהרמב"ם כתב "הואיל והוא זמן קריאתה לרוב העולם" פירש עפ"י הירושלמי והרי"ף שביטלו את ימי ההקדמה ליום הכניסה כי הסתכנו מהגוים כשהוסיפו ימי שמחה ולכן בטלום אבל בי"ד שהיא בין כה יום שמחה אין בעיה לקרוא ולברך [ומדין ודאי, כאמור, אבל ט"ו נשאר ספק ועל כן אין מברכים, וא"כ לדבריו ראיה להיפך ממה שחשבנו, ובספק מצוה אין לברך] ע"כ וע"ש כי קיצרתי. ובעניותי, עדיין צ"ע.        

ונחזור לדברי הר"ן שהבאנו לעיל. ביאר המשנה למלך [פ"א מהל' מגילה הי"א] את דבריו, דכיון שצריך עכ"פ לקרות באחד מהם כדי שלא יתבטל לגמרי מצות מקרא מגילה קורא בי"ד דתיכף שבאה המצוה לידו יקיימנה ובט"ו פטור משום ספיקא דרבנן לקולא. אולם הקשה שם המשל"מ, דלכאורה הר"ן סותר את עצמו, דאיתא בפרק ערבי פסחים ספיקת הגמרא אם שתי כוסות קמאי בעינן הסיבה או שתי בתראי בעינן הסיבה, ומסקינן שם 'השתא דאתמר הכי ואתמר הכי כולהו צריכי הסיבה'. וכתב על זה הר"ן שם וז"ל אע"ג דבעלמא קיי"ל איפכא דכל ספיקא דרבנן לקולא מ"מ הכא בעו למיעבד הסיבה בכולהו, דאי ניזיל לקולא אמאי נקל בהני טפי מהני ואי נקיל בתרווייהו הא מיעקרא מצות הסיבה לגמרי עכ"ד. וא"כ נאמר כן בעיירות המסופקות דאמאי נקיל ביום ט"ו יותר מי"ד ויקרא בשניהם. ותירץ המשל"מ, דגבי הסיבה אם נאמר שיעשו הסיבה בקמאי דוקא אם באמת התקנה היתה על שתי כוסות בתראי נמצא דהתקנה נעקרה לגמרי ולכן אמרינן התם דמחוייב הסיבה בכולהו משא"כ גבי מגילה דאפילו אם נאמר שיקראו הנך עיירות המסופקות בי"ד אין תקנת חכמים מתבטלת לגמרי דלרוב עיירות תקנתם מתקיימת ורק בקצת עיירות דהיינו העיירות המסופקות לא יקראו כהוגן ואז אמרינן דסגי קריאה בי"ד ובט"ו פטור משום ספיקא דרבנן לקולא.

 

ונראה לומר [חושבני שכך עלה בדעתי בס"ד אבל יכול להיות שראיתי זאת כתוב באיזהו מקומן משכבר הימים] שיש הבדל יסודי בין תקנת ההסיבה בשתיית הכוסות לבין תקנת הקריאה בי"ד וט"ו. תקנת ההסיבה בשתיית הכוסות היא שתי תקנות שונות ללא כל זיקה ביניהם. או שתיקנו בתרתי קמאי או שתיקנו בתרתי בתראי, ואי אפשר להקל ולא להסב בכלל כי אז נעקור תקנת חז"ל לגמרי. וגם אם נעשה הסיבה, בתרתי קמייתא [למשל] יתכן שעדיין לא נגענו ולא קיימנו תקנת חז"ל כי האמת היא שתקנו להסב בתרתי בתרייתא, וההסבה הייתה חסרת משמעות ונחשב כאילו הסבנו ביום חול רגיל. על כן, מחמירים ומסיבים בכולם. לעומת זאת, תקנת קריאת המגילה הייתה תקנה אחת לקרוא בי"ד בעיירות ובט"ו בכרכים. כאן אם נקרא בי"ד קיימנו מספק תקנת חז"ל [שכאמור התקנה היתה לקרוא באחד משני הימים] ואפי' על הצד שקראו ביום הלא נכון, עדיין ניסו לקיים תקנת חז"ל מספק, ובהכי סגי. ומצאתי כעין זה בס' אהלי שם [ג' עמ' נז] וחידש עפ"י תירוץ זה שהקורא בשני הימים מתוך ספק לא יברך שהחיינו ביום השני שהרי אין קריאת ט"ו נחשבת מצוה חדשה ע"ש. ועי' בס' זהב מרדכי [לגר"מ אוליפנט עמ' קפ"ב] ששתי הכוסות הראשונות נתקנו על הפקעת שם עבד בחפצא ושתים האחרונות על הגאולה בפועל, הרי שני דברים שונים. ועי' בקהלות יעקב [ברכות ס"ס א'], בס' נתן פריו [ע"פ ערבי פסחים עמ' צ'] אורח מועדים [עמ' תל"ד], וחדות היוצר [ס"ס י"ב].  

 

וראו עיני ולא זר שתירץ מרן הרב הוטנר זצ"ל [בספר זכרון דיליה סי' טו] ע"פ מה דפסק הגר"א בש"ע הלכות מגילה סי' תרפ"ח סעיף ה' דפרוז העוקר דירתו למוקף בליל ט"ו צריך לקרות בט"ו עוד הפעם יעו"ש היטב בשם הירושלמי. וחזינן מזה דהא דפרוז אינו קורא כט"ו אין זה משום דכבר קרא אתמול דהא אם היה היום בט"ו בעיר המוקפת חומה היה באמת צריך לקרוא עוד הפעם אלא דהפטור הוא משום דעכשיו בט"ו הוא פרוז ולא משום דאתמול היה פרוז וכבר יצא. ומעתה שפיר ניחא דברי הר"ן דבארבע כוסות בעל כרחך מתחייב בהיסבה בין בקמאי בין בבתראי דהרי תיכף בשעת שתיית הקמאי עומדת לפנינו שאלת הבתראי דהא אין כאן היכי תימצי דמי שנתחייב בקמאי יתחייב עוד הפעם בבתראי. ונמצא דתיכף בשעה שאנו מחייבים אותו בהיסבה דקמאי אנו פוטרים אותו מהיסבה דבתראי וזה אי אפשר משום מאי חזית וממילא נחתך הדין תיכף לחומרא בתרוויהו דהי מינייהו מפקת משא"כ לענין ספק מוקפין כשאנו דנים בארבעה עשר אם הוא מחויב היום בקריאת מגילה אין אנו דנים כלל על יום הט"ו דהא שפיר משכחת אף אם תחייבהו היום שיתחייב למחר עוד הפעם אם מחר יהיה מוקף ונמצא דבחיובא דהיום אינו נכלל פטורא דיום המחרת ולעולם אין אנו דנים בארבעה עשר אלא על יום הארבעה עשר גרידא ומכיון שלפוטרו אי אפשר דאם תיזיל לקולא הרי בודאי יהיה שלא כדין הרי בע"כ מחויב הוא בקריאה דארבעה עשר וממילא כשבא יום הט"ו השאלה היא עכשיו רק אם היום יש עליו תורת מוקף, ובזה שוב דיינינן ספיקא דרבנן לקולא מכיון שכבר קרא אתמול ואין כאן תרתי דסתרי. ועיקר טעמו של דבר הוא דלענין מגילה אין אנו דנים על העיר אם היא מוקפת או אינה מוקפת דמאי איכפת לן בעיר ולכן הדין הוא רק על הגברא אם הוא הוי מוקף או פרוז ובגברא מוקף דט"ו אינו תלוי כלל כמוקף די"ד ונמצא דט"ו לעולם הוי דין חדש ופסקינן ביה כדקיימא לן בכל דוכתי ספיקא דרבנן לקולא וקריאה דאתמול הועילה לו לסלק את התרתי דסתרי עכ"ד ודפח"ח. ע"ע בקובץ אורייתא [י"א עמ' נ"ה במאמרו של הגר"ד מן זצ"ל], מועדים וזמנים [סי' קע"ד], אבי עזרי [רמב"ם א' י"א], משנת יצחק [כתובות עמ' שעד], קהילות יעקב [ברכות סי' א'], קובץ קול התורה [נד, עמ' ה'], שו"ת שואלין ודורשין [סי' לט] ועוד ועוד.

שבת שלום ופורים שמח!!

לקבלת העלון במייל ally.ehrman@gmail.com -