מה הפירוש במה שנאמר שכשאומרים ויכולו מעידים כביכול על מעשה בראשית [שו"ע רס"ח וט"ז סק"ה]. מי הדיין שצריך להעיד בפניו? ואיך אפשר להעיד אם לא ראינו?
ויש לבאר עפ"י מש"כ המהר"ל בדרך חיים פ"ד משנה כ"ב: "יש לך לדעת ענין העדות, שאל תאמר כי ענין העדות שצריך שידע הדיין המעשה ואם אין עד, לא ידע המעשה, שא"כ למה 'אין עד נעשה דיין' [כתובות כ"א], הרי הדיין יודע! אלא אין הדין חל רק כאשר הדבר הוא נגלה בפועל לפני הדיין והעד הוא שמוציא הדבר לפועל לפני הדיין עד שיוכל לדון הדיין ולפיכך אין עד נעשה דיין, שהרי צריך שיוציא הדבר אל הפועל לפני הדיין ואם העד נעשה דיין לא הוציא אחר העדות לפועל לפני הדיין שיהיה הדין חל, ולכך אף אם הדיין ידע הדבר כיוון שלא הוציא העד העדות לפועל לפני הדיין אין כאן דין". וכן כתב בנצח ישראל ר"פ נ"ז. הרי שאין הגדת העדות הבאת המעשה לידיעת הדיינים אלא הצגת האירוע בפועל. כביכול מציאות המעשה משתקפת בעדים שבראייתם חדר המעשה אל תודעתם ועל ידי הגדתם מתגלה התרחשות המעשה כלפי חוץ. נמצא אין הבית דין דן על פי ידיעה אלא על פי ראיה. ועי' בזה במבוא לדרשות המהר"ל עמ' 56 והלאה דברים נפלאים שהביא יסוד זה מהאבני נזר עיי"ש.
ועפי"ד מובן מאד שכשאנחנו מעידים על מעשה בראשית, אנחנו כביכול מחיים [מ"ם שוואית חי"ת עם פתח] את אירוע הבריאה, ואין כאן צורך בדיין או בהליכי משפט אלא כל מטרתנו להחיות את את שעת התהוות העולם [ומתורצת קושיא א']. והבריאה היא התרחשות מתמדת ומתמשכת כמו שנאמר "לעולם ה' דברך ניצב בשמים" כמפורסם, וא"כ כל רגע אפשר להעיד על הבריאה, כי אותו בורא שבורא עתה ברא גם אז [ומתורצת קושיא ב'].
וכן כתוב "אתם עדי ואני א-ל" - אנחנו כביכול מציגים מציאות הבורא כלפי חוץ. ובמדרש "אם אתם עדי אני א-ל. ואם אין את עדי ... [אין הפה יכול לבטא זאת]". וכיסוד השפת אמת - עד כמה שאנחנו מעידים בו יתברך מציאותו מתגלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה