מתעסק - חלק א

כריתות יט א ב ופירש"י - ורבי אליעזר האי אשר חטא בה [ויקרא ד כג] מאי עביד ליה? מיבעי ליה, פרט למתעסק [כגון נתכוין לזו ועשה אחרת]. מתעסק דמאי? אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה. אלא מתעסק דשבת פטור [להכי אתא קרא, למפטריה], דאמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים [כגון חלב ושומן לפניו ונודע שזה חלב וזה שומן ונתכוון לאכול שומן והביט למקום אחר והלכה ידו אל החלב ואכל. אי נמי חלב וחלב לפניו וסבור שהוא שומן ונתכוין לאכול חתיכה זו ואכל את זו. ולא דמי לשוגג, דשוגג היינו שנתכוין לחתיכה זו עצמה אבל סבור שהוא שומן] ועריות חייב, שכן נהנה. המתעסק בשבת פטור. מאי טעמא מלאכת מחשבת אסרה תורה [שחשב ונתכוין למלאכה זו עצמה].

לרבא משכחת לה [שמתעסק פטור] כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר. לאביי משכחת לה כגון דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר. דאיתמר נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור מאי טעמא דהא לא איכוון לשום חתיכה. לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, אביי אמר חייב דהא איכוון לשום חתיכה רבא אמר פטור דהא לא איכוון לחתיכא דאיסורא.

למה המתעסק בחלבים ועריות חייב?

א. בערוך לנר [לעיל ע"א ד"ה שוב] ביאר שסברת רב נחמן היא, שכיון שנתכוין להנאתו ונתקיימה מחשבתו, הרי זה כמו שנתכוין לחטא, וכמו שכתב רש"י בסנהדרין [ס"ב ד"ה שכן] שכתב 'שכן נהנה הלכך חשיב בכוונה'.

ב. באתוון דאורייתא [כלל כד] ובקובץ שיעורים [פסחים אותיות קט"ז רט"ו וח"ב סי' כ"ג] ביארו שיסוד דין מתעסק הוא שבמקום שחייבה התורה על מעשה האדם ולא היתה כוונתו למעשה שאירע לבסוף, הרי זה נחשב כמו שנעשה מאליו ואין המעשה מתייחס אליו. ולפיכך בחלבים ובעריות שיסוד איסורם הוא מה שנהנה בפועל מן האיסור אף בלא מעשהו לפיכך אף במתעסק שהמעשה נעשה מאליו אסרתו התורה שהרי הקפידה התורה שלא תבוא מהם הנאה לאדם והלא במתעסק נהנה מן האיסור.

 ג. באבן האזל [שבת פ"א ה"ח] ביאר כעין דרכם שהמתעסק חשוב כמו שאין הפעולה מתייחסת אליו ועל כן פטרתו התורה אך בחלבים ועריות אין להפריד בין המעשה להנאה כיון שעיקר האיסור בהם היא ההנאה ולפיכך הואיל ונהנה מהם אי אפשר לומר שהרי זה כמו שלא נעשית הפעולה.

ד. בקהלות יעקב שבת [סי' ל"ה] הוסיף שיש לבאר כדרך זו שהמתעסק חשוב כמו שנעשה המעשה מאיליו אך יש לבאר שהטעם שבחלבים ועריות חייב אף על פי שלא עשה מעשה משום שבחלבים ועריות ההנאה חשובה כמו מעשה האדם ועל כן על ידי הנאתו מהם חשוב כמו שעשה מעשה להתחייב בו.

ה. בקהלות יעקב שם ביאר באופן נוסף שיסוד דין מתעסק חשוב כמו שנעשה המעשה על ידו בלא כוונה והתורה לא חייבה את האדם על מעשה שנעשה על ידו בלא כוונה על כן כאשר נהנה ממעשהו חשוב כמו שנתכוין למעשהו.

[הובא כ"ז בילקוט ביאורים]