אורות
הגבעה
פרשת
משפטים
"שמעתתא בעי צילותא" עריכת
ספרי קודש טל': 02-5870080
הבא במחתרת
הצגת השאלות
בסוגיא דהבא במחתרת [סנהדרין
ע"ב] יש לברר כמה וכמה שאלות, ומתוכם: א] האם הריגת הבא במחתרת היא רשות או חובה.
ב] האם יש דין של יכול להציל באחד מאבריו כמו שמצאנו אצל רודף. ג] מה היחס של דין
בא במחתרת לדין רודף, האם גדרם זהה או שונה. ד] דין מפקחין עליו את הגל בשבת ה]
אופי החזקה ש"אין אדם מעמיד עצמו על ממונו". ונסביר עפ"י רבותנו
שמפיהם אנו חיים ובס"ד רבתי.
מהרמב"ם והגמרא
מוכח דדינו של הבא במחתרת כרודף
הרמב"ם
פ"ט מגניבה ה"ז כתב וז"ל הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים
אלא אם הרגו בעה"ב או שאר האדם פטורין ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל
מיתה שיכולין להמיתו שנאמר אין לו דמים". ובה"ט כתב ומפני מה התירה תורה
דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון, לפי שחזקתו שאם עמד בעה"ב לפניו ומנעו
יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו ולפיכך יהרג בין שהיה
גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה עכ"ל. ומבואר מדבריו דדינא דבא במחתרת הוא
דחשיב כרודף. וכן איתא בגמרא בע"ב אהא דתניא והוכה בכל אדם, וקאמר דאיצטריך, משום
דסד"א בעל הבית הוא דקים ליה דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אבל אחר לא קמ"ל
דרודף הוא ואפילו אחר נמי. ומפורש להדיא דחשבינן ליה כרודף.
רמב"ם
– הריגת רודף חובה והריגת הבא במחתרת רשות
אמנם
מתבאר מדברי הרמב"ם דמ"מ חלוק דינא דבא במחתרת מכל רודף דעלמא. דהנה בכל
רודף דעלמא, כתב הרמב"ם [פ"א מהלכות רוצח ה"ו] דכל ישראל מצווין להציל
הנרדף מיד הרודף ואפילו בנפשו של רודף, ואילו גבי בא במחתרת כתב הרמב"ם "שרשות
יש לכל" ומדוייק מזה דמצוה ליכא ורק רשות הוא דאיכא. צ"ע בטעמא דמילתא
כיון דכתב הרמב"ם דנמצא הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו, אמאי
חלוק דינו מרודף דעלמא והרי בגמ' נמי איתא דרודף הוא. וכן הוא גם מסברא דכיון דאמר
רבא שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי ואי קאי
לאפאי קטילנא ליה. א"כ הרי הוא רודף ממש דהא אזיל על דעת להרוג ואמאי ליכא מצוה
להרגו כמו ברודף דעלמא.
מה
ההו"א שצריך להרוג את הבא במתחרת בסייף ושאין הורגים אותו בשבת
אלא
דאם כן הוא הרי צריך להבין דברי הגמ' שם, והיינו במה דקאמר 'אלא ומת בכל מיתה שאתה
יכול להמיתו, למה לי, מרוצח נפקא דתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה האמורה
בו. ומנין שאם אי אתה יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה
יכול להמיתו ת"ל מות יומת מ"מ שאני התם דאמר קרא מות יומת, וניגמר מיניה
משום דהוה רוצח וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד וכו' אין מלמדין ע"כ. והיינו
דהיה בזה הוה אמינא לומר דצריך להרגו בסייף דוקא וכמו שפירש רש"י שם, וקמ"ל
דיכול להמיתו בכל מיתה. ויש לעיין בזה דהא מכיון דכבר דרשינן מקרא דוהוכה דהיינו בכל
אדם ומשום דהוי כרודף וכנ"ל א"כ לכאורה שוב פשוט הוא דיכול להמיתו בכל מיתה.
דהא לגבי רודף לא מצינו שיצטרך להמיתו בסייף דוקא. ועוד יותר היה נראה דלכתחלה באמת
צריך להמיתו בסייף ורק דאם אינו יכול הרי אז הוא דיכול להמיתו בכל מיתה דהא בגמ' פריך
דנילף דבר זה מרוצח והרי התם ודאי דלכתחלה צריך להמיתו בסייף ורק בדיעבד יכול להמיתו
בכל מיתה, והשתא אי נימא דהבא במחתרת דין רודף לו היכן מצינו ברודף דצריך לכתחלה להמיתו
בסייף דוקא. וכן יש לעיין בהא דאיתא שם בגמ' ת"ר דמים אין לו בין בחול בין בשבת
וכו' בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת איצטריך, סד"א מידי דהוה אהרוגי בית
דין דבשבת לא קטלינן קמ"ל דקטלינן ע"כ. והשתא הרי מכיון דנפקא לן מוהוכה
בכל אדם דיש לו דין רודף א"כ איזה הו"א היא לדמותו להרוגי בית דין דאין נהרגין
בשבת והרי לגבי רודף פשיטא דהורגין אותו אפילו בשבת. בס' חמרא וחיי [סנהדרין עב, ב] כתב שדיני הבא במחתרת נוהגים אפילו
בזמן הזה, ואם דינו כרודף ומותר להורגו מפני פקו"נ, למה לא יהא נוהג
בזה"ז, ולמה נחשוב אחרת.
ר"ן - מעיקר הדין
אינו רודף אלא מכיון שהתחיל במריבה נתנה התורה רשות להורגו
המפתח להבנת יסוד
הענין מצוי בחי' הר"ן [סנהדרין עב.] "והנראה בכל זה עפ"י מש"כ בחידושי
הר"ן לסנהדרין דף עב וז"ל ואי קאי לאפאי קטלינא ליה, ודאי שאין כל הגנבים
באין על עסקי נפשות, ואי קאי בעל הבית לאפיה ושקיל ממוניה מיד גנב לא קטיל ליה דאי
לא יכיל גנב למיגניב ליזיל לנפשיה, אלא בעל הבית הוא העומד כנגדו על מנת להרוג אם לא
יניח לו את הכלים מיד שאע"פ שאינו בדין להורגו על כך, חזקה אין אדם מעמיד עצמו
על ממונו, והגנב שהוא יודע זה, כשהוא עומד כנגדו על עסקי נפשות הוא עומד והוא שהתחיל
במריבה ובא במחתרת עשאו הכתוב רודף ואמר אין לו דמים עכ"ל.
המבואר
מדבריו, דבאמת מעיקר הדין לא היה הגנב נחשב לרודף דהרי אדרבה הבעל הבית הוא הרודף מכיון
שעומד כנגד הגנב להרגו על נטילת ממונו והרי על מעשה הגניבה עצמה אין היתר להרגו אלא
שאמרה התורה בזה מגזיה"כ שמכיון דעכ"פ הרי הגנב הוא זה שהתחיל במריבה הרי
עשאו התורה לגנב כעין דין רודף ואין לו דמים. אולם מכיון שאין להטיל את כל האשמה בו,
שהרי אילו היה נוהג הבעל הבית כדין הרי גם הגנב לא היה הורגו, הרי משום כך הוא דאמרה
התורה רק דאין לו דמים, פירוש דהוי רק רשות להרגו בלבד אבל לא חובה כדין רודף ממש.
והיוצא
לפי זה דמה שהותר להרוג את הבא במחתרת אין זה מצד דהוי רודף במציאות אלא דכך הוי דינו
כעין דין רודף. ודוק בלשון הרמב"ם שכתב שהבא במחתרת דינו כרודף
ב"כף" הדמיון אבל לא רודף ממש. ומעתה מובן מה שכתוב במתני' [שם דף עב] דהבא
במחתרת נידון על שם סופו והיינו כעין מה דאיתא שם בדף ע"א לגבי בן סורר ומורה
דנידון על שם סופו והרי התם הוי דין בית דין ממש משא"כ בבא במחתרת הרי נהרג ע"י
כל אדם בלא שנידון בב"ד וע"כ צריך לומר דאף הבא במחתרת הרי מה שניתן לכל
אדם להרגו היינו משום דנחשב כאילו הוא נידון כבר בב"ד ונתחייב מיתה וכל אדם נחשב
בזה כשליח ב"ד המבצע מיתת ב"ד ומשום כך הוא דהוה אמינא דאין להרגו בשבת מידי
דהוה אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן להו וכדאיתא בגמ' הנ"ל [עי' בדברים
היקרים של הגרב"ד פוברסקי בבד קודש ח"ה סי' ס"א]. וכן משום כך הוא דהוה
אמינא דיש להרגו בסייף דוקא כדין רוצח אבל לא הוה ידעינן דנהרג בכל מיתה וכנ"ל
משא"כ לענין רודף הרי איתא במתני' דף עג ואלו שמצילין אותן בנפשו הרודף אחר חבירו
להרגו וכו' הרי דלא תנא דנידון על שם סופו וכדתנן לגבי הבא במחתרת ומשום דברודף לאו
מדין ב"ד הוא דקטלינן ליה וממילא הרי ודאי פשיטא דאף בשבת ואף בכל מיתה וכן דהוי
חובה ממש כדי להציל את הנרדף. מדברי הרמב"ם מוכח שהוא לא ראה בא במחתרת כסוג
רודף שהרי מיקם את הלכותיו בתוך דיני גניבה [בפ"ט וכן עיין לשונו בס' המצות
מ"ע רל"ט] ולא בתוך דיני רוצח יחד עם הל' רודף. ומובן גם מה ההו"א
שאינו נוהג בזה"ז, שהרי בזמננו אין דנים דיני נפשות. עיין מה שכתבו בדרך זו באבי
עזרי [הל' גזילה פ"ט ה"ז], חידושי רבי שמואל [סנהדרין סי' טו], אור
אברהם [פ' משפטים], חבצלת השרון [פ' משפטים], שערי זבולון [שוב סי' יז], משנת פקוח
נפש [לורינץ סי' מב], שו"ת יחל ישראל [ח"ג עמ' קצד] ומבארותיהם העמוקים
שאבתי.
יכול
להציל באחד מאבריו
ואם
נכון הנחתנו דשאני בא במחתרת מרודף, ממילא אפשר לומר שאין דין בהבא במחתרת שאם
יכול להציל באחד מאבריו, אסור להרגו כברודף. וכבר אמרו רבותינו הגר"ח
והגרי"ז שהבא במחתרת חל בגופו חלות 'גברא קטילא' וא"כ מסתבר שאין צריך
להציל באחד מאבריו. ואכן כ"כ בשו"ת שבות יעקב [ח"ב סי' קפז] שאין
דין יכול להציל באחד מאבריו בהבא במחתרת. עיין במנחת אשר [פ' משפטים].
נפל עליו הגל בשבת
הנה קי"ל
[או"ח סי' שכט מג"א סי' ד' עפ"י הסוגיא בסנהדרין עב, ב] דהבא
במחתרת בשבת ונפל עליו הגל אין מחללין עליו את השבת להצילו. והטעם, שכיון שבחתירתו
נתחייב מיתה, א"כ גברא קטילא הוא, ואין בו דין פיקוח נפש. והקשה הרב מקינצק
זצ"ל [קבא דקשייתא קושיא א'], הא בשעה שנפל עליו הגל כבר אינו חותר, ושוב
אינו בכלל הדין שאמרה התורה "אין לו דמים" שמותר להורגו, וא"כ כבר
אינו גברא קטילא. ומדוע לא יחללו עליו את השבת.
וכבר הרגיש המאירי בקושיא
זו וכתב: "יראה לי שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו ספק חי
ספק מת, אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף
אחר חבירו והצילוהו באחד מאבריו שאין לו עוד להורגו וזה כהריגה בידים הוא, או שמא
כיון שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפיקוחו ולבו על גניבתו אין מפקחין".
כלומר או שמדובר בספק חי וע"כ אין מחללים עליו את השבת או מדובר שיש חשש
שיחזור לסורו וימשיך בגניבה וע"כ יהיה עליו שוב דין גברא קטילא.
והדברים מתמיהין,
שהרי שנינו ביומא [פג, א] שמפקחין את הגל על ספק חי ספק מת, וכבר טרחו ליישב דבריו
בשו"ת בית זבול [ח"ב סי' א'] ושו"ת חלקת יעקב [סי' ע"ב]
ועדיין צ"ע.
ויש מי שרצה לתרץ
שהבא במחתרת הפקיר עצמו למיתה וע"כ אין מחללים שבת כדי להצילו. וחידוש זה כבר
נדחה מכמה טעמים, ביניהם עפ"י הקביעה המפורסמת של הרדב"ז שאין גופו של
אדם קנוי לו אלא להקב"ה ואין בכחו להפקיר חייו.
יש מי שרצה לתרץ
שאחרי שהתורה התירה את דמו הוא נחשב למת ואין מצוה להחיות מתים. ועל זה העירו
מתוספות [בב"מ קי"ד: ד"ה א"ל] שהקשו איך החיה אליהו שהיה כהן
את בן האלמנה. ותירצו "שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח
נפש", הרי שיש פיקוח נפש גם בהחיאת מת. והסביר הגאון ר' יחיאל יעקב ויינברג
בחי' הגריי"ו [סי' לט] עפ"י השטמ"ק שמכיון שסופו לחיות כחי דמי
עיי"ש. וא"כ מצוה להחיות מי שנפל עליו גל, דלא גרע מילד שהחיה אליהו.
אולי אפשר לקיים את
עיקר התירוץ ובניסוח אחר: מי שבא במחתרת חלה עליו חלות שם גברא קטילא שלא סרה ממנו
גם אם במציאות כבר אינו מאיים להרוג את בעל הבית. התורה מדביקה לו שם "בא
במחתרת" שנפילת הגל לא תשנה. נמצא שעדיין הרשות [ולא חובה, לפי הרמב"ם]
ביד האדם להורגו. כיצד נתיר, איפוא, לחלל שבת להצילו אם הוא מוגדר עדיין כגברא
קטילא. נמצא, שאדם שמת במציאות מותר לחלל את קדושת הכהונה ולהטמא לו כדי להצילו
משא"כ מי שהתורה החילה עליו חלות שם 'גברא קטילא'. ונראה שלכך התכוון
רש"י במתק לשונו [בד"ה לפקח עליו את הגל] "גברא קטילא הוא משעת
חתירה" כלומר, גם אחרי שכבר נפל עליו הגל ופסק מלרדוף הוא עדיין בגדר גברא
קטילא ואין מצילים אותו. שוב מצאתי שכך דייקו בס' אור גדול [לגדול ממינסק]
הגר"י שיפאנסקי [בקובץ אור המזרח תשרי תשל"ב עמ' 6], וש"ב
הרה"ג ר' יהודה עהרמאן [אור יהודה עמ' שט], ועוד ועוד. ועי' מה שתירץ על דרך
זו הגרב"מ אזרחי שליט"א בס' ברכת מרדכי ענינים. ועי' עוד בביאור הלכה
סי' שכ"ט. ותירוץ זה משתלב יפה עם מה שכתבנו למעלה שאין בא במחתרת באותו גדר
של רודף, שאם כך היו פני הדברים, ברגע שפסק מרדיפתו בנפילת הגל כבר צריך להציל
אותו [אא"כ יתהפך להיות רודף אחר ההצלה].
והגריי"ו תירץ
שמדובר באופן שלאחר שיפקח עליו את הגל יתהפך להיות רודף, ואע"פ שברגע הזה
אינו רודף ורק עתיד להיות רודף, וא"כ אין כאן שום חובת הצלה שתתיר להורגו,
מ"מ כיון שכאמור למעלה, הבא במחתרת נידון ע"ש סופו, קמ"ל שאפשר
להורגו ע"ש שסופו להיות רודף ע"כ, ועיי"ש כי קיצרתי. הרוצה להרחיב
אופקיו ולראות נסיונות שונים להתמודד עם קושיית החלקת יואב, יעיין בס' קבא דקשייתא
ח"א קושיא א'.
עוד
הערה אחת: אי' בגמרא, אמר רבא מ"ט דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו,
והאי מימר אמר אי אזילנא קאי לאפאי, ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה,
והתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו. ויש לחקור מהי החזקה, האם החזקה היא שבודאי
הבעה"ב יעמיד עצמו על ממונו וממילא הגנב יהרוג אותו או שאין חזקה שיעמיד עצמו
על ממונו אלא שבמקרה שיעשה כן ויעמיד עצמו על ממונו חזקה שהגנב יהרוג אותו. כלומר
האם החזקה מתייחסת לבעל הבית [שיעמיד עצמו על ממונו] או לגנב [שיהרוג]. ונראה
שנחלקו בזה הראשונים. רש"י כותב שרואה שאחר נוטלו ושותק הלכך ידע הגנב הזה
שבעה"ב עומד על ממונו להצילו ומימר אמר הגנב אי אזילנא לגבי' קאי באפאי ואי
קאי קטילנא לי' ע"כ. משמע מלשונו שהחזקה מתייחסת לבעה"ב [צד א' של
חקירתנו]. המדייק בלשון הרמב"ם יראה שרוח אחרת עמו. וז"ל: "ומפני
מה התירה תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון, לפי שחזקתו שאם עמד
בעה"ב לפניו ומנעו יהרגנו". מבואר מדבריו שהחזקה מתייחסת לגנב, שאם
יעמוד בפניו בעה"ב, יהרגנו. עי' מה שהאריך בזה הגר"ז שוב [שם]
והגרא"ז באבן האזל.
שבת שלום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה