ענייני
רודף ובא במחתרת
הגיליון נודב לע"נ ר' צבי
יעקב בן ר' אריה, סבא של ידיד נפשי האהוב וידיד עליון הגאון רבי יחיאל יצחק
מאיר גרסטל שליט"א, בעל המחבר ספר "מנחת החודש" [ועוד
ידו נטויה] וראש כולל דפה גבעת זאב, הידוע בשער בת רבים בהארת פניו המיוחדת,
בצניעותו, ביראת שמים המופלגת שלו, במידות התרומיות, בנועם הליכותיו, בגדלותו
התורנית [ואסתפק במקצת שבחו בלבד בהיותו שכני ואין רצוני להסתבך יותר מדי...] העושים
אותו ליהלום שבכתר בפסיפס האדיר של שכונתנו המלאה חכמים וסופרים. לא הכרתי את הסבא
ר' צבי יעקב אבל מתוך היכרות עם הנכד והנינים בטוחני שהיה מיוחד שבמיוחדים. ויה"ר
שנשמתו תעלה מעלה מעלה בגנזי מרומים להתעדן בנחלי עונג בלתי פוסקים ונזכה בקרוב
להתגשמות דברי החוזה "הקיצו ורננו שכני עפר" בתחיית המתים בב"א!!
הצגת השאלות
בסוגיית "הבא במחתרת"
[סנהדרין ע"ב] יש לברר כמה וכמה שאלות, ומתוכן: א] האם הריגת הבא במחתרת היא
רשות או חובה. ב] האם יש דין של יכול להציל באחד מאבריו כמו שמצאנו אצל רודף. ג]
מה היחס של דין בא במחתרת לדין רודף, האם גדרם זהה או שונה. ד] דין מפקחין עליו את
הגל בשבת. ה] אופי החזקה ש"אין אדם מעמיד עצמו על ממונו". ונסביר
עפ"י רבותנו שמפיהם אנו חיים ובס"ד רבתי.
מהרמב"ם והגמרא מוכח דדינו של
הבא במחתרת כרודף
הרמב"ם פ"ט מגניבה ה"ז
כתב וז"ל "הבא במחתרת בין ביום בין בלילה אין לו דמים אלא אם הרגו
בעה"ב או שאר האדם פטורין ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה
שיכולין להמיתו שנאמר אין לו דמים". ובה"ט כתב "ומפני מה התירה
תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון, לפי שחזקתו שאם עמד בעה"ב לפניו
ומנעו יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו ולפיכך יהרג
בין שהיה גדול בין שהיה קטן בין זכר בין נקבה עכ"ל. ומבואר מדבריו שהבא
במחתרת נחשב כרודף. וכן כותב בגמרא בע"ב על מה שנאמר בברייתא "והוכה -
בכל אדם", ונאמר שם דאיצטריך, משום דסד"א בעל הבית הוא דקים ליה דאין
אדם מעמיד עצמו על ממונו אבל אחר לא, קמ"ל דרודף הוא ואפילו אחר נמי. ומפורש
להדיא דחשבינן ליה כרודף.
רמב"ם – הריגת רודף חובה והריגת
הבא במחתרת רשות
אמנם מתבאר מדברי הרמב"ם
דמ"מ חלוק דינו של הבא במחתרת מכל רודף דעלמא. דהנה בכל רודף דעלמא, כתב
הרמב"ם [פ"א מהלכות רוצח ה"ו] דכל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד
הרודף ואפילו בנפשו של רודף, ואילו גבי בא במחתרת כתב הרמב"ם "שרשות
יש לכל", ומדוייק מזה שאין מצוה ואינו אלא בגדר רשות. וצ"ע בטעם
הדבר, כיון שכתב הרמב"ם שנמצא הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להרגו,
למה חלוק דינו מרודף דעלמא, והרי בגמ' גם נאמר שרודף הוא. וכן הוא גם מסברא, שכיון
שאמר רבא שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו והאי מימר אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי,
ואי קאי לאפאי קטילנא ליה. א"כ הרי הוא רודף ממש דהא אזיל על דעת להרוג ולמה
אין מצוה להרגו כמו ברודף דעלמא.
מה ההו"א שצריך להרוג את הבא
במתחרת בסייף ושאין הורגים אותו בשבת
אלא שאם כן הוא הרי צריך להבין דברי
הגמ' שם, והיינו במה שנאמר 'אלא ומת בכל מיתה שאתה יכול להמיתו, למה לי, מרוצח
נפקא דתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה האמורה בו. ומנין שאם אי אתה
יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול להמיתו ת"ל
מות יומת, מ"מ. שאני התם דאמר קרא מות יומת, וניגמר מיניה? משום דהוה רוצח
וגואל הדם שני כתובין הבאין כאחד וכו' אין מלמדין ע"כ. והיינו דהיה בזה הוה
אמינא לומר דצריך להרגו בסייף דוקא וכמו שפירש רש"י שם, וקמ"ל דיכול
להמיתו בכל מיתה. ויש לעיין בזה דהא מכיון דכבר דרשינן מקרא דוהוכה דהיינו בכל אדם
ומשום דהוי כרודף וכנ"ל, א"כ לכאורה שוב פשוט הוא דיכול להמיתו בכל מיתה,
שהרי לגבי רודף לא מצינו שיצטרך להמיתו בסייף דוקא. ועוד יותר היה נראה דלכתחלה
באמת צריך להמיתו בסייף ורק שאם אינו יכול הרי אז יכול להמיתו בכל מיתה שהרי בגמ'
פריך דנילף דבר זה מרוצח והרי התם ודאי דלכתחלה צריך להמיתו בסייף ורק בדיעבד יכול
להמיתו בכל מיתה, והשתא אי נימא דהבא במחתרת דין רודף לו היכן מצינו ברודף דצריך
לכתחלה להמיתו בסייף דוקא. וכן יש לעיין בהא דאיתא שם בגמ' ת"ר דמים אין לו
בין בחול בין בשבת וכו' בשלמא אין לו דמים בין בחול בין בשבת איצטריך, סד"א
מידי דהוה אהרוגי בית דין דבשבת לא קטלינן קמ"ל דקטלינן ע"כ. והשתא הרי
מכיון דנפקא לן מוהוכה בכל אדם דיש לו דין רודף א"כ איזה הו"א היא
לדמותו להרוגי בית דין דאין נהרגין בשבת והרי לגבי רודף פשיטא דהורגין אותו אפילו
בשבת. בס' חמרא וחיי [סנהדרין עב, ב] כתב שדיני הבא במחתרת נוהגים אפילו בזמן
הזה, ואם דינו כרודף ומותר להורגו מפני פקו"נ, למה לא יהא נוהג בזה"ז,
ולמה נחשוב אחרת.
ר"ן - מעיקר הדין אינו רודף אלא
מכיון שהתחיל במריבה נתנה התורה רשות להורגו
המפתח להבנת יסוד הענין מצוי בחי'
הר"ן [סנהדרין עב.] וז"ל ואי קאי לאפאי קטלינא ליה, ודאי שאין כל הגנבים
באין על עסקי נפשות, ואי קאי בעל הבית לאפיה ושקיל ממוניה מיד גנב לא קטיל ליה דאי
לא יכיל גנב למיגניב ליזיל לנפשיה, אלא בעל הבית הוא העומד כנגדו על מנת להרוג אם
לא יניח לו את הכלים מיד שאע"פ שאינו בדין להורגו על כך, חזקה אין אדם מעמיד
עצמו על ממונו, והגנב שהוא יודע זה, כשהוא עומד כנגדו על עסקי נפשות הוא עומד והוא
שהתחיל במריבה ובא במחתרת עשאו הכתוב רודף ואמר אין לו דמים עכ"ל. היינו, מי שצפוי
להעביר את האירוע מממון לנפשות הוא בעל הבית, שמוכן אף להרוג את הגנב, אלא שתגובת
בעל הבית היא תגובה טבעית והתורה קיבלה תגובתו כטבעית. ומי שגרם לבעל הבית להיות
רודף הוא הגנב – ועל כן אף הגנב הופך להיות רודף של בעה"ב, ובאה התורה והתירה
את דמו של הגנב אשר יצר את כל המציאות.
נמצא,
שבאמת מעיקר הדין לא היה הגנב נחשב לרודף דהרי אדרבה הבעל הבית הוא הרודף מכיון
שעומד כנגד הגנב להרגו על נטילת ממונו והרי על מעשה הגניבה עצמה אין היתר להרגו.
אלא שאמרה התורה בזה מגזיה"כ שמכיון דעכ"פ
הרי הגנב הוא זה שהתחיל במריבה הרי עשאו התורה לגנב כעין דין רודף ואין לו דמים.
אולם מכיון שאין להטיל את כל האשמה בו, שהרי אילו היה נוהג הבעל הבית כדין הרי גם
הגנב לא היה הורגו, הרי משום כך הוא דאמרה התורה רק דאין לו דמים, פירוש דהוי רק
רשות להרגו בלבד אבל לא חובה כדין רודף ממש.
זכינו לדין, שמה שהותר להרוג את הבא
במחתרת אין זה מצד דהוי רודף במציאות אלא דכך הוי דינו כעין דין רודף. ודוק בלשון
הרמב"ם שכתב שהבא במחתרת דינו כרודף ב"כף" הדמיון אבל לא רודף ממש.
ומעתה מובן מה שכתוב במתני' [שם דף ע"ב] דהבא במחתרת נידון על שם סופו והיינו
כעין מה דאיתא שם בדף ע"א לגבי בן סורר ומורה דנידון על שם סופו, והרי שם הוי
דין בית דין ממש משא"כ בבא במחתרת הרי נהרג ע"י כל אדם בלא שנידון
בב"ד, וע"כ צריך לומר דאף הבא במחתרת הרי מה שניתן לכל אדם להרגו היינו
משום דנחשב כאילו הוא נידון כבר בב"ד ונתחייב מיתה וכל אדם נחשב בזה כשליח
ב"ד המבצע מיתת ב"ד ומשום כך הוא דהוה אמינא דאין להרגו בשבת מידי דהוה
אהרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן להו וכדאיתא בגמ' הנ"ל [עי' בדברים היקרים
של הגרב"ד פוברסקי בבד קודש ח"ה סי' ס"א]. וכן משום כך הוא דהוה
אמינא דיש להרגו בסייף דוקא כדין רוצח אבל לא היינו יודעים שנהרג בכל מיתה וכנ"ל
משא"כ לענין רודף הרי איתא במתני' דף ע"ג ואלו שמצילין אותן בנפשו הרודף
אחר חבירו להרגו וכו' הרי דלא תנא דנידון על שם סופו וכדתנן לגבי הבא במחתרת ומשום
דברודף לאו מדין ב"ד הוא דקטלינן ליה, וממילא הרי ודאי פשיטא דאף בשבת ואף
בכל מיתה וכן דהוי חובה ממש כדי להציל את הנרדף. מדברי הרמב"ם מוכח שהוא לא
ראה בא במחתרת כסוג של רודף שהרי מיקם את הלכותיו בתוך דיני גניבה [בפ"ט וכן
עיין לשונו בס' המצות מ"ע רל"ט] ולא בתוך דיני רוצח יחד עם הל' רודף.
ומובן גם מה ההו"א שאינו נוהג בזה"ז, שהרי בזמננו אין דנים דיני נפשות.
עיין מה שכתבו בדרך זו באבי עזרי [הל' גזילה פ"ט ה"ז], חידושי רבי שמואל
[סנהדרין סי' טו], אור אברהם [פ' משפטים], חבצלת השרון [פ' משפטים], שערי זבולון
[שוב סי' יז], משנת פקוח נפש [לורינץ סי' מב], שו"ת יחל ישראל [ח"ג עמ'
קצד] ומבארותיהם העמוקים שאבתי.
יכול להציל באחד מאבריו
ואם נכון הנחתנו דשאני בא במחתרת
מרודף, ממילא אפשר לומר שאין דין בהבא במחתרת שאם יכול להציל באחד מאבריו, אסור
להרגו כברודף. וכבר אמרו רבותינו הגר"ח והגרי"ז שהבא במחתרת חל בגופו
חלות 'גברא קטילא' וא"כ מסתבר שאין צריך להציל באחד מאבריו. ואכן כ"כ בשו"ת
שבות יעקב [ח"ב סי' קפז] שאין דין יכול להציל באחד מאבריו בהבא במחתרת. עיין
במנחת אשר [פ' משפטים].
נפל עליו הגל בשבת
הנה קי"ל [או"ח סי' שכט
מג"א סי' ד' עפ"י הסוגיא בסנהדרין עב, ב] דהבא במחתרת בשבת ונפל עליו
הגל אין מחללין עליו את השבת להצילו. והטעם, שכיון שבחתירתו נתחייב מיתה, א"כ
גברא קטילא הוא, ואין בו דין פיקוח נפש. והקשה הרב מקינצק זצ"ל [קבא דקשייתא
קושיא א'], הרי בשעה שנפל עליו הגל כבר אינו חותר, ושוב אינו בכלל הדין שאמרה
התורה "אין לו דמים" שמותר להורגו, וא"כ כבר אינו גברא קטילא.
ומדוע לא יחללו עליו את השבת?
וכבר הרגיש המאירי בקושיא זו וכתב:
"יראה לי, שזה שאמרנו עליו שאין מפקחין עליו את הגל פירושו ספק חי ספק מת,
אבל אם הוא ודאי חי אומר אני שמפקחין שהרי עכשיו אינו רודף שהרי זה כרודף אחר
חבירו והצילוהו באחד מאבריו שאין לו עוד להורגו וזה כהריגה בידים הוא, או שמא כיון
שיש לומר עליו שהוא משתדל בעצמו בפיקוחו ולבו על גניבתו אין מפקחין". כלומר
או שמדובר בספק חי וע"כ אין מחללים עליו את השבת או מדובר שיש חשש שיחזור
לסורו וימשיך בגניבה וע"כ יהיה עליו שוב דין גברא קטילא. והדברים מתמיהין,
שהרי שנינו ביומא [פג, א] שמפקחין את הגל על ספק חי ספק מת, וכבר טרחו ליישב דבריו
בשו"ת בית זבול [ח"ב סי' א'] ושו"ת חלקת יעקב [סי' ע"ב]
ועדיין צ"ע.
ויש מי שרצה לתרץ שהבא במחתרת הפקיר
עצמו למיתה וע"כ אין מחללים שבת כדי להצילו. וחידוש זה כבר נדחה מכמה טעמים,
ביניהם עפ"י הקביעה המפורסמת של הרדב"ז שאין גופו של אדם קנוי לו אלא
להקב"ה ואין בכחו להפקיר חייו [ועי' מאמר נפלא על כך בס' לאור ההלכה של
הגרש"י זווין ז"ל]. יש מי שרצה לתרץ שאחרי שהתורה התירה את דמו הוא נחשב
למת ואין מצוה להחיות מתים. ועל זה העירו מתוספות [בב"מ קי"ד: ד"ה
א"ל] שהקשו איך החיה אליהו שהיה כהן את בן האלמנה. ותירצו "שהיה ברור לו
שיחייהו לכך היה מותר משום פיקוח נפש", הרי שיש פיקוח נפש גם בהחייאת מת.
והסביר הגאון ר' יחיאל יעקב ויינברג בחי' הגריי"ו [סי' לט] עפ"י
השטמ"ק שמכיון שסופו לחיות כחי דמי עיי"ש. וא"כ מצוה להחיות מי
שנפל עליו גל, דלא גרע מילד שהחיה אליהו.
אולי אפשר לקיים את עיקר התירוץ
ובניסוח אחר: מי שבא במחתרת חלה עליו חלות שם גברא קטילא שלא סרה ממנו גם אם
במציאות כבר אינו מאיים להרוג את בעל הבית. התורה מדביקה לו שם "בא
במחתרת" שנפילת הגל לא תשנה. נמצא שעדיין הרשות [ולא חובה, לפי הרמב"ם] ביד
האדם להורגו. כיצד נתיר, איפוא, לחלל שבת להצילו אם הוא מוגדר עדיין כגברא קטילא.
נמצא, שאדם שמת במציאות מותר לחלל את קדושת הכהונה ולהטמא לו כדי להצילו
משא"כ מי שהתורה החילה עליו חלות שם 'גברא קטילא'. ונראה שלכך התכוון
רש"י במתק לשונו [בד"ה לפקח עליו את הגל] "גברא קטילא הוא משעת
חתירה" כלומר, גם אחרי שכבר נפל עליו הגל ופסק מלרדוף הוא עדיין בגדר גברא
קטילא ואין מצילים אותו. שוב מצאתי שכך דייקו בס' אור גדול [לגדול ממינסק],
הגר"י שיפאנסקי [בקובץ אור המזרח תשרי תשל"ב עמ' 6], וש"ב
הרה"ג ר' יהודה עהרמאן [אור יהודה עמ' שט], ועוד ועוד. ועי' מה שתירץ על דרך
זו הגרב"מ אזרחי שליט"א בס' ברכת מרדכי ענינים. ועי' עוד בביאור הלכה
סי' שכ"ט. ותירוץ זה משתלב יפה עם מה שכתבנו למעלה שאין בא במחתרת באותו גדר
של רודף, שאם כך היו פני הדברים, ברגע שפסק מרדיפתו בנפילת הגל כבר צריך להציל
אותו [אא"כ יתהפך להיות רודף אחר ההצלה].
והגריי"ו תירץ שמדובר באופן
שלאחר שיפקח עליו את הגל יתהפך להיות רודף, ואע"פ שברגע הזה אינו רודף ורק
עתיד להיות רודף, וא"כ אין כאן שום חובת הצלה שתתיר להורגו, מ"מ כיון
שכאמור למעלה, הבא במחתרת נידון ע"ש סופו, קמ"ל שאפשר להורגו ע"ש
שסופו להיות רודף ע"כ, ועיי"ש כי קיצרתי. הרוצה להרחיב אופקיו ולראות
נסיונות שונים להתמודד עם קושיית החלקת יואב, יעיין בס' קבא דקשייתא ח"א
קושיא א' [בהוצאת הרב מנדלביום נ"י].
עוד הערה אחת: אי' בגמרא, אמר רבא
מ"ט דמחתרת? חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אי אזילנא קאי
לאפאי, ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה הבא להרגך השכם
להורגו. ויש לחקור מהי החזקה, האם החזקה היא שבודאי הבעה"ב יעמיד עצמו על
ממונו וממילא הגנב יהרוג אותו או שאין חזקה שיעמיד עצמו על ממונו אלא שבמקרה שיעשה
כן ויעמיד עצמו על ממונו חזקה שהגנב יהרוג אותו. כלומר האם החזקה מתייחסת לבעל
הבית [שיעמיד עצמו על ממונו] או לגנב [שיהרוג]. ונראה שנחלקו בזה הראשונים.
רש"י כותב שרואה שאחר נוטלו ושותק הלכך ידע הגנב הזה שבעה"ב עומד על
ממונו להצילו ומימר אמר הגנב אי אזילנא לגבי' קאי באפאי ואי קאי קטילנא לי'
ע"כ. משמע מלשונו שהחזקה מתייחסת לבעה"ב [צד א' של חקירתנו]. קריאה
זהירה של לשון הרמב"ם תגלה שרוח אחרת עמו. וז"ל: "ומפני מה התירה
תורה דמו של גנב אע"פ שבא על עסקי ממון, לפי שחזקתו שאם עמד בעה"ב לפניו
ומנעו יהרגנו". מבואר מדבריו שהחזקה מתייחסת לגנב, שאם יעמוד בפניו
בעה"ב, יהרגנו. עי' מה שהאריך בזה הגר"ז שוב [שם] והגרא"ז באבן
האזל.
אם נהפך
זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו
אמרינן
בגמרא סנהדרין (פ"ב א') דפנחס הרג את זמרי מדינא דקנאים פוגעים בו, והיינו
דהלכה למשה מסיני, דהבא על עובדת כוכבים בפרהסיא לעיני עשרה ישראלים, קנאין פוגעים
בו, ומותרין להורגו. ומבואר בגמרא (שם) דקנאי הבא
לימלך אין מורין לו להרוג, ולא עוד אלא אם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו,
שהרי אע"פ דרשות לקנאים להרוג, מכל מקום חשיב רודף. [וכתב הרא"ש (שם
פ"ט סי' ד') דרק לזמרי שרי להרוג פנחס, אבל לאיניש אחרינא אסור, ואם יהרגו
יתחייבו מיתה, דכיון דברשות קעביד לאו רודף גמור הוא].
והנה הרודף
אחר חבירו להורגו, מצוה להרוג הרודף כדי להציל הנרדף, ונסתפק המשנה למלך (פ"א
מהל' רוצח הט"ו) מהו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל, מי אמרינן דמותר להרודף להורגו,
וכמו דאמרינן גבי זמרי, או דילמא אמרינן דהכא הוה רוצח ונהרג עליו. וכתב המשנה למלך דנראה כהצד השני דמיקרי רוצח, דיש
לחלק בין דינא דקנאים פוגעים לדינא דרודף, דשאני התם לענין קנאים פוגעים, דאינו
אלא רשות, משא"כ לענין רודף, יש מצוה להרוג הרודף [והביא כן גם מרבינו ירוחם
מישרים נתיב ל"א ח"ב]. וכביאור המשנה למלך מבואר בהדיא בחידושים
המיוחסים לר"ן בסנהדרין )שם(. ותמה החידושי הרי"ם (תשובות חו"מ סי' ז') על המשנה
למלך, דאין בזה ספק כלל, דהרי פשוט דהרודף אינו יכול להרוג הרודף אחריו, דהרי קיימא לן דאם במקום להרוג הרודף, יכול להצילו באחד מאבריו, אין היתר
להורגו, ואם כן הכי נמי בלאו הכי אסור להרודף להרוג את הרודף אחריו, שהרי בידו
לגרום שיפסיק לרדוף אחריו, שהרי אם יפסיק מרדיפתו, גם
השני יפסיק מלרודפו, ואם כן הוה ליה כיכול להצילו באחד מאבריו. [אמנם תיקשי על
החידושי הרי"ם, דהרי גם בזמרי נימא דהיה יכול לפרוש, וכדלקמן בסעיף הבא[.
ויש ליישב
האי קושיא, דהנה בגמרא סנהדרין (ע"ב ב') מבואר דאפילו קטן בן יומו הרודף מותר
להורגו, אע"פ שאין לו כוונה לרדוף, חזינן מהכא יסוד גדול, דגם הרודף בשוגג
חשיבא רודף. ואם כן יהא הנידון דהמשנה למלך, בגוונא דאיכא רודף בשוגג, שאינו יודע כלל שהוא רודף, דגם בכהאי גוונא מצוה
לאחר להורגו כדי להציל הנרדף, והשתא כשהאי רודף בשוגג רואה שיש אחר שרוצה להורגו,
והלך והרג הרודף אחריו כדי להציל עצמו, [דהרי אינו יודע שהוא עצמו רודף], אם כן
יהא הנידון אם אמרינן דחשיבא רוצח בשוגג, כיון דאידך היה לו מצוה להורגו, או דהוה
שרי ליה למיעבד הכי, כמו דאמרינן דשרי לזמרי, ואסיק המשנה למלך דאינו דומה לזמרי,
אלא חשיבא רוצח, ולפי"ז נתיישב היטב קושיית החידושי הרי"ם [והחידושי
הרי"ם דלא רצה ליישב כן, כיון דהמשנה למלך סתמא קאמר, ומשמע ליה דאיירי גם
כשאינו שוגג[.
אלא אכתי
תיקשי, דאי איירי המשנה למלך ברודף בשוגג, מהו הנפקא מינה בהא דהסתפק אם אסור
לרודף להרוג הרודף אחריו, הרי אפילו אי נימא שאסור להרוג, מכל מקום האי רודף בשוגג יהא פטור, דהרי
טעה וסבר שהרודף אחריו עושה שלא כדין. ויש לדון בנפק"מ, דאם חשיבא רוצח
בשוגג, אם כן אם הזיק בשעת מעשה, יהא פטור משום קם ליה בדרבה מיניה, ואף דהוה
שוגג, הא חייבי מיתות שוגגין פטורין מממון מפאת תנא דבי חזקיה, משא"כ אם הוה
דומה לזמרי, ולא חשיב רוצח כלל, יהא חייב ממון על הניזקין.
האם זמרי
היה יכול להציל באחד מאבריו
תו יש
להקשות גם על הגמרא דזמרי, דאמאי אמרינן דאם הפך זמרי והרג לפנחס, אין זמרי נהרג
עליו, הרי זמרי היה יכול להצילו באחד מאבריו, דהרי היה יכול לפרוש, והיינו כעין מה
שהקשה החידושי הרי"ם על המשנה למלך [וכך הקשה החזון איש (חו"מ סי'
י"ז סק"ד), וכלי חמדה פרשת בלק.
?
תירוץ א' -
האם אפשר לחייבו לפרוש ולא להרוג
הנה יש
לעיין בגוונא דאדם רוצה לעשות פעולה מסויימת, ובא אדם ומאיים עליו דאם יעשה האי
פעולה יהרוג אותו, מי אמרינן דלא חשיב רודף, דהרי הוה כיכול להצילו באחד מאבריו,
דהרי אינו מוכרח לעשות האי פעולה, ואם לא יעשה האי פעולה לא ירדוף אותו, או דילמא
אמרינן דחשיב רודף, דהרי איהו בדידיה קעביד,
ואין רשות
להורגו על אי עשיית הפעולה שרצונו לעשות.
ויש לעיין
בהאי דינא בד' דרגות:
א. האם
חייב לתת ממון
הנה איתא
במשנה בסנהדרין (ע"ב א') דגנב הבא במחתרת, מותר להורגו, ואפילו בעל הממון,
ואפילו בשבת, חזינן דאע"פ דיכול ליתן לו ממונו ואז לא יהרוג אותו, אפילו הכי
אמרינן דאינו חייב ליתן ממונו למנוע הריגת הגנב, אלא יכול להרוג הגנב מדין רודף. והנה איתא בשולחן ערוך (או"ח סי' שכ"ט סע' ז') דיש מי שאומר
שעכו"ם שצרו על עיירות ישראל בזמן הזה, אפילו באו על עסקי ממון מחללין, שאם
לא יניחנו ישראל לשלול ולבוז ממונו, יהרגנו,
והוי עסקי
נפשות, וביאר המגן אברהם (סי' שכ"ט סק"ה, ומובא במשנה ברורה שם ס"ק
ט"ז) דכיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, חיישינן שמא יעמוד אחד נגדם ויהרגו
אותו, ולכן מחללין, אבל באדם יחיד אמרינן דיניח ליקח ממונו ולא יחלל שבת. ובאורחות חיים (ספינקא שם סק"ו) הקשה על המגן אברהם, דהרי חזינן לא
כך, דהרי בבא במחתרת אמרינן דאינו חייב ליתן ממונו,
אלא שרי
להרוג אף בשבת. ויש ליישב דברי המגן אברהם, דמה שכתב דלא יחלל שבת, לא איירי
בהריגה אלא בהצלה אחרת, אבל אין הכי נמי מותר לחלל שבת כדי להרוג.
ב. האם
חייב לא לקיים מצוה, או לעבור על איסור
ויש לדון
דהתינח לענין ממון, דאמרינן דאינו חייב להוציא ממונו,
אמנם אכתי
יש לדון מהו בגוונא שאומרים לו שאם יטול לולב יהרגוהו, האם שרי ליה להרוג רודפו.
וכעין זה יש לדון בגוונא שבא אדם ואומר שאם לא יאכל מאכל דאיסור, יהרגנו, ויכול
האוכל להרוג את המאיים, האם שרי ליה לא לאכול ולהרוג הרודף [וכמו כן אם אומר לו
שאם לא יטיל מום בחבירו, יהרגנו, ויכול להרוג את המאיים[ . מי
אמרינן דכמו דפשוט דבשביל פיקוח נפש צריך שלא לקיים מצוות עשה, וכן צריך לעבור על
לאו, אם כן הכי נמי בשביל פיקוח נפש דהרודף, צריך לעשות כך.
או דילמא
אמרינן דלאו כל כמיניה לבטלו ממצוותו, ויכול לקיים מצוותו, או לשמור הלאו,
אע"פ דממילא האחר יחשב רודף ויהא מותר להורגו.
ג. האם
חייב לא לעשת דבר הרשות
ואם נימא
דשרי ליה לקיים מצוותו, אע"פ שהשני יחשב רודף,
אכתי יש
לדון מהו בדבר הרשות, כגון שאדם מאיים שאם יאכל דבר היתר יהרוג אותו, האם שרי
להמאויים להרוג המאיים, וכמו דאמרינן בבא במחתרת, או דילמא אמרינן דהתינח לענין
הבא במחתרת, דאמרינן דאינו צריך לתת לו ממונו, משא"כ הכא דאינו צריך אלא
להפסיק לאכול דבר הרשות.
ד. האם
חייב לא לעשות איסור
ואם נימא
דגם בזה שרי ליה, אכתי יש לדון באדם הרוצה לאכול דבר איסור, ואדם מאיים שאם יאכל
יהרגהו, האם שרי ליה להורגו, מי אמרינן דהכא ודאי לא חשיב רודף, דהרי אסור לו
לאכול האיסור, או דילמא אמרינן דחשיב רודף, דאין לו זכות להורגו על ענין זה. וכעין זה יש לדון בגוונא דאדם אחד מאיים על השני, ואומר לו דאם אתה תהרוג
אדם מסויים אני אהרוג אותך, האם נימא דאדם זה שמאיימים עליו, לפני שיהרוג אותו אדם,
יהא שרי ליה להרוג את המאיים עליו מדין רודף, ולא יחשב רוצח, ואיירי בגוונא דאין
היתר להשלישי להורגו מחמת הא דרודף אחרי אדם אחר, כגון שמאיים להרוג אותו אחרי
שכבר יהרוג חבירו, דכבר לא שייך דינא דרודף.
ואם נימא
הכי מיושב קושיין, דאע"פ דזמרי היה יכול לפרוש,
אפילו הכי
היה יכול להרוג פנחס, דאין לפנחס חיוב להורגו על זה.
איברא חזינן
מהא דהקשו רבנן בתראי האי קושיא, דהיה לו לזמרי לפרוש, [והיינו תשובות חידושי
הרי"ם, וחזון איש, וכלי חמדה,
וחלקת יואב,
וכדלקמן] משמע דסברי דאם יהרוג זה שרוצה לאכול איסור את רודפו, יש כאן רציחה.
תירוץ ב'
וג' - זמרי היה אנוס
שמעתי
מתרצים דאיתא במדרש דהיה נס דבא מלאך ומנע ממנו לפרוש [ע' בפרדס יוסף פר' וישלח
אות ז בהג"ה, דתירץ כך האמרי אמת זצ"ל ע"פ דברי התרגום יונתן
שהמלאך הדביק אותם זה לזו[. ויש לעיין בזה, דאם כן היאך באמת הרגו
פנחס, הרי אנוס, ונהי דגם השתא זמרי רוצה, מכל מקום הוה כאונס ורצון ביחד, והוה
כמו גוונא שאדם רוצה לאכול נבלה, ולמעשה אינו אוכל מרצונו אלא עכו"ם דוחף לו
בכח, והרי ההפלאה בכתובות (נ"א ב') סבירא ליה דאונס ורצון ביחד פטור ממיתה,
אמנם החזון איש (יו"ד סי' ס"ח סק"ב) פשיטא ליה דחייב מיתה, ובספר
זכר דבר (סי' ה') אייתי האי פלוגתא, ודן בהאי פלוגתא מדברי קמאי. וכעין זה מיישב החלקת יואב (ח"ב
קונטרס הערות י"ז), דזמרי לא היה יכול לפרוש, לא מפאת נס, אלא מפאת דהיה
איסור לזמרי לפרוש תיכף, דיציאתו הנאה לו כביאתו.
תירוץ ד' -
הנרדף אינו נהרג דטרוד
החזון איש (חו"מ
סי' י"ז סק"ד) מיישב, דהרי כתב המשנה למלך )סוף
הל' חובל) דנרדף שהרג את הרודף אחריו, אע"פ שהיה יכול להצילו באחד מאבריו,
אין הנרדף נהרג, מפאת דבהול וטרוד בנפשו,
ולא חשיב
אלא שוגג, ולפי"ז נמי מיושבת קושיית חידושי הרי"ם הנ"ל על המשנה
למלך. [ולפי"ז, כיון דזמרי מיקרי שוגג, אם כן גואל הדם של פנחס היה יכול
להרוג את זמרי[. ולפי"ז נפקא מינה היכא דזמרי רואה שמחכים שיהא שעת מעשה כדי להורגו,
אם זמרי יקדים להרוג את הקנאי הרודפו לפני שעת מעשה, יש לדון דיחשב רוצח, דלא שייך
בזה בהול מכיון דאכתי לא התחיל המעשה.
והנה יש
להקשות על דברי החזון איש, ע"פ ג' הקדמות:
א. חדא,
דהנה כאשר יש רודף, ואפשר להציל את הנרדף באחד מאבריו של הרודף, ומגיע אדם שלישי
ואינו עושה כן אלא רוצה להרוג הרודף, יש לעיין אם מותר להרוג את האדם השלישי, דחשיבא רודף כיון דהיה יכול להציל באחד מאבריו. ומסברא נראה דכיון דהוה רוצח גמור, ויהא חייב מיתה מחמת הא דאינו מציל
באחד מאבריו, אם כן יהא אפשר להורגו מדין רודף.
וגדולה מזה נראה, דאף היכא דמציל זה אינו יכול
להציל הרודף באחד מאבריו, אבל איכא מציל אחר דיכול להצילו באחד מאבריו, והמציל
שאינו יכול להציל באחד מאבריו, אינו יודע דאיכא הכא המציל השני, אם כן המציל
הראשון נידון כרודף בלא כוונה, ואפשר להורגו, ולזה הסכים אחד מגדולי הדור שליט"א. והשתא יש לעיין בנרדף שרודפים
אחריו, ויכול הנרדף להציל עצמו מהרודף באחד מאבריו של הרודף, ואינו רוצה לעשות כן,
אלא בכוונתו להורגו, דאע"פ דכתב המשנה למלך דלא חשיב רוצח מכיון דהוה טרוד
בנפשו, מכל מקום לענין דינא דרודף, נימא דמותר להרוג את הנרדף הזה, כיון שהוא רודף
שלא כדין אחר הרודף אותו, ונהי דהוה שוגג, הא גם רודף בשוגג מיקרי רודף.
ולאור
הקדמות הנ"ל, נמצא דאם ירצה זמרי לא לפרוש ובכך להציל את פנחס, אלא ירצה
להרוג את פנחס, אם כן יהא לזמרי דין רודף על פנחס, ויהא מותר לכל אחד להורגו, ונהי
דבין כך אפשר להרוג זמרי מדין קנאים פוגעים, מכל מקום נפקא מינה דהשתא הוה לא רק
מדין קנאים פוגעים דהוה רק רשות, אלא חיובא איכא.
ולפי"ז
פנחס לא גרע מאיניש דעלמא דיש לו חיוב להרוג את זמרי מדין רודף, ונמצא דאם זמרי
היה רוצה להרוג את פנחס, היה לפנחס ב' סבות להרוג זמרי, חדא, מדינא דקנאים פוגעים
דהוה רק רשות, ושנית, דזמרי יהא רודף ומצוה להורגו.
ולפי"ז
תיקשי דהרי למסקנת המשנה למלך (פרק א' מהל' רוצח הט"ו) דהיכא דהוה מצוה גמורה
להרודף להרוג, אין רשות להנרדף להורגו, ואם יהרוג אותו מיקרי רוצח, אם כן נמצינו
למדים דהיה אסור לזמרי להרוג את פנחס, וכמו בכל נרדף שאסור להרוג הרודף, ואם כן היכי אמרינן דזמרי אינו נהרג על פנחס, הא אם ירצה להרוג את פנחס,
יחשב רודף, ויש מצוה להורגו. [יש לדחות דכוונת הגמרא, דלפי דמיונו של זמרי שאין לו
עצה אחרת, אם כן אינו כהאמור, אלא זמרי היה רשאי לכתחילה להרוג את פנחס, וממילא לא
היו מצווין להורגו משום רודף[. ומדי דברי על זה אם אחד מגדולי הדור שליט"א הקשה על הנ"ל, דלא היה לפנחס היתר להרוג את זמרי שרודפו, שהרי גם לענין פנחס הוה כיכול
להצילו באחד מאבריו, דהרי פנחס היה יכול לפרוש ולומר לזמרי שלא יהרגנו, ורק יפסיד
דין קנאים. וקאמר דתליא במי שהולך ליטול לולב, ואומר לו אדם שאם יטול יהרגנו, ויכול
נוטל הלולב להרוג את הרודף, אם צריך לפרוש ממצות לולב בשביל להצילו [וכמו שהסתפקנו
לעיל בתירוץ א']. [עפ"י דברי הגר"א גנחובסקי זצ"ל]
בדין הוא שיטול
שכרו
מה הביאור
במה שכתב רש"י על פינחס – אמר הקב"ה "בדין" הוא שיטול שכרו? מה
הדגש על הדין? כשאדם עושה מעשה שבעצמותו הוא רע אבל כוונתו לשם שמים במאת האחוזים,
מגיע לו שכר "בדין" בהתאם לכלל התלמודי "גדולה עבירה לשמה ממצוה
שלא לשמה". לעומת זאת, כשאדם עושה מעשה שבעצמותו הוא רע ויש לו תערובת כוונות
– גם לשם שמים וגם לטובת עצמו ומתוך אינטרס אישי, לא מגיע לו שכר בדין כי יש כאן
עבירה בנוסף למצוה ויצא שכרו בהפסדו. אלא, שהקב"ה חפץ חסד הוא ובמקרה זה יתן
גם שכר על הצד המצוותי שבמעשהו. השבטים טענו שלא מגיע לו שכר בדין כי "הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא
שבט מישראל", כלומר הוא פעל מתוך טבע אכזרי [או עכ"פ גם מתוך טבע אכזרי
בנוסף לכוונה הטובה] שירש מאמו, ואם יקבל שכר, זה בוודאי יהיה מצד החסד ולא מצד
הדין. "לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן" – התורה מעידה שפעל מתוך כוונות זכות וטהורות בהיותו מיוחס לאהרן כהנא
קדישא, אוהב שלום ורודף שלום, ואם הייתה כאן "רדיפה"- לא הייתה זו אלא
רדיפת שלום!!! א"כ, אין מפלט מלומר ש"בדין" הוא שיטול שכרו. אההההה!!!
וראיתי רעיון
זה ביתר הרחבה: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר הקב"ה בדין הוא שיטול
שכרו הרבה. נראה על פי מה שהקשו הראשונים למה נענשו המצרים ויתר המוכרחים, הרי לא
הייתה להם בחירה??! לכאורה מלבד הקושיא שהם מוכרחים שעל זה יתישב תירוץ הר"ם
שכל אדם פרטי לא היה מוכרח אבל מלבד זאת קשה הרי עשו מצוה ולמה יענשו?
והגאון בעל
דברי אמת האריך למעניתו כי דבר שבעצמו רע הכונה מפסיד ויש סיוע לדבריו בדברי אבא
שאול "כל הכונס יבמתו לשם נוי פוגע בערוה". ויש להשיב על מה שכתב
דחז"ל כתבו קנאין פוגעין פירשו דוקא קנאים המכוונים לשם שמים ולכאורה גם בכל
מיתת ב"ד למה לא קפדינן מי ההורגים ויד העדים כתיב רק שיהי' כשר לעדות,
י"ל כיון שכל הרוג בבית דין אי אפשר כי אם אחרי גמר דין ואז הוא כבר גברא
קטילא ואין הריגתו רע בעצם אבל כאן שאי אפשר להגמר דינו אם כן הוא איש חי הרי זה
מעשה רע מצד עצמו להרוג אדם חי מכל מקום בכונה לשם שמים שפיר דמי וצדקה תהי' לו.
אמנם בלא לשם שמים לא די שאינה מצוה רק עבירה נחשבת.
והנה בענין
מצוה שלא לשמה ידוע שהמחברים שקלו איך יהי' שורת הדין אם מכוין גם תועלת עצמו אבל
מ"מ כונתו לש"ש ודימו לצורכו ולצורכה ופשוט שאינה משנת חסידים מ"מ
השכר לא יקופח. אך כל זה בדבר טוב מצד עצמו אבל דבר הרע מצד עצמו, י"ל גם
תערובות מפסיד והדעת נוטה כיון שבחלק העבירה ודאי מזיק אלא שחלק המצוה מתקן על כן
אם מכוין לש"ש לגמרי נעשית גם העבירה לשמה ואין כאן אלא שכר אבל אם מערב גם
טובת עצמו אם כן נהי דהמצוה נשארת על ידי עירוב עיקר כונתו לש"ש מ"מ גם
העבירה יש לה מקום לנוח. ועל זה דקדקו חז"ל גבי יעל דלא מתהניא משום דטובתם
של רשעים רעה היא אצל צדיקים, מ"מ י"ל שדי בזה אם לא יענש על העבירה וגם
לא יקבל שכר על המצוה. אמנם מדת חסידות מצינו בהני שקולאי [בסוף פרק האומנים]
אע"פ שעשו היזק כיון שטרחו ישלם גם שכרם, לבד זה שלא ינכה להם ולא ישלמו
ההיזק שעכ"פ בעבודתו עסקו אע"פ שכונתם ודאי היתה לטובתם והנאה שלהם
והקב"ה חפץ חסד ודאי, נהי שע"פ מדת הדין אינו ראוי בכהאי גוונא לשכר
כיון שהעבירה נשארה כמש"כ והי' הפסד מ"מ מצד החסד ודאי יתן שכר.
והנה עיקר
מה שהיו השבטים מבזים אותו בן פוטי זה שפיטם הכונה שאמרו שודאי תכונות רעות מגזע
אמו, אם כן נהי שתהי' מצוה בהיותה נעשית בטוהר הכוונה אבל אצלו אמרו כי טבע הרע
גרם לו לאהוב רציחה ח"ו ואף שאולי לא הכחישו שג"כ היתה כוונתו לש"ש
אבל לכל הפחות שלפי טבעו הוא ונהנה מרציחה ח"ו, אם כן נהי שמגיע לו שכר אבל
עכ"פ רק מצד החסד ולא בדין. אבל הקב"ה ייחסו והודיע לכל שטבעו הוא כטבע
זקינו אהרון הכהן הטוב ואהוב לכל רודף שלום ובודאי הוא רחוק מרציחה והי' זה נגד
טבעו מאד ועשה לש"ש אם כן אין זה בחסד רק דין הוא שיטול שכרו".
שבת שלום
ואורות אין סוף!!!
