הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ שֶׁיִּבָּנֶה עַל יְסוֹד הַחֹל, כִּי הַחֹל הוּא הַחֹמֶר שֶׁל הַקֹּדֶשׁ, וְהַקֹּדֶשׁ הוּא לוֹ צוּרָה. וְכָל מַה שֶּׁיִּהְיֶה הַחֹמֶר יוֹתֵר אֵיתָן וּמֻכְשָׁר, תִּהְיֶה הַצּוּרָה יוֹתֵר חֲשׁוּבָה.
ִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁהַקֹּדֶשׁ מִתְעַמֵּר [פוגע] בַּחֹל, עַד שֶׁמְּדַלְדֵּל אֶת הַחֹמֶר, וְאָז נִמְשֶׁכֶת תְּקוּפָה, שֶׁהַחֹמֶר תּוֹבֵעַ אֶת דִּקְיוֹן שֶׁלּוֹ [מקומו], "וּמָארֵי דְּחוֹבָא דָּחִיק" (זוהר האדרא רבה ג, קכז: בעל חוב דוחק, החומר תובע את מקומו). וּבְנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית נוֹטֵל אָז הַחֹל אֶת חוֹבוֹ מֵהַקֹּדֶשׁ, וְהַחֻצְפָּא מִתְגַּבֶּרֶת [החומר לוקח יותר ממה שמגיע לו וכתוצאה מכך החוצפה מתגברת].
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהַחֹל מִתְחַזֵּק עַל חֶשְׁבּוֹן הַקֹּדֶשׁ, מֵכִין הוּא לְעַצְמוֹ בָּזֶה – מִצַּד תְּכוּנָתוֹ הַחֻלִּית – שׁוּחָה, כִּי סוֹף כָּל סוֹף יִתְבַּע אַחַר כָּךְ הַקֹּדֶשׁ אֶת חוֹבוֹ, וְלֹא בְּדֶרֶךְ תְּבִיעָה וּנְגִישָׂה, לֹא בְּדֶרֶךְ חוּצְפָּא וְרִבִּית, כִּי־אִם כֹּחַ הַקֹּדֶשׁ יִהְיֶה כָּל כָּךְ מִתְאַמֵּץ וּמִתְרוֹמֵם, עַד שֶׁכָּל הַחֹל יִכָּנַע תַּחְתָּיו, יִכָּנֵס בְּקִרְבּוֹ וְיִתְבַּלַּע לְגַמְרֵי מִיסוֹדוֹ הַחֻלִּי. "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַלם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיה ד, ג).
ִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁהַקֹּדֶשׁ מִתְעַמֵּר [פוגע] בַּחֹל, עַד שֶׁמְּדַלְדֵּל אֶת הַחֹמֶר, וְאָז נִמְשֶׁכֶת תְּקוּפָה, שֶׁהַחֹמֶר תּוֹבֵעַ אֶת דִּקְיוֹן שֶׁלּוֹ [מקומו], "וּמָארֵי דְּחוֹבָא דָּחִיק" (זוהר האדרא רבה ג, קכז: בעל חוב דוחק, החומר תובע את מקומו). וּבְנֶשֶׁךְ וּבְתַרְבִּית נוֹטֵל אָז הַחֹל אֶת חוֹבוֹ מֵהַקֹּדֶשׁ, וְהַחֻצְפָּא מִתְגַּבֶּרֶת [החומר לוקח יותר ממה שמגיע לו וכתוצאה מכך החוצפה מתגברת].
אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהַחֹל מִתְחַזֵּק עַל חֶשְׁבּוֹן הַקֹּדֶשׁ, מֵכִין הוּא לְעַצְמוֹ בָּזֶה – מִצַּד תְּכוּנָתוֹ הַחֻלִּית – שׁוּחָה, כִּי סוֹף כָּל סוֹף יִתְבַּע אַחַר כָּךְ הַקֹּדֶשׁ אֶת חוֹבוֹ, וְלֹא בְּדֶרֶךְ תְּבִיעָה וּנְגִישָׂה, לֹא בְּדֶרֶךְ חוּצְפָּא וְרִבִּית, כִּי־אִם כֹּחַ הַקֹּדֶשׁ יִהְיֶה כָּל כָּךְ מִתְאַמֵּץ וּמִתְרוֹמֵם, עַד שֶׁכָּל הַחֹל יִכָּנַע תַּחְתָּיו, יִכָּנֵס בְּקִרְבּוֹ וְיִתְבַּלַּע לְגַמְרֵי מִיסוֹדוֹ הַחֻלִּי. "וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַלם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ" (ישעיה ד, ג).
זה קורה ברמה הלאומית וברמה האישית.
ברמה הלאומית השקענו אלפיים שנה בפיתוח הרוח אבל בסוף החומר תבע את שלו ע"י התפשטות החילוניות, המאטיריאליזם, והציונות [החילונית]. בסוף בוא תבוא תנועת תשובה [כפי שאנו עדים לה היום] והקודש ימצא את מקומו אבל לא ע"י שלילת החול אלא בצרוה בריאה על בסיס החול.
זה קורה גם ברמה האישית כאשר אדם משקיע את כל כוחותיו בצמיחה רוחנית ומזניח את צרכי גופו. הוא ממעט יותר מדי בשינה, אכילה, קשרים חברתיים בריאים וכו' כדי להרבות בלימוד, תפילה ושאר מרכיבי עבודת השם. בסוף הגוף מתמרד ונמאס. בתום התהליך אדם חוזר לבריאותו הרוחנית ומוצא את האיזון בין צרכי הגוף והנפש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה