קריאת הפתיחה לברכות יעקב: "האספו" "הקבצו"
נתפרשה במדרשי חז"ל ברבדים שונים, ע"ש ההוה וע"ש העתיד. בהווה
"האספו מכל ארץ מצרים" [ב"ר פצ"ח ב'], בעתיד "להודיעם
שהן גולין, ויצטרכו אספה מגלות בבל וקבוץ מגלות אדום" [תו"ש בראשית
מ"ט אות י"ג]. "אספה לנדחים וקבוץ לנפוצים" [שם]. "ורבנן
אמרי, צוה אותן על המחלוקת, אמר להון, תהון כולכן אספה אחת" [ב"ר
צ"ח שם].
עיקרו של האחוד מסביב למיטתו של יעקב, הוא בין יהודה ליוסף. כך הסביר
בשפ"א [בראשית 269] "הלשונות הקבצו האספו, הם ב' מיני התאחדות בחינת
יוסף ויהודה", והיא האחדות "בנפשות ובגופות" [שם]. ומכאן
"שעיקר הברכות קבלו יהודה ויוסף" [שם 270] והם "כלל כל
השבטים" [שם 279], שהרי "עיקר הברכה לא נזכר בכל השבטים" [שם 272].
בין השנים נפערה תהום, ששיא התגעשותה בויגש אליו יהודה. ואכן, על כך
באו דרשות התנחומא [פסקא ג'] "יוסף – שור, ויהודה – ארי, מי עומד כנגד השור?
הארי". "בשעה שהיו יהודה ויוסף מתוכחים זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה
לזה, בואו נרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה" [שם].
המתחים בין יהודה ליוסף, הם ביטוי להבדלים הפולחים ועוברים מרום
שמים, מעולמם של המלאכים, ועד תחתיות ארץ, עד עולמם של בעלי החיים, שור וארי, ועד
עולם הצומח והדומם "ונגש חורש בקוצר" - חורש זה יהודה, בקוצר זה יוסף,
דורך ענבים זה יהודה, במושך הזרע זה יוסף [ב"ר צ"ג]. על ציר קטבי זה,
השחיל בעל שפ"א מערכות רבות של שניות רבת אנפין בור ובאר, תושב"כ
ותושבע"פ, אבות ותולדות, גלוי ופנימי, גוף ונשמה, עץ הדעת ועץ החיים, דבור
ושתיקה, נעשה ונשמע, קול תורה ותפילה, ארד עמך ואעלך, בן ועבד, ירושלים ושילה,
מנוחה ונחלה, קולך ערב ומראך נאוה, עין טובה לב טוב, אמת ויציב, אמת ואמונה, נשיא
ומלך, לחם מן הארץ לחם מן השמים, והם "לחם משנה", גאולה ותפילה. כי אכן
יהודה ויוסף אינם אנשים פרטיים [שפ"א ויגש תרמ"ז] ולכן נוסחת מציאותם
היא כוללנית "ומשם יפרד לכל העולמות" [שם תרמ"ג וע"ע
שפ"א בראשית 254 "ומצינו גם במלאכים וכמו כן היו השבטים למטה".
שניות זו של יהודה ויוסף, פולחת את המציאות הן כאנך לכל גבהה ועמקה
של ההוויה והן כציר לרחבה של ההוויה הלאומית. מראשית בית יעקב ועד אחרית הגאולה.
כך פירש בס' שמועות ראיה את דברי המדרש [ב"ר צ"ג ב'] אחד באחד יגשו - זה
יהודה ויוסף. הפסוק באיוב עליו מסתמך המדרש מתאר את הלויתן והוא שזנבו בתוך פיו
[זוהר ח"ב קע"ט ע"א], הוא המבטא את האחדות, זו שכיום מקיפה את
העולם, מבלי שהדברים גלויים לכל, והיא האמורה להתגלות לצדיקים בסעודת העתיד. בתוך
מערכת קטבים מורכבת זו, יחס בעל שפ"א ציר מיוחד למימד הזמן ולמבנה הנפש.
"בחינות יהודה ויוסף, הם ב' בחינות, כי יש צדיק שהוא איש מנוחה והבורא ית'
משפיע עליו רוח קדושה בלי יגיעת נפש ובשר, ויש צדיק שעומד בצדקו ועובר עליו כמה
דרכים ומקומות עקלקלות עד שבא אל נכון, ושניהם צריכים להיות. והם בחינות ימי המעשה
ושבת קודש, יוסף הוא בחינת השבת ויהודה ימי עבודה ... לכך מרמז המדרש "ונגש
חורש בקוצר", כי חורש הוא עבודת יהודה ויוסף, קוצר המוכן לקצור אחר
הגמר" [שפ"א ויגש תרל"ט וע"ע שם תרל"א חורש בקוצר כי
יהודה הוא למצוא הארה גם בתוך ההסתר ע"י אמונה וזהו חורש שהוא ימי המעשה
ועבודה רבה ויוסף נזיר אחיו שמופרש להשי"ת למעלה מהטבע וזהו בקוצר שהוא גמר
ועלות כל דבר לשרשו וע"ע שפ"א 247 250]. למבנה זה, ש"ברכת יוסף היא
ברכת השבת, נחלה בלי מיצרים, כמ"ש ברכות אביך גברו וכו'", מצא בעל
שפ"א כעין סתירה מדברי ר' בחיי ומדברי הריקנטי. בבראשית מ"ט י"ב
כתב ר' בחיי "ואם תסתכל בפרשה בברכת יהודה תמצא שם כל אותיות התורה רשומות
חוץ מאות זי"ן, לפי שיהודה בעצמו הוא לאבות שביעי בנפשות כנגד יום שביעי של
שבת וע"כ הזכיר בו "יודוך אחיך" כי כן תמצא בשבת טוב להודות
לד"' [וראה בהוצאת הרב שוועל שציין מאמונה ובטחון המיוחס לרמב"ן
פ"א]. ובריקנטי פ' ויחי "יהודה כנגד הכלה הכלולה שהיא השביעית כשבת.
נאמר ביהודה ותעמוד מלדת, בשבת - שבת וינפש". ועוד שם השוואות בין ברכות
יהודה לנתוני השבת.
פעמיים, בשתי שבתות רצופות, נזקק בעל שפ"א לישוב סתירה זו. בשבת
פ' ויגש ובפ' ויחי בשנת תרנ"ו. "נראה דשניהם אמת" [שפ"א 280].
במישור אחד היחס בין יהודה ליוסף הוא כיחס שבין השבת וימי המעשה ואילו במישור נאצל
יותר מתעלית בחינת יוסף לדרגת "זכור" ודרגת יהודה "שמור"
[וע"ע שפ"א בראשית ע' 246 ד"ה זכור]. ומאחר ש"זכור ושמור
בדבור אחד נאמרו" הרי שאין בלבם של השבטים אלא אחד כשם ש"רזא דשבת הוא
רזא דאחד".
סודה של האחדות הוא אף מתכניה של השמיטה, היא אינה מצוה פרטית אבל
"כפי האחדות שיש בבנ"י יכולין לקיים זאת המצוה כמ"ש 'בזמן שכל
יושביה עליה', וכמו בשבת מתייחדין בו ברזא דאחד ע"י השבת, ושמיטה תלויה
בבנ"י ובקידוש ב"ד [את ר"ה], לכן ע"י האחדות באין לשביתת שמיטה.
ולכן חרב המקדש ע"י שנאת חנם וע"י בטול שמיטין ויובלות, כי הכל ענין
אחד" [שפ"א בהר תרל"ח וע"ע שם עמ' 192 שם משמואל ויקרא עמ'
של"ה]. האחדות, זו המופיעה בפרשתנו, אצל יהודה ויוסף כנציגי השבטים, מודגשת
ברזא דשבת ומשתלשת בשבת הארץ המאחדת.
אלא שיש כאן עומק נוסף. תוך כדי כתיבה על שתי הבחינות של זכור ושמור,
פלט קולמוסו של בעל שפ"א "על דרך היתכן" - ב' בחינות, יהודה ויוסף,
לרמוז "בחריש ובקציר תשבות" [שמות ל"ד כ"א] [וכנזכר]
"חורש זה יהודה וקציר זה יוסף". אמנם הפסוק שדמה השפ"א למצוא בו
רמז, יש מרבותינו שדורשים אותו על תוספת שביעית [רש"י שמות שם על סמך
ר"ה ט']. מעתה אנו זוכים לגילויו של מישור עוד יותר נאצל: ימי החול שבשנת
השמיטה ושבתותיה של השמיטה. ואף כאן מתקיים היחס בין יהודה ליוסף. "יוסף הוא
למעלה מבחינת יהודה ויהודה המכין כמו החורש ואח"כ בעת הגמר נתעלה לבחינת יוסף
לכן הוא הקוצר" [שפ"א עמ' 253]. נמצא, שימי המעשה בשבת הארץ מיסודו של יהודה הם ואילו שבתה של
השביעית מעולם המוסף של יוסף היא חצובה.
בשמירת שתי בחינות אלו של השבת - ערובה לגאולה. "משיח בן יוסף
ומשיח בן דוד. ע"ז אמרו חכמים, אילו שמרו בנ"י ב' שבתות, הם נגאלין. כי
יש שבת במתנה בחינת יוסף שהוא נבדל העוה"ז נזיר אחיו, ויש בחינת שבת הבאה
ע"י יגיעת העבודה בחול ונקרא שבת של חול [שפ"א עמ' 296]. מינוח זה
"שבת של חול", תואם להפליא את ימות השבוע של השמיטה והוא בחינת משיח בן
דוד שזה יהיה גמר הגאולה [שם ומדברי פרי צדיק בהר ס' ה' עולה ששבת של שמיטה הרי
היא כשתי שבתות ושמירתה מביאה גאולה].
מחרוזת משולשת זו של שבת, אחדות בשמיטה, ומלכות בית דוד, מתעטרת
בבהמ"ד הירושלמי בלילות שבת של תקופת טבת בהילת זוהר.
ביסודות ההכנה לשבת מתוך יגיעת השבוע, נחלקו הלל ושמאי. "תניא
[בביצה ט"ז ע"א] שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת - זו לשבת. אבל
הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ד' יום יום".
מהאמור לעיל, עולה שעבודתו של שמאי היא בבחינת יוסף שכולה שבת, ואילו מידתו של
הלל, יגיעת יום יום, מיסודו של יהודה היא נובעת, עד כי יבוא למנוחת השבת. בטחונו
זה של הלל ב"ברוך ד' יום יום שיעמס לנו את צרכינו" [רש"י ביצה שם]
הוא שהביא לכך ש"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר"
[יומא ל"ה ע"ב]. והנה נשתנה יום מיומים, "ולא מצא להשתכר",
"ואותו יום ע"ש היה ותקופת טבת היתה". אותה שבת מופלאה של הלל, לא
באה מתוך יגיעה של חול אלא מתוך אי יגיעה של אונס, לא מצא להשתכר והרי הוא עולה
ונתלה על פי ארובת ביהמ"ד הירושלמי של שמעיה ואבטליון לשמוע דברי אלוקים חיים
מפיהם [ובה בלשון שהוא שומע מפיהם, בה הוא מוסר שמועותיו שבת ט"ו ע"א].
שבת זו של הלל שלא קדם לה יום עמל בחינת שבתה של שביעית יש בה. ואכן, אותה אחדות
שהיא סגולת שבתה של השביעית, היא שעמדה לנגד עיניו של הלל הזקן כשראה שנמנעו העם
מלהלוות זה לזה ונפגמת האחדות שהיא ממטרותיה של שמיטת הכספים "עמד והתקין
פרוזבול" [שביעית פ"י מ"ג].
כח תקנותיו של הלל הנשיא, שתול בברכתו של יעקב ליהודה "לא יסור
מחוקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל" [סנהדרין ה' ע"א]. לנשיאות זו,
זכה הלל מכיון ששמש את שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון [פסחים ס"ו ע"א].
אפילו מראש הגג מתחת לרום שלש אמות שלג, בליל שבת שבתקופת טבת, כתר מאוחד של מלכות
ושל תורה, של שבת ושל שביעית, מהיל בראשו של הזקן מבני בניו של יהודה ומאבות
אבותיו של בן דוד. [ספר שבת ומועד בשביעית לח"י הדרי שליט"א]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה