כל רודפיה השיגוה בין המצרים. גדר מזה וגדר מזה אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל.
משמעות בין המצרים, מובא ברש"י, בין י"ז בתמוז לט"ב. כשמנותבים לבין ימים אלו אנו נמצאים במצב הנמוך שלנו. קיומנו רופף, חסר, לא איתן. אנו חלשים.
במהר"ל מבואר שיש כאן התחלה וסוף. ואחריתה כיום מר, אותו יום מר זה היום האחרון של בין המצרים. ט"ב.
יש כ"ב ימים טובים: ז' דפסח, ח' דסוכות, שבועות ור"ה, יום כיפור ועיו"כ (שנחשב יו"ט וחייב בסעודה), א"כ 19 יו"ט. פורים ג"כ בתנ"ך, וכן ר"ח ושבת - ס"ה 22.
כנגדם 22 ימים רעים - ההיפך מהמועדים. מועד = תכלית - יעד. בכל מועד מתגלה המקום אליו אנו שואפים להגיע. הימים האלו הם כנגד מועד. אנטי מועד. יעד רע. קרא עלי מועד לשבור בחורי. מועד לא טוב.
כמו"כ ימים אלו הם ימי הקלקול. בסופם שיא האבלות. כנגדם ימי התיקון - מר"ה עד שע"צ. בו שיא השמחה.
הגמ' בסנהדרין: מדוע איכה בא"ב? שעברו על התורה שניתנה בא"ב. מה הכוונה בזה? הרי ברור שמילים מורכבות בא"ב. אין אפשרות אחרת. אלא הא"ב הוא בסיס של סדר. סדר כל הצירופים האינסופי. העובדה שיש כזה סדר מתכוון לגלות לנו שזה הבסיס של כל סדר בעולם. כל מציאות בעולם נובעת מסדר זה. התורה ניתנה בא"ב היינו שהתורה היא הצירוף הנכון ביותר לסדר הא"ב. זה הסדר הנכון של כל העולם כולו, וכל הדברים כולם. הסדר הראוי של הדברים נמצא בתורה. זה שהא"ב מסודר בסדר הנוכחי, בא ללמד אותנו איך לצרף את כל המילים שאנו מוציאים מהא"ב. יש תורה שלמה בעובדה שהא"ב מסודר בצורה כזו. מי שמבין היטב את סוד סדר הא"ב מבין את סוד כל התורה כולה. כל מה שאנו תופסים אנו מלבישים במילים, המצטרפות יחד לסדר מסוים. ונגולו כספר השמים. הבריאה היא ספר. צירוף דברים. הסדר של הא"ב מלמד את סדרם של כל הדברים כולם. כל הסודות רמוזים באותיות ובסדר שלהם. יש מדרש סתום וחתום שנקרא אותיות דר"ע. אין לנו כל הבנה בו. הוא מדבר על סדר האותיות. הכל מלמד על כל המערכת על המילים היוצאות מתוך הא"ב, איך צריך להצטרף. מה הספר שצריך לצאת מזה.
אבל יש שינוי בא"ב של איכה. שינוי שמרמז על שינוי כל סדרי העולם. שלושת הפרקים האמצעיים קודם פ' לע'. מדוע? שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם. לא שיקרו, אלא הקדימו פה לעין, כלומר, הדבר כבר היה ברור להם בטרם אמרוהו. אדם רואה את מה שהוא מתכונן לראות. מעשים בכל יום. שני בני אדם רואים דבר אחד וכל אחד רואה משהו אחר.
העיניים קשורות לשכל. לבי ראה הרבה חכמה ודעת. הן עשויות לקלוט את המציאות האמיתית. בד"א כשאדם מסודר לפי הסדר הנכון - קודם עין ואח"כ פה. אבל אם כבר החליט ואח"כ מתבונן, יראה מה שהחליט. זה העיוות הגדול של העולם. אילו לא הייתה אפשרות כזו, בני אדם היו רואים המציאות כפי שהיא, והיו יודעים לבטא אותה כראוי. זו הייתה הגדת עדות של אמת.
זו הקינה והבכי של איכה. על המציאות כולה שהתעוותה. הבוכה הגדול הוא הא"ב. הגר"א בכי מלשון מבוכה. כשאין המשך. אין לאן לפנות ולהמשיך. בכי שיוצא מעומק לבו של אדם, כי אינו רואה איך אפשר להמשיך. מבוכה זה אובדן דרך. נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר.
מפני מה לקו בא"ב מפני שעברו על התורה שניתנה בא"ב. לא מדובר על עצם החטא, אלא על עיוות התורה. הם פגמו בסדר התורה. כל עבירה היא על חלק מהתורה. התורה עצמה מכירה באפשרות של עבירה. אך זה כל עוד סדר הדברים לא מעוות. שוגג או מזיד, שייצרו מתגבר עליו. אך כאן התעוות הסדר. העולם השתבש. חיים במציאות שאליבא דאמת היא איננה. עולם של דמיון. אנחנו רואים דברים שהחלטנו עליהם מראש. דמיונות שהלעיטו אותנו בהם, או שגרמנו לעצמנו. חיים במציאות של הקדמת פה לעין.
אותם כ"ב ימים רעים, מכוונים כנגד כ"ב אותיות הא"ב שהשתבש. הסדר הנכון שעבר מהעולם ובמקומו בא סדר שהשתבש. זה מוביל אותנו לאחריתה כיום מר.
השיבוש מתחיל בי"ז בתמוז. והאחרית בט"ב.
ה' דברים אירעו את אבותינו בי"ז בתמוז וה' בט"ב.
השם שבו ברא הבורא את עולמנו הוא הוי"ה. יש שני ה'. הזכרנו פעמים רבות שהאות ה' עניינה המיוחד שהיא מגישה לפנינו דבר ברור. הא לכם זרע. הילך. ה' מידעת את הדבר. הופכת אותנו לגלוי וידוע. י' היא ע"ש מחשבה, כמו שאומר רש"י באז ישיר - עלה במחשבתו שיאמר שירה. י' הופכת פועל לעתיד.
שני הה' של שם הוי"ה: הראשונה שהגיש לנו את המציאות, את חכמתו שנתגלתה בעולם, כולם בחכמה עשית. נתן לנו את החכמה הזו. את מה שבמחשבתו, היא הי' הראשונה שע"ש המחשבה. הה' השניה האחרונה שבשם זו הנתינה שהקב"ה נתן לנו רשות להוציא הכל לפועל כרצוננו. בראשונה הא לכם את חכמתי וכוונתי - את עומק המציאות. השניה מגישה לנו את אותה מציאות כבעלים, ליישם בה את רצונותינו, אם לטוב ואם למוטב חלילה. להמליך את האמת, או חלילה את המלך זקן וכסיל. הה' הראשונה המשך לי'. השניה המשך לו' שבשם. ו' עניינה חיבור לקודם והמשכיות. מה שניתן קודם, אנו ממשיכים אותו למעשה, לחיינו. במילים אחרות הה' השניה היא כח המלכות שניתן לנו, אנו הממליכים ברצונינו החופשי, ומקבלים עול של מלכות - או של המלכות האמיתית, או חלילה את השטן.
אם נתבונן בחמשת הדברים שאיבדנו בי"ז בתמוז ובט"ב, נמצא כי בי"ז בתמוז איבדנו את התורה, ובט"ב את המלכות.
י"ז בתמוז
א. נשתברו הלוחות - איבדנו את התורה. מתן תורה עצמו נשבר בשבירת הלוחות (כמפורש בגמרא שעל ידי כך אינם מומרים). מתן תורה התחדש בלוחות השניות ביום הכיפורים, כמפורש במשנה בתענית, יום חתונתו זה מתן תורה, ומפורש ברש"י ע"פ הגמרא שזה יום כיפור, וזה תיקון לחטא העגל. יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבב"א, וזה התיקון לחטא המרגלים. לעתיד לבוא ט"ב יהיה חג בן שבעה ימים שייגמר בט"ו באב, שיהיה יום חג.
ב. בטל התמיד - עולת תמיד העשויה בהר סיני, התחיל בסיני ושוב לא פסק. קרבן התמיד הוא המשך עניין הר סיני. בטל התמיד היינו ביטול עולמי, כי גם בבית שני זה כבר היה אחרי הקטיעה.
ג. שרף אפוסטמוס את התורה. כמובן פגיעה בתורה. התורה כפי שניתנה אינה ניתנת לשריפה. הרמב"ם בפ"י מס"ת. צריך לכבד אותה מאוד כי הדברים שבלוחות הברית הם בכל ס"ת. בגלל חורבן התורה ניתנה אפשרות לשריפה.
ד. הועמד צלם בהיכל. מציון תצא תורה, מן ההיכל שבו המנורה והארון, ושם הועמד צלם. זה ביטל את מציון תצא תורה
ה. הובקעה העיר. זה ביטל את ודבר ה' מירושלים. העיר פרוצה וכל אחד יכול להכנס. פתח לזרים. מרשות יחיד של כלל ישראל שדלתותיה נסגרות על ס"ר כלל ישראל, הפכה העיר לרה"ר. התורה מתגלה ממקום שהשכינה שורה בו. מתחילה לא היו מלמדי תינוקות, ואח"כ התקינו שיהיו מלמדי תינוקות רק בירושלים. המשך מסירת התורה רק מירושלים. כשהובקעה העיר זה כעין העמדת צלם בירושלים. שוב אין זה מקומה הבלעדי של השכינה.
כל הדברים האלו הם הפגיעה בה' הראשונה, בה נתן לנו הבורא את חכמתו - היא התורה. התורה נשארה בדרגה פחותה ביותר.
הה' השניה נתנה לנו מלכות, היינו להעמיד את המציאות על בסיס אמת או שקר. או חכמת הבורא או טיפשותנו שלנו.
בט' באב - מלכות.
שלא יכנסו לארץ.
חורבן שני בתי המקדש.
חורבן ביתר - המלכות שנתגלתה בביתר כל' הרמב"ם שהיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח וכו', כלומר הייתה כאן התחלה של משיח וזה נחרב. ר"ע וחכמי דורו לא טעו בו! חלילה וחלילה! אחרי שר"ע קרא עליו את הפסוק דרך כוכב מיעקב קראו לו בר כוכבא. היה כאן חורבן ולא טעות. זה מפורש בדברי הרמב"ם, למי שיודע לקרוא. אנו בוכים על חורבן ולא על טעות, והרמב"ם מבאר שהחורבן זה שהמלך הגדול שדימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המשיח נהרג בעוונות.
בו ביום חרש טורנוסרופוס את ההיכל וסביביו, לקיים מה שנאמר ציון שדה תיחרש. זה חורבן נוסף. אברהם קראו הר. יצחק שדה. יעקב בית. אף שלא היה שם שום בית. א"כ גם אחרי החורבן היה שייך שיישאר שם בית. אך הקראו בית גם הוא נחרב. חזר להיות שדה.
בתי המקדש נקראים כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו. לפאר מקום מקדשי ומקום רגיל אכבד. שם נתגלה המלכות, מלכות ה'. א"כ בט"ב הפסדנו הה' האחרונה. כל מה שניתן לנו נלקח מאיתנו. נשארנו חסרי כל. מכל השפע הנפלא שהבורא השפיע עלינו במתן תורה ובבתי המקדשות, לא נשאר לנו.
מאז החורבנות אנו הוכלים מדחי אל דחי, אין לך וים שאין קללתו מרובה משל חברו. אנו הולכים וירדים, הולכים ומתמעטים. חיים במציאות נוראה. שורש כל זה בעיוות שהקדמנו פה לעין. על עיוות זו בוכה מגילת קינות.
העולם כולו תופס אותנו כיצורים בלתי אפשריים. אנו הגורמים לכך, כי שמנו עצמנו במקום בלתי אפשרי. כל הקינות מתמצות במילה אחת - איכה?! איך ייתכן? זה הרי בלתי אפשרי.
יה"ר שבמהרה נראה את האמת ונראה עד כמה הכל ברור ופשוט, ואנו אלו שערבבנו וטשטשנו הכל.
(תומלל מהקלטה. טל"ח)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה