"להקשיב
לחכמה אזנך ותטה לבך לתבונה" [משלי ב' ב']. כתוב בבאורי הגר"א: כי החכמה
היא מה שמקבל אדם מרבו ולכן אמר להקשיב לחכמה אזנך לקבל וכמו שאמרו חז"ל עשה אזנך
כאפרכסת. אולם כאשר יבין הדבר על בוריו נקרא תבונה והיא צריכה הטיית הלב כי הלב מבין.
ולכך אמר תטה לבך לתבונה להבין על בוריו מה שקבל מרבותיו ומה שבלב רבו. ועוד כתוב שם
[ט"ז כ"א] לחכם לב יקרא נבון, בחכמה יש גם כן תבונה והיא להבין החכמה על
בורי' וזהו לחכם לב מי שיבין החכמה על בורי' יקרא נבון ע"כ. נמצינו למדים
שחכמה היא מה שמקבל מרבו ע"י הקשבה [מובא ש'קשב' אותיות 'בקש'] ותבונה היא
להבין את הדבר על בוריו ע"י לבו [והגר"א אומר בפסוק הבא ש'בינה' היא
הבנת דבר מתוך דבר].
בגמרא
בבלי כתוב תא שמע ופי' לשמוע טוב-טוב. ואילו בירושלמי נאמר 'תא חזי' – בא וראה.
הירושלמי קרובה יותר לדרגת הנבואה ובהירות הראיהה ואילו הבבלי היא בבחינת 'במחשכים
הושבני' כדאי' בבבלי עצמה.
וז"ל
רבנו יונה בבאורו "חכמת האדם קבלת דברי החכמה מפי המלמדים והמורים. התבונה - שיתבונן
אח"כ לדעת טוב טעם הדברים עד שישיג להבין דבר מתוך דבר ולדמות הדברים אשר למד
כל ענין הראו לדמות לו... הזהיר בכאן על נטיית הלב לתבונה כי צריך האדם לפנות מחשבתו
מבל דבר ולהטות לבו מכל חפץ וליחדו לתבונה." כאן מלמדנו רבינו
יונה שכדי לזכות לחכמה מפי רבו ולהשיג דבר מתוך דבר [לגר"א תבונה היא
להבין דבר על בוריו ולרבינו יונה פי' להבין דבר מתוך דבר] צריך להתמסר למשימה בכל
לבו ולא להתעניין בדברים אחרים.
ובס' מי מרום כתב: "החכמה שהיא מושגת כולה איננה בגדר
חכמה באמת אפשר רק להקשיבה באוזן מקשיבים אליה והיא עדיין רחוקה כי החכמה האמיתית היא
אותה שאין לה סוף וגבול ועל כן כשמשיגים קצת ממנה תיכף מרגישים ומקשיבים בעומק יותר
גדול מהמושג. וזהו יסוד מעלתה שתמיד נשארים במצב של הקשבה ולא רק השרשים של החכמה גדולים
ונשגבים ונפלאים ממושגי האדם אלא גם הענפים הנקראים תבונה מה שמבינים דבר מתוך דבר
באים דרך מופלא ביותר מבינת האדם אלא שנדרש בעיקר להטות את הלב ועל ידי העמדת האוזן
להקשיב וע"י הטיית הלב להבין מקשיבים ומבינים להקשיב לחכמה אזנך תטה לבך לתבונה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה