הרב זלמן מלמד
מחלוקת רש"י ותוספות בהגדרת דין מתעסק
למדנו במסכת שבת 1 :
איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר – פטור. לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור ואביי אמר חייב. רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא, אביי אמר חייב דהא מתכוין לחתיכה דעלמא.
נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא.
מחלוקת רש"י ותוספות בהגדרת דין מתעסק
למדנו במסכת שבת 1 :
איתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר – פטור. לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר פטור ואביי אמר חייב. רבא אמר פטור דהא לא נתכוין לחתיכה דאיסורא, אביי אמר חייב דהא מתכוין לחתיכה דעלמא.
נחלקו הראשונים בביאור דברי הגמרא.
רש"י מפרש "נתכוין להגביה את התלוש – כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוין להגביהו". אדם זה בכלל לא התכוין לגעת בירק המחובר, הוא התכוין לעשות פעולה אחת ובסוף עשה פעולה אחרת, ולכן הוא פטור. הלכה זו אינה רק בהלכות שבת אלא היא הלכה כללית בכל התורה, כמו שמביא רש"י שהיא נלמדת מהפסוק 'אשר חטא בה - פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה'. לפי רש"י, מחלוקת אביי ורבא היא כאשר האדם התכוין לפעולה של חיתוך, אלא שכוונתו היתה על ירק תלוש, ולבסוף הוא חתך ירק מחובר. לדעת רבא אדם זה פטור כי לא התכוין לירק המחובר, ולדעת אביי כיון שהתכוין לעשות פעולה של חיתוך הריהו חייב קרבן חטאת, כדין שוגג.
ומבואר מדברי רש"י שדין מתעסק שייך רק אם כוונת האדם היתה לחפץ אחר, אבל אם כוונתו היתה לאותו ירק מחובר, אלא שחשב שירק זה תלוש – הריהו נחשב שוגג וחייב קרבן.
התוספות מביאים את שיטת רבינו תם שהקשה על כך משיטת שמואל במסכת כריתות, שפטר אפילו מי שהתכוין ללקוט תאנה זו ובסוף לקט תאנה אחרת. למרות שהאדם התכוין לפעולת איסור, כיון שכוונתו היתה לתאנה אחרת הריהו פטור, ואילו מרש"י משמע שהפטור הוא דוקא כאשר כוונתו היתה לעשות דבר היתר.
שיטת רש"י עצמו מבוארת בדבריו במסכת כריתות 2 , שאביי ורבא חולקים על שמואל, ולפיהם מתעסק הוא דוקא כשלא התכוין לאותו דבר, אבל התכוין לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר הריהו חייב. וכן פוסק הרמב"ם, שמי שהתכוין לחתוך תאנה זו וחתך תאנה אחרת חייב (אמנם יש לדון אם הוא נחשב שוגג או אף יתחייב מיתה; מכל מקום, כשהתכוין לאותה חתיכה וחשב שהיא תלושה ודאי יתחייב קרבן).
לשיטת התוספות עצמם, הגדרת מתעסק היא כשכוונתו היתה לאותו הדבר, וטעותו היא בהערכת המציאות – הוא התכוין להרים ירק תלוש, והתברר שהוא מחובר. האדם עשה מה שהתכוין לעשות, אלא שחשב שהוא עושה דבר היתר והתברר שזה איסור. מחלוקת אביי ורבא היא כאשר התכוין לפעולה של חיתוך בירק שחשב שהוא תלוש והתברר שירק זה מחובר, לרבא גם כאן הוא פטור כי התכוין לעשות פעולה מותרת, ולפי אביי דין מתעסק הוא דוקא כשלא התקיימה מחשבתו, אבל במקרה זה כיון שנתקיימה מחשבתו, אף שטעה וחשב שזה היתר – הרי זה בדיוק גדרי שוגג.
נסכם את הגדרים לפי התוספות: כאשר אדם התכוין לעשות דבר אחד – לחתוך תאנה זו – וחתך תאנה אחרת, אין כאן כלל מלאכת מחשבת, לא נעשה מה שהוא רצה לעשות. אם כוונת האדם היתה באותו הדבר עצמו יש כאן מלאכת מחשבת, אבל בגלל שחשב שירק זה הוא ירק תלוש שהפעולה בו מותרת והתברר שזהו ירק מחובר ותלישתו אסורה, הרי זה מתעסק. מה בין מתעסק לשוגג? במתעסק יש טעות במציאות, ואילו בשוגג יש טעות בדין, שלא ידע שהמלאכה שהוא עושה אסורה בשבת 3 .
חידושו של ר' עקיבא איגר בגדר דין מתעסק
הגמרא במסכת בבא קמא 4 מביאה את דברי רבה:
אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה, לעניין נזקין חייב לעניין ארבעה דברים פטור לעניין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה...
אדם שהיתה אבן בכיסו והוא לא ידע על כך, אם היא נפלה והזיקה הריהו חייב, אבל אם הוא הוציא אותה מרשות היחיד לרשות הרבים הריהו פטור מטעם מלאכת מחשבת. שואל ר' עקיבא איגר, מדוע נימקה הגמרא את הפטור בדין מלאכת מחשבת, שהוא דין פרטי רק בהלכות שבת, ולא בדין מתעסק ששייך בכל התורה? והוא מתרץ שקיים הבדל יסודי בין הפטור של מלאכת מחשבת לבין הפטור של מתעסק. כאשר אין מלאכת מחשבת אין כלל מלאכה אסורה, כי הגדרת האיסור היא שמה שהאדם חשב כך הוא עשה, וממילא אם לא היה כך – אין איסור. לעומת זאת, מעשה שנחשב 'מתעסק' הריהו מעשה איסור, שאמנם התורה פטרה את העושה אותו מקרבן כי הוא התכוין לפעולת היתר, אבל מכל מקום המעשה עצמו שנעשה הוא מעשה איסור.
קים ליה בדרבה מיניה
ר' עקיבא איגר מוסיף שיש לכך נפקא מינה כאשר האבן הזיקה תוך כדי שיצאה מרשות לרשות. בדרך כלל, אדם שעשה מעשה אחד שבו יש עונש חמור וגם חיוב ממוני הריהו נפטר מחיוב הממון, מטעם 'קים ליה בדרבה מיניה'. כלל זה אינו תלוי בעונש בפועל אלא בחומרת המעשה, ולכן גם שוגג פטור מחיוב הממון, ולפי חידושו של ר' עקיבא איגר שגם מתעסק הוא מעשה איסור – גם מי שחילל שבת כ'מתעסק' ובמעשהו הוא גם הזיק, יפטר מלשלם. לכן נימקה הגמרא את הפטור של מי שהיתה מונחת בכיסו אבן והוציאה בשבת - בטעם שאין זו מלאכת מחשבת, כדי ללמד שגם אם תוך כדי ההוצאה היא נפלה והזיקה הריהו חייב.
הפרשת אחר מאיסור
ר' עקיבא איגר כותב נפקא מינה נוספת לחידושו, לעניין הפרשת אדם אחר מאיסור. אם רואים אדם שעומד לעשות מעשה איסור אבל אותו אדם סבור שזוהי מציאות של היתר, יש צורך להעיר לו, כיון שהמעשה שהוא עומד לעשות הוא מעשה איסור. ומוכיח זאת ר"ע איגר מההלכה 5 , שמי שרואה אדם אחר לבוש בגד של כלאים צריך להודיע לו על כך כדי שאותו אדם יפשוט את הבגד מעליו. אם מתעסק לא היה מעשה איסור, לא מובן מדוע להעיר לו? אלא ודאי שמתעסק הוא רק פטור מעונש, אבל מעשה איסור יש כאן. ר' עקיבא איגר מוסיף לדון בראיה זו 6 , אך על כל פנים עולה מדבריו הנפקא מינה שכיון שמתעסק הוא מעשה איסור יש חובה למנוע מאדם אחר שהולך לעשות מעשה של מתעסק. כך גם אם אדם רואה את עבדו הכנעני הולך לעשות מעשה של מתעסק בשבת, עליו להפרישו משום שיש חיוב על האדון לדאוג שהעבד לא יעשה מלאכה. לעומת זאת, אם מתעסק לא היה מעשה איסור – ודאי שלא היה צורך למנוע זאת מאדם אחר.
הנאה מתבשיל שהתבשל בשבת
נפקא מינה נוספת מחידושו של ר"ע איגר כותב העונג יום טוב לעניין הנאה מדבר שהתבשל בשבת. לדוגמא, אם היתה הפסקת חשמל בשבת וכדי לחמם את האוכל הניחו אותו ליד תנור דולק באופן כזה שהיו סבורים שהמאכל לא יגיע לידי בישול, אלא רק יפשיר מעט, ובסופו של דבר המאכל התחמם עד לכדי יד סולדת – האם זהו מעשה איסור? לדברי ר"ע איגר כן, ולכן אסור לאכול מהתבשיל.
בדיקת חמץ בפסח
המקור חיים דן בבדיקת חמץ בפסח. לכאורה יש לשאול מהו הצורך בבדיקה, הרי אם אדם לא יודע שיש לו חמץ בבית הריהו מתעסק? לפי דברי ר"ע איגר הדבר מובן, שהרי מתעסק הוא מעשה איסור. המקור חיים כותב תשובה נוספת, שגם אם נאמר שבמתעסק אין כלל מעשה איסור ניתן להבין שכל הפטור של מתעסק שייך רק בעבירה שצורתה היא בקום ועשה. כאשר יש צורך במעשה, הרי שאם המעשה אינו מכוּוָן לאיסור הוא לא נחשב מעשה איסור; אבל אם מלכתחילה אין צורך במעשה – אין חשיבות אם האדם מתעסק או לא.
טעות במקום ובזמן
כפי שראינו, שיטת התוספות היא שטעות בדין נחשבת שוגג, ואילו טעות במציאות נחשבת מתעסק. אדם שחשב שירק מסויים הוא תלוש וחשב להגביהו ולבסוף התברר שהוא מחובר ונמצא שתלשו, הריהו מתעסק. לפי זה, אם אדם נכנס בטומאה למקדש אלא שלא ידע שזהו בית המקדש צריך להיות פטור מקרבן, שהרי הוא טועה במציאות – וקשה, הרי נחלקו התנאים אם יש חיוב "על שגגת טומאה או שגגת מקדש"? ר"ע איגר עונה שמי שנכנס בטומאה אינו חייב קרבן חטאת אלא קרבן עולה ויורד, וכל הפטור של מתעסק נאמר בפרשת חטאת.
אולם, ניתן לענות על קושיא זו בצורה אחרת, בהקדמת שאלה נוספת על שיטת התוספות. כאמור, שוגג הוא מי שטעה בדין וחשב שמלאכה מסויימת מותרת, אבל במשנה מבואר שיש צורה נוספת של שוגג – מי שלא ידע שהיום שבת. לפי התוספות יש להבין מדוע אין זה נחשב מתעסק, שהרי יש כאן טעות במציאות? בשאלה זו דן החלקת יואב, וכותב שיש עליה כמה תשובות. המגן אבות תירץ שההבדל בין טעות בדין לבין טעות במציאות הוא שטעות בדין היא טעות בדבר קבוע, ואילו המציאות היא משתנית; וכיון שהשבת היא "קביעא וקיימא" ואינה חפץ שיכול להשתנות, הטועה בכך אינו נחשב מתעסק. הוא מקשה על כך שהרי גם מי שלא ידע שהיום יום הכיפורים ועשה מלאכה הריהו נחשב שוגג וחייב קרבן, למרות שיום כיפור אינו "קביעא וקיימא", ולכן הוא רצה לומר הסבר אחר, שדין הטועה בשבת ויום הכיפורים חמור יותר, כי לעולם אין בהם צד של היתר.
ויתכן לומר תשובה אחרת, לפיה יובן גם דין הנכנס בטומאה לבית המקדש, שיש הבדל בין טעות במקום ובזמן שהם דברים מופשטים יותר לבין טעות בחפצים. מכל מקום, העניין אינו מבורר מספיק וקושיא זו 'צריכה נגר' לתרצה.
חשב למול תינוק אחד ומל תינוק אחר
עוד מקשים ר"ע איגר והחלקת יואב על שיטת התוספות מהגמרא במסכת כריתות 7 , שם למדנו:
אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. אמר ליה רבא לרב נחמן והא תינוקות דכי מתעסק דמי, ותנן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר, עד כאן לא פטר רבי יהושע אלא דקסבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, פטור אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפילו ר' יהושע מחייב! אמר לו הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב, מתעסק בחבורה חייב.
אם יש שני תינוקות שאחד מהם נולד בשבת והשני ביום ראשון, ובמקום למול את התינוק שזמנו בשבת מלו את התינוק שזמנו ביום ראשון – נחלקו תנאים אם חייב קרבן, ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר, וגם הוא לא פטר אלא משום שהמוהל טעה בדבר מצוה, אבל אם התכוון לעשות מעשה רשות – חייב, ושואלת הגמרא מדוע אין כאן פטור של מלאכת מחשבת, הרי לא התקיימה מחשבתו? עונה הגמרא "הנח לתינוקות שמתעסק בחבורה חייב", כלומר מלאכת חובל היא מלאכה מיוחדת, שהרי העושה אותה חייב למרות שהוא מקלקל, ומכאן שאין בה צורך של מלאכת מחשבת. ושואל ר"ע איגר 8 , גם אם פטור של מלאכת מחשבת לא נאמר במלאכת חובל – להיכן נעלם דין מתעסק, שהוא פטור בכל התורה כולה? דן בכך האור שמח, והוא כותב שאמנם התורה התירה למול אבל צריך ליזהר לא לחבול יותר מהמידה, וכיון שהמוהל צריך לדקדק היטב במעשהו, אין בכך פטור של מתעסק. אולי כוונתו היא שדין מתעסק לא נאמר אלא במי שהתכוון למעשה גמור של היתר, וכיון שהמוהל צריך לדקדק היטב שלא יחבול יותר ממה שצריך – רואים שמעשה המילה הוא מעשה איסור מצד עצמו אלא שהתורה התירתו, ונמצא שהמוהל מתכוין למעשה שיש בו צד של איסור שבת.
ומוסיף האור שמח תירוץ מחודש. כפי שראינו, לדעת התוספות הגדרת מתעסק היא כאשר אדם התכוון לעשות פעולה בחפץ מסויים, אלא שהוא טעה במציאות, חשב שזהו חפץ של היתר והתברר שזהו חפץ של איסור. מה יאמרו התוספות במקרה שבו אדם התכוון לעשות דבר מותר בדבר אחד, ועשה דבר איסור בדבר אחר (שזוהי הגדרת מתעסק לפי רש"י)? במחשבה ראשונה נראה שבמקרה זה ודאי שהתוספות יאסרו, שהרי זה קל וחומר, אם אפילו כשכוונת האדם היתה לאותו החפץ הריהו נחשב מתעסק, קל וחומר כשכוונתו היתה לחפץ אחר; אבל האור שמח אומר שאפשר לומר להיפך. אם אדם מחליף דבר אז הוא לא אחראי, הוא צריך להתבונן באיזה חפץ הוא מתעסק ויש כאן חוסר זהירות, וממילא זה יוצא מגדר מתעסק ועובר לגדר שוגג. כך הוא רוצה ליישב את הגמרא בכריתות לפי התוספות, שהמוהל צריך לשים לב את מי הוא מל ולכן אם טעה הריהו שוגג. אם היה תינוק אחד והמוהל חשב שהיום היום השמיני והתברר שהיום היום השביעי הרי זה מתעסק, אבל בשני תינוקות יש לו רשלנות.
לפי שני הסבריו של האור שמח, המקרה של מילה אינו שייך להגדרת 'מתעסק' לפי התוספות, בין אם משום שמעשה המילה הוא מעשה איסור שהתורה התירתו, ובין אם משום שמתעסק שייך רק כשכוונת האדם היתה לאותו דבר. אולם, ניתן לבאר באופן נוסף. נשים לב כי לשונו של רב נחמן היא "מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה", ועל כך הקשה רבא "והא תינוקות דכי מתעסק דמי...". לפי האור שמח, הלשון 'מתעסק' כאן אינה מכוונת לפטור הכללי של מתעסק בכל התורה, אלא לפטור של מלאכת מחשבת. אין בכל קושי, כי מצאנו כך בעוד כמה מקומות בגמרא, שהיא משתמשת בלשון זו וכוונתה למלאכת מחשבת. אולם, אפשר לומר שהגמרא מדייקת בלשונה. לשם כך, נתבונן עוד בגדר מתעסק:
לפי חידושו של ר' עקיבא איגר, יוצא שקיים הבדל בין הפטור של 'אינו מתכוין' לבין הפטור של 'מתעסק'. דבר שאינו מתכוין הוא להלכה מותר לכתחילה (כדעת ר' שמעון), אבל 'מתעסק' הוא מעשה איסור. אמנם לא שייך לצוות מראש על כך כי העושה אינו יודע שהוא עומד לעשות איסור, אבל מכל מקום המעשה עצמו אסור. ויש להבין את טעם ההבדל, מדוע דין מתעסק הינו יותר חמור מדין דבר שאינו מתכוין? הרי גם במתעסק אין כוונת האדם למעשה האסור?
ההסבר לכך הוא, שבדבר שאינו מתכוין האדם מתכוין לדבר אחד ואף עושה אותו, אלא שאגב זאת הוא עושה גם דבר אחר. כיון שהמעשה המתוכנן נעשה, אנחנו מגדירים את המעשה שהוא עשה לפי המעשה העיקרי שהאדם התכוון אליו וגם עשה אותו. למשל, כאשר אדם גורר ספסל ואגב זאת עשה חריץ, הוא התכוון לגרור מיטה וגם גרר אותה בפועל, ולכן המעשה שהוא עשה נקרא מעשה גרירה, והפעולה האגבית אינה משפיעה על שֵׁם המעשה. לעומת זאת, כאשר אדם התכוין לעשות דבר אחד ובסוף עשה משהו אחר, קיים נתק בין המחשבה לבין המעשה בפועל, ולא שייך להגדיר את המעשה שעשה לפי המחשבה. לא שייך לומר שאדם שתלש ירק מחובר – שהוא חותך ירק תלוש, שהרי בפועל הוא לא עושה זאת, ולכן יש על כך שם של מעשה איסור.
מעתה ניתן ליישב את הגמרא בכריתות לדעת התוספות, ולהבין בצורה מחודשת את חידוש התורה בדין מקלקל בחבורה. התורה חידשה שבמלאכת חובל המחשבה אינה משמעותית אלא רק הפעולה, שהרי היא מחייבת במקלקל למרות שאין למעשה כזה שום ערך, ואם כן אפשר להבין שגם במתעסק בחבורה – בשבת יהיה חיוב קרבן, כי במלאכת חובל אין ערך לכוונות. התורה חידשה שגדר האיסור במלאכת חובל הוא המעשה עצמו, למרות שאין כוונות, ולכן למרות שמתעסק בכל התורה פטור – כאן הוא חייב.
לפי הסבר זה, הלשון 'מתעסק' בגמרא היא מדוייקת: "הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב". וכן אין צורך להפוך את סברת התוספות שתהיה הפוכה מסברת רש"י, וגם הם יודו שמי שהתכוון לחפץ אחד ובסוף עשה פעולה בחפץ אחר – יחשב 'מתעסק'.
^ 1 עב ע"ב.
^ 2 יט ע"ב, ד"ה אפילו ר' יהושע מחייב.
^ 3 שיטת התוספות מתבארת מדבריהם כאן, במסכת סנהדרין ובמסכת כריתות.
^ 4 כו ע"ב.
^ 5 ברכות יט ע"ב לפי פירוש הרמב"ם הלכות כלאים י, כט.
^ 6 הוא כותב שיש לדחות אותה, כי כלל בידינו שמתעסק בחלבים ועריות חייב בקרבן כיון שנהנה והנאה נחשבת ככוונה, וגם בכלאים הריהו נהנה מהלבישה. החלקת יואב דן בדבריו, וכותב שיתכן שדוקא חלבים ועריות חייב ולא בשאר סוגי הנאות.
^ 7 יט ע"ב.
^ 8 בחידושיו על המשניות.
ומבואר מדברי רש"י שדין מתעסק שייך רק אם כוונת האדם היתה לחפץ אחר, אבל אם כוונתו היתה לאותו ירק מחובר, אלא שחשב שירק זה תלוש – הריהו נחשב שוגג וחייב קרבן.
התוספות מביאים את שיטת רבינו תם שהקשה על כך משיטת שמואל במסכת כריתות, שפטר אפילו מי שהתכוין ללקוט תאנה זו ובסוף לקט תאנה אחרת. למרות שהאדם התכוין לפעולת איסור, כיון שכוונתו היתה לתאנה אחרת הריהו פטור, ואילו מרש"י משמע שהפטור הוא דוקא כאשר כוונתו היתה לעשות דבר היתר.
שיטת רש"י עצמו מבוארת בדבריו במסכת כריתות 2 , שאביי ורבא חולקים על שמואל, ולפיהם מתעסק הוא דוקא כשלא התכוין לאותו דבר, אבל התכוין לחתוך מחובר אחד וחתך מחובר אחר הריהו חייב. וכן פוסק הרמב"ם, שמי שהתכוין לחתוך תאנה זו וחתך תאנה אחרת חייב (אמנם יש לדון אם הוא נחשב שוגג או אף יתחייב מיתה; מכל מקום, כשהתכוין לאותה חתיכה וחשב שהיא תלושה ודאי יתחייב קרבן).
לשיטת התוספות עצמם, הגדרת מתעסק היא כשכוונתו היתה לאותו הדבר, וטעותו היא בהערכת המציאות – הוא התכוין להרים ירק תלוש, והתברר שהוא מחובר. האדם עשה מה שהתכוין לעשות, אלא שחשב שהוא עושה דבר היתר והתברר שזה איסור. מחלוקת אביי ורבא היא כאשר התכוין לפעולה של חיתוך בירק שחשב שהוא תלוש והתברר שירק זה מחובר, לרבא גם כאן הוא פטור כי התכוין לעשות פעולה מותרת, ולפי אביי דין מתעסק הוא דוקא כשלא התקיימה מחשבתו, אבל במקרה זה כיון שנתקיימה מחשבתו, אף שטעה וחשב שזה היתר – הרי זה בדיוק גדרי שוגג.
נסכם את הגדרים לפי התוספות: כאשר אדם התכוין לעשות דבר אחד – לחתוך תאנה זו – וחתך תאנה אחרת, אין כאן כלל מלאכת מחשבת, לא נעשה מה שהוא רצה לעשות. אם כוונת האדם היתה באותו הדבר עצמו יש כאן מלאכת מחשבת, אבל בגלל שחשב שירק זה הוא ירק תלוש שהפעולה בו מותרת והתברר שזהו ירק מחובר ותלישתו אסורה, הרי זה מתעסק. מה בין מתעסק לשוגג? במתעסק יש טעות במציאות, ואילו בשוגג יש טעות בדין, שלא ידע שהמלאכה שהוא עושה אסורה בשבת 3 .
חידושו של ר' עקיבא איגר בגדר דין מתעסק
הגמרא במסכת בבא קמא 4 מביאה את דברי רבה:
אמר רבה היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה ועמד ונפלה, לעניין נזקין חייב לעניין ארבעה דברים פטור לעניין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה...
אדם שהיתה אבן בכיסו והוא לא ידע על כך, אם היא נפלה והזיקה הריהו חייב, אבל אם הוא הוציא אותה מרשות היחיד לרשות הרבים הריהו פטור מטעם מלאכת מחשבת. שואל ר' עקיבא איגר, מדוע נימקה הגמרא את הפטור בדין מלאכת מחשבת, שהוא דין פרטי רק בהלכות שבת, ולא בדין מתעסק ששייך בכל התורה? והוא מתרץ שקיים הבדל יסודי בין הפטור של מלאכת מחשבת לבין הפטור של מתעסק. כאשר אין מלאכת מחשבת אין כלל מלאכה אסורה, כי הגדרת האיסור היא שמה שהאדם חשב כך הוא עשה, וממילא אם לא היה כך – אין איסור. לעומת זאת, מעשה שנחשב 'מתעסק' הריהו מעשה איסור, שאמנם התורה פטרה את העושה אותו מקרבן כי הוא התכוין לפעולת היתר, אבל מכל מקום המעשה עצמו שנעשה הוא מעשה איסור.
קים ליה בדרבה מיניה
ר' עקיבא איגר מוסיף שיש לכך נפקא מינה כאשר האבן הזיקה תוך כדי שיצאה מרשות לרשות. בדרך כלל, אדם שעשה מעשה אחד שבו יש עונש חמור וגם חיוב ממוני הריהו נפטר מחיוב הממון, מטעם 'קים ליה בדרבה מיניה'. כלל זה אינו תלוי בעונש בפועל אלא בחומרת המעשה, ולכן גם שוגג פטור מחיוב הממון, ולפי חידושו של ר' עקיבא איגר שגם מתעסק הוא מעשה איסור – גם מי שחילל שבת כ'מתעסק' ובמעשהו הוא גם הזיק, יפטר מלשלם. לכן נימקה הגמרא את הפטור של מי שהיתה מונחת בכיסו אבן והוציאה בשבת - בטעם שאין זו מלאכת מחשבת, כדי ללמד שגם אם תוך כדי ההוצאה היא נפלה והזיקה הריהו חייב.
הפרשת אחר מאיסור
ר' עקיבא איגר כותב נפקא מינה נוספת לחידושו, לעניין הפרשת אדם אחר מאיסור. אם רואים אדם שעומד לעשות מעשה איסור אבל אותו אדם סבור שזוהי מציאות של היתר, יש צורך להעיר לו, כיון שהמעשה שהוא עומד לעשות הוא מעשה איסור. ומוכיח זאת ר"ע איגר מההלכה 5 , שמי שרואה אדם אחר לבוש בגד של כלאים צריך להודיע לו על כך כדי שאותו אדם יפשוט את הבגד מעליו. אם מתעסק לא היה מעשה איסור, לא מובן מדוע להעיר לו? אלא ודאי שמתעסק הוא רק פטור מעונש, אבל מעשה איסור יש כאן. ר' עקיבא איגר מוסיף לדון בראיה זו 6 , אך על כל פנים עולה מדבריו הנפקא מינה שכיון שמתעסק הוא מעשה איסור יש חובה למנוע מאדם אחר שהולך לעשות מעשה של מתעסק. כך גם אם אדם רואה את עבדו הכנעני הולך לעשות מעשה של מתעסק בשבת, עליו להפרישו משום שיש חיוב על האדון לדאוג שהעבד לא יעשה מלאכה. לעומת זאת, אם מתעסק לא היה מעשה איסור – ודאי שלא היה צורך למנוע זאת מאדם אחר.
הנאה מתבשיל שהתבשל בשבת
נפקא מינה נוספת מחידושו של ר"ע איגר כותב העונג יום טוב לעניין הנאה מדבר שהתבשל בשבת. לדוגמא, אם היתה הפסקת חשמל בשבת וכדי לחמם את האוכל הניחו אותו ליד תנור דולק באופן כזה שהיו סבורים שהמאכל לא יגיע לידי בישול, אלא רק יפשיר מעט, ובסופו של דבר המאכל התחמם עד לכדי יד סולדת – האם זהו מעשה איסור? לדברי ר"ע איגר כן, ולכן אסור לאכול מהתבשיל.
בדיקת חמץ בפסח
המקור חיים דן בבדיקת חמץ בפסח. לכאורה יש לשאול מהו הצורך בבדיקה, הרי אם אדם לא יודע שיש לו חמץ בבית הריהו מתעסק? לפי דברי ר"ע איגר הדבר מובן, שהרי מתעסק הוא מעשה איסור. המקור חיים כותב תשובה נוספת, שגם אם נאמר שבמתעסק אין כלל מעשה איסור ניתן להבין שכל הפטור של מתעסק שייך רק בעבירה שצורתה היא בקום ועשה. כאשר יש צורך במעשה, הרי שאם המעשה אינו מכוּוָן לאיסור הוא לא נחשב מעשה איסור; אבל אם מלכתחילה אין צורך במעשה – אין חשיבות אם האדם מתעסק או לא.
טעות במקום ובזמן
כפי שראינו, שיטת התוספות היא שטעות בדין נחשבת שוגג, ואילו טעות במציאות נחשבת מתעסק. אדם שחשב שירק מסויים הוא תלוש וחשב להגביהו ולבסוף התברר שהוא מחובר ונמצא שתלשו, הריהו מתעסק. לפי זה, אם אדם נכנס בטומאה למקדש אלא שלא ידע שזהו בית המקדש צריך להיות פטור מקרבן, שהרי הוא טועה במציאות – וקשה, הרי נחלקו התנאים אם יש חיוב "על שגגת טומאה או שגגת מקדש"? ר"ע איגר עונה שמי שנכנס בטומאה אינו חייב קרבן חטאת אלא קרבן עולה ויורד, וכל הפטור של מתעסק נאמר בפרשת חטאת.
אולם, ניתן לענות על קושיא זו בצורה אחרת, בהקדמת שאלה נוספת על שיטת התוספות. כאמור, שוגג הוא מי שטעה בדין וחשב שמלאכה מסויימת מותרת, אבל במשנה מבואר שיש צורה נוספת של שוגג – מי שלא ידע שהיום שבת. לפי התוספות יש להבין מדוע אין זה נחשב מתעסק, שהרי יש כאן טעות במציאות? בשאלה זו דן החלקת יואב, וכותב שיש עליה כמה תשובות. המגן אבות תירץ שההבדל בין טעות בדין לבין טעות במציאות הוא שטעות בדין היא טעות בדבר קבוע, ואילו המציאות היא משתנית; וכיון שהשבת היא "קביעא וקיימא" ואינה חפץ שיכול להשתנות, הטועה בכך אינו נחשב מתעסק. הוא מקשה על כך שהרי גם מי שלא ידע שהיום יום הכיפורים ועשה מלאכה הריהו נחשב שוגג וחייב קרבן, למרות שיום כיפור אינו "קביעא וקיימא", ולכן הוא רצה לומר הסבר אחר, שדין הטועה בשבת ויום הכיפורים חמור יותר, כי לעולם אין בהם צד של היתר.
ויתכן לומר תשובה אחרת, לפיה יובן גם דין הנכנס בטומאה לבית המקדש, שיש הבדל בין טעות במקום ובזמן שהם דברים מופשטים יותר לבין טעות בחפצים. מכל מקום, העניין אינו מבורר מספיק וקושיא זו 'צריכה נגר' לתרצה.
חשב למול תינוק אחד ומל תינוק אחר
עוד מקשים ר"ע איגר והחלקת יואב על שיטת התוספות מהגמרא במסכת כריתות 7 , שם למדנו:
אמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה. אמר ליה רבא לרב נחמן והא תינוקות דכי מתעסק דמי, ותנן מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול אחר השבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר, עד כאן לא פטר רבי יהושע אלא דקסבר טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה, פטור אבל מתעסק בדבר דלאו מצוה אפילו ר' יהושע מחייב! אמר לו הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב, מתעסק בחבורה חייב.
אם יש שני תינוקות שאחד מהם נולד בשבת והשני ביום ראשון, ובמקום למול את התינוק שזמנו בשבת מלו את התינוק שזמנו ביום ראשון – נחלקו תנאים אם חייב קרבן, ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר, וגם הוא לא פטר אלא משום שהמוהל טעה בדבר מצוה, אבל אם התכוון לעשות מעשה רשות – חייב, ושואלת הגמרא מדוע אין כאן פטור של מלאכת מחשבת, הרי לא התקיימה מחשבתו? עונה הגמרא "הנח לתינוקות שמתעסק בחבורה חייב", כלומר מלאכת חובל היא מלאכה מיוחדת, שהרי העושה אותה חייב למרות שהוא מקלקל, ומכאן שאין בה צורך של מלאכת מחשבת. ושואל ר"ע איגר 8 , גם אם פטור של מלאכת מחשבת לא נאמר במלאכת חובל – להיכן נעלם דין מתעסק, שהוא פטור בכל התורה כולה? דן בכך האור שמח, והוא כותב שאמנם התורה התירה למול אבל צריך ליזהר לא לחבול יותר מהמידה, וכיון שהמוהל צריך לדקדק היטב במעשהו, אין בכך פטור של מתעסק. אולי כוונתו היא שדין מתעסק לא נאמר אלא במי שהתכוון למעשה גמור של היתר, וכיון שהמוהל צריך לדקדק היטב שלא יחבול יותר ממה שצריך – רואים שמעשה המילה הוא מעשה איסור מצד עצמו אלא שהתורה התירתו, ונמצא שהמוהל מתכוין למעשה שיש בו צד של איסור שבת.
ומוסיף האור שמח תירוץ מחודש. כפי שראינו, לדעת התוספות הגדרת מתעסק היא כאשר אדם התכוון לעשות פעולה בחפץ מסויים, אלא שהוא טעה במציאות, חשב שזהו חפץ של היתר והתברר שזהו חפץ של איסור. מה יאמרו התוספות במקרה שבו אדם התכוון לעשות דבר מותר בדבר אחד, ועשה דבר איסור בדבר אחר (שזוהי הגדרת מתעסק לפי רש"י)? במחשבה ראשונה נראה שבמקרה זה ודאי שהתוספות יאסרו, שהרי זה קל וחומר, אם אפילו כשכוונת האדם היתה לאותו החפץ הריהו נחשב מתעסק, קל וחומר כשכוונתו היתה לחפץ אחר; אבל האור שמח אומר שאפשר לומר להיפך. אם אדם מחליף דבר אז הוא לא אחראי, הוא צריך להתבונן באיזה חפץ הוא מתעסק ויש כאן חוסר זהירות, וממילא זה יוצא מגדר מתעסק ועובר לגדר שוגג. כך הוא רוצה ליישב את הגמרא בכריתות לפי התוספות, שהמוהל צריך לשים לב את מי הוא מל ולכן אם טעה הריהו שוגג. אם היה תינוק אחד והמוהל חשב שהיום היום השמיני והתברר שהיום היום השביעי הרי זה מתעסק, אבל בשני תינוקות יש לו רשלנות.
לפי שני הסבריו של האור שמח, המקרה של מילה אינו שייך להגדרת 'מתעסק' לפי התוספות, בין אם משום שמעשה המילה הוא מעשה איסור שהתורה התירתו, ובין אם משום שמתעסק שייך רק כשכוונת האדם היתה לאותו דבר. אולם, ניתן לבאר באופן נוסף. נשים לב כי לשונו של רב נחמן היא "מתעסק בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה", ועל כך הקשה רבא "והא תינוקות דכי מתעסק דמי...". לפי האור שמח, הלשון 'מתעסק' כאן אינה מכוונת לפטור הכללי של מתעסק בכל התורה, אלא לפטור של מלאכת מחשבת. אין בכל קושי, כי מצאנו כך בעוד כמה מקומות בגמרא, שהיא משתמשת בלשון זו וכוונתה למלאכת מחשבת. אולם, אפשר לומר שהגמרא מדייקת בלשונה. לשם כך, נתבונן עוד בגדר מתעסק:
לפי חידושו של ר' עקיבא איגר, יוצא שקיים הבדל בין הפטור של 'אינו מתכוין' לבין הפטור של 'מתעסק'. דבר שאינו מתכוין הוא להלכה מותר לכתחילה (כדעת ר' שמעון), אבל 'מתעסק' הוא מעשה איסור. אמנם לא שייך לצוות מראש על כך כי העושה אינו יודע שהוא עומד לעשות איסור, אבל מכל מקום המעשה עצמו אסור. ויש להבין את טעם ההבדל, מדוע דין מתעסק הינו יותר חמור מדין דבר שאינו מתכוין? הרי גם במתעסק אין כוונת האדם למעשה האסור?
ההסבר לכך הוא, שבדבר שאינו מתכוין האדם מתכוין לדבר אחד ואף עושה אותו, אלא שאגב זאת הוא עושה גם דבר אחר. כיון שהמעשה המתוכנן נעשה, אנחנו מגדירים את המעשה שהוא עשה לפי המעשה העיקרי שהאדם התכוון אליו וגם עשה אותו. למשל, כאשר אדם גורר ספסל ואגב זאת עשה חריץ, הוא התכוון לגרור מיטה וגם גרר אותה בפועל, ולכן המעשה שהוא עשה נקרא מעשה גרירה, והפעולה האגבית אינה משפיעה על שֵׁם המעשה. לעומת זאת, כאשר אדם התכוין לעשות דבר אחד ובסוף עשה משהו אחר, קיים נתק בין המחשבה לבין המעשה בפועל, ולא שייך להגדיר את המעשה שעשה לפי המחשבה. לא שייך לומר שאדם שתלש ירק מחובר – שהוא חותך ירק תלוש, שהרי בפועל הוא לא עושה זאת, ולכן יש על כך שם של מעשה איסור.
מעתה ניתן ליישב את הגמרא בכריתות לדעת התוספות, ולהבין בצורה מחודשת את חידוש התורה בדין מקלקל בחבורה. התורה חידשה שבמלאכת חובל המחשבה אינה משמעותית אלא רק הפעולה, שהרי היא מחייבת במקלקל למרות שאין למעשה כזה שום ערך, ואם כן אפשר להבין שגם במתעסק בחבורה – בשבת יהיה חיוב קרבן, כי במלאכת חובל אין ערך לכוונות. התורה חידשה שגדר האיסור במלאכת חובל הוא המעשה עצמו, למרות שאין כוונות, ולכן למרות שמתעסק בכל התורה פטור – כאן הוא חייב.
לפי הסבר זה, הלשון 'מתעסק' בגמרא היא מדוייקת: "הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק בחבורה חייב". וכן אין צורך להפוך את סברת התוספות שתהיה הפוכה מסברת רש"י, וגם הם יודו שמי שהתכוון לחפץ אחד ובסוף עשה פעולה בחפץ אחר – יחשב 'מתעסק'.
^ 1 עב ע"ב.
^ 2 יט ע"ב, ד"ה אפילו ר' יהושע מחייב.
^ 3 שיטת התוספות מתבארת מדבריהם כאן, במסכת סנהדרין ובמסכת כריתות.
^ 4 כו ע"ב.
^ 5 ברכות יט ע"ב לפי פירוש הרמב"ם הלכות כלאים י, כט.
^ 6 הוא כותב שיש לדחות אותה, כי כלל בידינו שמתעסק בחלבים ועריות חייב בקרבן כיון שנהנה והנאה נחשבת ככוונה, וגם בכלאים הריהו נהנה מהלבישה. החלקת יואב דן בדבריו, וכותב שיתכן שדוקא חלבים ועריות חייב ולא בשאר סוגי הנאות.
^ 7 יט ע"ב.
^ 8 בחידושיו על המשניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה