אורות הגבעה

פרשת יתרו

כיבוד אב – בין אדם למקום או חבירו

במנחת חינוך מצוה ל"ג נסתפק אם מצות כיבוד אב הוי מצוה בין אדם למקום או מצוה דבין אדם לחבירו. ונפקא מינה דאם הוי בין אדם לחבירו מבואר בש"ס דלא מהני תשובה ולא יום הכפורים עד שירצה את חבירו. האם בין אדם לחבירו הוא דוקא שלא יצער חבירו ומה שחייבה התורה בכיבוד האב הוא בין אדם למקום ולא יצטרך לרצות את האב כדי לעשות תשובה או נאמר דהתורה הוסיפה ענין כיבוד אב לבין אדם לחבירו הרגיל דכאן ישנו בין אדם לחבירו אף לענין כיבוד ולא רק שלא יצערנו ויצטרך לרצות את האב אם לא כיבדו כראוי כדי שיהני תשובתו ע"ש. ועי' בס' ילקוט יוסף [הל' כיבוד אב ואם עמ' צא והלאה] שהפליא בהרבה נפקותות מהחקירה. [אגב, רבי ברוך בער דן בברכת שמואל ב"ק סי' ב' בכל דיני נזיקין  - האם זה חיוב של דיני ממונות בלבד או גם איסור לשמים. נפ"מ: ספק. ספק איסור להחמיר וספק ממון להקל. הוא מוכיח שיש איסור גם לשמים. ויש להאריך ואכ"מ. עוד חקרו חקירה זו לגבי איסור לפני עור].

ונראה פשוט שהיחס של אדם כלפי הוריו אינו פחות מכל אדם אחר, וא"כ אם פגע או ציער את הוריו חייב לרצות אותם מדין בין אדם לחבירו כמו כל יהודי אחר. וכל ספיקו של המנ"ח מתייחס לחובות המיוחדים של בן כלפי אביו. והבחנה זו בין פגיעה בהוריו [שפשוט שמסווגת בהל' בין אדם לחבירו] לבין חוסר כבוד [שעל זה הספק] כבר מרומז בלשון המנ"ח עצמו.

הקזת דם לאביו

ויש יסוד גדול לדיון במסכת סנהדרין פד.: "איבעיא להן, בן מהו שיקיז דם לאביו, ר' מתנא אמר ואהבת לרעך כמוך. וברש"י ואהבת לרעך כמוך - לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ בו לעצמו ע"כ. ולכאורה טעון ביאור, מה ענין ואהבת לרעך כמוך המלמד כלל חובת בין אדם לחבירו לנידון של כיבוד אב ואם ואיסורא דמכה אביו שהוא לכאורה ענין אחר כשלעצמו. ומוכח בגמ' שכיבוד אב ואם אינו מושג חדש בפני עצמו אלא הכל בגדרים של בין אדם לחבירו. כלומר, חובת האדם כלפי הוריו היא העצמה ותוספת לחובה שלו כלפי כל אדם. [עי' בס' ברכת אברהם שם שטען שהדעה השניה בגמרא שם שלומדת מגז"ש חולק בנקודה הזאת וסובר שהיא מצוה בין אדם למקום].

בקובץ תורת האדם לאדם [ו' עמ' 165 במאמרו של הגרח"י קפלן שליט"א] הביא מספר ראיות ליסוד הזה. ומתוכם: האזהרה למכה אביו ואמו נלמד מהפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" והוא אזהרה לכל חובל בחבירו. וכן האזהרה של מקלל אביו ואמו הוא מהפסוק "לא תקלל חרש" שגם הוא אזהרה כללית לכל מקלל חבירו. אי' בחולין קכ"ב א' אמר עולא דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין, ויעוי' בתוס' שם. והרמב"ן שם כ' וז"ל ודאמרינן גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין, אלומיה אלים למילתיה דאפילו בשאר מתים נמי איכא איסורא דמת אסור בהנאה אלא דבאביו ואמו איכא איסורא טפי משום כבוד עכ"ל. ונראה מבואר בדבריו היסוד הזה, דהרמב"ן מקשה דהרי זה אסור בכל אדם א"כ למה גזרו משום אביו ואמו דוקא. וע"ז מתרץ דאלומיה אלים למילתיה וכו' והיינו דאיה"נ הגזירה משום כל אדם אבל נקטו בגזירה אביו אמו כיון דאיסורא דבדידהו, חמיר טפי.

 תנן ספ"ב דבבא מציעא ל"ג א' אבדתו ואבידת אביו אבידתו קודמת. אבידתו ואבידת רבו אבידתו קודמת. ובגמ' מנה"מ דכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון, שלך קודם לכל אדם. וצריך להבין בכ"ז, דהרי הלימוד של שלך קודם לכל אדם מובנו הוא דבגדר בין אדם לחבירו ממון שלך קודם אבל כאן הלא לא עסקינן בהלכות השבת אבידה ושמירת ממון חבירו כ"א במה דחזינן דאיכא כיבוד אביו ורבו בנוגע להשבת אבידה שלו. ובאמת דמהא גופא סיוע למש"נ דכיבוד או"א מחייבו כל גדרי בין אדם לחבירו שלאביו הוא חייב אותם ביותר. וכיון שהוא מפאת כיבוד א"כ מנ"ל דגם בזה אמרינן שלך קודם דהלא צריכים לדון את זה בגדרי כיבוד אביו ורבו. וע"פ האמור א"ש דגם כיבוד אב ואם הוא בגדרי בין אדם לחבירו רק בתוספת חומרא ולכן אי לאו ילפותא ה"א שאבדתם קודמת כיון דבגדרים של בין אדם לחבירו יש להם יותר חומרא ומהדרשא למדנו דשלך קודם לכל אדם. מכות ח' ב': פרט [שאין חובת גלות] לעושה חבורה באביו בשוגג, סד"א כיון דבמזיד בר קטלא הוא, בשוגג נמי ליגלי, קמ"ל. ובפשוטו אינו מובן, מה ס"ד דאיכא גלות על עשיית חבורה באביו בשוגג, והלא הוא חיוב מיתה בפ"ע דחבורה באביו ומהיכ"ת לדמותו לדין רציחה דבכל אדם ללמוד לחבורה שבשוגג יהיה גלות. ונראה בהקדם מה דחזינן דהעונש על חבורת אביו נלמד מקרא בפ' אמור "מכה אדם יומת" יעו"ש ברש"י ולשון הפסוק מכה אדם בכלליות ומפרשינן ליה על אביו ואמו. ולכאורה דין זה של מכה או"א מיוחד להם וכיצד נאמר בהגדרה של מכה אדם בכלליות. ומהא גופא סעד דאביו ואמו הוא חומרא בתוך הגדרים של בין אדם לחבירו ולכן שפיר כתב קרא מכה אב בלשון הכללית דבין אדם לחבירו ומפרשינן שהכונה לאביו ואמו דזה חומרא באו"א בתוך בין אדם לחבירו שהכאתם היא כמו רציחה בכל אדם.

ועיין בספר חרדים במצוות שבלב מצוה לז לח שהביא בשם הזוה"ק פ' כי תצא שבכלל מצות כבוד אב ואם כלולה גם המצוה של אהבת אב ואם כדרך שהם אוהבים את הבן. והחיי אדם הל' כבוד או"א [סע' א] העתיק דין זה להלכה וכתב ופשיטא שצריך לאהוב אותם כגופו ולא עוד אלא שכתב שם שהוקש אהבתם לאהבת המקום והביא שם את לשון הזוה"ק כגברא דאשתדל בתר אבוה ואמיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה וגופיה - פירוש כאדם העוסק עם אביו ואמו שהוא אוהב אותם יותר מעצמו ונפשו ורוחו ונשמתו ע"כ מדבריו שם ועיי"ש עוד ובמה שהביא ראיה מהמהר"ל בגבורות ה' פרק ו'. וסימוכין לדבריו אפשר למצוא בריש ירושלמי פאה שמגדירה את מצות כיבוד או"א כפירעון חוב [ובעקבות הירושלמי הלך בעל ספר החינוך במצוה לג ע"ש לשונו הזהב שהוסיף שמתוך שמכבד הוריו יבוא גם לכבד את השותף השלישי ביצירתו דהיינו הקב"ה]. ועי' לקט שיחות מוסר [לגרי"א שר זצ"ל ח"ג עמ' שכז והלאה].   

וצפייה צפיתי בהרבה ספרים שלמדו בפשטות מדברי הרמב"ן שהכיבוד היא מצוה שבין אדם למקום. ותלו יתדותיהם בלשונו [יג-יד]: "והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל יתעלה, כי לכבוד הבורא צוה לכבד את האב המשתתף ביצירה ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו". ועוד שם "והנראה במכתב הלוחות שהיו הה' הראשונות בלוח אחד שהם כבוד הבורא כמו שהזכרתי והה' השניות בלוח אחר שיהיו חמש כנגד חמש". הרי שהמצוה היא לכבוד ה'. אבל נגד עינינו עומדים דבריו שמופיעים לעיל [פסוק יב]: "כבד את אביך - הנה השלים כל מה שאנו חייבים בדברי הבורא בעצמו ובכבודו וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה כי השם אבינו הראשון והמוליד אבינו האחרון". ומשמע שהמצוה היא בין אדם לחבירו. ואולי אין סתירה והמצוה היא מורכבת ומשלבת בין אדם לחבירו ובין אדם למקום גם יחד. [עי' בס' נחלת צבי ח"א למו"ר הרב הגאון ר' אפרים זאב קליין שליט"א בפרשת יתרו ובס' מנחת אשר בראשית עמ' עמ' רס]. שוב מצאתי כן בדברי האברבנאל, ותעלוזנה כליותי, וז"ל: "כבד את אביך זה הוא הדבור החמישי, וכבר יראה ממנו שהוא מהדברים שבין אדם לחברו וכן הוא דעת הרמב"ן כי הוא בכבוד ההורים שהם היותר אהובים מכל שאר החברים. האמנם בא עם הדבורים האלוקיים שהיו בלוח האחד שהם בין אדם למקום לפי שבאמרו כבד את אביך נכלל כבוד הקב"ה האב האמיתי והוא האחד היותר מיוחד שבשלשת השותפים שיש ביצירת האדם. וכמו שנאמר דברים [לב, ו] "הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך", וכן אמרו במכילתא כאן [כ יב] הקיש כבוד אב ואם לכבוד המקום דכתיב [ויקרא יט ג] "איש אמו ואביו תיראו" וכתיב [דברים ו יג] "את ה' אלקיך תירא". ומתאים שהדברה האמצעית תחבר בין שני החלקים. ועי' בדבריו היקרים שנכתבו בס' עיונים בתענית בהקדמה על יקרת מצוה זו הכוללת בתוכה גם בין אדם לחבירו וגם בין אדם למקום. ובשאלה זו חשוב לציין לדברי הגרש"ר [שיעורי רבי שמואל ב"מ סי' ס'] שהביא מדברי הרמב"ן בבבא מציעא שנקט שכיבוד אב ואם הוא בגדר איסור [דהיינו בין אדם למקום] ולא בגדר ממון [דהיינו בין אדם לחבירו] והשטמ"ק שם חולק. והביא גם דברי הברכת שמואל בסי' ג' עיי"ש ותמצא נחת.

סיפר לי הגאון ר' יצחק הוטנר על אחד מראשי הישיבות הנודעים והמוערכים ביותר, שהתארס עם בחורה סמוך לפרוץ השואה. לאחר המלחמה התברר שהכלה איבדה את רוב בני משפחתה והיא ניצלה בחסדי שמים. אך בריאותה הנפשית והפיזית ניזוקו והיה אפילו חשש סביר שהיא לא תוכל ללדת. קרובי החתן ניסו לשכנעו לנתק את האירוסין אך הוא סירב בנימוק שהיא איבדה את משפחתה ובריאותה והדבר היחיד שנותר לה הוא חתנה והוא לא מוכן לקחת גם את זה ממנה. הרב הוטנר אמר שכל ההצלחה של אותו ראש ישיבה היתה כגמול מן השמים על הנהגתו  האצילית להמנע מפגיעה בבת ישראל. [הגר"ד יפה שליט"א]  שבבתתתת שלווםםם!!!