לזכות ר' אריה בת דבורה לברכה והצלחה וכל ט"ס
לזכות מרים נחמה בת דבורה וזהבה אסתר בת דבורה לזיווג הגון
כי השם יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה [משלי ב ז]
מד"ר
פרשת כי תשא פמ"א ס"ג: 'כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה' שגדולה החכמה אבל
גדולים ממנה הדעת והתבונה ומי שהקב"ה אוהבו אזי מפיו דעת ותבונה שהיא בדרגה גבוהה
יותר מסתם נתינה. משל לבן מלך שבא מבית הספר ומצא תמחוי קערת אוכל בה מניחים הרבה תבשילים
וממנה נוטלים כל הסועדים לפני אביו, נטל אביו חתיכה אחת ונתן לו. מה עשה בנו אמר לו
איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך ולא מן התמחוי ככל הסועדים אלא משלך ומפני שהיה מחבבו
נתן לו מתוך פיו הוי כי ה' יתן חכמה, ומי שמחבבו יותר מפיו דעת ותבונה.
וכן
אי' בגמ' ברכות נח "הרואה חכם מחכמי אומות העולם מברך שנתן מחכמתו לבשר ודם"
ואילו על חכמי ישראל מברכים "שחלק מחכמתו ליראיו" שכביכול חלק עמם את חכמתו
הוא.
וזה ביאור הברכה 'אתה חונן וכו' חננו מאתך' – מתוך פיו יתברך, כביכול.
[סידור עולת תמיד]
הגרי"מ חרל"פ במי מרום כותב שהתענוג העילאי הוא ליצור יצירה
מקורית אע"פ שאנחנו מוגבלים וכל יצירותינו הן יש מיש. כשאדם מחדש בתורה והשם
שותף לו, הוא יוצר יש מאין. אין תענוג גדול מזה.
עי' נדה ע: שדורשת על פסוקנו משל למלך שעשה סעודה לעבדיו ומשגר
לאוהביו ממה שלפניו. ומחדש רש"י חידוש נורא "כך חכמה שהיא לאוהביו של
מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר". הרי שיש שזוכים לקבל חכמת השם מפיו ויש
שמקבלים רק מאוצר אחר. [הערה: רש"י כתב שמקבלים 'חכמה' מפיו. אבל בפסוק יש
'פסיק' אחרי המילה 'חכמה', כך שרק הדעת ותבונה מקבלים מפיו.] ומי הם אוהביו? בקובץ
חיזוק [ח' במאמרו הנפלא של הגר"ד כהן וכ"כ הגרש"י בורנשטיין
בהקדמתו לספר 'זאת ליעקב' על מס' קידושין] ציטט את המדרש המפורסם [תנחומא נח] על עמלי
תורה שבעל פה, שהם הם אוהביו של מקום. ושם האריך במעלות העמלות בתורה ע"ש
וינעם לך.
ושם גמרא אי' ששאלו אנשי אלכסנדריה את ר' יהושע בן
חנניה, מה יעשה האדם ויחכם, אמר להם ירבה בישיבה וימעט בסחורה. א"ל הרבה עשו כן
ולא הועיל להם אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו שנאמר 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה',
ומסיקה הגמרא, דהא בלא הא לא סגי. כלומר, לקבל חכמה מהקב"ה ע"י שירבה בישיבה
וימעט בסחורה אי אפשר אלא צריך גם לבקש רחמים ממי שהחכמה שלו. ועומק דברי הגמרא שאי אפשר
לזכות לתורה מפיו של הקב"ה אא"כ מתחברים אליו ע"י תפילה. אם היה
מדובר בתרגיל אינטלקטואלי היה מספיק אולי להרבות בלימוד ולמעט בסחורה אבל מכיון
שמדובר בפעולה רוחנית-אלקית צריך גם לחזור לשורש ולמקור והיינו לבקש רחמים שיתן את
התורה מפיו. והתפילה גם משנה את הלימוד, שהלומד מודע למקור האלקי של התורה.
ומהי המדה בתפילה ובבקשה? דבר זה נלמד מתפילתו
של עתניאל בן קנז [תמורה ט"ז] ויקרא יעבץ לאלקי ישראל לאמור אם ברך תברכני והרבית
את גבולי והיתה ידך עמי ועשית מרעה לבלתי עצבי. אם ברך תברכני – בתורה, והרבית את גבולי
– בתלמידים, והיתה ידך עמי - שלא ישתכח תלמודי מלבי, ועשית מרעה - שיזדמנו לי ריעים
כמותי, לבלתי עצבי - שלא ישגבני יצה"ר, מלשנות - אם אתה עושה כן מוטב ואם לאו
הריני הולך בנסיסי לשאול [הריני מת בעצבוני - רש"י ז"ל] מיד ויבא אלקים את
אשר שאל ע"כ.
והעיר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל שהוסיפו
כאן חז"ל תיבה אחת 'מיד' אשר לא נרמז בקרא כי מאחר שאמר אם אתה עושה כן מוטב ואם
לאו הריני הולך בנסיסי לשאול. כלומר ששלימות החכמה היא ענין של חיים ומות בשבילו. ע"י
בקשה כזו הקב"ה נותן מיד כך צריכה להיות בקשת בן תורה מאת הקב"ה שיחננו בתורה
עליו לחוש בכל נימי נפשו כי אם הוא זוכה לתורה מוטב ואם לאו הריהו הולך ח"ו לשאול
בלי תקוה והמבקש רחמים בהרגשה כזאת נענה מיד עכ"ד הגרח"ש ודפח"ח.
ועי' בס' דליות יחזקאל [עמ' שצה] שהביא
בהקשר זה את הפסוק 'ישקני מנשיקות פיהו' שבקבלת התורה קבלנו את את התורה מפיו של
הקב"ה באופן של נשיקה – באהבה. וזה מתאים עם מה שלמדנו מדברי רש"י
שהלימוד מפיו הוא רק לאוהביו.
ובברכות [כ"ב] לומדים דיני זב בלימוד התורה ממעמד הר סיני,
שהלימוד שלנו צריך להיות כנתינתה.
נמצא שהיום אפילו אחד שעוסק בתורה שכינה
כנגדו ומה שאמרו ב"ב י"ב שחכם עדיף מנביא כתב רמב"ן שם שהחכמים יודעים
האמת ברוח הקודש שבקרבם וזו דרגת 'מפיו' של הקב"ה.
[עי' עלי שור ח"ב עמ' קכד דברים נפלאים ובמה שהביא מספר נפש
החיים]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה