|
|
|
פ
|
פרשת בהעלותך
משה במקום ע"א – נבואת משה
חידוש הגרי"ז – מינו
זקנים למשא כל העם ולא רק השבטים - משה במקום ע"א לפני הכתוב אספה לי
במדבר [י"א]: ויאמר משה אל ה', למה
הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי. האנכי הריתי וגו'
לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה וגו' ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש מזקני
ישראל וגו'. וביאר בחי' הגרי"ז הלוי עה"ת, דטענת משה רבינו היתה דהרי כבר
נתמנו אז סנהדראות לשבטים אלא דבענינים הנוגעים לכל ישראל בעינן דוקא בי"ד של
שבעים ואחד ומשה רבינו במקום שבעים ואחד קאי כדאמר בסנהדרין [י"ג ב'] וזהו שאמר
'לשום את משא כל העם הזה עלי'. והתשובה ע"ז היתה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל
דנתמנו אז בי"ד של שבעים ואחד, ולהם יהיה שייך כל הענינים האלו. ובכתבים הוסיף
הגרי"ז זצ"ל, דהך דינא דמשה במקום ע"א קאי, לא הוי אלא עד פרשת אספה
לי שבעים איש אבל אחר שנאמרה פרשה זו, שוב לא הוי ליה דין דבמקום ע"א. והוכיח
כן ממש"כ הר"מ [פ"א ממלכים ה"ג] וז"ל אין מעמידין מלך תחילה
אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו וכשאול
ודוד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו עכ"ל. ולכאורה מ"ט הוצרך משה ובית
דינו למנות ליהושע, ואמאי לא סגי במשה לבדו דהא במקום ע"א קאי? אע"כ דאחר
פרשת אספה לי לא הו"ל למשה דין ע"א וע"כ הוצרך לבית דינו למנות ליהושע
עכ"ד.
חידוש הגרמ"ס –
למשה דין ע"א רק כשיש עמו עוד שנים
ועוד אמר
הגרי"ז בשם אחיו הגר"מ זצ"ל, דהא דהוה ליה למשה דין דבמקום ע"א קאי
היינו דוקא היכא דהיו עמו עוד שניים אבל משה לבדו לא היה יכול לדון. והביאור בזה, דצריכים
שלשה כדי ליצור שם בית דין, ובבי"ד גופיה ישנם כמה ציורים, יש ב"ד של ג',
ויש ב"ד של כ"ג ושל ע"א אבל לעיקר השם בית דין צריכים שלשה, אחרת אינו
נחשב בית דין כלל. וע"כ משה רבינו לחודיה חסר כח כשבעים ואחד ורק בצירוף עוד שניים,
ש"שם-בית-דין" עליהם, אז יש לו דין דבמקום שבעים ואחד קאי. והוכיח כן מההיא
דר"ה [כ"ה ב'] דמקשה הגמ' מנלן דיחיד מומחה אינו יכול לקדש החודש, ואמרינן
אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה רבינו וקאמר ליה הקב"ה עד דאיכא אהרן בהדך
דכתיב כו' ואין בית דין שקול ומוסיפין עליהן עוד אחד. ולכאורה מ"ט צריכים את אהרן,
והרי יש לו למשה רבינו דין דבמקום ע"א קאי אע"כ דמשה רבינו לבדו אינו יכול
לדון ודוקא באופן שמצטרפים אליו עוד שניים יכול לדון דאז שם בי"ד עליהם.
איך
מינה משה את אלעזר לבד אחרי פרשת אספה לי שאינו ע"א ולא היה עמו עוד אחד
ובשיעורי הגר"א גרבוז שליט"א
[ליקוטים סי' א'] הקשה על שני היסודות, דאחר פרשת אספה לי לא היה לו למשה דין דבמקום
ע"א קאי, וכן מה שהיה צריך לצרף עוד שניים עמו, דא"כ איך מינה משה רבינו
את אלעזר בהר ההר וכדכתיב בקראי דהלבישו את הבגדים. ועל כרחך מינהו אז דאל"כ הוי
מרובה בגדים וצ"ע איך הי' יכול למנותו והא מינוי כה"ג בעי בי"ד של שבעים
ואחד וכש"כ הר"מ בפ"ד מכלי המקדש הט"ו והתם הרי הי' אחר פרשת אספה
לי. וגם הרי היה משה לבדו ולא היו עמו עוד שניים ואיך מינהו לאלעזר.
משה
נשאר עם דין ע"א בדינים שצריכים בעלות ובכך מינה אלעזר
וכתב לתרץ בהקדם מה שכתב הר"מ בפ"א
ממלכים ה"ג דאין מעמידין מלך אלא עפ"י בי"ד של ע"א ובפ"ד
מכלי המקדש הט"ו כתב דאין ממנין כהן גדול אלא עפ"י בי"ד של ע"א.
ואולם בפ"ה מסנהדרין [ה"א] מנה הר"מ הדברים הטעונין בי"ד של ע"א
והביא הך דאין מעמידין מלך אלא עפ"י בי"ד של ע"א אבל הא דאין ממנין
כה"ג אלא עפ"י בי"ד של ע"א לא הזכיר הר"מ. ועמד בזה הלח"מ
שם על דברי הר"מ. וביאר בחי' הגרי"ז הלוי שם, דחלוקים הן ביסוד דינם הא דבעי
בי"ד של ע"א במינוי כהן גדול מהא דבעי ע"א במינוי מלך, דהא דמינוי מלך
טעון בי"ד של ע"א, הוא משום דהוי דין וכמו הא דתנן בריש סנהדרין דאין מוסיפין
על העיר ועל העזרות אלא עפ"י בי"ד של שבעים ואחד, והיינו משום דהוי דין הטעון
בית דין של ע"א, וה"נ מינוי מלך צריך בי"ד הגדול. משא"כ מינוי
כה"ג דבעי ע"א לאו היינו טעמא משום דמינויו טעון בי"ד דליכא ע"ז
שום קרא שתהא העמדת כה"ג טעונה בית דין אלא הא דבעי ע"א יסודו הוא משום דמינוי
כה"ג תלוי בכל ישראל ודבר השייך לכל ישראל הבי"ד של שבעים ואחד הם הבעלים
ע"ז אבל ל"ה דין בהעמדתו שטעונה בי"ד ושיחול תורת ב"ד על מעשה
זו אלא דהבי"ד של ע"א הם הבעלים על דבר שצריך מינוי של כל ישראל.
ולפ"ז מבואר היטב הא דלא הזכיר הר"מ
בהל' סנהדרין הא דהעמדת כה"ג בעי בי"ד של ע"א בהדי הנך דבעו בי"ד
של ע"א והדין דמינוי מלך טעון בי"ד של ע"א מנה הר"מ שם והיינו
משום דדין מלך דבעי ע"א הוא מדין בית דין דעצם העמדתו צריכה מדינא תורת בי"ד
של ע"א וכש"נ וזה שייך להלכות סנהדרין אבל העמדת כה"ג דהא דבעי ע"א
אי"ז אלא מכיון שהם הבעלים על דבר שטעון מינוי של כל ישראל וזה אינו שייך להלכות
סנהדרין וע"כ לא הזכיר דין זה אלא בהלכות כלי מקדש.
ומעתה נראה דהא דפקע מיניה ממשה רבינו דינא
דבמקום ע"א קאי אחר פרשת אספה לי היינו רק הדין הא' דאית להו לבי"ד של שבעים
ואחד והיינו כח פסק דין דכיון דנתמנו שבעים זקנים לדון ממילא פקע מיני' ממשה האי דינא.
אבל הדין הב' דשקול היה ככל ישראל והוא הבעלים על כל דבר ששייך לכל ישראל, הך דינא
הוה ביה גם אחר שנאמרה פרשת אספה לי כיון שהי' שקול ככל ישראל. לפ"ז מבואר היטב
הא דמינהו משה רבינו לאלעזר כהן גדול בהר ההר, דלכאורה הא אחר פרשת אספה לי ל"ה
ליה דין כשבעים ואחד ועוד דהרי בעי שלשה כי היכי דליהוי בי"ד. ולפמשנ"ת א"ש,
כיון דהא דהעמדת כה"ג טעונה בי"ד לאו משום פסק בי"ד הוא אלא כיון דהוה
דבר השייך לכל ישראל והבי"ד של ע"א הם הבעלים ע"ז וכמבואר כן בר"מ
דלא הזכיר הך דינא בהל' סנהדרין והאי דינא הוה ביה במשה גם אחר פרשת אספה לי ושפיר
הי' יכול למנות לאלעזר ולא הי' צריך ג"כ עוד שניים עמו דכל זה הוא במקום שצריך
בי"ד דשם בי"ד ליכא אלא בשלשה אבל מינוי כה"ג דל"ה כלל מדין בי"ד
אלא דבי"ד הם הבעלים על כל ישראל לדבר זה, ממילא משה רבינו שהי' שקול ככל ישראל
שפיר הי' יכול למנותו לבדו.
והנה בסנהדרין י"ג ב' פריך מנלן דסמיכת
זקנים בשלשה אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו, אי הכי תיסגי בחד, וכי תימא משה במקום
שבעים וחד קאי, אי הכי ליבעי שבעים וחד. ולכאורה לפ"ד הגרי"ז דאחר פרשת אספה
לי ל"ה ליה למשה דין דבמקום ע"א קאי, מאי קאמר הגמ', וכ"ת משה במקום
שבעים וחד? ויעויין בח' הגרש"ר זצ"ל [סנהדרין סי' ה'] שעמד בזה. אמנם לפמש"נ
א"ש, כיון דהך דינא דשקול הוא כנגד כל ישראל הוה ביה במשה גם אחר פרשת אספה לי
והא דסמיכת זקנים טעונה בי"ד של ע"א נמי מהאי דינא הוא ולאו משום דבעי פסק
בי"ד של ע"א אלא משום דדבר זה הוא דבר הצריך מינוי של ישראל וע"כ שפיר
אית ליה למשה רבינו האי מעלה גם אחר פרשת אספה לי עכ"ד. ועיין עוד מה שהאריך
על דרך זו בס' מאור למלך [סנהדרין סי' כ"א]. וע"ע בקובץ ישורון
[חי"ב עמ' שפ"ט והלאה].
הנה הקשה הגרי"ז זצ"ל בספרו מדוע
כתיב זאת חוקת התורה דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, לכאורה היה צריך לכתוב בתחילה דבר
אל בנ"י ואח"כ זאת חוקת התורה. ותירץ הגרי"ז דאיתא בתוספתא פ"ג
דסנהדרין, דאין שורפין את הפרה אלא עפ"י ב"ד של ע"א, וזהו שנאמר הכא
דהוא ידבר אל בנ"י ויקחו אליו פרה דמשה רבינו היה במקום ע"א, דזהו גופא מחוקת
התורה שמשה ידבר אל בנ"י ועל פיו ישרפו את הפרה דמ"ר במקום ע"א, ולכן
כתיב זאת חוקת התורה דבר אל בני ישראל ויקחו אליך. ויש לשאול, דלכאורה דבריו סותרים,
דהגרי"ז עצמו אמר דמ"ר היה לו דין של ע"א רק עד פרשת אספה לי הנאמרה
בפר' בהעלותך?
וכתב בס' באר מרים [פ' בהעלותך] דדין הפרה
שנשרפת עפ"י ב"ד של ע"א לא כתבה הרמב"ם בהל' סנהדרין, וע"כ
י"ל דאין זה מדין ב"ד וכמ"ש הגרי"ז עצמו בספרו גבי מינוי כה"ג
דדינו מדין ממונים על כלל ישראל, מדלא כתב זאת הרמב"ם בהל' סנהדרין. וע"כ
י"ל דהא דמשה רבינו לא היה לו דין ע"א אחר פרשת 'אספה לי' זהו דוקא מדין
ב"ד, דשבעים זקנים היו הבי"ד, אבל הדין של הממונה על ישראל היה למ"ר
גם אחר שנאמרה פרשת אספה לי. ולכן, בפרה שאינה מדין ב"ד של ע"א אלא דהע"א
הם בתור הממונים של ישראל ומשה רבינו היה ונשאר ממונה לכן כתיב בו ויקחו אליך
עכ"ד. וזה מתאים עם מה שהבאנו למעלה, וכל הנחלים הולכים אל הים.
רוח
הקודש לסמוכים
והנה, בפ"ד
ה"א מהלכות סנהדרין כתב הרמב"ם: אחד בי"ד הגדול וכו' צריך שיהא כל אחד
מהם סמוך מפי הסמוך וכו' וכן השבעים זקנים, משה רבינו סמכם ושרתה עליהם שכינה
ואותן הזקנים סמכו לאחרים וכו'. וצ"ב, לשם מה הסביר כאן הרמב"ם ששרתה עליהם
שכינה? והנה גם בעיקר דברי הרמב"ם כאן שתחילת הסמיכה מדור לדור היתה עם סמיכת
השבעים זקנים שבפרשת בהעלותך צ"ב, אמאי לא הזכיר את מנוי שרי האלפים והמאות שבפרשת יתרו
וכן את הע' זקנים שבפרשת משפטים.
וכתב בס' מנחת אברהם [סי' א'] שנראה דס"ל
לר"מ שדין סמיכה לדורות, סומך לנסמך החל רק מסמיכת השבעים זקנים שע"י הסמיכה
נאצל עליהם הרוח ושרתה עליהם שכינה ולא במנוי שרי האלפים וכו' והע' זקנים שבפר' משפטים,
שלא מצינו שם ענין השראת שכינה עליהם. ועיין בתורת חיים לסנהדרין י"ד ע"ב
עמ"ש אין סומכין אלא בארץ ישראל וז"ל לפי שהסמיכה נמשכת איש מפי איש עד מרע"ה
שנתן הקב"ה את רוחו עליו והוא סמך את יהושע והזקנים ונתן מרוחו עליהם נמצא שכל
סומך משפיע להנסמך קצת מהרוה"ק שנמשך עליו מהשי"ת וכו' לכן אין סמיכה בחו"ל
שאין השכינה שורה על האדם בחו"ל וכו' ואין שפע רוה"ק רק על הנסמך בא"י.
[ועי' בגיטין פ"ח ע"ב במחלוקת רש"י ותוס' בפי' לפניהם ולא לפני הדיוטות
מהיכא ילפינן לה ועי' רמב"ן פר' בשלח עה"כ שם שם לו חק ומשפט]. ועי' בתוס'
חכמי אנגליה לסנהדרין ט"ז ע"א שפירשו מ"ש משה במקום ע"א קאי היינו
עד מנוי השבעים זקנים שבפרשת בהעלותך [וזכה לכוין לזה הגרי"ז שהבאנו לעיל], וזה
כדברי הר"מ הנ"ל שרק מהמנויים שבפרשת בהעלותך ילפינן לגדר סנהדרין לדורות
שצריכים להיות סמוכים, ומשו"ז עד אז היה מש"ר במקום ע"א ולא אח"כ
עכ"ד וע"ע מש"כ הגרי"ז בשמות.
וענין רוח הקודש לסמוכים היטב מבואר
במה שכתב הרמב"ן בפירושו לחומש על הפסוק 'והגישו אדניו אל האלקים': ולדעתי יאמר
הכתוב 'והגישו אדניו אל האלקים, עד האלקים יבא דבר שניהם' לרמוז כי האלקים יהי' עמהם
בדבר המשפט, הוא יצדיק והוא ירשיע, וזהו שאמר 'אשר ירשיעון אלקים', וכך אמר משה 'כי
המשפט לאלקים הוא', וכך אמר יהושפט 'כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט', וכן
אמר הכתוב 'אלקים נצב בעדת א-ל בקרב אלקים ישפוט' - כלומר בקרב עדת אלקים ישפוט כי
האלקים הוא השופט. וכן אמרו 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה''. וזה טעם כי לא
אצדיק רשע על פירוש הנכון. ובאלה שמות רבה ראיתי אלא בשעה שהדיין יושב ודן באמת כביכול
מניח הקב"ה שמי השמים ומשרה שכינתו בצדו שנ' 'כי הקים ה' להם שופטים והיה ה' עם
השופט' עכ"ד. ועיין מה שכתב בס' זאב יטרף [פ' מסעי] ובס' זכרון עץ ארז [עמ'
תרפ"ו].
ובמדרש במדבר רבה עה"פ אספה לי שבעים
איש מזקני ישראל "זה שאמר הכתוב 'הבונה בשמים מעלותו ואגדתו על ארץ יסדה'. למה
הדבר דומה? לפלטין שהיתה בנויה ע"ג הספינות, כ"ז שהספינות מחוברות, פלטין
שעל גביהן עומדת. כך 'הבונה בשמים מעלותו' כביכול כסאו מבוסס למעלה [ואולי הפי' מבוסס
לשון בסיס] בזמן שישראל עשוין אגודה אחת".
והנה עיקר הדרשה סובבת ע"מ שאמר 'אספה
לי' לשון אסיפה דהיינו קיבוץ ואחדות, מ"מ צריך ביאור מאי קמ"ל שהשלום יפה
ועוד אסיפה זו נאמרה רק בזקנים, ודברי דרשתם נראה שסובבים על כללות האומה כלה. ועצם
תוכן המשל לפלטין הבנויה ע"ג ספינות ראוי שיובן בדיוק אחרי שלקחו למשל דוקא דבר
הרחוק מהמציאות.
וראיתי אחד קדוש מדבר שביאר עפ"י
מה שכתב הרמב"ן בטעם צורך מספר שבעים בסנהדרין של הנהגת ישראל, שהם נגד שבעים
אומות, שמהמספר נבין שהשוני בין תכונות ודעות אנשים על סוגיהם השונים מיוצג
ע"י מספר שבעים. ע"כ הוצב מספר ישראל
ג"כ נגד האומות כלן שבעים משפחות כנגד שבעים אומות וכדרשתם ז"ל עה"פ
'יצב גבלת עמים למספר בני ישראל'. וכמו כן שבעים סנהדרין שכוללים כל הדעות. בעם
ישראל, יש המון מחלוקת [שמתם לב...?]. הסיבה היא שכל נפש יהודי היא כל כך מרוממת
ונשגבה, שפעמים רבות היא חושבת שהשלימות נמצאת רק אצלה ועפ"י דרכה ושוכחת שגם
דרכים אחרות וגישות שונות ממנה הן לא פחות לגיטימיות. השכל הטהור צריך להורות לכל
יהודי, שהשלימות תושג רק ע"י אחדות הכלל ושילוב כל כחות האומה המגוונות למען
תכלית אחת שהיא הרמת כבוד שמים וקרן התורה. שבעים האומות הן כלל האנושות וכך שבעים
חברי הסנהדרין הם מייצגים דגם של שלימות ע"י אחדות בין השונים. ומעתה יובן
כמין חומר המשל לפלטין ע"ג ספינות, שמצד טבע הספינות, כשהן לעצמן, ראוי שכל אחת
מהן תבחר לה דרכה בים לעבור בו. אלא שתכלית של קיום הפלטין מורה דעת לקשר כל הספינות
יחד, ויחד ישאו את הפלטין אל המקום הנועד. וכך עם ישראל חייבים להתאחד, למרות
חילוקי הדעות והשקפות שונות בקשר לדברים העומדים ברומו [כמו כולל לקיים מה שנאמר
"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" ו"יאה עניותא לישראל" או לצאת
לשוק העבודה לקיים מה שנאמר "טוב תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת
עוון"] וגם בנמוכו של עולם [כמו השאלה הגורלית אם להתייצב בלשכת הגיוס כדי
לקבל את הפטור מהצבא או שמא עדיף להתעלם מהם לגמרי]. אנחנו חייבים להוביל את
הפלטין של מלך למחוז חפצו ולבסס מלכות שמים בעולמנו השפל.
ישראל נמשלו במקרא לכוכבים ובערכם של הכוכבים
מצינו שני מקראות, האחד בישעיהו מ' 'המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא' - לשון
יחיד. והשני בספר תהלים "מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא" - לשון
רבים. ישנם דברים שעצמיותם ומהותם הן בתכליתם בעוד הפרטים המרכיבים אותם אין להם ערך
רב בפני עצמם. לא הם ערכו האמיתי אלא כשיוצרים הפרטים את האורגניזם האחד השלם, זהו
שמו ומהותו. ולעומת זאת ישנם דברים שיש חשיבות עצמית בכל פרט ופרט ודוקא ערכו הפרטי
הוא שמונע ממנו מלהתאחד עם פרטים אחרים כדי לגבש את הכלל ואז אין צורך לתכלית אחת רשומה
המקשרת את כל הפעולות. אמנם במעשה השי"ת הכוכבים הם נבראים גדולים ועצומים. יש
לכל אחד מהם תכלית רשומה ומיוחדת ידועה על מה נברא ועם כל זה יש לכל המון הכוכבים שהם
רבים עד אין חקר תכלית כללית אחת ג"כ גדולה ונשגבה מאוד, ידועה ליוצרם ית'. וע"כ
ישעיהו שדבר על התכלית האחת של הכוכבים אמר לכלם בשם יקרא. אך אין התכלית הכללית מבטלת
את ערכו של כל כוכב וכוכב ע"כ אמר בספר תהילים לכלם שמות יקרא ונמשלו ישראל לכוכבי
השמים שיש לעם ישראל תכלית כללית לאומה בכללותה ויחד עם זאת יש חשיבות וערך מיוחד לכל
יחיד ולכל קבוצה והיא אינה מטשטשת את ייחודה בהתבטלותה אל הכלל ואין השם פרטי נמחק
מכל פרט.
ונצטט מלשונו הזהב של הגר"י הוטנר
[פח"י פסח מאמר ל"ג]: כלליות כנס"י אין מובנה קבוץ כל הפרטים של האישים
היחידים מבני ישראל אלא שהענין הוא להיפך, דכלליות כנס"י היא יחידה אחת אשר האישים
היחידים הם חלקים ממנה, ומקרא מפורש הוא בתורה דמעשה המנין של ישראל קרויה היא נשיאות
ראש בני ישראל. ובמקום לומר כי תמנה את בני ישראל אומר הוא הכתוב "כי תשא את ראש
בני ישראל'. ובא ע"ז באורו של המהר"ל דבנוהג שבעולם כשאדם מונה את הפרטים
ומצרפם עי"ז לכמות אחת הרי הוא מעמיד את הסך הכל באחרונה. לעומת זאת כשאדם מפרר
שלימות אחת לחלקים הרי הוא מעמיד את השלימות היחידה בראש ואח"כ הוא הולך ומפרט
את מספר חלקי שלימות זו שנכנסו לכל פרט ופרט. כשאדם מכנס את הפרטים לתוך הכלל הרי הכלל
בא לאחרונה ואילו בשעה שאדם מחלק את הכלל לפרטים הרי מקומו של הכלל הוא בראשונה והיינו
שמנינם של ישראל קרוי הוא בתורה נשיאות ראש ללמד שאין מספרו של הקבוץ כמו הסכום של
הפרטים הבא לאחרונה אלא להיפך שהפרטים הם חלקי הקבוץ שהקבוץ בא בו לראשונה וזהו כי
תשא את ראש בני ישראל כלומר כשתדע מנינם תדע את ראשיתם ולא את אחריתם עכ"ד.
אבל סוף סוף, אין לשכוח שכל פרט נספר ונמנה בפני עצמו, להדגיש את חשיבות הפרט
כנ"ל.
"לא
כן עבדי משה" [י"ב ז']
אחד מי"ג עיקרי האמונה שייסד הרמב"ם
הוא שמשה רבנו הי' אדון הנביאים. ובסוף פ"ז מהל' יסודי התורה האריך בזה לבאר את
ההבדלים שבין נבואת משה רבנו לזו של שאר הנביאים. והקשה המנ"ח [מצוה תקט"ז]
מ"ט לא אמרינן שכל העובר על איזו מצוה דאורייתא יהי' נענש במיתה ביד"ש מכח
דין העובר על דברי נביא, דהלא אף משה רבנו נביא היה, וכי מפני שהיה אדון הנביאים לא
יהיה דין זה נוהג אצלו, אתמהה! ותירצו הגרי"ד שדבר ד' שנמסר למשה נתפס בשתי חלויות
נפרדות: א] בחלות שם נבואה המזדהית בשמה ובמהותה עם נבואה בכלל. ב] בחלות חפץ תורה
מסוים. אמנם גם תורה נכללת בנבואה שהרי היא דבר ד' ורצונו, ברם התורה חטיבה מיוחדת
של נבואה היא שלא ניתנה להשוואה לשאר נבואות. מערכה בפני עצמה היא על כל מהותה המופלאת
והסגולית מצוות התורה לדורות, דברי נביא כלליים אינם אלא לפי שעה [א.ה. להעיר
ממגילה י"ד נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה וכו' ועי' לקמן מרש"י בחולין], התורה
נחלקות לעשים וללאווים לקלות ולחמורות וכו' ודברי נביאים מופקעים מחלויות אלו
עכ"ד [עי' בזה בס' בסוד היחיד והיחד ובמה שהרחיב בס' גינת אגוז בהקדמה ובס'
באר מרים על הלכות מלכים ח"א עמ' קמ"א]. ויש להביא אסמכתא לדבריו
מרש"י בחולין [קל"ז.] וז"ל תורת משה קרויה תורה לפי שנתנה תורה לדורות
ושל נביאים לא קרי אלא קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה
עכ"ל. הרי שמדובר בשתי מערכות נפרדות, נבואה לפי שעה, ודברי תורה לדורות.
בס' בעבודת המלך [פ"ט מיסוה"ת
ה"ב] תירץ דהרי פשוט אם אמר הנביא דבר בשם ה' וצוה שיעשו כן, הנה העובר חייב מיתה
ביד"ש אבל אם יאמר הנביא שהקב"ה צוה לעשות כן ומי שלא יעשה כן נענש באיזה
עונש שהוא, הרי ברור דהעובר על דברי הנביא נענש רק במה שאמר שיענש אם לא יקיים אבל
אין כאן חיוב מיתה ביד"ש להעובר ע"ד נביא שהרי גם זה בכלל הנבואה שאם יעבור
יענש בעונש האמור. ולפי"ז ל"ק דיתחייב מיתה ביד"ש על כל עשה דהרי משה
צוה גם העונש על עבירת העשה שאין בה מיתה ביד"ש. עוד תירץ דדוקא בשומע ישירות
מפי הנביא חייב, והביאו ראיה לזה מדברי הספרי פרשה שופטים על הפסוק 'ודבר עליהם את
כל אשר אצונו' ולש' הספרי "שלא להושיב עליהם מתורגמן". וכתבו לפרש דברי הספרי
שאין זה ציווי רק על הנביא שלא להושיב מתורגמן אבל זה דין בדיני נבואה ותנאי בדין והיה
האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר אדבר בשמי, דדוקא במדבר על ידי עצמו אבל לא ע"י
מתורגמן והוא מטעם דבעינן דישמע מפי הנביא עצמו. וממילא אצל משה רבנו שלא שמעו מפי
הנביא אין עליהם חיוב עובר על פי נביא רק בדור של משה. וכ"כ בצפנ"פ
[הפלאה נ"ד ד' ובשו"ת ח"ב] ובס' אמרי חן [ח"ו סי' מ"ז]. ועי'
בקובץ בית יצחק [כ"ו עמ' תקל"ז] ובקובץ הפרדס [חוברת ב' שנה ל"ז
אות ט"ו], בס' נתיבות ים [סנהדרין פ"ט:], ובקובץ הפרדס [שבט תרפ"א
מאמר מהגאון מאוסטרובצה זצוק"ל עמ' ב' שנבואת משה הייתה שכינה מדברת מתוך
גרונו ושאני משאר נבואה. ולא ידעתי למה בעיני המנ"ח היה "דחוק"
לחלק בין נבואת משה לשאר נבואה] ובס' בית מלך [סי' ב' שעובר על דברי נביא, היינו
דבר רשות]. וכבר אין מקום להאריך יותר , וקנצי למילין אשים....
שבת
שלום ואורות אין סוף!!!
