יום שלישי, 29 בינואר 2013

צפונות

לזכות האדמו"ר ר' יצחק  מנחם בן גיטל מירל בריינדל לאה לברכה והצלחה בכל מעשי ידיו
 
ושמואל אלכסנדר בן נעכא גיטל ואברהם מרדכי בן נעכא גיטל לברכה והצחלה בכל מעשי ידיהם ויגדלו לתפארת עם ישראל
 
 
 איתא במדרש תנחומא פ' נח: "יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה שבחר בישראל שבעים אומות וכו' ונתן לנו את התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבע"פ וגלה אותם לישראל ולא עוד אלא תורה שבכתב פרטות תורה שבעל פה פרטות, ותורה שבע"פ הרבה ותורה שבכתב מעט, ועל שבע"פ נאמר, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. וכתיב 'ולא תימצא בארץ החיים'. ומאי 'לא תמצא בארץ החיים', וכי בארץ המתים תימצא? אלא שלא תימצא תורה שבעל-פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל'. וכך דרכה של תורה, פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. לפי שלא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל-פה, שנאמר 'כי על-פי הדברים האלה כרתי אתך ברית'.  לא כתב הקדוש ברוך הוא בתורה 'למען הדברים האלה', ולא 'בעבור הדברים האלה', ולא 'בגלל הדברים', אלא 'על-פי הדברים'. וזו היא תורה שבעל-פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך [צריך להתאמץ ולהתייגע בלימודה של תורה], שנאמר 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול' - אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול, שהקדוש ברוך הוא מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא ובטהור. ולעתיד לבוא, 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'. ולא קיבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקדוש ברוך את ההר כגיגית, שנאמר 'ויתיצבו בתחתית ההר' [ומדובר כאן על תורה שבעל-פה]. ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אם מקבלים אתם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ואם תאמר: על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלים אתם את התורה, ענו כולם ואמרו 'נעשה ונשמע', מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט [אם כן מדוע היה צורך בכפיית ההר]? אלא אמר להן על התורה שבעל-פה, שיש בה דקדוקי מצוות קלות וחמורות, והיא עזה כמוות וקשה כשאול קנאתה, לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקדוש ברוך הוא בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך'. [המדרש מיישב את הסתירה, ואומר שאכן על תורה שבכתב אמרו ישראל 'נעשה נשמע', אך על תורה שבעל-פה שאין לה גבולות והיא ארוכה מני ים היה צורך לכפות עליהם את ההר כגיגית]. ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו, 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך', ואיזה? זה תלמוד שהוא על הלב. הוי אומר, 'ושננתם לבניך', זו תלמוד שצריך שינון. ללמדך, שפרשה ראשונה שבקריאת שמע אין בה פירוש מתן שכרה בעולם הזה, כמו שכתוב בפרשה שניה, 'והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם', זה מתן שכר עוסקי מצוות, שאין עוסקין בתלמוד. ובפרשה שניה כתיב בה 'בכל לבבכם ובכל נפשכם' ולא כתב 'בכל מאדכם'. ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג, אינו יכול ללמוד תורה שבעל-פה, לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול'.

 זכינו להארה בגודל הזכות של לימוד תורה שבעל פה שהיא 'פרטות' לעומת תורה שבכתב שהיא 'כללות'. נוסיף ונשאל, הרי כתוב במשנה באבות על הלומד מתוך יגיעה ועמל 'אשריך' בעולם הזה, במה זוכים כאן אותם אוהבי ה'? נחזי אנן.
  'כי ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה' [משלי ב ז]. דורשת הגמרא [ע:] משל למלך שעשה סעודה לעבדיו ומשגר לאוהביו ממה שלפניו. ומחדש רש"י חידוש נורא "כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר". מה שצפון בתוך פיו של הקב"ה שמור לאוהביו עמלי תורה שבעל פה. אלו שלומדים שלא מתוך אהבה מקבלים מאוצר אחר. [עי' דרשת הגמרא סנהדרין צט: על הפסוק "נפש עמל עמלה לו" ודברי רש"י שם].
 במדרש למדנו יישוב לקושיא המפורסמת: למה היה צורך לכפות על עם ישראל הר כגיגית אחרי שכבר אמרו נעשה ונשמע? ותירץ המדרש שעל תורה שבכתב אמרו נעשה ונשמע והיה צורך לכפייה היתה על קבלת תורה שבעל פה שהיא קשה ומייגעת. וכש'הדור קבלוה בימי אחשורוש' מתוך רצון, ההיגיון מחייב שהקבלה הייתה דוקא על תורה שבעל פה, כי תורה שבכתב כבר התקבלה ברצון ואין בה שום 'מסירת מודעא'. ואחרי שראינו במדרש, שאין לומדים תורה שבעל פה אלא מתוך אהבה, כמה מאירים הם דברי רש"י הקדוש [שבת פ"ח] שהדור קבלוה 'מאהבת הנס'.
ותא חזי דברי הכהן הגדול מלובלין ['פרי צדיק' פורים אות ב]: "ועיקר קטרוג המן נתעורר על ידי שהגיע אז זמן התפשטות תורה שבעל פה וכמו שזכו אח"כ לאור תורה שבעל פה שנקראת אורה וכמו שאמרו בשבת פח ע"א הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו התורה שבע"פ שעל זה היתה הכפית הר כגיגית [תנחומא נח פ"ג] עכ"ל. והן הן הדברים. זה בודאי קיום 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול'.  
לאור דברי המדרש, שבתורה שבעל פה הדברים באו 'צפונים', נראה כדבר המסתבר שבמגילת אסתר נמצא ביטוי להצפנה הזו, ונגדירה כממוצע בין תורה שבכתב המפורש והכתוב שחור על גבי לבן לבין תורה שבעל פה הצפונה בתוך הכתוב. ואכן, עצם השם כבר מורה על אותו הסתר שאנחנו חותרים לבקוע, ומנסים בכך, לחשוף את הצפון – מגילת אסתר. גילוי ההסתר. אסתר מן התורה מנין "ואנכי הסתר אסתיר" [חולין קל"ט]. "ואין אסתר מגדת".
ונוסיף ונאמר: תורה שבכתב כולה היא שם השם, כמו שהגמרא [ברכות כא] לומדת חיוב ברכת התורה מהפסוק 'כי שם השם אקרא [דהיינו תורה] הבו גודל לאלקנו' [דהיינו הברכה]. וכך בנוסח ברכת התורה 'ונהיה אנחנו וצאצינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך' דהיינו יודעי תורה הם הם יודעי שמו יתברך. ועיין גם בהקדמת הרמב"ן לתורה. בכל ספר בתורה שבכתב, שם השם כתוב בפירוש. במגילת אסתר, כידוע ומפורסם, שם השם לא מופיע בפירוש אלא שהוא צפון בתוך כל פסוקי המגילה, וכדוגמת תורה שבעל פה שצפונה בתוך תורה שבכתב.
ומצאתי בס"ד מה שהבעיר השפת אמת [פורים תרמ"ו] וז"ל: "מגילה זאת נקראת אגרת ונקראת ספר כדאיתא בגמרא והיינו שהוא ענין ממוצע וחיבור מתורה שבכתב לתורה שבע"פ שהרי אז התחיל שורש תורה שבע"פ אנשי כנה"ג ובית שני". ואולי לזה רמז והצפין הרמב"ם בתוך דבריו בסוף הלכות מגילה פרק ב' הי"ח: "כל ספרי הנביאים והכתובים ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר והרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה...." גם ספר וגם אגרת. תורה שבכתב ותורה שבעל פה.
גם מיקומו ההיסטורי של הנס מוכיח זאת, שהרי התרחש הסיפור בין בית ראשון שמסמל תורה שבכתב ובית שני שמסמל תורה שבעל פה. [עי' בשפ"א תרל"ג, תרמ"ד ועוד].
ושתיית היין בפורים תקבל מעתה משמעות חדשה. כאשר נכנס היין, יינה של תורה שבכתב [עי' ע"ז ל"ה] יוצא הסוד של תורה שבעל פה הצפון בתוכה.
וכמה נפלא שסמוך לפורים תמיד קוראים פרשת תצוה שבה לא מופיע שמו של משה, אלא הוא צפון בתוך הפסוקים, כגון 'ואתה תצוה', וה'אתה' הזה אינו אלא משה רבינו.
נקודה נוספת שאפשר לעמוד עליה היא שהמדרש קורא לתשב"כ 'כללות' ותורה שבעל פה 'פרטות'. בראותי דברי המדרש עלה בדעתי האגדה המפורסמת על רבי משה רבינו [מנחות כט] שלא הבין את שיעורו של ר"ע עיי"ש. והדברים הם צפונים וסתומים ובודאי נשגבים מבינתו הדלה. אך לפי ערכנו אולי אפשר ליישם את הגדרת המדרש לאבות התורה. משה רבינו, אבי תורה שבכתב חי בעולם של כללים שמקביל לדרגת תורה שבכתב. משה הוא כלל. ואילו רבי עקיבא, אבי תורה שבעל פה, יורד לפרטים ופרטי פרטים ודורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. רבי עקיבא הוא פרט. מה שלא ראה, כביכול, משה רבינו, ממעמדו הרם, ראה רבי עקיבא ופירש לדורות הבאים. וראה דברי קדשו של המהר"ל בס' תפארת ישראל פרק ס"ג שהאריך לבאר על דרך זו.
.
 
 
 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה