לרפואת האדמו"ר
ר' יצחק מנחם בן גיטל מירל בריינדל לאה ור' שלמה בן פייגע דינה בתוך שאר ח"י
תלוי לא בהלכות מורא אלא בשאלה אם במציאות שייך
מורא
פסחים
ק"ח ע"א: אשה אצל בעלה לא בעי הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בן
אצל אביו בעי הסיבה. איבעי' להו תלמיד אצל רבו מאי, ת"ש דאמר אביי כי הוינן בי
מר זגינן אבירכי דהדדי, כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו, מורא רבך כמורא שמים
ע"כ. וברשב"ם שם אשה אי"צ הסיבה 'מפני אימת בעלה וכפופה לו' וכו' בן
אצל אביו צריך הסיבה 'דלא הוי כפוף כ"כ' יעויי"ש. הקשה שם הב"ח על פרשב"ם
דא"כ אף אשה חשובה צריך שתהא עלי' אימת בעלה ומ"ט צריכה הסיבה. ותירצו האחרונים [נתן פריו עמ' צג, דבר שמואל עמ' שיד, קובץ רשימות
שיעורים ח"ב סי' נא, קובץ מוריה קו עמ' צז, הגדת בית הלוי] שכל קושיית
הב"ח בנוייה על ההנחה שמדובר בהלכה של מורא, אבל התשובה היא שבאים מצד אחר, משום החפצא דמעשה ההסיבה, דאשה
אי"צ הסיבה משום אימת בעלה וכו' דמשו"ז הופקעה מעצם מעשה ההסיבה שלא נחשב
אצלה מעשה חירות כיון דאימת בעלה עלי' וכפופה לו. וזהו שמחלקים שבן אצל אביו צריך הסיבה
דלא הוי כפוף כ"כ כמו"ש הרשב"ם, היינו שבמציאות, הבן אינו כפוף כ"כ
אצל אביו וממילא שייך לומר שההסבה שלו היא מעשה שמבטא חירות ולכן צריך הסיבה. וזהו
ג"כ הביאור דאשה חשובה צריכה הסיבה, דאשה חשובה אינה כפופה כ"כ תחת בעלה
וממילא שייך בה מעשה ההסיבה. ומיושבת לפי"ז קושיות הב"ח דאין הנדון בזה מצד
ההלכה דמורא וכבוד [דלפי"ז גם האשה חשובה יש דין מורא דבעל וכן בבן יש דין
מורא] אלא המציאות דמורא דבאשה דאימת בעלה עלי' וכו' הופקעה ממעשה ההסיבה דאי"ז
אצלה חירות דלא שייך בה משא"כ באשה חשובה ובבן אצל אביו דאין כפופין כ"כ
וכמוש"נ. ואילו תלמיד אצל רבו במציאות יש מורא [וא"כ אולי לא יועיל
מחילתו – וזה בניגוד למש"כ אור ישראל ותפארתו ב'ביאור הלכה' דיליה, שמועילה
מחילה. ויש לדון אם 'לא צריכתו' הפירוש שאסור או שלא צריך אבל מותר - עי' באוצר מפרשי התלמוד עמ' שצט]. ויש לציין שבכמה
ספרים חשובים כתוב שההבדל בין מורא דרב ומורא דאב הוא במישור ההלכתי, שרק אצל רב
נאמר ויהא מורא רבך כמורא שמים ואילו מורא דאב אינו מחייב רמה כזאת של יראה. אשר
על כן, רק בנוכחות הרב פטור התלמיד מהסיבה [עי' ב'הררי קדם' סי' עד, בהגדת ברכת מרדכי,
בס' באר יעקב סי' ג'].
ספק נחמד
בבי
מדרשא הסתפקו במי שאכל בלא הסיבה ובא רבו, אם יאכל שוב או לא. ורבים הביאו ראי' מתפלה
ששכח בה יעו"י שנחלקו הראשונים בשכח יעלה ויבא במנחה דר"ח, אם יתפלל ערבית
שתים. לפי רבינו יהודה [תוס' ברכות כ"ו: ד"ה טעה], מה יועיל להתפלל
ערבית שתים, הרי גם בפעם השניה לא יזכיר יעו"י. רבינו יהודה למד, שאי אמירת
יעלה ויבוא אינו נחשב כאילו לא התפלל כלל [אלא שחייב להתפלל שוב כדי להשלים את ה'יעלה
ויבוא' שהחסיר]. לפי חכמי פרובינציא [הובאו בטור או"ח רצ"ב] יחזור
ויתפלל ערבית שתים כדי להשלים את התפילה החסירה. הם למדו [לפי רבים מן האחרונים] שאי
אמירת יעלה ויבוא מחשיב את תפילתו כאילו לא הייתה. א"כ גם כאן, שאלתנו תלויה
בחקירה אם אכילה או שתיה בלא הסיבה נחשבת כאילו לא אכלו או שתו בכלל או שנחשבת שאכלו
או שתו אלא שהחסירו דין נוסף דהיינו הסיבה.
בס'
אמרות משה [עמ' ר"ס] כתב שיש לחלק עפ"י הנודע מהגר"ח מבריסק דכל זה
ביעו"י אבל בכגון לא אמר ותן טל ומטר בערב שבת לכו"ע יחזור בליל שבת דכיון
ששינה בעצם נוסח ברכה שבתפלה ודאי הוי כלא התפלל והמח' היא דוקא ביעו"י שהוא תוספת
שאינה מעצם נוסח התפלה [ועי' זכרון שמואל שדן עפי"ז דה"ה שכח המלך הקדוש
במנחה דיוכ"פ יחזור במוצאי יוכ"פ לכו"ע]. ולפ"ז גם בנד"ד
י"ל דאכל בלא הסיבה הוי כשנוי בעצם האכילה שאכלו שלא כאופן תיקון חז"ל. וביותר
לפי המבואר בנגעים [פרק י"ג משנה ט'] דבאכילה כשהוא מיסב אוכל האדם יותר במהירות,
א"כ ענין ההסיבה הוא כצורת אכילה אחרת וא"כ י"ל דלכו"ע לא יצא
כשאכל בלא הסיבה דהוי כלא אכל כלל וכשבא רבו יש לו לאכול שוב אף שלא יסב עתה.
ויש
סברא לחלק להיפך [שם], דדווקא בתפלה יש סוברים דלא הוי כלא התפלל תפלה ראשונה דכיון
דכל עיקר תפלה ראשונה ג"כ מדרבנן והם אמרו להתפלל באופן זה דוקא שמוסיף בה יעו"י
מסתברא שכשלא עשה כתיקונם החשיבו כלא התפלל כלל משא"כ באכילת מצה מאחר דמאורייתא
אי"צ הסיבה. [אך יש שדנו שגם מדאורייתא ההסיבה היא מה"ת, עי' נתן פריו פרק
ערבי פסחים ועוד שדייקו כן ברמב"ם] אף
שמדרבנן הצריכו הסיבה י"ל דלא עשאוהו כאילו לא אכל כלל ולכו"ע יצא בנד"ד
וא"צ לאכול שוב כשבא רבו.
ויש שתלו זאת, במה שכתב בחידושי מרן הגרי"ז [הל' חמץ ומצה פ"ז
הל' ז'] שחקר בדין הסיבה אי הו"ל דין מחודש בליל הפסח לאכול בהסיבה אבל אינו תנאי
בגוף המצוה בד' הכוסות אלא הוא דין נוסף שחכמים הוסיפו דבליל פסח צריך לאכול בהסיבה
או י"ל שאינו דין נוסף שיש לאכול ולשתות הכוסות בהסיבה אלא הוא תנאי בעצם
החפצא של הד' כוסות שצריך שיהיה בהסיבה וכן ניתן דין ד' כוסות שיהיה בהסיבה והו"ל
מתנאי דין ד' כוסות. הגרי"ז כתב שזו מחלוקת ראשונים עיי"ש. ונחזי אנן, אם
הוא דין בעצם החפצא של הד' כוסות, מסתבר שנחשב שלא שתה כלל וצריך לחזור ולשתות, ואילו
אם הוא דין נוסף, מסתבר שנחשב ששתה ולא יועיל לשתות שוב שהרי גם בפעם השניה לא
יסב. הביאור הלכה [תעב ז ד"ה לא] כתב שאם אכל בלא הסיבה, כשיאכל שוב יברך 'על
אכילת מצה'. ולאור האמור, יהיה תלוי בחקירה על גדרה של אכילה בלא הסיבה, אם יש
חסרון באכילה, יברך שוב, ואם האכילה הייתה מושלמת אלא שחסרה הסיבה, לא יברך. עי'
בספר אורח מועדים [במאמרו של הגר"א גרבוז שליט"א עמ' עט]. ובשו"ת
ברכת ראובן שלמה [סי' מא] העלה אפשרות שגם אם נחשיב אכילה בלא הסיבה לאכילה,
מ"מ יברך בפעם השניה, כי הברכה נתקנה לא על אכילת מצה בלבד אלא על אכילה דרך
חירות. וע"ע בקובץ הבאר [טז במאמרו
של הג"ר אהרן רובינפלד שליט"א עמ' עב].
אי'
בר"ה [כח] שאם כפאוהו פרסיים לאכול מצה, יצא. ושמעתי ממו"ר להקשות,
אפילו אם נניח שאכל בהסיבה, בכל זאת, איזה אכילה בחירות ישנה כאשר אוכל בכפייה?
ההסיבה אינה משמעותית אם נעשתה בכפייה. ראיתי מי שתירץ, שמכאן מוכח שהדין הבסיסי
הוא לאכול מצה, ועליו הוסיפו חכמים מצות הסיבה. אבל בעיני עדיין קשה, שלכאורה היה
צריך לאכול שוב עם הסיבה, כדי לקיים מצות הסיבה ולא כתוב כך בגמרא. שוב מצאתי בס'
היקר הררי קדם [סי' עג] שהקשה כן, ותירץ שיש שני דינים במצה, אחד אכילה גרידא
והשני דפתיך ביה מצות סיפור ובכפאוהו פרסיים קיים רק את הדין הראשון ויצטרך לאכול
שוב עיי"ש נועם דבריו. ועדיין צע"ר לי כי למה לא כתוב בגמרא שצריך לאכול
שוב. עי' מש"כ באהל רמ"א [פסחים רצ"א],
יו"ט שני כהלכתו [עמ' תק"ז], מועדי הרב [עמ' 148], מועדים וזמנים [ח"א
עמ' מ' ח"ח עמ' ס"ו], משנת ישראל [להרה"ג ר' ישראל וינמן
שליט"א עמ' פ'], ספר פותח שער [עמ' תשד"ם-תשמ"ה שם הביא תירוץ בשם
אחד מגאוני הדור דסגי ב'מעשה הסיבה' ולא צריך הרגשת חירות ע"כ וצע"ק
מאד], ואת צערי אודיע ברבים, שעדיין לא מצאתי תירוץ שיישב את דעתי ואודה לכל מי
שיואיל לתרץ תירוץ הגון ומשכנע.
ובכלל
יש שאלה, אם אכל בפני רבו בלא
הסיבה, למה לא יתחייב [או עכ"פ יהדר] לאכול שוב עם הסיבה כדי לקיים אכילה
בדרך חירות. ולמה לא נעודד תלמידים לאכול שלא בנוכחות רבם כדי לקיים מצות הסיבה? הגרש"ז אוירבך אמר, שאה"נ אין זו דרך
חירות, אבל יש רווח עצום מצד אחר – שאוכל עם רבו ולומד ממנו [ויש קיום מצות 'ובו תדבק'].
יש שרצו לומר שאכילה בפני רבו בלא הסיבה היא היא דרך החירות לסוג אכילה שכזו
ע"כ. וחסר טעם ותבלין. ואני הקטן חשבתי [ע"ד הדרוש], שאין בן חורין אלא
העוסק בתלמוד תורה, וחלק מהותי מלימוד התורה הוא כבוד התורה [כמו שהרמב"ם כתב
בכותרת להלכות ת"ת שיש שתי מצות, אחת ללמוד וללמד והשניה לכבד לומדיה]
וא"כ מי שנמנע מהסיבה מתוך כבוד הרב, קיים בכך מצות כבוד התורה, שכסניף
מהלימוד, הוא הוא דרך החירות האמיתית. וע"ע בהגדה של פסח 'אור אברהם' עמ' צז.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה