בענין מגילת סוטה

הגרי"ד     

הפרדס שנה י"ג חוברת ג' סימן י"ט

רמב"ם פ"ג מהל' סוטה הלכ' ח' וז"ל: ואחר כך מביא מגילה של עור טהור כמו ספר תורה וכותב עליו בלשון הקודש בדיו שאין בו קנקנתום לשמה של אשה וכו' עכ"ל. דין זה שאין כותבים על עור בהמה טמאה הוא מחלוקת בירושלמי פ"ב דסוטה [הובא בתוס' סוטה דף י"ז] ופסק הרמב"ם כמ"ד אין כותבין. אלא דצריך עיון, דהנה זה לשון הירושלמי  "תני ר' אלעזר בן שמוע אומר, אין כותבין על עור בהמה טמאה. אמר ר"ש מכיון דאת אמר למחיקה ניתנה, למה אין כותבין. תני ר' אלעור בן שמעון אומר, רואה אני את דברי ר' אלעזר בן שמוע מדברי אבא, שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה עכ"ל. הרי מבואר בירושלמי דהוא רק דין של לכתחילה ומדרבנן שמא תבטל ההשקאה ויהי' השם גנוז על עור בהמה טמאה, וברמב"ם משמע דהוא דין דאור' ופסול על עור בהמה טמאה, כמו שכתב: כמו ספר תורה. גם צריך ביאור עצם הדבר דברי הרמב"ם כמו ספר תורה, ומשמע דחד דינא הוא עם ס"ת. וצ"ע דהרי בס"ת הוא גזירת הכתוב של בפיך דבעינן המותר בפיך והוא גזירת הכתוב דנאמר בסת"מ ומה זה שייך למגילת סוטה.

ונ"ל דהנה עצם דברי הירושלמי, דמאן דסובר דמותר לכתוב על עור בהמה טמאה הוא משום דניתן למחיקה לכאורה צריך ביאור, מה תלוי זה בניתן למחיקה? ואם אינה נכתבת על עור בהמה טמאה, מה מועיל דין נתינתה למחיקה שתהי' נכתבה. אכן נראה, דהנה עיין ברמב"ם פ"ט מהלכות אבות הטומאה הלכ' י"ט, שפסק דפרשת סוטה הואיל ולמחיקה עומדת, אינה מטמאה את הידים. ודברי הרמב"ם מבוארים בירושלמי פ"ב דסוטה, לוי בעי אם מגילת סוטה מטמא את הידים, והמסקנא שם, כלום גזרו על הספרים שיטמא את הידים לא מפני קדושתן וזו למחיקה ניתנה. והביאור הוא, דהרי השאלה הוי, שיטמא את הידים מדין כתבי הקודש, דהא הוי פרשה מן התורה, ועל זה קאמר הירושלמי, דבזה שניתנה למחיקה הוי הפקעה מדין כתבי הקודש דליכא בה קדושת כתבי הקודש ואינה מטמאה את הידים.

וע"כ זהו ביאור הירושלמי  דנכתבת על עור בהמה טמאה מפני דניתנה למחיקה משום דמדין הכשר מגילת סוטה עצמה שפיר נכתבת על עור בהמה טמאה, וכל השאלה היא רק מדין כתבי הקודש, כמו כל כתבי הקודש, וגם מפני ההלכה של לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, דבזה נכלל כל מלאכת שמים כמבואר בשבת דף כ"ח דשייך גם למשכן דהוא קדושת מקדש. ומסיק הירושלמי, דכיון דניתנה למחיקה מופקעת היא מדין כתבי הקודש כמו דאינה מטמאה את הידים ושפיר נכתבה על עור בהמה טמאה.

והנה עיין ברמב"ם פ"ו מהלכות יסודי התורה היה שכתב וז"ל: שאר הכינויים שמשבחים בהם את הקב"ה כגון חנון ורחום וכו' הרי הן כשאר כתבי הקודש ומותר למוחקן עכ"ל. והיינו דפסק דרק שבעה שמות אינן נמחקין ושארי כנויים נמחקים. אלא דצ"ע דבריו שכתב: הרי הן כשאר כתבי הקודש, מה זה שייך לכתבי הקודש והרי דהרמב"ם לא איירי הכא בשמות של תורה כ"א דדינא נקט דכינויים נמחקים ויוכלו להיות בקמיע או בכל מקום שיהי', ומה זה שייך לכתבי הקודש.

אשר בדברי הרמב"ם הלכה מבוארת דשם, חוץ מה דהוי חפצא של שם, עוד איכא בו חלות כתבי הקודש לא מחלות כתבי הקודש של תורה כ"א דשם בפני עצמו הוי כתבי הקודש.  ושתי קדושות בה, קדושת שם וקדושת כתבי קודש, וגם כינויים הנמחקים שמות הוין כדחזינן דנשבעין בהם ומקרי שבועה בשם ואיכא עליהם קדושת כתה"ק. הלכה זו נראה דהוא מהגמרא דערכין [ו.] דמבואר שם, דשם שכתוב על הכלי או על הקורה, יגוד ויגנוז וישתמש במותר. והגמ' מפרשת שם דהוא משום דשם שלא במקומו אינו קדוש. ונחלקו הראשונים בפירושא של שם שלא במקומו יש מפרשים דהיינו דרק השם עצמו הכתוב קדוש אבל אינו מקדש מקומו וע"כ יגוד ויגנוז וישתמש במותר אך אשר לשם עצמו אין נ"מ אם חקוק על כלי או כתוב על קלף ובדיו. ויש מפרשים דשלא במקומו פירושו דהשם נכתב שלא במקומו חקוק על כלי שלא בדיני כתיבה דהיינו קלף ודיו, ואינו קדוש קאי על השם עצמו דאינו קדוש עיין שם ברש"י ובתוס' ובר"ג ולהנך ראשונים דוקא בחקוק על כלי ישתמש במותר אבל בכתוב על קלף אז כולו קדוש.

ולכאורה צ"ע בדעת הנך ראשונים, הרי מבואר בברייתא דיגוד ויגנוז, ומפורש דהשם עצמו קדוש וטעון גניזה. גם צ"ע מהו הנ"מ בדין אם ישתמש במותר בין אם חקוק על כלי או שנכתב על קלף, כיון דהשם בעצמו על כל האופנים קדוש.

וע"כ מפרש הרמב"ם דהך שלא במקומו אינו קדוש, קאי על דין קדושת כתבי הקודש, מה דשם איכא בו דין בפ"ע של חלות כתה"ק וקדושת כתבי הקודש ובנוגע לחלות דין זה דינו כדין כתבי הקודש של תורה דבעי קלף ודיו, ושם החקוק על כלים דינו חלוק, דקדושת שם אית בו וקדושת כתבי הקודש ליכא בו, וע"כ בדין אם ישתמש במותר שפיר חלוק שם הנכתב על קלף משם החקוק על כלים, דבנכתב על קלף דאית בי' קדושת כתה"ק, גם מקומו קדוש דלהחפצא של כתה"ק הקלף והכתב חדא קדושה הם, ושניהם עושים את החפצא של כתבי הקודש וגם הקלף קדוש כדחזינן דהגליונות מטמאין את הידים כמבואר בשבת דף קט"ז א וברמב"ם פ"ט מהלכ' אבות הטומאות הלכה ו' משא"כ בחקוק על כלים דקדושת כתבי הקודש ליכא בו ורק קדושת שם, ובקדושת שם נאמר רק כתב לבד דהיינו עצם השם החקוק ומקומו אינו קדוש כלל, וע"כ ישתמש במותר. ומפורש בהסוגיא דינו של הרמב"ם דשם איכא בו גם חלות וקדושת כתבי הקודש.

וע"כ נראה דהרמב"ם מפרש דברי הירושלמי דאינה נכתבת על עור בהמה טמאה, שמא תאמר איני שותה ונמצא השם גנוז על עור בהמה טמאה, דאינו רק דין של לכתחילה ומדרבנן, כ"א דדינא דאורייתא קתני הכא, דאינה נכתבת מדין כתבי הקודש של שם, ומשום דהא דניתנה למחיקה מפקעת דין כתה"ק, וגם אם בטלה אח"כ ההשקאה ודין מחיקה, מכ"מ חלות של כתבי הקודש ליכא בה משום דבשעת כתיבה היתה מופקעת מדין כתבי הקודש, לא מהני רק על דין כתבי הקודש של תורה, מה דאם חפצא של תורה נכתבת בדיני כתיבה חל עלי' קדושת כתבי הקודש, ובזה הוי דינא דחל רק ע"י כתיבה וע"י כתיבה מתקדשת, ואם בשעת כתיבה לא נעשית כתה"ק, אינה יכולה מעצמה אח"כ להתקדש בלא המקדש של כתיבה. משא"כ חלות כתבי הקודש של שם הוא דין בפ"ע, דהחפצא של שם הוי מעצמו כתבי הקודש ואף דצריך להיות מתאים עם דיני כתיבה ובעי קלף כמו שהבאנו מהסוגיא דערכין, היינו משום דהיכא דחסרים בהחפצא דיני כתיבה של כתבי הקודש, ליכא כל חלות קדושת כתבי הקודש אבל מקדש של כתיבה לא בעי ותוכל לחול עליו קדושת בתה"ק גם אח"כ ותלוי רק בעצם החפצא של שם, דאם רק הוא שם, ממילא נתקדש בקדושת כתבי הקודש. וממילא באמרה איני שותה דפקע דין מחיקה, חל על השם קדושת כתבי הקודש. והא דאינה מטמאת את הידים גם באמרה איני שותה, היינו משום דלענין טומאת הידים של כתבי הקודש בעינן דוקא פ"ה אותיות כמבואר בפ"ג דידים משנה ה' וברמב"ם פ"ט מהלכות אבות הטומאה ה"ו, וכיון דשאר האותיות זולת השמות ליכא עליהם קדושת כתבי הקודש, ממילא ליכא פ"ה אותיות ואינה מטמאה את הידים אבל על השמות חלה קדושת כתבי הקודש באמרה איני שותה וממילא איכא תיכף אפילו קודם שאמרה איני שותה הדין של המותר בפיך דאינה נכתבת על עור בהמה טמאה, דדין זה אינו שייך לקדושת כתבי הקודש דקדושה זו אינה יכולה לחול על עור בהמה טמאה כ"א דהדין נאמר בהחפצא של כתבי הקודש דאינו נכתב על עור בהמה טמאה, ואם אך קדושת כתה"ק מדין שם יכולה לחול באמרה איני שותה, ממילא חפצא של כתבי הקודש הוי' תיכף ואינו נכתב על עור בהמה טמאה ואם השם אינו נכתב, ממילא כל הפרשה דכותי' דהרי בעינן ספר אחד.

אשר לפ"ז הרי ניחא דברי הומב"ם שכתב דדין עור בהמה טמאה גבי מגילת סוטה הוי חד דינא עם ספר תורה, דבאמת גם גבי מגילת סוטה הוא מגזירת הכתוב של המותר בפיך ומההלכה של לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ומדין כתבי הקודש של שם ואין סתירה מהירושלמי, דהרמב"ם מפרש דזהו גם ביאור דברי הירושלמי וכמו שנתבאר.

אלא דצ"ע דהרי להכשר מגילת סוטה לא בעינן קדושת כתבי הקודש וא"כ מאי איכפת לן מה דכתבי הקודש אינם נכתבים על עור בהמה טמאה אבל מ"מ למה לא יהי' כשר למגילת סוטה אם לא שנימא דבגזיה"כ של המותר בפיך לא נאמר רק דין פסול כ"א גם דין איסורא וע"כ גם מגילת סוטה אף דחלות כתה"ק איננו מעכב בהכשירה, מ"מ כיון דהוי חפצא של כתבי הקודש, איכא בה הך איסורא דאינה נכתבת על עור בהמה טמאה. אכן עדיין צ"ע, דהרי מלשון הרמב"ם שכלל הדין מה דאינה נכתבת על עור בהמה טמאה ביחד עם שארי הדינים מה דנכתבת דוקא בלשון הקודש ובדיו ובעי לשמה משמע דאם נכתבה על עור בהמה טמאה פסולה כמו שארי הדינים שהם לעיכובא, וצ"ע.

והנה לשון הרמב"ם הוא שכותב בדיו שאין בו קנקנתום וכן בפ"ד מהלכות סוטה הלכה ט' כתב שאינו כותב אלא בדיו שאין בו קנקנתום שנאמר וכתב ומחה - כתב שיכול להמחות והוא מהמשנה דסוטה י"ז א. אשר מבואר במשנה וברמב"ם דזולת פסולא של קנקנתום משום דלא יוכל להמחות, איכא עוד דין דבעינן דוקא דיו וצ"ע דהרי בהדרשה לא נאמר רק פסול קנקנתום משום דלא יוכל להמחות אבל לא דבעינן דוקא דיו וא"כ מנין במגילת סוטה הדין בפ"ע של דיו. ואין לאמר דדין דיו הוא מדין כתיבה של כל התורה משום דבמגילת סוטה נאמר דין של כתיבה דהרי חזינן דבסת"מ צריכינן להלכה מיוחדת דבעינן דיו במבואר ברמב"ם פ"א מהלכות תפילין ה"ג וגם הרי בגט איכא ג"כ חלות דין של כתיבה ומ"מ דיו לא בעי הרי דליכא הלכה וגם הרי בגט איכא ג"כ חלות דין של כתיבה ומ"מ דיו בעי הרי דליכא בדין כתיבה של כל התורה דבעינן דוקא דיו וא"כ מניין הדין דמגילת סוטה בעי דיו.

ונ"ל דהנה בסוטה דף כ א מבואר דר"מ סובר דפרשת סוטה של ספר תורה אינה נכתבת בקנקנתום משום דסובר דמוחקין לה מן התורה. ולכאורה צריך עיון, דהרי פסול קנקנתום משום דבעינן כתב שיכול להמחות שנאמר בדין הכשר מגילת סוטה למצותה ומה זה שייך לדין כתיבה והכשר של ספר תורה ובנוגע לדין הכשר של ס"ת במה שאני פרשת סוטה משאר התורה ואפילו אם מוחקין לה מן התורה. ואשר דמוכח מזה דכל הדין מה דבעינן כתב שיכול להמחות לא נאמר בדין הכשר מגילת סוטה למצותה כ"א בדין ניתן להכתב מחלות תורה שבכתב דפרשת סוטה שאני משאר התורה וניתנה להכתב רק בכתב שיכול להמחות ופסולא דקנקנתום במגילת סוטה למצותה הוא ג"כ משום דלא ניתנה להכתב והוא דין בחפצא של מגילת סוטה דצריכה להיות כתובה בחלות תורה שבכתב ואם אך דין ניתן להכתב פקע ממנה ליכא כל חלות שם פרשת סוטה ואינה כשרה למצותה ואף דקדושת כתה"ק לא צריכינן למגילת סוטה אבל דין ניתן להכתב מעכב בה כיון דהיא פרשה מן התורה וחלות דינה דצריכה להיות כתובה נאמר בה הלכה דצריכה להיות ניתן להכתב מחלות תורה שבכתב דדין ניתן להכתב ודין כתבי הקודש שתי חלויות מיוחדות הן. וראיה לזה מהא דמבואר בגיטין דף ס א דאם כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה תלוי אם תורה מגילה ניתנה או חתומה ניתנה ופחות ממגילה לכ"ע אין כותבין והרי קדושת סת"מ וקדושת כתבי הקודש אינה תלוי' במגילה דקדושת סת"מ הוא דוקא על ספר תורה שלמה וקדושת כתבי הקודש איכא על כל מקצת ומקצת. הרי להדיא דדין ניתן להכתב אין תלוי בחלות סת"מ וכתבי הקודש כ"א דהוא דין בפ"ע מחלות תורה שבכתב ותלוי בדין נתינתה אם מגילה ניתנה או חתומה ניתנה וע"כ שפיר מגילת סוטה דין ניתן להכתב מעכב בה ופסולא דקנקנתום נאמר בדין ניתן להכתב ורק דאם אין מוחקין לה מן התורה פרשת סוטה שבתורה לא הוי כלל חפצא של פרשת סוטה ואינה שייכת להגזיה"כ של כתב שיכול להמחות משא"כ אם מוחקין לה מן התורה הוי חפצא של פרשת סוטה ואיבא בה הגזיה"כ דלא ניתנו להכתב אלא בכתב שיכול להמחות וע"כ נראה דזהו הדין מה דמגילת סוטה בעי דיו משום דדין דיו לא שייך רק לסת"מ וכתבי הקודש כ"א גם לדין ניתן להכתב של תורה שבכתב וזהו עצמה של ההלבה מה דסת"מ בעי דיו משום דלא ניתנו להכתב רק בדיו וההלכה לא שייכא דוקא לסת"מ כ"א גם לשארי דינים התלויים בדין ניתן להכתב וממילא גם מגילת סוטה בעי דיו כיון דדין ניתן להכתב מעכב בכתיבתה. אשר לפ"ז י"ל דזהו ביאור דברי הרמב"ם שכתב דמגילת סוטה שנכתבה על עור בהמה טמאה פסולה וחד דינא הוא עם ספר תורה דהרמב"ם סובר דהגזיה"כ של המותר בפיך לא נאמרה רק על סת"מ וכתבי הקודש כ"א גם בדין ניתן להכתב דהוא רק על המותר בפיך וגם דלא ניתן להכתב על עור בהמה טמאה מההלכה דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא על עור בהמה טהורה דנאמרה על כל מלאכת שמים כדחזינן דשייך גם לקדושת משכן ומקדש כמבואר בשבת דף כח,א וגם דין ניתן להכתב וחלות תורה שבכתב נכללים בזה. וי"ל עוד דהרי נתבאר לעיל דבדין מה דבעינן מהמותר בפיך לענין סת"מ וכתבי הקודש לא נאמר רק דין פסול כ"א גם דין איסורא ומגילת סוטה אף דחלות כתבי הקודש אינו מעכב בה מ"מ חפצא של כתבי הקודש מיהא הוי ואסור לכתוב על עור בהמה טמאה ממילא עצם האיסור מחדש דין של לא ניתן להכתב וע"כ שפיר פסק הרמב"ם דמגילת סוטה שכתבה על עור בהמה טמאה פסולה כמו ספר תורה משום דצריכה להיות כתובה בדין ניתן להכתב של תורה שבכתב ועל עור בהמה טמאה לא ניתן להכתב וכמש"כ.