בענין תשביתו

מצות תשביתו

 

לרפואת האדמו"ר ר' יצחק מנחם בן גיטל מירל בריינדל לאה ור' שלמה בן פייגע דינה, יואל בן אסתר ויהודה בן ציון בן נעמי

ולזכות ר' דוד שוקראללה בן רחל וב"ב

 

מחלוקת ר"י וחכמים אם השבתתו בשריפה דוקא או בכל דבר

מתניתין פסחים כ"א ע"א -  כל שעה שמותר לאכול מאכיל וכו' ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. הרי דלר' יהודה אינו יכול לקיים מצות ביעור חמץ כי אם ע"י שריפה ולחכמים יכול לקיימה בכל דרך שהיא דהשבתתו בכל דבר.

שיטת הרמב"ם לוקה משום שאין בו מעשה – קשה מדברי הגמרא שהטעם הוא משום דניתק לעשה

וברמב"ם פ"א מהל' חמץ ומצה הל' ג' כתב וז"ל אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אע"פ שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה ומכין אותו מכת מרדות עכ"ל.

ובמשנה למלך תמה על מש"כ הרמב"ם שאם קנה חמץ או חימצו לוקה כיון שעשה בו מעשה, והלא לימוד ערוך הוא בידינו בפסחים [דף צ"ה.] דבל יראה ובל ימצא הוא לאו הניתק לעשה דתשביתו וא"כ אין לוקה בלאו זה כלל בין אם יש בו מעשה ובין אם אין בו מעשה.

תירוץ הגר"ח – הרמב"ם סובר שהשבתתו בכ"ד ואין מצוה בחפצא משא"כ הגמרא הולכת לשיטת ר"י שמצות שריפה בחפצא והלאו ניתק לעשה

ובהסבר שיטת הרמב"ם, כתב הגר"ח מבריסק בחידושיו לרמב"ם שם: "ונראה דלא דמי המצוה של תשביתו דהשבתתו בכ"ד למצות שריפה, דמצות תשביתו כשארי השבתות הוי עיקר המצוה שלא יהא להבעלים חמץ משא"כ אם מצותו בשריפה הוי מצוה שחייל בהחפצא של החמץ דחלה בו דין שריפה.

ולפ"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם דלוקין על לאו דלא יראה ולא ימצא דהטעם דלא חשוב לאו הניתק לעשה צ"ל דהוא משום דס"ל דהך תשביתו עיקרו הוא איסור עשה שלא יהא לו חמץ והוי כמו כל דברים האסורין בעשה ול"ת דלא הוי ניתק לעשה, וא"כ לא שייך זאת אלא אם נימא דהשבתתו בכ"ד וכש"נ דלמ"ד השבתתו בכ"ד עיקר הקרא דתשביתו הוא שלא יהא להם חמץ משא"כ אם נימא דמצותו בשריפה א"כ הויא מצוה הנעשית בגוף החפץ ואז פשיטא דהוי ניתק לעשה כמו שריפת נותר וכדומה. ואפילו אם נימא דגם לדידי' נכלל בהך דתשביתו איסורא שלא יהא להם חמץ אבל חיוב השריפה שבחמץ הא פשיטא דהוי מצות עשה כשארי דברים הטעונין שריפה וכיון דגם זה נכלל בהקרא א"כ פשיטא דמיחשב עי"ז ניתק לעשה. ולפ"ז הרי ניחא דעת הרמב"ם, דסוגיית הגמ' בפסחים דף צ"ה שהבאנו, הא קיימא אליבא דר' יהודה וכמבואר בסוגיא שם ולר"י דס"ל דמצותו בשריפה פשיטא דהוי ניתק לעשה משא"כ הרמב"ם דפסק בפ"ג מהל' חמץ ומצה דהשבתתו בכ"ד וא"כ ליכא בהך דתשביתו רק איסור עשה לחוד שלא יהא להם חמץ ע"כ שפיר פסק דלא הוי ניתק לעשה ולוקין עלי' וכש"נ.

ובזה מיישב שם הגר"ח קושיא נוספת דהנה הגרעק"א [בהגהותיו לאו"ח סי' תמ"ה וכן הקשה האבני מילואים בסי' י"ט] הקשה עמ"ש הטור דלר' יהודה בפסחים דף כ"א ע"א דאין ביעור חמץ אלא בשריפה, הרי שאפרו של החמץ הוא כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, ואילו לרבנן דהשבתתו בכל דבר הו"ל אפרו של החמץ כדין כל הנקברין דאפרן אסור, דלכאורה הלא כל הטעם לחלק בין כל הנשרפין לכל הנקברין הוא כמ"ש התוס' בתמורה דף ל"ג ע"ב בד"ה הנשרפין, דנשרפין כיון שציוה הכתוב לשורפן אחר שעשה כאילו נעשית מצוותו ואין לך דבר שנעשית מצוותו ומועלין בו וכו' אבל הנקברין דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם. ולפי"ז הי' צ"ל דבחמץ לאחר ביעורו אם במפרר וזורה לרוח או לים לחכמים, ואם בשורף לר' יהודה לכ"ע כבר נעשית בו מצוותו דתשביתו ואפרו מותר, דכל הפלוגתא בין ר"י לחכמים היא במה מתקיימת מצוות ביעור אבל לאחר שנעשית בו מצוותו של ביעור ולחכמים זהו ע"י שמפרר וזורה לרוח או לים צ"ל אפרו מותר ככל הנשרפין אף לחכמים ואמאי פסק הטור דלחכמים אפרו אסור כדין כל הנקברין. וכחב ע"ז הגר"ח "ולענין היתר דנעשית מצותו בעינן דוקא שיהא נעשית מצותו בהחפצא ואז ניתר החפץ ולא כשהבעלים קיימו מצוה דרמיא עלייהו יהא ניתר בזה החפצא וע"כ שפיר מחלק הטור בין השבתתו בכ"ד ובין שריפה דאם השבתתו בכ"ד רק הבעלים קיימו מצוה שאין להם חמץ וע"כ לא הותר האפר משא"כ אם מצותו בשריפה דנעשה המצוה בהחפצא והוי נעשית מצותו ע"כ הותר האפר". ועי' בספר היקר המדות-לחקר-ההלכה מדה י'.

קושיות הגר"ש היימן על הגר"ח

בחידושי הג"ר שלמה היימן זצ"ל הקשה על מ"ש הגר"ח דלרבנן המ"ע של תשביתו היא רק על הגברא דלפי"ז אי"מ מדוע צריך מעשה של ביעור חמץ ע"י פירור וזריה לרוח או לים הלא כדי שלגברא לא יהי' חמץ די לכאורה בכך שיפקירנו ויסלק א"ע מבעלותו על החמץ. והביא שם דבאמת מצינו שהרמב"ן בפסחים דף ו' ע"א ובפירושו עה"ת לפ' בא פרק י"ב פס' י"ט הביא את המכילתא דחמץ של ישראל ביד עכו"ם אינו עובר עליו בב"י וב"י, וכתב "שלא הוזהרנו מהתורה אלא שלא נקיים חמץ שלנו ברשותינו וכו'". והשאג"א בסי' פ"ג כתב ע"ז "הרי מבואר מדברי הרמב"ן שיש תקנה לחמץ שלא ביטלו ע"י שיוציאנו מרשותו ושוב אינו עובר עליו מהתורה, כי הדבר ברור לדעתם ז"ל דלאו דוקא אם הכניסו לרשות הנכרי הוא דאינו עובר עליו דהוא הדין אם לא הכניסו לרשות נכרי כל שהוציאו מרשותו סגי לי' בהכי ושוב אינו עובר עליו וכו" ועיי"ש שהשאג"א האריך בכמה קושיות על דברי הרמב"ן להוכיח שלא די בהפקר בלבד אלא שצריך גם מעשה ביעור. ולבסוף הסיק שם וז"ל ומה שנ"ל בזה הוא זה דודאי אע"ג דמהני לענין שלא לעבור על בל יראה וכל ימצא במוציאו מרשותו, משום דגבי אזהרה שלהן כתב רחמנא ביתך וגבולך, וכל שאינו בביתו וגבולו שוב אינו עובר עליו וכו' אבל מ"מ לענין מצות השבתה אינו כן אלא כל היכא שמוציאו מרשותו קודם איסורא שהוא קודם שש שעות של ערב פסח א"נ אפילו מוציאו מרשותו לאחר זמן איסורא ואפילו בתוך הפסח אלא שעדיין לא החמיץ, שוב לא חל עליו מצות השבתה מה"ת, אפילו לאחר זמן איסורא ולאחר שהחמיץ וא"צ להשביתו ולבערו מן העולם כלל אבל אם היה ברשותו לאחר שהחמיץ לאחר זמן איסורא, מעתה חלה עליו מצות השבתה ולא סגי ליה מעתה בהוצאה מרשותו וה"ט משום דכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם והאי השבתה היינו ביעור מן העולם אי לר' יהודא בשריפה אי לרבנן בכל דבר ומשמע מבתיכם כשהיא ברשותך ביום הראשון שהוא לאחר זמן איסורו אתה חייב להשביתו ולבערו מן העולם דוקא ולא סגי ליה בהוצאה מרשותו. ומוכח איפוא מכל זה דמשעה שישית ואילך מ"ע דתשביתו היא דין בחפצא של החמץ אף לרבנן והדרא קושיין לדוכתי' אמאי לוקין על הלאו רכ"י וב"י ואמאי לרבנן לא יהי' חמץ לאחר ביעורו כדין כל הנשרפין דאפרן מותר, עכ"ק. [עי' בקובץ אהלי שם ח"ב עמ' ק"נ שתירץ שרבנן סוברים שאה"נ, צריך לעשות מעשה בחפצא של החמץ (ולא סגי בהפקר), אבל המטרה היא שלגברא לא יהיה חמץ, עיי"ש, וכ"כ בספר לחם חקי ח"ג סי' סג].

הגר"ש היימן עצמו תירץ על קושייתו הנ"ל, דבאמת לכ"ע המ"ע של תשביתו היא דין בחפצא ופלוגתא דר"י וחכמים היא דלר"י יש במ"ע דתשביתו שני דינים א] השבתה מדין מיוחד של חמץ, ב] השבתת חמץ משום דין האיסור הנאה שבו דבזה הוא שוה לכל איסורי ההנאה. והא דאין ביעור חמץ אלא בשריפה זהו משום דין האיסור הנאה שבו כמו בנותר שטעון שריפה מצד האיסור הנאה שבו. וכן כתב המקו"ח [בסי' תל"א] דלר"י אף לאחר ביטול לא סגי לחמץ בלא ביעור משום איסור ההנאה שבו ואילו לחכמים המ"ע דתשביתו זהו דין מיוחד ופרטי בחמץ ואי"ז קשור לאיסור הנאה שבו כלל ולפי"ז אתי שפיר קושיית הגרע"א והא"מ על הטור שפסק כחכמים ופסק ג"כ דאפרן אסור שכן הא דאמרינן שאם נעשית בו מצותו אפרו מותר זהו דוקא אם נעשית בו מצותו דהאיסור הנאה שבו ולהכי באמת פסק הטור שלר"י חמץ לאחר ביעורו אפרו מותר משום שלר"י בשעה שהחמץ נשרף נעשית בו מצותו דהאיסור הנאה שבו אבל לחכמים שהמ"ע דתשביתו שנעשית בחמץ היא משום דין צדדי של חמץ ולא משום האיסור הנאה שבו אי"ז בכלל נעשית בו מצותו שהוא כלל באיסורי הנאה דוקא ולהכי פסק הטור שלחכמים אפרו אסור.

 

ובאהלי שם [שם] הביא ראי' לסברא זו מהא דקי"ל [יו"ד סי' שס"ט] דמת אסור בהנאה ואף כאן לכאורה אפשר להקשות כנ"ל דמאחר שנקבר ונעשית בו מצותו הרי שהי' צ"ל מותר בהנאה ואלא שבהכרח לומר דנעשית בו מצותו זהו רק כשהמצותו היא משום איסור הנאה ולהכי אי"ז שייך במת שקבורתו היא דין פרטי במת ולא משום האיסור הנאה שבו. אבל הוסיף שם דיסוד זה שהכלל דנעשה בו מצותו הוא רק היכא שמצותו היא משום איסור הנאה ולא מחמת דין צדדי נסתר מדין שריפה בע"ז דהנה התוס' בתמורה דף ל"ג ע"ב בד"ה הנשרפין כתבו והא דאמר שם בגמ' ל"ד ע"א אשירה אסורה לעולם אף על פי שהזקיק הכתוב לשורפה [דברים י"ב] היינו משום דכתיב [שם י"ג] "לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכו" והגאון הרוגוצ'בי בספרו צפנת פענח על הרמב"ם בפ"כ מהל' מאכלות אסורות הל' ד' הוכיח מכך שדין שריפה בע"ז אינו נובע מאיסור ההנאה שבה שהרי הפס' "לא ידבק בידך מאומה וכו" שממנו למדים איסור הנאה בע"ז מלמד שאיסור ההנאה שבע"ז ישנו גם לאחר השריפה. ומוכח איפוא דדין שריפה בע"ז הוא משום ע"ז ולא משום האיסור הנאה שבה שממשיך גם לאחר השריפה. ומ"מ חזינן שלולא הפס' של "ולא ידבק בידך מאומה וכו" (שהוא מוכיח ששרפה בע"ז היא מדין ע"ז ולא שהוא סיבה לכך) הי' הדין שאפרה של האשירה מותר כדין כל הנשרפין אע"פ שלפי הכלל של הגר"ש היימן אי"ז בכלל נעשית בו מצותו (והא דמת אסור בהנאה אף שנעשית בו מצותו זהו מטעם אחר ואכ"מ) עכ"ד ועיי"ש עוד.

 

קום ועשה או שב ואל תעשה

 

בפסחים [דף ד' ע"ב] אי' דבדיקת חמץ מדרבנן הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ופירש"י דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב הוי השבתה עיי"ש. ובתוס' הקשו על זה ופירשו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי מטעם דמאחר שבטלו הוי הפקר ויצא מרשותו מדקאמרינן אבל אתה רואה של אחרים וכו' פי' דהחמץ נעשה אינו שלו ואינו עובר עליו אבל בביטולו זה אינו מקיים מצות תשביתו עיי"ש. ועיין במנחת חנוך מצוה ט' שנסתפק אם מצות עשה דתשביתו הוא בשב ואל תעשה היינו שצריך שיהא החמץ מושבת כלומר שלא יהיה לו חמץ בתחלת שבע ואם אין לו חמץ כשהגיע שבע לו יהא שלא היה לו חמץ מעולם קיים העשה דתשביתו בשב ואל תעשה כמו בעשה דשבתון דשבת ויו"ט דקיים העשה בשב ואל תעשה היינו כשאינו עושה מלאכה הוא מקיים מצות שבתון כמו כן הכא כשאין לו חמץ באיזה אופן שיהיה מקיים מצות תשביתו ולפ"ז א"צ לדקדק שיהיה לו חמץ קודם הפסח ויבערו דכשאין לו חמץ ממילא נתקיים המצוה בשב ואל תעשה או דצריך לקנות חמץ כדי לבערו כמו שצריך לקנות תפילין וציצית כדי לקיים מצות תפילין וציצית ע"ש.

 

ועיין שם עוד שרצה לתלות זה במחלוקת רש"י ותוס' בענין מצות תשביתו דלתוס' דתשביתו הוא שריפה דוקא ולא ביטול א"כ המצוה היא בקום ועשה והיינו שלאחר זמן איסורו ישרוף החמץ. ולרש"י תשביתו הוא ביטול וע"כ שצריך לבטל קודם זמן איסורו דאחר זמן איסורו לאו ברשותיה הוא דליבטליה א"כ ע"כ מצות תשביתו הוא בשב ואל תעשה, כלומר כשמבטל קודם זמן איסורו וכשהגיע זמן איסורו הוא מושבת ואין לו חמץ נתקיים העשה דתשביתו בתחלת שבע ע"י זה שאין לו אז חמץ עיי"ש. [וכמה אחרונים הקשו על תוספות והוכיחו להיפך – שלרש"י הוי קו"ע ולתוס' שב ואל תעשה ואכ"מ]

והנה הוא כתב שם איזה נ"מ בין אם נאמר שהמצוה הוא בקום ועשה או בשב ואל תעשה ואחד מהם הוא אם רוצה לבער חמצו ובא אחר וחטף ממנו ובערו אז אם המצוה היא בקום ועשה הרי נמצא דבחטיפתו הוא מונע את חברו מלקיים מצוה א"כ צריך לשלם לו עשרה זהובים כמו באחד ששחט ובא חברו וכסה שחייבו רבן גמליאל עשרה זהובים אבל אי נימא דהמצוה היא בשב ואל תעשה אינו חייב לשלם כלום דבשרפת חברו הוא בעצמו מקיים המצוה דתשביתו כיון דעכשיו אין לו חמץ ונמצא שלא חטף ממנו שום דבר עיי"ש.

ובס' איילה שלוחה [פסחים עמ' ז] הקשה, דהרי יש לו אפשרות לקנות עוד כזית וזה פחות מעשרה זהבים ומדוע יש לו חוב לשלם לו עשרה זהבים הרי בידו לקנות עוד כזית וזה עולה מעט. ואם איירי תוך פסח שפיר דאין הוא יכול לקנות אך אם איירי קודם פסח ודאי יקשה הרי בידו לקנות עוד כזית ויקיים את המצוה. ונראה לומר דאפי' קונה עוד כזית הרי זה מצוה בפני עצמה דכל כזית הוי מצוה בפני עצמו ולא שייך לומר דיקנה עוד כזית דהרי הוי מצוה בפני עצמה. וראי' לזה דאם נימא שיש לו חיוב לקנות נימא גם גבי ברכת המזון שיש לו חיוב לשלם לו מדוע יש לו חיוב לשלם לו הרי הוא יכול לקנות סעודה ולעשות עוד זמון ושפיר לא הפסיד לו כלום אלא ודאי אמרינן שכל סעודה בפני עצמה ולא מהני מה שיעשה עוד סעודה עכ"ד ועיי"ש מה שהעיר.

והגאון ר' משה אהרן פולייאב [אור השמש סי' כד] השיג על דברי המנ"ח  בזה"ל: דאינו כן, דאפי' אי נימא דהמצוה היא בקום ועשה אינו חייב לשלם לו כלום דאימתי אמרינו דחייב עשרה זהובים רק היכא דחטף מחברו מצוה והחוטף קיים אותה מצוה כגון באחד ששחט ובא חברו וכסה שהמכסה קיים מצות כסוי ולא השוחט נמצא שחטף מחברו מצוה והוא עשה אותה מצוה, אז צריך לשלם דמי המצוה אבל הכא שהחוטף בחטיפתו לא עשה שום מצוה, שהרי חמץ זה אינו שלו ואינו מקיים בשרפתו מצות תשביתו רק שע"י חטיפתו מנע את חברו מלעשות מצוה נראה דפטור. הגע בעצמך אם ימנע את חברו מלעשות מצוה כגון אם יסגור תפילין של חברו וע"י לא יקיים חברו מצות תפילין האם נימא דישלם לו עשרה זהובים עבור זה ומצאתי סברא זו ביו"ד סי' כ"ח בט"ז סק"ח שכתב כן בהדיא. וא"כ אפי' אי נימא דמצות תשביתו הוא בקום ועשה נמי אין החוטף ממנו צריך לשלם עשרה זהובים כיון דבחטיפתו לא קיים החוטף מצוה דתשביתו דמצות תשביתו הוא רק על הבעלים ולא על אחר ובחטיפתו רק מנע את חברו מלקיים המצוה ואין שום נ"מ בין אם נימא דמצות תשביתו הוא בקום ועשה או בשב ואל תעשה בכל אופן א"צ לשלם עכ"ד. וזכה לכוון לדברי הגאון הצדיק מקוז'יקלוב בשו"ת ארץ צבי סי' סה ועיי"ש שדן כיצד אפשר בכלל לתת שווי למצוה ולדרוש תשלום של י' זהובים, הרי כל חפציך לא ישוו בה, עיי"ש נועם אמריו וגם בס' 'כלי חמדה' על מועדי השנה [סי' מ' מחתן הכל"ח] שכתב שכאן המצוה מוטלת על כולם כדאי' בב"ק צ"ח שנביא בסמוך, ולא שייך קנס לחטיפה [ועיי"ש שאף הוא הסביר איך י' זהובים מכסה על הפסד מצוה שאין לה מחיר]. ויש לדון שמוטל על הבעלים יותר ולכן חייב. אכן, ביסוד דברי האורח מישרים שהמבטל חבירו ממצוה ולא קיים מצוה בעצמו אינו חייב לשלם, האמת היא שתלוי באשלי רברבי שנחלקו בשאלה זו. הט"ז בסי' כ"ח כתב שלא צריך לשלם בכה"ג אבל נחלקו עליו הדברי חמודות על הרא"ש [פ"ו סקכ"ה] והחמדת שלמה [פסחים כט.] עיי"ש. ועי' בקובץ מוריה [שבט תשנ"ח עמ' קכ"ד] מש"כ בזה.

והנה בגמ' ב"ק דף צ"ח ע"ב איתא, אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור, שהכל מצווים עליו לבערו עיי"ש. הרי משמע לכאורה דהחוטף קיים מצוה בשרפתו וא"כ אכתי יצטרך לשלם. אמנם נראה דזה לא מיירי כלל במצות תשביתו כלומר דהא דמצוה על כל אדם לשורפו הוא לא מטעם תשביתו דהא אין החמץ שלה אלא דהטעם הוא מכיון דעל חמץ זה עובר אדם בבל יראה מצוה על כל אדם לשורפו [עי' לקמן באורח מישרים סי' סז] או כמו שכתב המקור חיים [בפתיחה לסי' תל"א בסוף אות ב'] דהטעם הוא משום דהוי כמו שאר איסורי הנאה דמצוותן בשרפה לר' יהודה ולרבנן בפירור אבל לא מטעם תשביתו מצוה לשורפו עיי"ש וא"כ אפי' אי יש מצוה על כל אדם לשורפו ובשריפתו קיים מצוה וחייב לשלם, אז חייב לשלם אפי' אי נימא דמצות תשביתו הוא בשב ואל תעשה דהרי לא על מצות תשביתו אנו דנין אלא על מצוה אחרת שמצוה לשרוף חמצו של ישראל בפסח, ואי נימא דהבעלים קודמין גם במצוה זו, אז אם בא אחר ושרפו חייב לשלם עשרה זהובים דהא השורף בשריפתו קיים מצוה וחטף מצוה זו מן הבעלים. ואי נימא דבמצוה זו אין לבעלים שום קדימה אז אין החוטף צריך לשלם דהא לא חטף ממנו שום מצוה השייך להבעלים. ואין זה ענין לעשה דתשביתו ואין שום נ"מ בין אם עשה דתשביתו הוא בקום ועשה או בשב ואל תעשה דלא על מצות תשביתו אנו דנין, עכ"ד האורח מישרים וע"ע בס' מנחת בצלאל [עמ' קטו] ובקובץ קול התורה [ס"ט עמ' שיט במאמרו של הגרש"ז אולמאן שליט"א] .

גם יתכן שהפירוש בגמרא הנ"ל ['גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור, שהכל מצווים עליו לבערו'] הוא שהמצוה היא להפריש את הבעלים מאיסור [אחיעזר ח"ג ע"ג ד']. ולפ"ז, אף אם תשביתו היא מצוה בקו"ע לא יצטרך לשלם י' זהובים [עי' ס' אור יקרות עמ' נד עפ"י מש"כ בקצוה"ח שס"ג א' ובעמק השוה זילבר פסחים סי' א']. ואפשר לדחות שאפילו אם יש מצוה לאפרושי מאיסורא, בעליו קודמין, והחוטף יתחייב, עי' בס' עלי דשא סי' ט' מילתא בטעמא. ושם הביא מרש"י בב"ק (צ"א:) שההורג שור שאסור בהנאה חייב לשלם לבעלים י' זהובים, נמצא שאם בנד"ד מצווים לבערו מצד איסורי הנאה, מ"מ יצטרך לשלם. וציין גם לשער הציון שפי' את הגמרא בב"ק (צ"ח) דמיירי במצות תשביתו [ודלא כהבנת האורח מישרים]. ויש להאריך עוד בזה.  

ביטול חמץ ברוב היתר

חקרו האחרונים אי מבטל חמץ ברוב היתר אם מקיים בזה מצות תשביתו או לא, ונחלקו האחרונים בזה, בשו"ת נודע ביהודה [או"ח תנינא סימן צא בד"ה ומעתה י"ל] כתב בפשיטות דבזה לא קיים העשה דתשביתו הואיל והחמץ עדיין בעין רק שהוא אינו מכירו וכ"כ בשו"ת רע"א [סימן יט] דבודאי לא מקיים בזה עשה דהשבתה דהא אינו מושבת מהעולם. מאידך בשו"ת אבני נזר [או"ח סימן שלו ס"ח] כתב דסברא זו דלא קיים העשה בביטול רוב אינה מוכרחת די"ל דחשיב מושבת דעכשיו אין כאן חמץ כלל דנהפך להיות מצה.

וז"ל רעק"א: "וסברא זו צ"ע טובא, דלפי"ז יקשה לכאורה בהאי דפ' אלו הן הלוקין [מכות דף ט"ז] דמשכחת עוד בטלו בידים לענין חמצו דהלאו ניתק לעשה ובטלו בידים ברוב היתר דודאי לא מקיים בזה עשה דהשבתה דהא אינו מושבת מהעולם וא"א לו עוד לקיים העשה דתשביתו, דהא אף אם ישבית אותו הא משבית דבר המותר וביטל העשה בידים עכ"ל. הגרע"א קובע שאם עירב קמח חמץ ברוב קמח מצה ובשעת הביעור מתבטל החמץ ברוב היתר ונהפך אסור להיות היתר, בכל זאת אינו מקיים מצות תשביתו בזה ונחשב כמו שמכר החמץ לנכרי דבודאי אינו מקיים בזה מצות תשביתו אלא שעשה פעולה שלא יעבור על ב"י וב"י. והקשה מהסוגיא בטלו ולא בטלו [במכות] שרק בביטל העשה בידים, אז לוקה על הלאו. ובגמ' נו"נ שם בסוגיא היכא משכחת לה בלאו הניתק לעשה שביטל העשה בידים והלא משכחת לה בחמץ שעובר על ב"י וב"י והלך ועירב החמץ ברוב היתר שירד ע"י התערובת שם חמץ וביטל העשה בידים שאפי' אם יבער בשריפה את כל התערובת אי"ז השבתת חמץ אלא השבתת היתר וילקה על ב"י וב"י וא"כ תמוה למה לא מצאה הגמ' שבאופן כזה ביטלו בידים.

וז"ל האבני נזר או"ח חלק ב' סי' של"ו אות ח': ובעיקר הדין דפשיטא לי' לר"ע איגר ז"ל דלא קיים העשה בביטול ברוב כיון דאינו מושבת מהעולם, לדידי אינו מוכרח די"ל דחשיב מושבת דעכשיו אין כאן חמץ כלל דנהפך להיות מצה עכ"ל.

ושם באות י"ב וז"ל ומ"מ במה שכתב הגרע"א דבמה שביטל החמץ ברוב הוא מבטל העשה דתשביתו, ליתא, דאפשר שיערב עוד חמץ וקיי"ל חוזר וניעור ואח"כ יבערם. ואין לומר שיעבור על החמץ בבל יראה שהרי כתבו התוס' דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר עליו ומותר לכתחילה עכ"ל.  האב"נ מסביר שהיסוד של הגרע"א הוא שהתורה אמרה אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ובתערובת אין גוף החמץ מושבת מן העולם ונשאר קיים בעולם אלא שנמצא בתוך התערובת. והאב"נ סובר שכן נחשב השבתת חמץ כיון דע"י התערובת יורד הדין חמץ מהחפץ וזה גופא נחשבת להשבתת חמץ.

והקשה הגר"י גרוסמן [מחנה ישראל סי' סה ובקובץ מוריה קיג עמ' ק]  על האב"נ, דאיך לא הרגיש הגה"ק שבטענה זו סותר את עצמו במש"כ שמערב חמץ בתערובת כן מקיים בזה תשביתו, ולפי הטענה הזאת למה באמת מקיים מ"ע דתשביתו ע"י הביטול שמוריד שם חמץ מהחפץ ע"י ביטול ברוב והלא יש אפשרות שיוסיף חמץ ויהי' חוזר וניעור ואין כאן השבתה אלא תלוי' ועומדת אם כן יוסיפו או לא, ואיך מקיים מ"ע דתשביתו. וע"כ כוונת האב"נ שאימתי מקיים תשביתו באם אח"כ שורף או מאבד את כל התערובת ואין שום אפשרות לערב עוד חמץ שיהי' חוזר וניעור ושוב אין שום השגה על הגרע"א שג"כ נפרש כוונתו שמקודם מערב חמץ בשיעור ביטול ואח"כ שורף או מאבד כל התערובת ובשריפת התערובת אינו מקיים מ"ע דתשביתו דשורף היתר ולא חמץ ויש כאן ביטול לגמרי דתשביתו ושפיר הקשה דיש אופן ביטלו עכ"ד הגר"י גרוסמן וע"ש עוד.

ובאילת השחר מס' זבחים דף ק"י כתב על רע"א: דהנה דבר שנתבטל ברוב היתר, דהותר לכל העולם זהו רק משום שאין החמץ ניכר ואם יהיה אחד בסוף העולם שיוכל להכיר את החמץ ודאי יהיה אסור בהאי חמץ. וא"כ יש לומר, דכיון דקמי שמיא גליא החמץ ניכר, א"כ כלפי שמיא מקיים העשה דתשביתו כל ששרף את החמץ ואף שמותר לאכול את התערובת שנתבטל בה החמץ ברוב דכך אמרה תורה דהאיסור בטל ברוב מ"מ לגבי מצות תשביתו יש לומר דשפיר מקיים העשה דתשביתו דכלפי שמיא איכא חמץ וכלפי שמיא איכא קיום עשה דתשביתו. והביא דוגמא לדבר, שור הנסקל שנתערב באחרים דאיתא בסנהדרין דף פ' דלרבנן כולם נסקלים כדי לקיים מצות סקילה בשור הנסקל וכדאיתא שם ברש"י עכ"ד.

והעיר הגר"א גנחובסקי זצ"ל [בקובץ קול התורה ע' עמ' שלו] דרע"א בזה לשיטתו ודלא כסברת בעל אילת השחר, דאיתא בגמ' חולין [י"א] מר בריה דרבינא אמר דהא דאזלינן בתר רוב אתיא משבירת עצם בפסח דאמר רחמנא ועצם לא תשברו בו, וניחוש שמא ניקב קרום של מוח, אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא. והקשה רע"א [במהדו"ת סי' קל"ב] דמאי ראיה יש מפסח, הא יש לומר דמביא עוד ב' גולגלות של חולין בירושלים ויערב בהן עצם הגולגולת דפסח ומבטל ליה ברוב ושרי לשבור כל הגולגלות ולבדוק המוח. והא דבאמת לא אמרינן דמשום אכילת פסח יהא מחוייב לבטל עצם הגולגולת בפסח וכן שארי עצמות דיש בהם מוח בשאר עצמות דחולין ולשוברם דיש לומר כיון דנתבטל פקע שם פסח מיניה ואינו מקיים עשה באכילתו עכ"ל. הנה מבואר להדיא דס"ל לרע"א דפסח שנתבטל ברוב חולין פקע שם פסח מיניה ותו אינו מקיים עשה באכילתו ולא אמרינן דכיון דקמי שמיא גליא איזה הוא הפסח כשיאכלנו יקיים עשה דאכילת הפסח. הרי דרע"א אזיל בזה לשיטתו דכמו דס"ל דק"פ שנתבטל ברוב פקע שם פסח מיניה ה"נ ס"ל דחמץ שנתבטל ברוב פקע שם חמץ מיניה ואינו יכול לקיים בו מצות תשביתו ודו"ק.  

בגליון על רע"א ציינו שהנוב"י חולק על סברת רע"א דבנובי"ת [יו"ד סי' מ"ה] כתב דהא דס"ל לראשונים דמדאורייתא מותר לבטל איסור ברוב זהו דוקא בזרוע בשילה שרק הטעם היוצא מהזרוע נתבטל ונבלע בשאר התבשיל אבל יבש ביבש שהוא נשאר באיסורו שאם יבוא אליהו ויאמר שזו החתיכה האסורה הרי הוא עומד באיסורו הקודם אלא שכל זמן שאין מכירין אותו אמרה התורה אחרי רבים להטות ועכ"פ האיסור הוא בעין ויכול לחזור לאיסורו, בזה לכו"ע לא התירה התורה לבטלו לכתחילה ע"ש. וזה דלא כרע"א דנקט דהיה רשאי לכתחילה לבטל עצם של קרבן פסח בשנים של חולין ולקיים מצות עשה דאכילת הפסח [אילולא שפקע שם פסח] עכ"ד.

עוד כתב שם הרעק"א להק' דלר"י דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ משכח"ל בטלו בהשליכו לנהר דלא נתקיים בכך תשביתו ובטלו לעשה ע"ש. והעיר הג"ר שמעון משה דיסקין זצ"ל [משאת המלך על תשובות רעק"א עמ' קצז וכן הקשה על מש"כ הגרע"א דמשכח"ל בטלו באם ביטל החמץ ברוב היתר דתו ל"ש עוד עשה דהשבתה מאחר דהשתא הכל היתר] דלכאורה יסוד חיובא דבטלו הוא לפי דבכך פעל דא"א לו עוד לתקן את הלאו והרי הוא כמאלם את הלאו משא"כ בהשליכו לנהר או בטלו ברוב היתר הרי תיקן את הלאו עכ"פ דהא אין החמץ ברשותו הגם דהתיקון לא נעשה ע"י העשה דתשביתו. ולכאורה הדין נותן דכל כה"ג לא יחשב זה כבטלו ללקות עליו ולכל היותר לא הוי טפי מאילו לא קיימו לעשה דאינו לוקה. וראיה לזה מדאמרינן התם לענין משכון באם עבר על לאו דלא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו ושרפו אי"ז חשיב ביטלו כיון דאיתא בתשלומין ואמאי לא משכח"ל ביטלו במשכון בגבה החוב או מחל לו החוב דבטל ממנו שם משכון ותו א"א לו עוד לקיים עשה דהשבת משכון. אע"כ מבואר כמש"כ דאם בביטלו לעשה תוקן הלאו עכ"פ אף דלא ע"י העשה מ"מ אי"ז ביטלו להתחייב עליו מלקות וצ"ע עכ"ד. ועיי"ש עוד שכתב שאם ביטל את החמץ ברוב ואח"כ הוסיף חמץ וחוזר וניעור ומשביתו, אין זה העשה תיקון הלאו שעבר אלא איסור חדש [אם נסבור כרעק"א שבביטול ברוב ביטל את העשה].

וכתב הג"ר יוסף ענגיל בגליוני הש"ס דדבר זה תליא במחלוקת תנאים בתורת כהנים ר"פ בחקתי על הפסוק והשבתי חיה רעה מן הארץ ר' יהודה אומר מעבירן מן העולם ור"ש אומר משביתן שלא יזוקו והיינו דלר' יהודה גדר השבתה הוא לסלקו מן העולם, ולפ"ז אינו מקיים מצות תשביתו ע"י ביטול, אמנם לר"ש גדר תשביתו היינו להשבית ולבטל תכונה הרעה, ולפ"ז גם בביטול החמץ בהיתר מסתלק האיסור ומקיים בזה מצות תשביתו. ועי' בס' מראי מקומות למס' פסחים [לג"ר חנוך קלרנשטיין עמ' מו] שהעיר עפ"י החזון איש שאם בחמץ הדין הוא שצריך להשבית את גוף החפצא של החמץ, לכאורה לא יועיל ביטול ברוב לכו"ע. 

וכתב בקובץ מוריה [ס"ו עמ' לד] דבפשטות נראה דחקירתנו תלויה בעיקר מהות ביטול ברוב, האם המיעוט האיסור נהפך להיות היתר או דלמא האיסור בעינו עומד אלא שיש היתר לאכלו מכח דין ביטול ברוב וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל טובא ואכמ"ל. [וכ"כ בס' אמרי כהן לגר"א כהנוב בעמ' ר"י].

ברם לקושטא דמילתא מבואר מדברי הראשונים ז"ל דאליבא דחכמים אין המצוה כלל להשבית את החמץ מן העולם אלא להשבית את החמץ מרשותו ומבעלותו ולכן אם מכרו לנכרי קודם זמן איסורו שפיר מתקיים בהכי מצות תשביתו ועיין ברא"ש פ"ב דפסחים ובחידושי המאירי ורבנו יהונתן מלוניל רפ"ב דפסחים. וראה מ"ש בפרי יצחק ח"א סי' י"ט שכתב דמשו"ה לחכמים בחמץ אפרן אסור דאין המצוה להשביתן אלא מרשותו. וראה עוד בספר מכתבי תורה חליפת מכתבים ושו"ת עם הגאון בעל צפנת פענח שדן בזה אם מקיימים מצות תשביתו בביטול ברוב שכתב להוכיח דשפיר חשוב השבתה גמורה ומייתי ראיה מהא דאשכחן נמי גבי ע"ז דצריך לאבדה ואפילו הכי משמע בגמ' ע"ז דף מג דעל ידי ביטול שמבטלה מהיות ע"ז נמי חשיב אבוד וכתב שם דזה תלוי במחלוקת תנאים בתורת כהנים [שהבאנו לעיל] עייש"ה עכ"ד.

ואפשר עוד להאריך ואסתגר בזה, וע"ע בהערות 'אחיזה בעקב' על שו"ת רעק"א [בסי' יט ובהוספות בסוף בעמ' תתצ"ח], ובס' מנחת חן [ח"א סי' ג'] ובס' שיעורי מבשר טוב [עמ"ס פסחים סי' ז'].