אורות הגבעה - פרשת כי תשא

אורות הגבעה - גיליון י"א

תורת צבור

לזכות עט"ר כ"ק מרן הגה"צ האדמו"ר מטאלנא שליט"א

קבלתי הערות על מאמרי בשבוע שעבר על ספק מוקפין מת"ח חשוב,ובסוף המאמר אדפיסם עם תשובותי בצדן. אודה לכל המעירים בפרט ולכל הקוראים בכלל.

ברצוננו להעמיק חקר בהגדרת המושג "צבור" והבנת השלכותיו.המושג מוכר לכולנו אבל משמעותה האמיתית נעלמה מרבים אפילו מתלמידי חכמים יושבי אהל. מטרתנו היא להטעים טעימה קלה בתקווה לגרות את הצמאון להבין את הענין לכל אורכו והיקפו. והנה הגאון הרוגאטשובי נסתפק מהו פירושו של ציבור, האם היא הרכבה-מזגית של יחידים שנעשו לחטיבה אחת וממילא הם חפצא אחרת,כלל ולא פרט. או שהיא הרכבה-שכנית, כלומר קיבוץ של יחידים שכל פרט שבו עודנו קיים ההבדל בזה לענין דבר השייך לציבור לצד הראשון אין ליחיד בו כלום שהוא נכס הציבור ולצד השני הדבר שייך לכל אחד ואחד מהציבור. הוא דן ברב שנתקבל בעיר ואח"כ נתרבו בני העיר והתושבים החדשים אינם רוצים בו, שאם קהל פירושו הרכבה שכנית של פרטים יבולים הפרטים החדשים לקבל רב אחר משא"כ אם קהל הוא הרכבה מזגית ומושג חדש ואין ליחידים בו קיום עצמאי שאז אין רשות ליחידים שניתוספו לשנות שום דבר,שההחלטה היא של הקהל שאף הם נתמזגו בו. עי' בשו"ת צפנת פענח סי' רל"א,ובס' מפענח צפונות פ"ד סי' ד' ובקובץ אור המזרח תשרי תשנ"ה עמ' 18.

[נפ"מ יכולה להיות גם במקרה שצבור מחזיק בבעלותו חמץ בפסח – אם הפרטים עדיין שומרים על זהותם האישית, אסור להם להחזיק את החמץ. ואם צבור מהווה מושג חדש, המלכד את כל פרטיו לגוש אחד, מותר. ואולי בימינו "חברה בע"מ" נחשבת לצבור, וא"כ יש לדון במי שמחזיק מניות בחברה המייצרת חמץ בפסח].

נאמר במסכת שקלים [פ"א ח"ד] אמר ר' יהודה העיד בן בוכרי ביבנה, כל כהן ששוקל אינו חוטא אמר לו רבן יוחנן בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל" והואיל ועומר ושתי הלחם שלנו הם היאך נאכלים. הרי לפנינו ויכוח מפורש בשאלה האמורה, הכהנים סברו שציבור דינו כשותפין ולכל אחד ואחד מהכהנים יש חלק בעומר ובשתי הלחם אילו היו חייבים בשקלים. ולדעת רבן יוחנן בן זכאי הציבור הוא אישיות-משפטית-עצמאית ולכן אין לכהנים חלק ממשי בעומר ובשתי הלחם. [ועי' בדבריו המחודשים מאד של ה'קרבן העדה' בירושלמי שקלים ג:, שהכהנים טעו וחייבים לשקול אלא שהכסף לעומר ושתי הלחם נלקח מתרומות ישראל ולא הכהנים, וצ"ע מקורו] מסתבר שר' יהודה שסבר שהכהנים רק רשאים לשקול אך אינם חייבים אמר כך משום שהצדיק את דעת הכהנים שלכל פרט יש חלק ממשי בקרבן ואין חוששים שמא לא ימסרו לציבור יפה יפה. ההלכה נפסקה כרבן יוחנן בן זכאי שהכהנים חייבים בשקלים כלומר שהציבור הוא אישיות-משפטית-עצמאית. ועיין רש"י שפירש באופן אחר [ערכין ד] "אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא ונתבטלו שקלי הכהנים". ולדבריו נפלה הראיה מסוגיא זו, דמטעם ביטול נגעו בה ולא משום שאיבד הפרט את זהותו האישית[עי' מל"מ פ"ז מעילה ה"ו]. [אולם בתוס' מעילה [כ"א:] מבואר דמטבע הוי דבר חשוב ולא בטל מה"ת ודלא כהרשב"א בתורת הבית דהוי דרבנן.וכן דנו מהמבואר בביצה [ל"ח:] דבממון לא שייך ביטול].

קושטא קאי – דיש לחקור בגדר האיסור ד"כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", אם האיסור הוא לאכול מנחה שמכפרעל הכהנים או מנחה ששייכת ממונית לכהנים. והנה, מבואר בגמ' סוטה [כ"ג]דמנחה של אשת כהן אינה נאכלת ואינה עולה כליל, והכי איתא שם ת"ר כל הנשואות לכהונה מנחותיהן נשרפות, כיצד כהנת לויה וישראלית שנשאת לכהן אין מנחתה נאכלת מפני שיש לו חלק בה, ואינה עולה כליל מפני שיש לה חלק בה. וכתב רש"י שם וז"ל מפני שיש לו חלק בה - שהוא מקריבה משלו וכתיב כל מנחת כהן וגו' ואינה עולה כליל מפני שיש לה חלק בה שלכפרתה היא באה וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי רש"י דלעניין הלאו דלא תאכל שבמנחת כהן סגי שיש לכהן בעלות ממונית במנחה ואע"פ שכפרתה אינה באה בשבילו.לפ"ז כתב בס' השג יד [עמ' כ"ט ועי' גם בס' באר מרים להרה"ג צבי וייס עמ' של"ז ובגבורת יצחק לגר"י סורוצקין פ' קרח] דה"ה דיש לומר כן גם במנחת צבור שיש לכהנים חלק בה, דאע"פ דכפרתה אינה מחייחסת לכל אחד ואחד בפ"ע אלא זהו הקרבה וכפרה על צבור בתורת גוף אחד של צבור וכנ"ל, מ"מ כיון דעכ"פ בחלק הממוני יש כאן ממון פרטי של כאו"א לכן הוא דזה בלבד סגי שיהיה במנחת צבור הדין של לא תאכל מצד שיש לכהנים חלק ממוני בה ולכן הוא שהוצרך רש"י לומר דהטעם דלא ניתן על מנחות צבור הלאו דלא יאכל מצד חלק הכהנים דזהו משום שחלק הכהנים בטל ברוב.

אך לפי"ד הרע"ב בשקלים שכתב שהסיבה דלא חיישינן לטענת הכהנים מכליל תהיה לא תאכל דזהו משום דרק במנחת כהן לבדו אמר קרא כליל תהיה ולא באותה שיש לו בשותפות עם הצבור ולא נזקק כלל לתורת ביטול ברוב, הרי דיש לומר דס"ל דאכן מה דקרבן צבור הוה דצבור בתורת גוף בפ"ע ולא בחורת יחידים רבים, זה קאי גם על החלק הממוני שבבעלות הקרבן, דהבעלים הממוני הוא זה הצבור בתורת גוף בפנ"ע של צבור, ולכן הוא דאין כאן חלק כהן כלל כיון דאי"ז מחייחס ליחידים.

[לפי האמור, יתכן שהשאלה אם אפשר להחזיק חמץ בפסח כחבר בחברה בע"מ המייצרת חמץ תהיה תלויה במח' רש"י ורע"ב. לרש"י אין ממון צבור ולכל יחיד יש חלק, ולרע"ב הזהות של היחיד נמחקת ונחשב שלכל יחיד אין חלק בחמץ, ואולי יש לחלק בין המקרה של מנחת כהן לנדו"ד. ועי' מש"כ בזה במוע"ז [סי' קס"ט בהערה] ובמנחת יצחק[ח"ג סי' א'] ובס' סלע מדינה [אושינסקי סי' י"ב] שאסף הרבה חומר בנושא].

ויש להביא ראיות שגם בממון קיים מושג בעלות הציבור. דהנה, בבית יוסף [יו"ד ק"ס י"ח] הביא בשם הרשב"א שלכאורה התיר ריבית כשאין בעלים ידועים דהיינו הציבור, ובשו"ת באר עשק כתב שאין אונאה בנכסי הקהל [ובשבות יעקב סי' קס"ו השיג עליו שישתקע הדבר ולא יאמר] ש"עמיתך" פרט לקהל. [ועי' חלקת יעקב סי' ס"ו בדין ריבית מבנק]. ועי' בראב"ד [הובא בריטב"א ע"ז נ"ג] שמים של רבים אינם נאסרים [מדין ע"ז, ע"ז נ"ט] אע"פ שעשה מעשה, משום שיש להם גדר של רכוש ציבורי שאין אדם יכול לאסור עיי"ש. ובס' היקר מפז 'חבצלת השרון' האריך והרחיב בכל זה [בפ' צו] עיי"ש עוד ראיות, ביניהם מחי'הגרש"ר [ב"ב דף מג אות מ' בספר].

נמשיך ונאמר: הרמב"ם פוסק [תמורה א' א'] שאחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור הואיל ויש בהן שותפות,הרי זה לוקה, משמע מדבריו שקרבן ציבור כמוהו כקרבן השותפין שלכל יחיד חלק בו ואין הציבור מהווה מושג בפני עצמו המנותק ממרכיביו הפרטיים.

לעומת זאת סוברים בעלי התוס' [מנחות ע"ח: ד"ה או לאחד] שבקרבן תמיד של ערב פסח בין הערביים שאסור לשוחטו על החמץ, אין השוחט חייב אם אחד מישראל השאיר חמץ בביתו אע"פ שהקרבן הוא של כל הצבור, וע"כ הוא משום שאין הקרבן נחשב של כל אחד ואחד מהציבור אלא של הציבור כאישיות-משפטית-עצמאית ואין החמץ הנמצא בביתו הפרטי של אחד מישראל מחייב [וכך ביאר הגאון רבי מנחם זעמבא זצ"ל הי"ד בס' זרע אברהם]. ועי'בטה"ק ובקרן אורה שם במנחות.

ועיין בנדרים [מ"ז:] "הריני עליך [חרם] ואת עלי... ושניהם מותרין [כצבור מו] בדבר של עולי בבל". ובר"ן "שהפקירם עולי בבל לכל ישראל" [וא"כ אין ליחידים חלק ומותר ליהנות, למרות שמוחרמים אחד מן השני ועי' גם בנ"י]. אך, עיין ברמב"ם בפיהמ"ש שם, שכתב שהוא חלק של כל ישראל, ומכיון שיש לכל אחד חלק זעיר, אין בו ממש. הרי שיש ליחידים חלק אלא שאינו משמעותי. ועי' גם בתוספות שכתבו, שלא נתנוהו להם להיות שותפין דוקא לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו [ועי' גם בקובץ אור המזרח כט עמ' 118]. ועי' בפסקי תוס' [פ"א דערכין] שכתבו דבמוכר דבר לציבור אין לו עוד שום זכות בדבר.

אולם בתוספות זבחים [ד.] כתב דלא שייך שינוי בעלים בצבור דאם שחט התמיד לשם היחיד הרי הוא בעליו. וכך מפורש ברש"י שם שכתב והרי הכל בעליו [ולולא דבריהם היה אפשר לפרש את הגמרא כדברי הרוגוצ'ובר שאין שינוי בעלים כי אין לו בעלים מסויימים וא"כ לא שייך שינוי "בעלים". אגב,החזו"א חקר אם בשינוי בעלים צריך דוקא שישחטנו לשם אחר או אפילו באומר הריני שוחט שלא לשם פלוני, בלי הזכרת שם אחר. ופשט להך צד דבענין שם אחר מהגמרא כאן בזבחים, שאם כצד השני של החקירה, משכח"ל בהאי גוונא דאמר בקרבן צבור"הריני שוחטו שלא לשם צבור", אלא ודאי שאינו פוסל. ועי' בספר תורת זאב פסחים סי' א'. אבל לפי הרוגוצ'ובר אין מכאן הוכחה, שצבור מופקע בעצם מדין שינוי בעלים כי אין לו בעלים. וההוכחה היא לפי פשטות רש"י ותוס' שם]. ומבואר שיש קנין בעלות לכל אחד בקנין צבור (אם כי, אפשר להדחק ברש"י, שכוונתו שלכולם יש בעלות בתורת צבור, כמו שהציע הגר"י שיפאנסקי זצ"ל ['שארית ישראל' עמ'רצד] והגר"נ זוכובסקי שליט"א בס' דביר הקודש סי' ב' ועיי"ש שתלה את המחלוקת אם אומרים אתה"יה"ר וכו' כאילו הקרבתי אחרי אמירת קרבנות תלוי בגדר צבור, אם הוא אוסף של יחידים רבים או גוש אחד מלוכד). וכן העירו רבים מדברי רש"י על אמירת משה רבינו בקשר לעדת קרח "אל תפן אל מנחתם"-"יודע אני שיש להם חלק בתמידי הצבור, אף חלקם לא יקובל לפניך". חזינן להדיא, שלכל אחד יש חלק אישי בקרבן צבור [ויש לדחות ששם מדובר שהם הוציאו את עצמם מן הכלל וא"כ הפך הקרבן להיות קרבן שותפין שיש להם חלק בו. והדברים מופרשים ב'שם משמואל' (שבסוף ספר דברים בלקוטים עמ' רנ"ו): "מאחר שהם פגמו בכללות ישראל ונדבקו בכללות כתרי דמסאבותא ועל כן הם ממילא נדחין מכללות ישראל שוב חזר חלקם כמו חלק השותף על כן תניחנו האש ולא תאכלנו" ועי' פרדס יוסף החדש פ'קרח]. ופוק חזי במנחות [צ"ב.]: א"ל ר"ש והלא אין סמיכה אלא בבעלים,וזה [שעיר המשתלח] אהרן ובניו סומכים בו. א"ל אף זה אהרן ובניו מתכפרים בו.ופירש"י - עם הצבור ו'סמיכה בבעלים היא'. ושוב מבואר לן שהיחיד לא איבד את זהותו בק"צ. [ויש שרצו לדחות דשאני השעיר המשתלח שהכהן גדול הוא נציגם של כל הצבור וכמו שמשה רבינו התוודה בשם כל ישראל על אף שאין שליחות בוידוי אלא שבדיבוריו כלל את כל עם ישראל ופיו כפיהם – עי' משנת יעבץ או"ח סי' נ"ה ועוד ועוד ואכ"מ]. ועי' בדברי הרמב"ן בריש פ' ויקרא שכל שנשתתפו בו רבים נקרא עדיין קרבן שותפין לעומת קרבן שנשתתפו בו כל ישראל כגון עולת בהמה באה משיירי הלשכה שנקרא קרבן צבור. ההבדל ביניהם הוא שקרבן שותפין בעי סמיכה וקרבן צבור לא בעי סמיכה. ויש להאריך מאד בדברי הרמב"ן האלו, ומה שהלב חושק הפנאי עושק.ועי' בשו"ת דברי מנחם [כשר ח"א סי' כ"ג], זאב יטרף [תהילים ב' פרק ס"ט],להורות נתן [פ' וישלח], שו"ת להורות נתן [ח"ג סי' ס"ז חט"ו סי' כ"ג], קובץ מוריה [שנה כה עמ' ק' במאמר של הגר"י קוליץ], משנת חיים[זבחים סי' ס"ט] ועוד ועוד.

ואשקוטה ואביטה בס' היקר והנחמד 'שארית יוסף' [לג"ר שלמה וואהרמן שליט"א ח"א עמ' רלח ועי' עוד בס' תורת הקודש לגר"מ אילן זצ"ל סי' ה' ובס' ברכת מרדכי לגרב"מ אזרחי שליט"א על פורים סי' א'] דחדית לן יסוד, שאף אם נסתלק שם בעלים מקרבן צבור ונעשה שם חדש,מושג עצמאי – צבור – הביאור הוא דשוב ההבאה אינו משל יחידים דאינם עוד בעלים. אבל ברור דלגדר כפרה לא נסתלק שם בעלים והכפרה לא נתהווה בשביל חפצא של צבור רק לכל יחיד בפני עצמו. דהרי כל יחיד חטא בפני עצמו, ושוב בעי כפרה בתורת יחיד. ולפ"ז מובן מש"כ הרמב"ם דבהמיר בקרבן צבור הואיל ויש לו בהם שותפות הר"ז לוקה, דבעלות בתמורה תלויה במתכפר, ובהדיא אי' בתמורה [ב:] דמתכפר עושה תמורה.ומיושב היטב מש"כ תוס' [וכן רש"י] בריש זבחים שיחיד נחשב לבעלים בק"צ ולכן אין דין שינוי בעלים, דשינוי בעלים הוא הלכה בגדר דכפרה וכל יחיד הוא בעלים לכפרה. וכן מש"כ רש"י בפ' קרח כוונתו דמתכפרים בתמידי צבור בתורת יחידים. ומש"כ במנחות [צ"ב.] פשוט דלהלכה דסמיכה, סגי בבעלות בכפרה [אלא שלפי זה כל קרבן צביר יצטרך סמיכה, ואינו כן, ועי' ס' מפענח צפונות סי'י']. ומי ששם לב יבחין שמה שכתבנו עתה שהכפרה מתייחסת לכל אחד בפרט ולא לגוף הציבור כיחידה אחת, אינו תואם את מה שכתבנו לעיל [בשם הס' 'השג יד'] שהכפרה היא לכולם ביחד.

כמה פנינים ממשנת הגאון הרוגוצ'ובי זצ"ל [מהספר מפענח צפונות ועפ"י פיענוחו של שו"ת באהלי תורה ח"א סי' ג' – עי' שם תשובתו המקיפה והחשובה]: במסכת ברכות נחלקו בנוסח ברכת הזימון,לפי הת"ק מברך בעשרה "נברך לאלהינו", במאה מברך "נברך לה'אלהנו", באלף מברך "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל", בריבוא מברך "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים וכו'". ואילו ר' עקיבא סובר שאחד עשרה ואחד עשרה ריבוא מברך "אלהינו" ותו לא. ר' עקיבא סובר שמנין אנשים מהווה ציבור, וההבדל שבינם לבין יחידים הוא לא רק הבדל כמותי אלא הבדל איכותי, ולכן אין בכוחה של תוספת כמותית כל שהיא לשנות את התואר האיכותי של הציבור. ומשום כך אין הבדל בין עשרה לעשרה ריבוא. הת"ק סובר שההבדל בין ציבור ליחיד הוא הבדל כמותי בלבד ומשום כך ככל שגדלה הכמות, כן משתנית הברכה. ההלכה נפסקה כר' עקיבא. ציבור הוא איפוא מושג איכותי שאינו מותנה בכל כמות שהיא.

כלל הוא בחטאת שאם מתו בעליה, מתה אף היא משום שהמתכפר לא קיים עוד, אך בחטאת ציבור שמתו בעליה, אומרת הגמרא [תמורה טו:-ט"ז. והוריות ו:] שאין החטאת מתה אלא קריבה על המזבח משום שאין הציבור מתים. כלומר, ציבור אינו רק כמות של פרטים מסוימים שעם מותם הוא חדל מלהתקיים אלא ציבור הוא מושג מופשט העומד בפני עצמו ללא זיקה לפרטים מסוימים, לפיכך אין הציבור מת אף שהפרטים מתו.

במסכת חולין [קלו.] רצו לפטור את בית השותפין ממעקה משום שנאמר "ועשית מעקה לגגך" בלשון יחיד. אולם דחו זאת משום שנאמר שם "כי יפול הנופל ממנו"משמע כל בית שראוי ליפול ממנו, כולל בית השותפין. ושאלו בגמ', א"כ למה בכל זאת נאמר "גגך" בלשון יחיד, ותירצו, למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות. ופירש"י"שאין חלק לאחד מהן בו שאף לבני עבר הים הוא עוד שאינו בית דירה", משמע לפי הפירוש הראשון, שבתי כנסיות ובתי מדרשות אינן כרכוש השותפין אלא רכוש הציבור הם הנחשב כאישיות משפטית בפני עצמה שהתורה פטרה אותה מחיוב מעקה ועי' ב'הר צבי' [ח"א סי'י"ז].

נאמר במסכת בבא מציעא [צז:] מקרי דרדקי[מלמד תינוקות] שתלא [נוטע כרמים] טבחא [שוחט] אומנא [מקיז דם] ספר מתא [העושה תספורת לאנשי העיר] כולהון בעידן עבידתייהו כשאילה בבעלים דמו. כלומר, השואל מהם בהמה ומתה פטור כדין בעליו עמו במלאכתו משום שאנשים אלו שכירי כל העיר הם. ונחלקו ראשונים בפירוש הלכה זו, לדעת הראב"ד כל אחד מבני העיר ששאל מהם בהמה הרי הוא פטור, אך לדעת רש"י[ד"ה כשאלה] רק אותו אדם שאצלו הם עובדים בשעה זו פטור אך אדם אחר מבני העיר ששאל מהם בהמה חייב. הראב"ד סובר שכל בני העיר שותפים הם בשכירת אנשים אלו למלאכתם ולכן כל אחד מבני העיר ששאל מהם פטור, אך לדעת רש"י בני העיר אינם שותפים שלכל אחד מהם יש חלק בשכירות זו אלא העיר היא מושג משפטי העומד בפני עצמו ולכן רק אותו אדם שאצלו עובדים בשעה זו פטור אם שאל מהם שאלה.

גם הגר"י ענגל [גבורות שמונים אות לו] דן אף הוא בנידוננו והביא ראיות. אחת מהן: בעלי התוס' פסחים [נ. ד"ה מקום]מביאים בשם הירושלמי שאלמלא האמור בתורה 'ואספת דגנך' היה מקום לאסור מלאכה על כל ישראל בכל יום ויום בגלל קרבן התמיד המוקרב בוקר וערב, כי הדין הוא שביום שבו מוקרב קרבנו של אדם נאסר זה במלאכה. משמע שהקרבן מתייחס אישית לכל פרט ופרט מישראל ואינו מתייחס אל הציבור כאל מושג בעל מעמד עצמאי משלו.

לפי כל האמור יאירו באור יקרות דברי חז"ל [מגילה יג:] "אמר ריש לקיש, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל,לפיכך הקדים שקליהן לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים" [ועי'שם בתוס']. וצריך ביאור, כיצד שקלינו גברו על שקליו, ואיזה כח מיוחד היתה בנתינת מחצית השקל? ועלה בדעתי בס"ד להסביר שהכלל הוא ש"אין מיתה בצבור" [שהוזכר לעיל]. הצבוריות של כנסת ישראל הוא מושג על-טבעי ונצחי ואין שום יד של צורר שולטת בה. בנתינת מחצית השקל למען קרבנות צבור התחברנו לאותו נצח שמימי,ובוטלה הגזירה, וליהודים היתה אורה [עי' מנחות כ"א: "שמוסרים לצבור"ותוס' יומא ל"ה: ד"ה ניחוש]. וכבר הסביר אחד מגדולי דורות האחרונים "וענין מסירה יפה יפה [שיחיד מוסר להקדש] הוא שיש מוסר לציבור שכאו"א מהציבור יהי' לו בזה חלק וזכות, ונמצא שגם הוא יש לו זכות בה בתור חלק מהציבור אבל אין זה עיקר ענין הציבור. שיסוד דבר של ציבור וקרבנות ציבור הוא שיחיד בתור יחיד אין לו בזה כלום כ"א דוקא כלל הציבור [והיחיד נתרוקן ממנו] וע"ז צריך באמת דעה. ונאמר על קנין דצריך שכל: "שאני זקן דידע לאקנויי" [בפ"ב דגיטין כ"א] וכש"כ דבר דק ועיוני כזה". [ועי' בב"מ קי"ח. ובס' בגדי כהונה לגרמ"ל שחור זצ"ל עמ' קצג ובס' תורת יחיאל לג"ר יחיאל וילנסקי סי' ה'].

והנה בפרשת השקלים איתא "כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אתם ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם" [שמות ל יב], והאיר ה' עיני ומצאתי כתוב במגילת ספר בדברי רבינו בחיי וז"ל וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו, ואז יחול הנגף. מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים.אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש וכענין שהשיבה השונמית לאלישע [מלכים ב ד יג] בתוך עמי וגו' כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא, מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש. וידוע כי אותו היום שכתוב בו שם "ויהי היום" ראש השנה היה ומכאן ראוי אותו היום שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שיהיה יום הדין ופקידת עונש לעולם ולהתפחד ולדאוג בו כיון שכל יחיד נפרט וכל מעשיו נפרטין לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. וכן תמצא בספר רות [א א] וילך איש מבית לחם יהודה הזכירו הכתוב סתם וכשנפרט אחר כן ונזכר ושם האיש אלימלך מה כתיב שם וימת אלימלך עכ"ל. והן הן הדברים.

ועל פי דברינו העמקה חדשה בתפילה: "ויזכר זכרוננו וכו' וזכרון כל עמך בית ישראל". מה הוספנו ב"וזכרון כל עמך בית ישראל" שלא אמרנו כבר ב"ויזכר זכרוננו"? אלא ש"זכרוננו"מתייחס לכל יהודי בפרט ו"זכרון כל עמך בית ישראל" מתייחס לכלל הצבור בתור ישות חדשה. וכך יתבאר הכפילות בברכה "הפורס סוכת שלום עלינו ועל כל עמו בית ישראל" [הגרי"ז]. ואולי גם "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל".

ובהצטבר אצלנו יסודות בגדרי צבור נוכל להוסיף נופך: רבים הביעו פליאה, מה ראו חכמים להוסיף יום ט"ו לכרכים המוקפים חומה מימות יהושע בן נון, ומאי שייטא יהושע בן נון לנס פורים. ומפורסם בבי מדרשא תירוץ הר"ן שמשום כבוד א"י נגעו בה. וכאן הבן שואל, למה ראו צורך דוקא כאן לכבד את ארץ ישראל? והדברים מתבהרים כאור יום עפ"י דברי הרוגוצ'ובר [צ"פ סנהדרין מ"ג ב'] "הגדר בערבות משום שכל ישראל הוו כמו מין יחד, מין פרטי,נקודה, לכן מהני ערבות ולכן רק כשעברו הירדן, אז הוו כמו מציאות אחת וחלה עליהם ערבות".ובשו"ת צפנת פענח [ח"א עמ' קי"ד] "אחר שנכנסו לארץ ישראל נעשו ציבור ונעשו מציאות אחת נצחית". וכ"כ האבני נזר [סי' קכ"ו] דהא דלא נעשו ישראל ערבים זה לזה לפני כניסתם לארץ מפני שארץ ישראל מיוחדת לישראל והיא מלכדת את כולם ליצור גוש אחד, ע"ש. ובברכות נקטינן שאין אוכלוסא בבבל[נ"ח.], ולצ"פ הביאור הוא שרק בא"י מתהווה חפצא של ציבור ואוכלוסא אחת. ובתענית[י"א:] אי' שאין תענית ציבור בבבל, ואולי הטעם הוא שאין תואר צבור בבבל [שתי ההערות האחרונות מהס' שארית יוסף ח"א עמ' רל"ו]. ומעתה מובן היטב שרק מכח ארץ ישראל המלכדת את כל עם ישראל בכל מקומות שהם, לגוש אחד וחטיבה אחת, נעשה הנס, וגזירת הכלייה שהיתה חתומה בשמים בטיט, נתבטלה. ועי' ביבמות [י"ג:] ובירושלמי פסחים [א:ד], ודוק.

וכך כתב הגאון רבי יצחק אלחנן ז"ל 'קחו עמכם דברים וגו' תראו להשתדל למעלת אהבת רעים ולהתחבר עםכלל ישראל ותהיה תשובת ציבור כי כל זמן שלא יהיה שלום בינו ובין אחרים אין לו דין ציבור' [שו"ת עין יצחק ח"א פתח השער אות ל"ה]. והם הם הדברים. ואסתר שידעה את סוד הצבור, יעצה למרדכי "לך כנוס את כל היהודים".

והדברים שמחים כנתינתם.

בשנת תשכ"ז אחר שבחסדי ה' סילקו היהודים את הערבים נתעוררו תלמידי חכמים וגדולי תורה לעסוק בענין הקרבת קרבן פסח בזה"ז, כי הנה קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, ומקריבין אע"פ שאין בית, ואחר בדיקות אפשר למצוא את מקומו המדוייק של המזבח, וקרבן פסח הוא קרבן הבא בכנופיא בציבור,ובא בטומאה ונאכל בטומאה, דכתיב במועדו אפילו בשבת, אפילו בטומאה, וכבר נתעוררו לזה הרבה מן האחרונים בדורות המוקדמים, היו גדולי עולם שאמרו שאם יזכו לעלות לארה"ק יקריבו קרבן פסח כמצותו, ומנגד היו גדולי עולם שלא עלו לארץ הקודש בכדי שלא יכניסו עצמם לספק זה, אמנם בשעתו לא היה נוגע למעשה כי לא היתה אפשרות,אבל בשנה ההיא היו יכולים להקריב, ונתעוררו רבים וטובים וטובים לעסוק במצוה נכבדה זאת, שבכל הדורות משתוקקים וכמהים אליה, והובאה השאלה על גבי שלחן מלכים מאן מלכי רבנן, ששקלו וטרו בה רבות זה בכה וזה בכה כדרכה של תורה.

אחד מן המעוררים היה הגאון הרב נח זימבליסט זצ"ל, ועלה ובא בראש משלחת תלמידי חכמים לגדולי ישראל לדון עמם בענין ולבקש הסכמתם, כאשר באו לפני הרב אלישיב שליט"א, אמר להם כי באמת עפ"י הלכה אפשר למצוא תשובה ופתרון לכל שאלה בענין הקרבת קרבן פסח, הן בנוגע לבירור מקום המדויק של המזבח, והן במציאות כהני חזקה מובהקים, ובהכנת בגדי כהונה לפי כל השיטות, ועוד כיוצ"ב, ואף ידו תכון עמהם לענין נכבד זה, אך קודם שיתן הסכמתו לענין הוא רצה שישאלו את פי הרבי מגור הבית ישראל זיע"א, שקיבלם בכבוד. כאשר כילו לשטוח את שאלתם ובקשתם והציעו לפניו את עיקרי ההיתר מדין קרבן ציבור הבא בטומאה, הביט בהם הרבי ואמר בחריפות ובקיצור כדרכו בקודש, "איך זעה נישט דעם ציבור" [אינני רואה את הציבור],בירכם לשלום והם עזבו את חדרו הקד', כשהם מתפלאים על דבריו התמוהים, חזרו אל הרב אלישיב שליט"א ושחו לפניו דברים כהווייתם, מה טענו ומה השיב להם. נתפעל הרב אלישיב מאד מתשובת הרבי הבית ישראל, ואמר "זהו מנהיג ישראל". אכן אפשר למצוא את כל הפרטים, מקום המזבח, כהנים מיוחסים בגדי כהונה, אבל העיקר חסר מן הספר, יש לנו הכל, אבל העיקר אין לנו, קרבן ציבור אין לנו, כי אין לנו ציבור.אנחנו הרבה יחידים שנתאספו למקום אחד אבל אין לנו גדר ציבור, ציבור נקרא שכל אחד מאוחד עם חבירו ומרגיש אחריות בעד חבירו, עד שריבוי היחידים נהפך לציבור, ולא כאשר יש התאספות של יחידים רבים, ואנו בעוונותינו הרבים איננו ציבור אלא קיבוץ של יחידים רבים. ההרגשה האמיתית בזולת ובצרכיו היא ההכנה הטובה ביותר להקרבת קרבן הפסח ולביאת הגואל בב"א. [מדברי כ"ק האדמו"ר שליט"א בשבת התאספות שבה זכיתי להצטרף לכלל הציבור בטבריה בשנת התשס"ט].

וכאן אשבית קולמוסי. וישמע חכם ויוסיף לקח. וע"ע בספר זכרון למרן בעל הפחד יצחק [סי' פ'], פחד יצחק [פסח מאמר ל"ג], שלמי שמחה [ח"א סי'נח], ובס' צניף מלוכה [עמ' 46 והלאה] ובשו"ת קנה בושם [יו"ד סי' ק"י].

שבת שלום!!

קבלתי השגות מת"ח חשוב שליט"א על מאמרי בגיליון הקודם בדיון על ספק מוקפין. ואביא את דבריו ותשובתי מאהבה בצידה:

א] כתבת שאולי יש מחלוקת ראשונים בין הרמב"ם לר"ן אם קריאת המגילה היא מדרבנן או מדברי קבלה. אין זה מדוקדק, דבאמת מגילת אסתר דברי קבלה לכו"ע כמבואר בדוכתא טובא,והפלוגתא היא אם דברי קבלה כדברי תורה או כדרבנן, עד כאן ההשגה.

הגר"ש רוזובסקי דן בזה ב'זכרון שמואל' [סי' כ'] והוכיח מהגמרא שקריאת המגילה היא מדרבנן.בריש מכלתין פריך על הא דבני הכפרים מקדימים לי"א וי"ב, היאך אתי רבנן ועקרי תקנתא דתקנו אנשי כנה"ג, הא אין בי"ד יכול לבטל דברי בי"ד חברו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין, ואי נימא דנצטוו ברוה"ק לקרא בי"ד וט"ו ואינו מתקנת אנשי כנה"ג לא שייך כלל להא דאין בי"ד יכול לבטל וכו'וכן קשה מלשון הגמ' 'תקנת אנשי כנה"ג' והרי הם רק גילו לנו על צווי הי"ת שנגלה להם ברוה"ק. על כן כתב הגר"ש שם דברוה"ק נצטוו לתקן ולעולם תקנ"ח היא. ומצאתי בס"ד שבספר 'דברי נחמיה' [בהקדמה ענף ד'] הוכיח בהוכחות איתנות שכמה וכמה ראשונים ואחרונים סוברים שאין תקנת הקריאה אלא מדרבנן, עיי"ש.

ב] מה שהבאת את הנו"ב בתשובה דספק דברי קבלה לקולא- לא מצאתי התשובה אבל ברור לי דהוא מיירי כשאנו מסופקים בדין מדברי קבלה כגון שמסופק אם קרא המגילה דאז ספק בדברי קבלה לקולא אבל בעיר שספק מוקף חזינן שחכמי הש"ס קבעו לקרות את המגילה בב' הימים דדברי קבלה כדברי תורה כמ"ש הפרמ"ג ובזה קבעו דספק דברי קבלה לחומרא ולא דמי למי שמסופק האם קרא המגילה עכ"ד.

במחילה מכתר"ה, אין הכרח לומר שחכמי הש"ס קבעו שצריך לקרוא בב' הימים, שכמו שהבאנו במאמר בשם הר"ן, יתכן שעשו כן ממידת חסידות ולא מעיקר הדין. והמעיין בתשובת הנו"ב[מהד"ת יו"ד סי' קמ"ו] יראה שגם בספיקא דדינא אזלינן לקולא בדברי קבלה ולא רק בספק במציאות. וע"ע בשו"ת תורת חסד [או"ח סי' לח].

ג] מש"כ שמהרמב"ם לכאורה ברור שמברכים על סמך רוב [מכך שמברכים על הקריאה בספק מוקף]וקשה על השוללים זאת עכ"ד. לק"מ ששם מיירי בספק שנוצר אצלנו אבל בזה יש תקנת חכמים לקרוא וכמו שתיקנו לקרוא כמו כן תיקנו לברך. ועוד דכל דברי האחרונים הוא בדבר שמצותו היא הברכה כגון ברכת הנהנין או ספירת העומר אבל במקום שמקיים מצוה יש לומר שהברכה נגררת אחר המצוה כמו שמצאנו באתרוג שספק חסר בט"ז וש"א דכשר ולא כתב אחד מן האחרונים שלא מברכים עליו, וע"כ מהטעם הנ"ל עכ"ד.

הרי שתי טענות שהן אחת: הברכה נגררת אחר המצוה ואם חייבים במצוה בודאי חייבים בברכה. זכה לכוין לסברת הרמב"ן בשבת [כ"ג א'] שבמצוה דאורייתא [אצלנו לא מדובר בדאורייתא אא"כ נאמר שהקריאה מדברי קבלה ונאמר גם שדברי קבלה כד"ת] הברכה נגררת אחרי המצוה. ובמחילה גם נעלם מהרב הגאון מש"כ בחידושי הרשב"א [לשבת כ"ג א'] שמסיק וז"ל: "וכיון שכן, ספק נטל לולב ספק לא נטל, אפילו ביו"ט ראשון חוזר ונוטל ואינו מברך לפי שהברכה מדבריהם וכל ספק בדבריהם אינו מברך וצ"ע עכ"ל. הרי שהברכה לא נגררת אחר המצוה, ועל אף שמקיימים את המצוה מספק, לא מברכים. והמעוניין בהרחבה בנושא יעיין בס' בירור הלכה [זילבר ח"ד סי'ס"ז] שהאריך בזה מאד. ועיין גם בשו"ת בית שלמה שכתב כדברי להוכיח מדברי הרמב"ם בדין ספק מוקפת חומה שאפשר לברך על ספק, ועיין ביביע אומר [יו"ד ח"ו סי'י"ב] שציינתי כבר במאמרי הנ"ל.

הרב המשיג כתב עוד אבל לא ראיתי פירכא על מה שכתבתי, ואם טעיתי – מודים דרבנן היינו שבחייהו, ושגיאות מי יבין.