אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - בה' בראם. באות ה'. באתא קלילא דלית בה מששותא. הוגים אותה ע"י נשימה בעלמא. מדוע היה צריך לומר ה'? כי באות זו מונח כל מציאותו של העולם. כל המאמרות כלולות באותה זו. כיצד? המאמרות מראות את מציאות העולם, אבל עצם יציאת הבריאה לגילוי היא באות ה'. זה הפשט בה' בראם.
הבריאה נבראה גם בצורת האות, גם בהיגוי שלה וגם בערך המספרי שלה, יש כאן נקודה חשובה:
כל מציאות באשר היא יש בה בעצם חמשה דברים: עצם מציאות הדבר. מה תכליתו ומה סותר את תכליתו. מה הדברים שבכוחו לפעול. ומה נקודת התורפה שלו.
האות ה' - בתוכה י' ושני קוים אחד מימין לשמאל, ואחד קדימה ואחורה. עצם מציאות הדבר בפנים. קדימה ואחורה זה לאן ללכת וממה לברוח. ימין ושמאל היינו באיזה חלק כוחו גדול ובאיזה חלק מקום תורפתו. כך כל דבר ודבר בעולם.
זו המציאות הכללית בעולם. לכן הגילוי של האות ה' מגלה את נקודת העיקר. מציאות שמתפשטת לארבעת הפנים האלה. לאן אתה הולך וממה מתרחק, והפעולה עצמה - מה הצד החזק ומה הצד החלש שבה.
הבריאה כולה היא צירוף של בניין. אבן על אבן, נדבך על נדבך. בלה"ק החורבן ששורשו חרב, קרוב לשורש חבר. מה שמתחבר נחרב ומה שנחרב מתחבר. אלו הפעולות ההופכיות זל"ז. חיבור אבנים יוצר בנין וחורבנם מחזיר לאבנים. חיבור פרטים לכלל מחבר לבנין וחורבן הכלל מחזיר הפרטים לפרטיהם.
במשנה: חמשה דברים ארעו את אבותינו בי"ז בתמוז וה' בט"ב. אלו הימים שכלל ישראל נחרב בהם. כשאומרים חמשה דברים, א"כ כנגד הה' של הבריאה יש ה' של חורבן. ה' וי' זה חורבן. קינים והגה והי. הי זה קול חורבן.
נתבונן בחמשת הדברים שארעו את אבותינו בי"ז תמוז.
שני חורבנות עבר עם ישראל. שני חטאים ושני חורבנות.
קיבלנו תורה, הבסיס למציאותנו. התורה ניתנה בחמשה ספרים, והיא המבנה הבסיסי של כל הקיום כולו. הסתכל באורייתא וברא עלמא. כל העולם תלוי בתורה.
זה נחרב בי"ז בתמוז.
נשתברו הלוחות. התורה גם היא פנים ואחור, ימין ושמאל. שבירת הלוחות החריבה את מתן תורה.
חז"ל בילקוט סוף פר' פנחס: ביקש הקב"ה ליתן מועד בכל חודש בחדשי הקיץ. מה המשמעות?
הבריאה נבראה כדי שנזרע, נעבוד ונעשה פירות והם יהיו שכרנו. לעובדה ולשומרה. בחורף עובדים ובקיץ אוכלים הפירות. בניסן קציר שעורים. זמני הביכורים בקיץ. תאנים, ענבים, ועוד. הזריעה וההשקעה וההשקיה בחורף. ימי היגיעה הם ימי חורפי. ימי הגילוי הם בקיץ. הקב"ה ביקש ליתן חג בכל חודש בקיץ. ניסן - פסח, אייר פסח קטן, סיון עצרת, תמוז ביקש ליתן בו חג גדול אך נעשה בו העגל. החטא ביטל אותו חג גדול. איזה חג היה אמור להיות? מתוך ההמשך שם מבואר שהחגים הושלמו בתשרי. א"כ י"ז בתמוז צריך היה להיות מקביל לראש השנה. זה חייב להיות כך, שהרי ר"ה הוא יום בריאת האדם. זה היום תחילת מעשיך. וייצר ה"א וכו' בשני יודי"ן. יצירה בעוה"ז ויצירה בעוה"ב. שמו אותו במקום שיוצר בעוה"ז ובעוה"ב. אחרי שחטא ביטל את היצירה לעוה"ב. ע"י התורה חזרה ובאה לעולם אותה יצירה - וחיי עולם נטע בתוכנו. אלמלא חטא העגל היה בי"ז בתמוז השלמת בריאת האדם, שהיה מקבל את כח היצירה לעוה"ב בשלמות.
גם באב ביקש לתת לנו חג גדול. בליל ט"ב היו המרגלים אמורים לחזור ולספר כמה הארץ טובה, ואז היו נכנסים לארץ בשמחה, ואז הייתה מתגלה קדושת יוה"כ, קדושת יובל. יובל עניינו ושבתם איש אל אחוזתו. כל דבר חוזר לנקודת העיקר של עצמו. למה שהוא באמת. זה קורה ביובל, ובזעיר אנפין ביוה"כ. כשהיה היובל נוהג היה במשך שנה שלמה יום הכיפורים. זו אותה קדושה. ביוה"כ מתגלה האני האמיתי שלנו ולכן עוונותינו נושרים ונופלים מאיתנו. ביוה"כ תעבירו שופר בכל ארצכם - אז חלה קדושת יובל. אילולי חטא המרגלים היו מגיעים לנקודה האמיתית בליל ט"ב. זה היה היובל.
כשם שעבורנו נדחו החגים האלו לתשרי, גם היום ר"ה ויוה"כ הם שני צדדים של דבר אחד. לנו נשאר בין המצרים, וזה מקביל לעשרת ימי תשובה. ר"ה ויה"כ הם התחלה וסוף של סליחה, ואילו ט"ב ויו"כ הם התחלה וסוף של קלקול.
בורא העולם נתן לנו את התורה, כביכול גם בדיבור וגם בידיו. בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים. גם התורה ניתנה בדיבור ובידיים - הלוחות. אותם ידיים גם החריבו את החורבן. שתי ידיים, שבכל אחת חמש אצבעות. היד הראשונה זה החמש של י"ז בתמוז, והשניה החמש של ט"ב. נתבונן לפי ערכנו.
מה מתחייב ממתן תורה?
הלוחות נושאות בתוכן את מתן תורה. מתן תורה נשבר בשבירת הלוחות. מתן תורה מחייב לימוד בלא הפסקה. ביום ובלילה. בקביעות ללא כל הפסקה. כשאין ברירה נפטרים בק"ש, אך זו דרגה נמוכה מאוד.
תמיד זה כל יום וכל לילה, כדמוכח ממנחות צט:. לא שייך בלי הפסק כלל, ומוכח שבכל זמן, יום ולילה, צריך להיות לימוד. מקביל לזה עולת תמיד העשויה בהר סיני. הגמ' בחגיגה אומרת ששם התחילה ושוב לא פסקה. רק בזמן החורבן. אבל ממעמד הר סיני בכל שנות המשכן והמקדש לא פסק אפילו פעם אחת! א"כ בבביטול התמיד נחרב קו ההמשכיות המתחייבת מהתורה, לימוד תמידי, קרבן תמידי.
למה נקרא "בטל", הרי רק פסק וחזר בבית שני? אלא הכוונה שזה לא חזר, כי גם כשחזר בבית שני כבר לא היה תמיד, כי לאחר הקטיעה לא שייך תמיד.
הקו הזה התבטל בי"ז בתמוז. התורה היא נצח, חיי עולם. וזה בטל כשבטל התמיד.
מה הדבר שמבטל את התורה? שממנו היא צריכה לברוח? שתי הדברות הראשונות הם שורש התורה כולה. כשאמר הקב"ה אנכי נתקעו ד"ת בלבם, כשאמר לא יהיה לך נעקר יצה"ר מלבם. כל חלות התורה בכלל ישראל היא ע"י שתי הדברות האלו, שנחקקו בעומק לבם של כלל ישראל. אלוהים אחרים מבטלים את כל התורה.
התורה מתגלית בהיכל - כי מציון תצא תורה.
העמידו צלם בהיכל זו עקירת התורה.
זה מבטל את הקו של פנים ואחור. המשכיות בלתי פוסקת. חיים הם תמידיים, וכן התורה. בטל התמיד והועמד צלם בהיכל זה ביטול התורה.
הלא כה דברי כאש. לא שייך לשרוף ס"ת. אש לא יכולה לשרוף אש. רק מפני שביום זה נשתברו הלוחות והתורה כבר לא אש, שייך שתשלוט בה אשו של אפוסטמוס. קדושת ס"ת באה מקדושת הדברות הכלולה בו, אך מכיון שנשתברו חלה גם שבירה בתורה. מאז התורה נשרפת מעשים שבכל יום. כמה קינות נכתבו על שריפת התורה. עשרים ארבעה קרונות של ספרים, שעליהם כתב רבינו יחיאל את קינתו שאלי שרופה באש.
ימין פועלת ושמאל שומרת - שמאל דוחה. שומר על הקיים ולא מוסיף. שמאל של התורה דוחה, כל מי שלא שייך לתורה. כל זר. הובקעה העיר שדבר ה' יוצא מירושלים. אזי התפרצו פנימה כל הזרים. השמאל לא יכלה לדחותם. לא יכלה לשמור. כאן התורפה. אלו החמשה דברים שארעו את אבותינו בי"ז בתמוז.
כנגד בה' בראם היה ה' של חורבן.
בט"ב ג"כ אירעו ה' דברים.
בט"ב צריכה הייתה להתגלות קדושת יובל האמיתית. ההיות אני עצמי בלבד, בלא שום תוספת, בלא שום חיבור. זו הקדושה מכוחה מתכפרים העוונות ביום הכיפורים.
בט"ב נחרב האני האמיתי של כלל ישראל. נתגלה שכלל ישראל הוא לא הוא באמת. מתגלה כמישהו אחר בכלל. אין לך דבר שאין לו מקום. המקום האמיתי של כלל ישראל זה בא"י. כאשר מאסו בארץ חמדה הם הפסיקו להיות הדבר שכאן זה המקום שלו. המקום של כלל ישראל זה המקום שבו נמצאת השכינה וכל העשר קדושות. אין כשר לבית שכינה רק ארץ ישראל. רק פה אנחנו יכולים להיות אנחנו. כלל ישראל איבד זאת כשנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, היינו שימותו במדבר. שיישארו לא הם באמת. נטולי מקומם.
האני העצמי של עם ישראל יש לו נבואה, בני שיח עם הבורא. פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו. (חטא המרגלים ביטל את הדיבור למשה ארבעים שנה). נחרב הבית בראשונה, ואז פסקה רוח הקודש מישראל. גם נביאיה לא מצאו חזון מה'.
נחרב הבית השני. הכח הכביר של תורה שבע"פ שעיקרו היה בבית שני. בית ראשון חרב בגלל ע"ז ג"ע ש"ד. בית שני שהיו עוסקין בתורה ובגמ"ח מפני מה חרב? מפני שנאת חינם. מאי כולי האי? העומק של שנאת חינם הוא שהזהות של כלל ישראל התבטלה. כשחלק אחד דוחה חלק אחר היינו שהמציאות הזו כבר לא מזוהה עם עצמה. הצירוף יחד של כל הכוחות שיוצר את האני, בטל. אם האני שונא את האני זה בטל. בית המקדש השני הוא של האני של כלל ישראל, שכן לא היה בו שכינה בגילויה, אבל בתוכם של כל אחד ואחד מישראל כן היה. כשאמרו אני התכוונו לקב"ה. אם אני כאן הכל כאן, כהלל. אזי היו בבחינת אינם נביאים אבל בני נביאים, כמאמר הלל. ליל ט"ב היה צ"ל ליל היובל, כולהו תייבין לאתרייהו, באופן מלא.
כח המלכות של כלל ישראל נחרב. המלכות מחברת ומחזירה את כל חלקי העולם לתיקונם. והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. הכל יחזור מכח המלכות. אך בחורבן נחרבה המלכות. חורבן ביתר עיקרו שהיה בה מלך גדול ודימו חכמי ישראל שהוא משיח ונהרג בעוונות. חלילה להעלות על הדעת שהם טעו, אלא שהיה כאן חורבן מלכות.
באותו יום חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו. יעקב קרא למקום בית עוד לפני שנבנה, וזה היה אמור להשאר. אך גם זה נחרב. זה גמר חורבן הבית, שעדיין היה לו שם בית עד שנהפך לחפצא של שדה. הקיום של זה היה בשועלים הלכו בו - חיית השדה, כפי שראה ר"ע בשועל שיצא מבית קה"ק.
אלו הם ה' החורבנות של ט"ב.
[עפ"י דברי הגרמ"ש זצ"ל]
הקו הזה התבטל בי"ז בתמוז. התורה היא נצח, חיי עולם. וזה בטל כשבטל התמיד.
מה הדבר שמבטל את התורה? שממנו היא צריכה לברוח? שתי הדברות הראשונות הם שורש התורה כולה. כשאמר הקב"ה אנכי נתקעו ד"ת בלבם, כשאמר לא יהיה לך נעקר יצה"ר מלבם. כל חלות התורה בכלל ישראל היא ע"י שתי הדברות האלו, שנחקקו בעומק לבם של כלל ישראל. אלוהים אחרים מבטלים את כל התורה.
התורה מתגלית בהיכל - כי מציון תצא תורה.
העמידו צלם בהיכל זו עקירת התורה.
זה מבטל את הקו של פנים ואחור. המשכיות בלתי פוסקת. חיים הם תמידיים, וכן התורה. בטל התמיד והועמד צלם בהיכל זה ביטול התורה.
הלא כה דברי כאש. לא שייך לשרוף ס"ת. אש לא יכולה לשרוף אש. רק מפני שביום זה נשתברו הלוחות והתורה כבר לא אש, שייך שתשלוט בה אשו של אפוסטמוס. קדושת ס"ת באה מקדושת הדברות הכלולה בו, אך מכיון שנשתברו חלה גם שבירה בתורה. מאז התורה נשרפת מעשים שבכל יום. כמה קינות נכתבו על שריפת התורה. עשרים ארבעה קרונות של ספרים, שעליהם כתב רבינו יחיאל את קינתו שאלי שרופה באש.
ימין פועלת ושמאל שומרת - שמאל דוחה. שומר על הקיים ולא מוסיף. שמאל של התורה דוחה, כל מי שלא שייך לתורה. כל זר. הובקעה העיר שדבר ה' יוצא מירושלים. אזי התפרצו פנימה כל הזרים. השמאל לא יכלה לדחותם. לא יכלה לשמור. כאן התורפה. אלו החמשה דברים שארעו את אבותינו בי"ז בתמוז.
כנגד בה' בראם היה ה' של חורבן.
בט"ב ג"כ אירעו ה' דברים.
בט"ב צריכה הייתה להתגלות קדושת יובל האמיתית. ההיות אני עצמי בלבד, בלא שום תוספת, בלא שום חיבור. זו הקדושה מכוחה מתכפרים העוונות ביום הכיפורים.
בט"ב נחרב האני האמיתי של כלל ישראל. נתגלה שכלל ישראל הוא לא הוא באמת. מתגלה כמישהו אחר בכלל. אין לך דבר שאין לו מקום. המקום האמיתי של כלל ישראל זה בא"י. כאשר מאסו בארץ חמדה הם הפסיקו להיות הדבר שכאן זה המקום שלו. המקום של כלל ישראל זה המקום שבו נמצאת השכינה וכל העשר קדושות. אין כשר לבית שכינה רק ארץ ישראל. רק פה אנחנו יכולים להיות אנחנו. כלל ישראל איבד זאת כשנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, היינו שימותו במדבר. שיישארו לא הם באמת. נטולי מקומם.
האני העצמי של עם ישראל יש לו נבואה, בני שיח עם הבורא. פנים אל פנים כדבר איש אל רעהו. (חטא המרגלים ביטל את הדיבור למשה ארבעים שנה). נחרב הבית בראשונה, ואז פסקה רוח הקודש מישראל. גם נביאיה לא מצאו חזון מה'.
נחרב הבית השני. הכח הכביר של תורה שבע"פ שעיקרו היה בבית שני. בית ראשון חרב בגלל ע"ז ג"ע ש"ד. בית שני שהיו עוסקין בתורה ובגמ"ח מפני מה חרב? מפני שנאת חינם. מאי כולי האי? העומק של שנאת חינם הוא שהזהות של כלל ישראל התבטלה. כשחלק אחד דוחה חלק אחר היינו שהמציאות הזו כבר לא מזוהה עם עצמה. הצירוף יחד של כל הכוחות שיוצר את האני, בטל. אם האני שונא את האני זה בטל. בית המקדש השני הוא של האני של כלל ישראל, שכן לא היה בו שכינה בגילויה, אבל בתוכם של כל אחד ואחד מישראל כן היה. כשאמרו אני התכוונו לקב"ה. אם אני כאן הכל כאן, כהלל. אזי היו בבחינת אינם נביאים אבל בני נביאים, כמאמר הלל. ליל ט"ב היה צ"ל ליל היובל, כולהו תייבין לאתרייהו, באופן מלא.
כח המלכות של כלל ישראל נחרב. המלכות מחברת ומחזירה את כל חלקי העולם לתיקונם. והיה ה' למלך וגו' ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. הכל יחזור מכח המלכות. אך בחורבן נחרבה המלכות. חורבן ביתר עיקרו שהיה בה מלך גדול ודימו חכמי ישראל שהוא משיח ונהרג בעוונות. חלילה להעלות על הדעת שהם טעו, אלא שהיה כאן חורבן מלכות.
באותו יום חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו. יעקב קרא למקום בית עוד לפני שנבנה, וזה היה אמור להשאר. אך גם זה נחרב. זה גמר חורבן הבית, שעדיין היה לו שם בית עד שנהפך לחפצא של שדה. הקיום של זה היה בשועלים הלכו בו - חיית השדה, כפי שראה ר"ע בשועל שיצא מבית קה"ק.
אלו הם ה' החורבנות של ט"ב.
[עפ"י דברי הגרמ"ש זצ"ל]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה